The Beauty of What We'll Never Know | Pico Iyer | TED

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

One hot October morning,

בבוקר חם אחד באוקטובר,

I got off the all-night train

ירדתי מרכבת הלילה

in Mandalay,

במנדליי

the old royal capital of Burma,

בירתה המלכותית הישנה של בורמה,

now Myanmar.

כיום מיאנמר.

And out on the street, I ran into a group of rough men

ונתקלתי ברחוב בקבוצה של גברים קשוחים

standing beside their bicycle rickshaws.

עומדים לצד ריקשות האופניים שלהם.

And one of them came up

ואחד מהם ניגש

and offered to show me around.

והציע להראות לי את הסביבה.

The price he quoted was outrageous.

המחיר שהוא נקב היה שערורייתי.

It was less than I would pay for a bar of chocolate at home.

זה היה פחות ממה שעלתה לי חפיסת שוקולד בבית.

So I clambered into his trishaw,

אז טיפסתי לריקשה שלו,

and he began pedaling us slowly between palaces and pagodas.

והוא התחיל לדווש לאט בין ארמונות ופגודות.

And as he did, he told me how he had come to the city from his village.

וגם סיפר לי כיצד הוא הגיע לעיר מהכפר שלו.

He'd earned a degree in mathematics.

הוא קיבל תואר במתמטיקה.

His dream was to be a teacher.

חלומו היה להיות מורה.

But of course, life is hard under a military dictatorship,

אבל, החיים קשים תחת דיקטטורה צבאית,

and so for now, this was the only way he could make a living.

ולכן, זו הייתה הדרך היחידה שהוא יכול היה להתפרנס.

Many nights, he told me, he actually slept in his trishaw

הוא סיפר לי, שבלילות רבים, הוא ישן בריקשה שלו

so he could catch the first visitors off the all-night train.

כדי שיוכל לתפוס את המבקרים הראשונים שירדו מרכבת הלילה.

And very soon, we found that in certain ways,

ועד מהרה, מצאנו שבמובנים מסוימים,

we had so much in common --

היה לנו כל כך הרבה במשותף --

we were both in our 20s,

שנינו היינו בשנות ה -20 שלנו,

we were both fascinated by foreign cultures --

שנינו היינו מוקסמים מתרבויות זרות -

that he invited me home.

כך שהוא הזמין אותי הביתה.

So we turned off the wide, crowded streets,

עזבנו את הרחובות הרחבים והצפופים

and we began bumping down rough, wild alleyways.

והתחלנו מיטלטלים מטה, דרך סמטאות פרועות ומחוספסות.

There were broken shacks all around.

היו צריפים שבורים מסביב.

I really lost the sense of where I was,

ממש אבדה לי התחושה היכן אני נמצא,

and I realized that anything could happen to me now.

והבנתי שהכל יכול לקרות לי כעת.

I could get mugged or drugged

יכלו לשדוד או לסמם אותי

or something worse.

או משהו גרוע יותר.

Nobody would know.

אף אחד לא יידע.

Finally, he stopped and led me into a hut,

לבסוף הוא עצר והוביל אותי לתוך צריף,

which consisted of just one tiny room.

שכלל רק חדרון אחד קטנטן.

And then he leaned down,

ואז הוא התכופף,

and reached under his bed.

תחת מיטתו.

And something in me froze.

ומשהו בי קפא.

I waited to see what he would pull out.

חיכיתי לראות מה הוא ישלוף החוצה.

And finally he extracted a box.

ולבסוף הוא חילץ קופסה.

Inside it was every single letter he had ever received

בתוכה היו כל המכתבים שהוא אי פעם קיבל

from visitors from abroad,

ממבקרים מחו"ל.

and on some of them he had pasted

ועל חלקם הוא הדביק

little black-and-white worn snapshots

תמונות קטנות בלויות בשחור לבן

of his new foreign friends.

של חבריו התיירים הזרים.

So when we said goodbye that night,

לכן, כאשר נפרדנו באותו לילה,

I realized he had also shown me

הבנתי גם שהוא הראה לי

the secret point of travel,

את הסיבה הסודית לנסיעה,

which is to take a plunge,

שהיא לצלול פנימה,

to go inwardly as well as outwardly

להיכנס פנימה כמו גם לצאת החוצה

to places you would never go otherwise,

למקומות שאחרת לא תגיע אליהם לעולם,

to venture into uncertainty,

להעז ולקחת סיכון,

ambiguity,

לחוות דו-משמעיות

even fear.

ואפילו פחד.

At home, it's dangerously easy

בבית זה מסוכן כל כך

to assume we're on top of things.

להניח שאנחנו שולטים בענינים.

Out in the world, you are reminded every moment that you're not,

בחוץ, בעולם מזכירים לכם בכל רגע שזה לא כך,

and you can't get to the bottom of things, either.

ואינכם יכולים אפילו לרדת לעומק הדברים

Everywhere, "People wish to be settled,"

בכל מקום אנשים רוצים להרגיש יציבים

Ralph Waldo Emerson reminded us,

ראלף וולדו אמרסון הזכיר לנו,

"but only insofar as we are unsettled

"אבל רק עד כמה שאיננו בטוחים

is there any hope for us."

שישנה תקווה כלשהי בשבילנו."

At this conference, we've been lucky enough

בכנס הזה היינו ברי מזל דיינו

to hear some exhilarating new ideas and discoveries

לשמוע רעיונות ותגליות חדשים ומלהיבים,

and, really, about all the ways

ועל כל הדרכים

in which knowledge is being pushed excitingly forwards.

בהן ידע נדחף באופן מרגש קדימה.

But at some point, knowledge gives out.

אבל בשלב מסוים, ידע נמסר,

And that is the moment

וזה הרגע

when your life is truly decided:

בו חייכם משתנים:

you fall in love;

אתם מתאהבים,

you lose a friend;

מאבדים חבר;

the lights go out.

האורות כבים.

And it's then, when you're lost or uneasy or carried out of yourself,

וכשאתם אבודים, חסרי מנוחה או מחוץ לעצמכם,

that you find out who you are.

אתם מגלים מי אתם.

I don't believe that ignorance is bliss.

איני מאמין שבורות היא אושר

Science has unquestionably made our lives

המדע ללא ספק הפך את חיינו

brighter and longer and healthier.

בהירים, ארוכים ובריאים יותר.

And I am forever grateful to the teachers who showed me the laws of physics

ואהיה לנצח אסיר תודה למורים שלימדוני את חוקי הפיזיקה

and pointed out that three times three makes nine.

והצביעו על כך ש 3 כפול 3 זה 9.

I can count that out on my fingers

אני יכול לספור זאת על אצבעותי

any time of night or day.

בכל שעה משעות הלילה או היום.

But when a mathematician tells me

אבל כשמתמטיקאי אומר לי

that minus three times minus three makes nine,

יש מינוס 3 כפול מינוס 3 הוא 9,

that's a kind of logic that almost feels like trust.

זה סוג של לוגיקה שמרגישה כמעט כמ אמון.

The opposite of knowledge, in other words, isn't always ignorance.

ההפך מידע. במילים אחרות, אינו תמיד בורות.

It can be wonder.

זה יכול להיות פלא.

Or mystery.

או מסתורין.

Possibility.

אפשרות.

And in my life, I've found it's the things I don't know

ובחיי מצאתי שדווקא הדברים שאינני יודע

that have lifted me up and pushed me forwards

רוממו אותי ודחפו אותי קדימה

much more than the things I do know.

הרבה יותר מהדברים שאני יודע.

It's also the things I don't know

אלה גם הדברים שאיני יודע

that have often brought me closer to everybody around me.

שלעתים קרובות קירבו אותי לסובבים אותי.

For eight straight Novembers, recently,

8 פעמים רצופות מדי שנה בנובמבר,

I traveled every year across Japan with the Dalai Lama.

נסעתי בכל שנה ברחבי יפן עם הדלאי לאמה.

And the one thing he said every day

והדבר היחידי שהוא אמר בכל יום

that most seemed to give people reassurance and confidence

שנראה כמעניק עידוד וביטחון לאנשים

was, "I don't know."

היה "אני לא יודע."

"What's going to happen to Tibet?"

"מה עומד לקרות לטיבט?"

"When are we ever going to get world peace?"

"מתי אי פעם נזכה בשלום עולמי?"

"What's the best way to raise children?"

"מהי הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים?"

"Frankly," says this very wise man,

"למען האמת", אומר האיש המאוד חכם,

"I don't know."

"אני לא יודע."

The Nobel Prize-winning economist Daniel Kahneman

זוכה פרס נובל הכלכלן דניאל כהנמן

has spent more than 60 years now researching human behavior,

עסק יותר מ -60 שנים בחקר ההתנהגות האנושית,

and his conclusion is

והמסקנה שלו היא

that we are always much more confident of what we think we know

שאנחנו תמיד הרבה יותר בטוחים במה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים

than we should be.

ממה שאנחנו צריכים להיות.

We have, as he memorably puts it,

יש לנו, כפי שהוא מגדיר באופן בלתי נשכח,

an "unlimited ability to ignore our ignorance."

"יכולת בלתי מוגבלת להתעלם מהבורות שלנו."

We know -- quote, unquote -- our team is going to win this weekend,

אנחנו יודעים - ציטוט, סוף ציטוט -- הצוות שלנו הולך לנצח בסוף השבוע,

and we only remember that knowledge

ואנחנו רק זוכרים ידיעה זו

on the rare occasions when we're right.

בהזדמנויות הנדירות שאנו צודקים.

Most of the time, we're in the dark.

רוב הזמן אנחנו בחשיכה.

And that's where real intimacy lies.

וזה המקום בו האינטימיות האמתית מצויה.

Do you know what your lover is going to do tomorrow?

האם מישהו יודע מה המאהב שלו הולך לעשות מחר?

Do you want to know?

האם אתם רוצים לדעת?

The parents of us all, as some people call them,

ההורים של כולנו, כמו שאנשים אחדים קוראים להם,

Adam and Eve,

אדם וחווה,

could never die, so long as they were eating from the tree of life.

יכלו לחיות לנצח, כל עוד הם אכלו מעץ החיים.

But the minute they began nibbling

אבל ברגע שהם החלו טועמים

from the tree of the knowledge of good and evil,

מעץ הדעת טוב ורע,

they fell from their innocence.

הם נפלו מתמימותם.

They grew embarrassed and fretful,

הם הפכו נבוכים ומודאגים,

self-conscious.

מודעים לעצמם.

And they learned, a little too late, perhaps,

והם למדו, קצת מאוחר מדי, אולי,

that there are certainly some things that we need to know,

שיש בהחלט כמה דברים שעלינו לדעת,

but there are many, many more that are better left unexplored.

אבל יש הרבה, הרבה יותר שמוטב לא לחקור אותם

Now, when I was a kid,

עכשיו, כשהייתי ילד,

I knew it all, of course.

ידעתי הכל, כמובן.

I had been spending 20 years in classrooms collecting facts,

ביליתי 20 שנה באיסוף מידע בכיתות לימוד,

and I was actually in the information business,

והייתי למעשה בעסקי המידע,

writing articles for Time Magazine.

וכתבתי מאמרים עבור מגזין טיים.

And I took my first real trip to Japan for two-and-a-half weeks,

ונסעתי ליפן לראשונה למשך שבועיים וחצי,

and I came back with a 40-page essay

ושבתי עם מאמר בן 40 עמודים

explaining every last detail about Japan's temples,

שעוסק בפירוט במקדשים של יפן,

its fashions, its baseball games,

העיצובים שלהם, משחקי הבייסבול,

its soul.

נשמתם.

But underneath all that,

אבל מתחת לכל זה,

something that I couldn't understand

משהו שלא הצלחתי להבין

so moved me for reasons I couldn't explain to you yet,

כל כך ריגש אותי מסיבות שעדיין לא יכולתי להסביר

that I decided to go and live in Japan.

שהחלטתי לעבור לגור ביפן.

And now that I've been there for 28 years,

וכשאני שם כבר במשך 28 שנים,

I really couldn't tell you very much at all

לא הייתי יכול לומר לכם הרבה

about my adopted home.

Which is wonderful,

שזה נפלא,

because it means every day I'm making some new discovery,

כי בכל יום אני מגלה דבר חדש.

and in the process,

ותוך כדי כך,

looking around the corner and seeing the hundred thousand things

רואה מאות אלפי דברים

I'll never know.

שלעולם לא אדע.

Knowledge is a priceless gift.

ידע הוא מתנה שלא תסולא בפז.

But the illusion of knowledge can be more dangerous than ignorance.

אבל אשלייה של ידע עלולה להיות מסוכנת יותר מבורות.

Thinking that you know your lover

לחשוב שאתה מכיר את אוהבך,

or your enemy

או את אויבך

can be more treacherous

יכול להיות יותר בוגדני

than acknowledging you'll never know them.

מאשר להודות בכך שלעולם לא תכיר אותם.

Every morning in Japan, as the sun is flooding into our little apartment,

בכל בוקר ביפן, כשהשמש מציפה את דירתנו הקטנה,

I take great pains not to consult the weather forecast,

אני משתדל מאוד לא להיוועץ בתחזית מזג האוויר,

because if I do,

כי אם אני עושה זאת,

my mind will be overclouded, distracted,

דעתי תהיה מעורפלת, מוסחת,

even when the day is bright.

אפילו כשהיום בהיר.

I've been a full-time writer now for 34 years.

אני סופר במשרה מלאה מזה 34 שנים,

And the one thing that I have learned

והדבר היחיד שלמדתי

is that transformation comes when I'm not in charge,

הוא ששינוי מגיע כשאני לא עומד על המשמר,

when I don't know what's coming next,

כשאינני יודע מה עומד לקרות,

when I can't assume I am bigger than everything around me.

ולא חושב שאני גדול יותר מכל מה שסביבי.

And the same is true in love

ואותו דבר נכון גם באהבה

or in moments of crisis.

או ברגעי משבר.

Suddenly, we're back in that trishaw again

לפתע, אנחנו שוב בריקשה

and we're bumping off the broad, well-lit streets;

ואנחנו מיטלטלים אל מחוץ לרחובות הרחבים והמוארים

and we're reminded, really, of the first law of travel

ונזכרים, באמת, בחוק מס. 1 של נסיעות

and, therefore, of life:

ולפיכך, של החיים:

you're only as strong as your readiness to surrender.

אתה חזק רק כמו הנכונות שלך להיכנע.

In the end, perhaps,

בסופו של דבר, אולי,

being human

להיות אנושי

is much more important

זה הרבה יותר חשוב

than being fully in the know.

מאשר להיות מודע לגמרי.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(תשואות)