How reliable is your memory? | Elizabeth Loftus

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Shlomo Adam

I'd like to tell you about a legal case that I worked on

אני רוצה לספר לכם על תיק משפטי עליו עבדתי

involving a man named Steve Titus.

הקשור לאדם בשם סטיב טיטוס.

Titus was a restaurant manager.

טיטוס היה מנהל מסעדה.

He was 31 years old, he lived in Seattle, Washington,

הוא היה בן 31, חי בסיאטל, וושינגטון,

he was engaged to Gretchen,

היה מאורס לגרטשן,

about to be married, she was the love of his life.

הם עמדו להינשא, היא היתה אהבת חייו.

And one night, the couple went out

ולילה אחד הזוג יצא

for a romantic restaurant meal.

לארוחה רומנטית במסעדה.

They were on their way home,

הם היו בדרכם הביתה

and they were pulled over by a police officer.

כששוטר עצר אותם.

You see, Titus' car sort of resembled

אתם מבינים, הרכב של טיטוס היה דומה

a car that was driven earlier in the evening

לרכב בו נהג מוקדם יותר

by a man who raped a female hitchhiker,

אדם שאנס טרמפיסטית,

and Titus kind of resembled that rapist.

וטיטוס היה די דומה לאנס הזה.

So the police took a picture of Titus,

אז המשטרה צילמה את טיטוס,

they put it in a photo lineup,

ושמה את התמונה במסדר זיהוי,

they later showed it to the victim,

והראתה אותה לקורבן,

and she pointed to Titus' photo.

והיא הצביעה על התמונה של טיטוס.

She said, "That one's the closest."

היא אמרה: "הוא הכי דומה."

The police and the prosecution proceeded with a trial,

המשטרה והתביעה תבעו אותו,

and when Steve Titus was put on trial for rape,

וכשסטיב טיטוס הועמד לדין על אונס,

the rape victim got on the stand

קורבן האונס עמדה על הדוכן

and said, "I'm absolutely positive that's the man."

ואמרה: "אני בטוחה לגמרי שזה האדם."

And Titus was convicted.

וטיטוס הורשע.

He proclaimed his innocence,

הוא הכריז על חפותו,

his family screamed at the jury,

המשפחה שלו צרחה על המושבעים,

his fiancée collapsed on the floor sobbing,

ארוסתו התמוטטה על הרצפה בבכי,

and Titus is taken away to jail.

וטיטוס נלקח לכלא.

So what would you do at this point?

אז מה הייתם עושים בשלב הזה?

What would you do?

מה אתם הייתם עושים?

Well, Titus lost complete faith in the legal system,

ובכן, טיטוס איבד כל אמון במערכת המשפט,

and yet he got an idea.

אבל היה לו רעיון.

He called up the local newspaper,

הוא התקשר לעיתון המקומי,

he got the interest of an investigative journalist,

עורר את סקרנותו של עיתונאי חוקר,

and that journalist actually found the real rapist,

והעיתונאי הזה גילה את האנס האמיתי,

a man who ultimately confessed to this rape,

אדם שבסופו של דבר הודה באונס הזה,

a man who was thought to have committed 50 rapes

אדם שחושבים שביצע 50 מקרי אונס

in that area,

באיזור הזה,

and when this information was given to the judge,

וכשהמידע הועבר לשופט,

the judge set Titus free.

השופט שחרר את טיטוס.

And really, that's where this case should have ended.

ובאמת, כאן הסיפור צריך היה להסתיים.

It should have been over.

הוא צריך היה להסתיים.

Titus should have thought of this as a horrible year,

טיטוס צריך היה לראות בכך שנה איומה,

a year of accusation and trial, but over.

שנה של האשמה ומשפט, אבל שנה שחלפה.

It didn't end that way.

זה לא נגמר כך.

Titus was so bitter.

טיטוס היה כה מריר.

He'd lost his job. He couldn't get it back.

הוא איבד את עבודתו. הוא לא יכול היה לקבל אותה חזרה.

He lost his fiancée.

הוא איבד את ארוסתו.

She couldn't put up with his persistent anger.

היא לא יכלה לעמוד בכעס התמידי שלו.

He lost his entire savings,

הוא איבד את כל חסכונותיו,

and so he decided to file a lawsuit

ולכן החליט להגיש תביעה

against the police and others whom he felt

נגד המשטרה ואחרים שהיו אחראים,

were responsible for his suffering.

לדעתו, לסבל שלו.

And that's when I really started working on this case,

וזה היה השלב בו התחלתי לעבוד על המקרה,

trying to figure out

בניסיון להבין

how did that victim go from

איך הקורבן עברה

"That one's the closest"

מ"הוא הכי דומה."

to "I'm absolutely positive that's the guy."

ל"אני בטוחה לגמרי שזה האדם."

Well, Titus was consumed with his civil case.

ובכן, טיטוס שקע בתביעה האזרחית שלו.

He spent every waking moment thinking about it,

הוא חשב עליה בכל רגע ביום,

and just days before he was to have his day in court,

וימים לפני שהגיע תורו בבית המשפט,

he woke up in the morning,

הוא התעורר בבוקר,

doubled over in pain,

מקופל מכאבים,

and died of a stress-related heart attack.

ומת מהתקף לב בעקבות הלחץ.

He was 35 years old.

הוא היה בן 35.

So I was asked to work on Titus' case

אז אני נתבקשתי לעבוד על המקרה של טיטוס

because I'm a psychological scientist.

כי אני פסיכולוגית מדענית.

I study memory. I've studied memory for decades.

אני חוקרת זיכרון. עשיתי זאת עשרות שנים.

And if I meet somebody on an airplane --

ואם אני פוגשת מישהו במטוס --

this happened on the way over to Scotland --

זה קרה בדרך מעל סקוטלנד --

if I meet somebody on an airplane,

אם אני פוגשת מישהו במטוס,

and we ask each other, "What do you do? What do you do?"

ואנחנו שואלים זה את זו "מה את עושה? מה אתה עושה?"

and I say "I study memory,"

ואני אומרת "אני חוקרת זיכרון,"

they usually want to tell me how they have trouble remembering names,

הם בד"כ רוצים לספר לי על הקושי שלהם לזכור שמות,

or they've got a relative who's got Alzheimer's

או על קרוב משפחה שחלה באלצהיימר

or some kind of memory problem,

או איזו שהיא בעיה בזיכרון,

but I have to tell them

אבל אני חייבת לומר להם

I don't study when people forget.

שאני לא חוקרת מתי אנשים שוכחים.

I study the opposite: when they remember,

אני חוקרת את ההיפך: מתי אנשים זוכרים,

when they remember things that didn't happen

מתי הם זוכרים דברים שלא התרחשו

or remember things that were different

או זוכרים דברים השונים

from the way they really were.

מכפי שהיו במציאות.

I study false memories.

אני חוקרת זכרונות שווא.

Unhappily, Steve Titus is not the only person

לצערי, סטיב טיטוס אינו היחיד

to be convicted based on somebody's false memory.

שהורשע על סמך זיכרון שווא של מישהו.

In one project in the United States,

בפרוייקט אחד בארה"ב,

information has been gathered

נאסף מידע

on 300 innocent people,

על 300 אנשים חפים מפשע,

300 defendants who were convicted of crimes they didn't do.

300 נאשמים שהורשעו בפשעים שהם לא ביצעו.

They spent 10, 20, 30 years in prison for these crimes,

הם ישבו 10, 20, 30 שנה בכלא על הפשעים הללו,

and now DNA testing has proven

ועכשיו בדיקות דנ"א הוכיחו

that they are actually innocent.

שהם בעצם זכאים.

And when those cases have been analyzed,

וכשניתחו את המקרים הללו,

three quarters of them

3/4 מהם

are due to faulty memory, faulty eyewitness memory.

נגרמו בשל זיכרון שגוי, בעיות בזיכרון של עדים.

Well, why?

למה?

Like the jurors who convicted those innocent people

כמו המושבעים שהרשיעו את האנשים הזכאים האלה,

and the jurors who convicted Titus,

והמושבעים שהרשיעו את טיטוס,

many people believe that memory

אנשים רבים מאמינים שזיכרון

works like a recording device.

עובד כמו מתקן הקלטה.

You just record the information,

אתם מקליטים את המידע,

then you call it up and play it back

ואז אתם מאחזרים אותו ומשמיעים אותו שוב

when you want to answer questions or identify images.

כשאתם רוצים לענות על שאלות או לזהות דימויים.

But decades of work in psychology

אבל עשרות שנות מחקר בפסיכולוגיה

has shown that this just isn't true.

מראות שזה פשוט אינו נכון.

Our memories are constructive.

הזיכרונות שלנו נבנים.

They're reconstructive.

הם משתחזרים.

Memory works a little bit more like a Wikipedia page:

זיכרון פועל קצת יותר כמו דף בוויקיפדיה:

You can go in there and change it, but so can other people.

אתם יכולים להיכנס ולשנות אותו, אבל כך גם אחרים.

I first started studying this constructive memory process

התחלתי לחקור את תהליך בניית הזיכרון

in the 1970s.

בשנות ה-70.

I did my experiments that involved showing people

ערכתי ניסויים בהם הראיתי לאנשים

simulated crimes and accidents

סימולציות של פשעים ותאונות

and asking them questions about what they remember.

ושאלתי אותם שאלות על מה הם זוכרים.

In one study, we showed people a simulated accident

במחקר אחד הראינו לאנשים תאונה מבויימת

and we asked people,

ושאלנו אותם

how fast were the cars going when they hit each other?

מה היתה מהירות הנסיעה של המכוניות כשהן פגעו זו בזו?

And we asked other people,

ושאלנו אחרים,

how fast were the cars going when they smashed into each other?

מה היתה מהירות הנסיעה של המכוניות כשהן התנגשו זו בזו?

And if we asked the leading "smashed" question,

ואם אמרנו את מילת ההנחייה "התנגשו",

the witnesses told us the cars were going faster,

העדים אמרו לנו שהמהירות היתה גבוהה יותר,

and moreover, that leading "smashed" question

יתרה מכך, כשהנחינו אותם ב"התנגשו"

caused people to be more likely to tell us

אנשים נטו יותר לומר לנו

that they saw broken glass in the accident scene

שהם ראו זכוכיות שבורות במקום התאונה,

when there wasn't any broken glass at all.

שלא היו שם כלל.

In another study, we showed a simulated accident

במחקר אחר הראינו תאונה מבוימת

where a car went through an intersection with a stop sign,

בה מכונית עברה בצומת עם תמרור עצור,

and if we asked a question that insinuated it was a yield sign,

ואם רמזנו שזה היה תמרור "תן זכות קדימה",

many witnesses told us they remember seeing a yield sign

עדים רבים אמרו לנו שהם זוכרים תמרור כזה

at the intersection, not a stop sign.

בצומת, ולא תמרור עצור.

And you might be thinking, well, you know,

ואולי אתם חושבים, טוב,

these are filmed events,

אלה אירועים מצולמים,

they are not particularly stressful.

הם לא במיוחד מלחיצים.

Would the same kind of mistakes be made

האם אותן שגיאות תתרחשנה

with a really stressful event?

במצב מלחיץ אמיתי?

In a study we published just a few months ago,

ממחקר שפרסמנו רק לפני כמה חודשים,

we have an answer to this question,

יש לנו תשובה לשאלה הזו,

because what was unusual about this study

כי מה שהיה מיוחד במחקר הזה

is we arranged for people to have a very stressful experience.

הוא שסידרנו שאנשים יעברו חוויה מאוד מלחיצה.

The subjects in this study

המשתתפים במחקר הזה

were members of the U.S. military

היו חיילים אמריקאיים

who were undergoing a harrowing training exercise

שעברו אימונים קשים

to teach them what it's going to be like for them

שמלמדים אותם מה יקרה

if they are ever captured as prisoners of war.

אם הם ייפלו בשבי.

And as part of this training exercise,

וכחלק מהאימונים הללו,

these soldiers are interrogated in an aggressive,

החיילים נחקרים בתוקפנות,

hostile, physically abusive fashion for 30 minutes

בעוינות ובהתעללות במשך 30 דקות,

and later on they have to try to identify

ואח"כ הם צריכים לנסות ולזהות

the person who conducted that interrogation.

את האדם שערך את החקירה הזו.

And when we feed them suggestive information

וכשאנחנו מזינים אותם במידע סוגסטיבי

that insinuates it's a different person,

שרומז על כך שזה אדם אחר,

many of them misidentify their interrogator,

רבים מהם שוגים בזיהוי החוקר,

often identifying someone who doesn't even remotely

ולעיתים קרובות מזהים אדם שכלל לא דומה

resemble the real interrogator.

לחוקר האמיתי.

And so what these studies are showing

ומה שהמחקרים האלה מראים

is that when you feed people misinformation

הוא שכשמזינים אנשים במידע שגוי

about some experience that they may have had,

על חוויה שהם אולי עברו,

you can distort or contaminate or change their memory.

ניתן לעוות או לזהם או לשנות את הזיכרון שלהם.

Well out there in the real world,

בעולם האמיתי,

misinformation is everywhere.

מידע שגוי נמצא בכל מקום.

We get misinformation

אנחנו מקבלים מידע שגוי

not only if we're questioned in a leading way,

לא רק אם מתחקרים אותנו באופן מונחה,

but if we talk to other witnesses

אלא גם אם אנו מדברים עם עדים אחרים

who might consciously or inadvertently feed us

שעלולים להזין אותנו במודע או לא

some erroneous information,

במידע מוטעה,

or if we see media coverage about some event we might have experienced,

או אם אנחנו נחשפים לכיסוי תקשורתי על ארוע שאולי עברנו,

all of these provide the opportunity

כל אלה הן הזדמנויות

for this kind of contamination of our memory.

לזהם את הזיכרון שלנו בדרך הזו.

In the 1990s, we began to see

בשנות ה-90 התחלנו לראות

an even more extreme kind of memory problem.

בעיית זיכרון אפילו קיצונית יותר.

Some patients were going into therapy with one problem --

כמה פציינטים נכנסו לטיפול עם בעיה אחת -

maybe they had depression, an eating disorder --

למשל דיכאון או הפרעת אכילה -

and they were coming out of therapy

ויצאו מהטיפול

with a different problem.

עם בעיה אחרת.

Extreme memories for horrific brutalizations,

זיכרונות קיצוניים של התעללויות נוראיות,

sometimes in satanic rituals,

לפעמים בטקסים שטניים,

sometimes involving really bizarre and unusual elements.

לפעמים עם מרכיבים ממש מוזרים וחריגים.

One woman came out of psychotherapy

אשה אחת יצאה מטיפול פסיכותרפי

believing that she'd endured years

באמונה שהיא סבלה שנים

of ritualistic abuse, where she was forced into a pregnancy

מהתעללות טקסית, בה היא נאנסה ונכנסה להריון,

and that the baby was cut from her belly.

והתינוק נעקר מבטנה.

But there were no physical scars

אבל לא היו צלקות פיזיות

or any kind of physical evidence

או כל סוג של עדות פיזית

that could have supported her story.

שיתמכו בסיפור שלה.

And when I began looking into these cases,

וכשהתחלתי לבחון את המקרים האלה,

I was wondering,

תהיתי,

where do these bizarre memories come from?

מאין מגיעים הזיכרונות המוזרים הללו?

And what I found is that most of these situations

ומה שגיליתי הוא שרוב המצבים הללו

involved some particular form of psychotherapy.

כללו סוג מסוים מאד של פסיכותרפיה.

And so I asked,

אז שאלתי,

were some of the things going on in this psychotherapy --

האם חלק מהדברים שהתרחשו בטיפול הזה -

like the imagination exercises

כמו תרגילי דמיון

or dream interpretation,

או פירוש חלומות,

or in some cases hypnosis,

או במקרים מסוימים היפנוזה,

or in some cases exposure to false information --

או במקרים מסוימים חשיפה למידע שגוי -

were these leading these patients

האם הם גרמו למטופלים הללו

to develop these very bizarre,

לפתח את הזיכרונות ההזויים

unlikely memories?

והלא סבירים הללו?

And I designed some experiments

ותיכננתי כמה ניסויים

to try to study the processes that were being used

לנסות ולחקור את התהליכים ששימשו

in this psychotherapy so I could study

בטיפול הזה, כך שאוכל לבחון

the development of these very rich false memories.

את ההתפתחות של זכרונות מזויפים כה מפורטים.

In one of the first studies we did,

באחד המחקרים הראשונים שערכנו,

we used suggestion,

השתמשנו בסוגסטיה,

a method inspired by the psychotherapy we saw in these cases,

בהשראת הפסיכותרפיה שראינו במקרים הללו,

we used this kind of suggestion

השתמשנו בסוגסטיה הזו,

and planted a false memory

ושתלנו זיכרון שגוי

that when you were a kid, five or six years old,

שכשהיית ילד בן 5-6,

you were lost in a shopping mall.

הלכת לאיבוד בקניון.

You were frightened. You were crying.

פחדת. בכית.

You were ultimately rescued by an elderly person

לבסוף הציל אותך אדם זקן

and reunited with the family.

והחזיר אותך למשפחה.

And we succeeded in planting this memory

והצלחנו לשתול את הזיכרון הזה

in the minds of about a quarter of our subjects.

במוחם של כרבע מהנבדקים.

And you might be thinking, well,

ואולי אתם חושבים, טוב,

that's not particularly stressful.

זה לא ממש מלחיץ.

But we and other investigators have planted

אבל אנחנו וחוקרים אחרים שתלנו

rich false memories of things that were

זיכרונות מזויפים ומפורטים של דברים שהיו

much more unusual and much more stressful.

הרבה יותר חריגים ומלחיצים.

So in a study done in Tennessee,

אז במחקר שנערך בטנסי,

researchers planted the false memory

חוקרים השתילו זיכרון מזויף

that when you were a kid, you nearly drowned

שכשהיית ילד, כמעט טבעת

and had to be rescued by a life guard.

ומציל הציל אותך.

And in a study done in Canada,

ובמחקר שנערך בקנדה,

researchers planted the false memory

חוקרים השתילו את הזיכרון המזויף

that when you were a kid,

שכשהיית ילד,

something as awful as being attacked by a vicious animal

קרה לך משהו נורא, כמו

happened to you,

התקפה של בע"ח אכזרי,

succeeding with about half of their subjects.

והצליחו עם בערך מחצית מהנבדקים שלהם.

And in a study done in Italy,

ובמחקר שנעשה באיטליה,

researchers planted the false memory,

חוקרים שתלו את הזיכרון המזויף,

when you were a kid, you witnessed demonic possession.

שכשהיית ילד, היית עד לדיבוק שטני.

I do want to add that it might seem

אני רוצה להוסיף שזה אולי נראה

like we are traumatizing these experimental subjects

כאילו אנחנו גורמים לטראומה לנבדקים הללו,

in the name of science,

בשם המדע,

but our studies have gone through thorough evaluation

אבל המחקרים שלנו עברו הערכה יסודית

by research ethics boards

ע"י ועדות מחקר אתיות

that have made the decision

שקיבלו את ההחלטה

that the temporary discomfort that some

שאי הנוחות הזמנית שחלק

of these subjects might experience in these studies

מהנבדקים עלולים לחוש במחקרים הללו,

is outweighed by the importance of this problem

היא פחותה מחשיבות הבעיה הזו

for understanding memory processes

של הבנת תהליכי זיכרון

and the abuse of memory that is going on

והשימוש לרעה בזיכרון, שמתרחש

in some places in the world.

במקומות מסוימים בעולם.

Well, to my surprise,

ובכן, להפתעתי,

when I published this work and began to speak out

כשפירסמתי את המחקר הזה והתחלתי להטיף

against this particular brand of psychotherapy,

נגד טיפולים מהסוג הספציפי הזה,

it created some pretty bad problems for me:

זה יצר עבורי כמה בעיות די קשות:

hostilities, primarily from the repressed memory therapists,

עוינות, בעיקר ממטפלים בזיכרונות מודחקים,

who felt under attack,

שחשו שהם תחת התקפה,

and by the patients whom they had influenced.

ומצד הפציינטים עליהם הם השפיעו.

I had sometimes armed guards at speeches

לפעמים הגיעו איתי שומרים חמושים להרצאות

that I was invited to give,

שהוזמנתי לתת,

people trying to drum up letter-writing campaigns to get me fired.

אנשים ניסו לארגן קמפיינים של כתיבת מכתבים, שנועדו לפטר אותי.

But probably the worst

אבל הכי גרוע

was I suspected that a woman

היה שחשדתי שאשה,

was innocent of abuse

שנתבעה ע"י בתה הבוגרת,

that was being claimed by her grown daughter.

היא בעצם חפה מפשע ההתעללות.

She accused her mother of sexual abuse

הבת האשימה את אמה בהתעללות מינית

based on a repressed memory.

בהתבסס על זיכרון מודחק.

And this accusing daughter had actually allowed her story

והבת המאשימה הזו אפשרה לסיפור שלה

to be filmed and presented in public places.

להיות מוסרט ומוצג במקומות ציבוריים.

I was suspicious of this story,

אני חשדתי בסיפור הזה,

and so I started to investigate,

אז התחלתי לחקור,

and eventually found information that convinced me

ולבסוף מצאתי מידע ששכנע אותי

that this mother was innocent.

שהאמא היתה חפה מאשמה.

I published an exposé on the case,

פרסמתי את ממצאי ביחס למקרה,

and a little while later, the accusing daughter

ומעט לאחר מכן, הבת המאשימה

filed a lawsuit.

הגישה תביעה משפטית.

Even though I'd never mentioned her name,

למרות שמעולם לא הזכרתי את שמה,

she sued me for defamation and invasion of privacy.

היא תבעה אותי על דיבה וחדירה לפרטיות.

And I went through nearly five years

ואני עברתי כמעט 5 שנים

of dealing with this messy, unpleasant litigation,

של התמודדות עם משפט לא נעים,

but finally, finally, it was over and I could really

אבל לבסוף, לבסוף, הוא נגמר ואני יכולתי

get back to my work.

באמת לחזור לעבודה שלי.

In the process, however, I became part

אבל בתהליך הזה, הפכתי להיות חלק

of a disturbing trend in America

ממגמה מטרידה בארה"ב

where scientists are being sued

בה מדענים נתבעים

for simply speaking out on matters of great public controversy.

על כך שהם מדברים על נושאים הנמצאים במחלוקת ציבורית גדולה.

When I got back to my work, I asked this question:

כשחזרתי לעבודתי, שאלתי את השאלה הבאה:

if I plant a false memory in your mind,

אם אשתול זיכרון מזויף במוחכם,

does it have repercussions?

האם תהיינה לכך השלכות?

Does it affect your later thoughts,

הם זה ישפיע על מחשבותיכם לאחר מכן?

your later behaviors?

על ההתנהגויות שלכם?

Our first study planted a false memory

במחקר הראשון שלנו שתלנו זיכרון מזויף

that you got sick as a child eating certain foods:

שכילד, חלית לאחר שאכלת מאכלים מסויימים:

hard-boiled eggs, dill pickles, strawberry ice cream.

ביצים קשות, מלפפונים חמוצים, גלידת תות.

And we found that once we planted this false memory,

ומצאנו שמרגע שהשתלנו את הזיכרון המזויף הזה,

people didn't want to eat the foods as much

אנשים לא כ"כ רצו לאכול את המאכלים הללו

at an outdoor picnic.

בפיקניקים בטבע.

The false memories aren't necessarily bad or unpleasant.

זיכרונות השווא הללו אינם בהכרח רעים או בלתי נעימים.

If we planted a warm, fuzzy memory

אם שתלנו זיכרון חם ונעים

involving a healthy food like asparagus,

המעורב באוכל בריא כמו אספרגוס,

we could get people to want to eat asparagus more.

יכולנו לגרום לאנשים לרצות לאכול יותר אספרגוס.

And so what these studies are showing

ומה שהמחקרים הללו מראים

is that you can plant false memories

הוא שניתן להשתיל זכרונות שווא

and they have repercussions

ויש להם השלכות

that affect behavior long after the memories take hold.

המשפיעות על ההתנהגות הרבה זמן לאחר שהזיכרון מתגבש.

Well, along with this ability

ובכן, יחד עם היכולת הזו

to plant memories and control behavior

להשתיל זיכרונות ולשלוט בהתנהגות,

obviously come some important ethical issues,

עולות כמובן כמה שאלות מוסריות חשובות,

like, when should we use this mind technology?

כמו, מתי צריך להשתמש בטכנולוגייה הנפשית הזו?

And should we ever ban its use?

והאם עלינו לאסור את השימוש בה?

Therapists can't ethically plant false memories

מבחינה אתית, מטפלים לא יכולים להשתיל זיכרונות שווא

in the mind of their patients

במוחות המטופלים שלהם,

even if it would help the patient,

אפילו אם זה יסייע למטופל,

but there's nothing to stop a parent

אבל אין דבר שימנע מהורים

from trying this out on their overweight or obese teenager.

לנסות זאת על המתבגרת שלהם בעלת משקל יתר.

And when I suggested this publicly,

וכשהצעתי זאת בציבור,

it created an outcry again.

זה שוב העלה זעקה.

"There she goes. She's advocating that parents lie to their children."

"היא שוב מתחילה. היא מעודדת הורים לשקר לילדיהם."

Hello, Santa Claus. (Laughter)

הלו, סנטה קלאוס. (צחוק)

I mean, another way to think about this is,

כלומר, דרך אחרת לחשוב על זה היא

which would you rather have,

לשאול מה הייתם מעדיפים,

a kid with obesity, diabetes, shortened lifespan,

ילד עם בעיית השמנה, סכרת, תוחלת חיים קצרה,

all the things that go with it,

וכל מה שקשור בכך,

or a kid with one little extra bit of false memory?

או ילד עם זיכרון שווא אחד קטן?

I know what I would choose for a kid of mine.

אני יודעת מה הייתי בוחרת עבור הילד שלי.

But maybe my work has made me different from most people.

אבל יתכן שעבודתי הפכה אותי לשונה מרוב האנשים.

Most people cherish their memories,

רוב האנשים מוקירים את הזיכרונות שלהם,

know that they represent their identity,

יודעים שהם מייצגים את הזהות שלהם,

who they are, where they came from.

מי הם, מניין הגיעו.

And I appreciate that. I feel that way too.

ואני מעריכה את זה. גם אני חשה כך.

But I know from my work

אבל אני יודעת מעבודתי

how much fiction is already in there.

כמה בדיות כבר נמצאות שם.

If I've learned anything from these decades

אם למדתי משהו מעשרות השנים

of working on these problems, it's this:

בהן אני עובדת על הבעיות הללו, זה

just because somebody tells you something

שרק משום שמישהו אומר לכם משהו

and they say it with confidence,

ועושה זאת בבטחון,

just because they say it with lots of detail,

רק משום שהוא אומר זאת בפירוט רב,

just because they express emotion when they say it,

רק משום שהוא מבטא רגש באומרו זאת,

it doesn't mean that it really happened.

זה לא אומר שזה באמת קרה.

We can't reliably distinguish true memories from false memories.

אנחנו לא יכולים להבחין באופן מהימן בין זיכרונות אמת לזיכרונות שווא.

We need independent corroboration.

אנחנו זקוקים לאישוש בלתי תלוי.

Such a discovery has made me more tolerant

תגלית זו הפכה אותי ליותר סובלנית

of the everyday memory mistakes

לטעויות זיכרון יומיומיות

that my friends and family members make.

שחברי ובני משפחתי עושים.

Such a discovery might have saved Steve Titus,

תגלית כזו היתה יכולה להציל את סטיב טיטוס,

the man whose whole future was snatched away

האדם שכל עתידו נחטף ממנו

by a false memory.

ע"י זיכרון שווא.

But meanwhile, we should all keep in mind,

אך בינתיים, על כולנו לזכור,

we'd do well to,

כדאי לזכור,

that memory, like liberty,

שזיכרון, כמו חירות,

is a fragile thing.

הוא דבר שביר.

Thank you. Thank you.

תודה. תודה.

Thank you. (Applause)

תודה. (מחיאות כפיים)

Thanks very much. (Applause)

תודה רבה. (מחיאות כפיים)