This could be why you're depressed or anxious | Johann Hari | TED

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Nurit Noy

For a really long time,

במשך זמן רב מאוד,

I had two mysteries that were hanging over me.

התמודדתי עם שתי תעלומות.

I didn't understand them

לא הבנתי אותן

and, to be honest, I was quite afraid to look into them.

ולמען האמת, די חששתי לבחון אותן.

The first mystery was, I'm 40 years old,

התעלומה הראשונה הייתה, שאני בן 40,

and all throughout my lifetime, year after year,

ולאורך כל חיי, שנה אחרי שנה,

serious depression and anxiety have risen,

התרבו רגשות דיכאון וחרדה קשים,

in the United States, in Britain,

בארצות הברית, בבריטניה,

and across the Western world.

ובכל רחבי העולם המערבי.

And I wanted to understand why.

ורציתי להבין למה.

Why is this happening to us?

למה זה קורה לנו?

Why is it that with each year that passes,

מדוע בכל שנה שחולפת,

more and more of us are finding it harder to get through the day?

יותר ויותר מאיתנו מתקשים לעבור את היום?

And I wanted to understand this because of a more personal mystery.

ורציתי להבין זאת בגלל תעלומה אישית יותר .

When I was a teenager,

כשהייתי בגיל העשרה,

I remember going to my doctor

אני זוכר שהלכתי לרופא שלי

and explaining that I had this feeling, like pain was leaking out of me.

והסברתי שהרגשתי כאילו כאב דולף מתוכי.

I couldn't control it,

לא יכולתי לשלוט בזה,

I didn't understand why it was happening,

לא הבנתי למה זה קורה

I felt quite ashamed of it.

די התביישתי בזה.

And my doctor told me a story

והרופא שלי סיפר לי סיפור

that I now realize was well-intentioned,

שכעת אני מבין שהיתה בו כוונה טובה,

but quite oversimplified.

אבל הוא היה פשטני למדי.

Not totally wrong.

לא שגוי לחלוטין.

My doctor said, "We know why people get like this.

הרופא שלי אמר, "אנחנו יודעים למה אנשים נעשים כאלה.

Some people just naturally get a chemical imbalance in their heads --

יש אנשים שבאופן טבעי נוצר בראשם חוסר איזון כימי -

you're clearly one of them.

ברור שאתה אחד מהם.

All we need to do is give you some drugs,

מה שצריך לעשות זה לתת לך כמה תרופות,

it will get your chemical balance back to normal."

שיגרמו לכימיקלים שלך לחזור לאיזון."

So I started taking a drug called Paxil or Seroxat,

אז התחלתי לקחת תרופה שנקראת פקסיל, או סרוקסט,

it's the same thing with different names in different countries.

זו אותה תרופה עם שמות שונים במדינות שונות.

And I felt much better, I got a real boost.

והרגשתי הרבה יותר טוב, התעודדתי מאוד.

But not very long afterwards,

אבל זמן לא רב אחר כך,

this feeling of pain started to come back.

תחושת הכאב הזו החלה לחזור.

So I was given higher and higher doses

אז ניתנו לי מינונים יותר ויותר גבוהים

until, for 13 years, I was taking the maximum possible dose

עד שבמשך 13 שנים לקחתי את המינון המרבי האפשרי

that you're legally allowed to take.

שמותר באופן חוקי .

And for a lot of those 13 years, and pretty much all the time by the end,

ובהרבה מ 13 השנים האלו, וכמעט ברוב הזמן, עד לסופן,

I was still in a lot of pain.

עדיין סבלתי מכאב רב.

And I started asking myself, "What's going on here?

והתחלתי לשאול את עצמי, "מה קורה פה?

Because you're doing everything

כי אתם עושים כל מה

you're told to do by the story that's dominating the culture --

שאומרים לכם לעשות, על פי הטענה ששולטת בתרבות -

why do you still feel like this?"

למה אתם עדיין מרגישים ככה?"

So to get to the bottom of these two mysteries,

אז כדי לרדת לעומקן של שתי תעלומות אלו

for a book that I've written

עבור ספר שכתבתי,

I ended up going on a big journey all over the world,

יצאתי בסופו של דבר למסע גדול סביב העולם,

I traveled over 40,000 miles.

נסעתי כ 81,000 קילומטר

I wanted to sit with the leading experts in the world

רציתי לשבת עם המומחים המובילים בעולם

about what causes depression and anxiety

לגבי הגורמים לדיכאון ולחרדה

and crucially, what solves them,

ויותר חשוב, מה פותר אותם.

and people who have come through depression and anxiety

ולגבי אנשים שסבלו מדיכאון וחרדה

and out the other side in all sorts of ways.

ויצאו מהם, בכל מיני דרכים,

And I learned a huge amount

ולמדתי הרבה מאוד

from the amazing people I got to know along the way.

מהאנשים המדהימים שהיכרתי לאורך הדרך.

But I think at the heart of what I learned is,

אבל אני חושב שבלב כל מה שלמדתי היה,

so far, we have scientific evidence

שעד כה יש לנו ראיות מדעיות

for nine different causes of depression and anxiety.

לתשע סיבות שונות לדיכאון וחרדה.

Two of them are indeed in our biology.

שתיים מהן באמת בביולוגיה שלנו.

Your genes can make you more sensitive to these problems,

הגנים שלכם יכולים להפוך אתכם לרגישים יותר לבעיות אלה,

though they don't write your destiny.

אם כי הם לא חורצים את הגורל שלכם.

And there are real brain changes that can happen when you become depressed

ויש שינויים אַמִיתִיִּם שיכולים לקרות כשאתם נכנסים לדיכאון

that can make it harder to get out.

שיכולים להקשות על היציאה מהמצב הזה.

But most of the factors that have been proven

אבל רוב הגורמים שהוכחו

to cause depression and anxiety

כגורמים למצבי דיכאון וחרדה

are not in our biology.

אינם בביולוגיה שלנו.

They are factors in the way we live.

אלה הם פקטורים שמגיעים מהדרך שבה אנו חיים.

And once you understand them,

וברגע שאתם מבינים אותם,

it opens up a very different set of solutions

נפתחת בפניכם מערכת פתרונות שונים לחלוטין

that should be offered to people

שצריכים להיות מוצעים לאנשים

alongside the option of chemical antidepressants.

לצד האופציה של תרופות כימיות נוגדות דיכאון.

For example,

לדוגמה:

if you're lonely, you're more likely to become depressed.

אם אתם בודדים, סביר יותר שתהיו מדוכאים.

If, when you go to work, you don't have any control over your job,

אם כשאתם הולכים לעבודה, אין לכם שליטה על התפקיד שלכם,

you've just got to do what you're told,

אתם פשוט עושים את מה שאומרים לכם,

you're more likely to become depressed.

סביר יותר שתהיו מדוכאים.

If you very rarely get out into the natural world,

אם אתם יוצאים לחיק הטבע לעתים רחוקות מאוד בלבד,

you're more likely to become depressed.

סביר יותר שתיכנסו לדיכאון.

And one thing unites a lot of the causes of depression and anxiety

ודבר אחד מאחד את הסיבות הרבות לדיכאון וחרדה

that I learned about.

שלמדתי עליהם.

Not all of them, but a lot of them.

לא את כולם, אבל רבות מהן.

Everyone here knows

כולכם כאן יודעים

you've all got natural physical needs, right?

שלכולכם יש צרכים גופניים טבעיים, נכון?

Obviously.

כמובן.

You need food, you need water,

אתם זקוקים למזון, אתם זקוקים למים,

you need shelter, you need clean air.

אתם זקוקים למחסה, אתה זקוקים לאוויר נקי.

If I took those things away from you,

לו הייתי לוקח מכם את הדברים האלה,

you'd all be in real trouble, real fast.

תהיו ממש מהר בצרות צרורות

But at the same time,

אבל באותו זמן,

every human being has natural psychological needs.

לכל אדם יש תמיד צרכים פסיכולוגיים טבעיים.

You need to feel you belong.

אתם צריכים להרגיש שאתם שייכים.

You need to feel your life has meaning and purpose.

אתם צריכים להרגיש שלחייכם יש משמעות ותכלית.

You need to feel that people see you and value you.

אתם צריכים להרגיש שאנשים רואים אתכם ומעריכים אתכם.

You need to feel you've got a future that makes sense.

אתם צריכים להרגיש שמצפה לכם עתיד הגיוני.

And this culture we built is good at lots of things.

ושהתרבות הזו שבנינו טובה בהרבה מובנים.

And many things are better than in the past --

והרבה דברים הינם טובים יותר משהיו בעבר -

I'm glad to be alive today.

אנחנו שמחים לחיות היום.

But we've been getting less and less good

אבל אנחנו הופכים להיות פחות ופחות מצליחים

at meeting these deep, underlying psychological needs.

לענות על צרכים פסיכולוגיים בסיסיים אלה.

And it's not the only thing that's going on,

וזה לא הדבר היחידי שקורה,

but I think it's the key reason why this crisis keeps rising and rising.

אבל אני חושב שזו הסיבה העיקרית לכך שהמשבר הזה ממשיך לגדול ולגדול.

And I found this really hard to absorb.

ומצאתי שממש קשה לקלוט את זה.

I really wrestled with the idea

ממש נאבקתי עם הרעיון

of shifting from thinking of my depression as just a problem in my brain,

לעבור מחשיבה על הדיכאון שלי כעל בעיה במוח שלי,

to one with many causes,

למשהו שיש לו הרבה סיבות,

including many in the way we're living.

כולל רבות בשל האופן בו אנו חיים.

And it only really began to fall into place for me

וזה רק התחיל באמת להסתדר לי בראש

when one day, I went to interview a South African psychiatrist

כשיום אחד הלכתי לראיין פסיכיאטר דרום אפריקאי

named Dr. Derek Summerfield.

בשם ד"ר דרק סאמרפילד.

He's a great guy.

הוא אדם נהדר.

And Dr. Summerfield happened to be in Cambodia in 2001,

וד"ר סאמרפילד הזדמן לקמבודיה בשנת 2001,

when they first introduced chemical antidepressants

כשהציגו שם לראשונה תרופות כימיות נוגדות דיכאון

for people in that country.

לתושבי המדינה ההיא.

And the local doctors, the Cambodians, had never heard of these drugs,

והרופאים המקומיים, הקמבודים, מעולם לא שמעו על התרופות האלו,

so they were like, what are they?

אז הם היו ככה, מה זה?

And he explained.

והוא הסביר.

And they said to him,

והם ענו לו,

"We don't need them, we've already got antidepressants."

"אנחנו לא צריכים אותן, כבר יש לנו תרופות נגד דיכאון."

And he was like, "What do you mean?"

והוא שאל, "למה אתם מתכוונים?"

He thought they were going to talk about some kind of herbal remedy,

הוא חשב שהם הולכים לדבר על איזושהי תרופה מצמחי מרפא,

like St. John's Wort, ginkgo biloba, something like that.

כמו סנט ג'ונ'ס וורט, ג'ינקו בילובה, משהו כזה.

Instead, they told him a story.

במקום זה, הם סיפרו לו סיפור.

There was a farmer in their community who worked in the rice fields.

בקהילה אחת היה איכר שעבד בשדות האורז.

And one day, he stood on a land mine

ויום אחד, הוא דרך על מוקש נעל

left over from the war with the United States,

שנשאר מהמלחמה עם ארצות הברית,

and he got his leg blown off.

ורגלו התרסקה.

So they him an artificial leg,

אז הם התקינו לו רגל תותבת,

and after a while, he went back to work in the rice fields.

ואחרי זמן מה הוא חזר לעבוד בשדות האורז.

But apparently, it's super painful to work under water

אבל כנראה שמאוד כואב לעבוד מתחת למים

when you've got an artificial limb,

כשיש גפה מלאכותית,

and I'm guessing it was pretty traumatic

ואני משער שזה היה די טראומטי

to go back and work in the field where he got blown up.

לחזור ולעבוד בשדה היכן שהוא נפצע.

The guy started to cry all day,

הבחור התחיל לבכות כל היום,

he refused to get out of bed,

הוא סירב לצאת מהמיטה,

he developed all the symptoms of classic depression.

הוא פיתח את כל התסמינים של דיכאון קלאסי.

The Cambodian doctor said,

הרופא הקמבודי אמר,

"This is when we gave him an antidepressant."

"זה הרגע שאנחנו נתנו לו נוגד דיכאון."

And Dr. Summerfield said, "What was it?"

וד"ר סאמרפילד אמר, "מה זה היה?"

They explained that they went and sat with him.

הם הסבירו שהם ישבו איתו.

They listened to him.

הם הקשיבו לו.

They realized that his pain made sense --

הם הבינו שהכאב שלו הגיוני -

it was hard for him to see it in the throes of his depression,

היה לו קשה לראות את זה בעיצומו של הדיכאון שלו,

but actually, it had perfectly understandable causes in his life.

אבל למעשה, היו סיבות הגיוניות לגמרי בחייו.

One of the doctors, talking to the people in the community, figured,

אחד הרופאים שדבר עם האנשים בקהילה חשב,

"You know, if we bought this guy a cow,

"אתם יודעים, לו קנינו לבחור הזה פרה,

he could become a dairy farmer,

הוא היה יכול להיות רפתן,

he wouldn't be in this position that was screwing him up so much,

הוא לא יהיה במצב הזה שפגע בו כל כך,

he wouldn't have to go and work in the rice fields."

הוא לא יצטרך ללכת ולעבוד בשדות האורז."

So they bought him a cow.

אז קנו לו פרה.

Within a couple of weeks, his crying stopped,

תוך שבועיים, הוא הפסיק לבכות,

within a month, his depression was gone.

תוך חודש, הדיכאון שלו נעלם.

They said to doctor Summerfield,

הם אמרו לד"ר סאמרפילד,

"So you see, doctor, that cow, that was an antidepressant,

"אז אתה רואה, דוקטור, הפרה ההיא, זה היה נוגד דיכאון,

that's what you mean, right?"

לזה אתה מתכוון, נכון?"

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

If you'd been raised to think about depression the way I was,

אם הייתם גדלים לחשוב על דיכאון כמוני,

וכמו רוב האנשים כאן,

and most of the people here were,

זה היה נשמע כמו בדיחה גרועה, נכון?

that sounds like a bad joke, right?

"הלכתי לרופאה שלי כדי לקבל נוגד דיכאון,

"I went to my doctor for an antidepressant,

היא נתנה לי פרה."

she gave me a cow."

But what those Cambodian doctors knew intuitively,

אבל מה שאותם רופאים קמבודיים ידעו באופן אינטואיטיבי,

based on this individual, unscientific anecdote,

בהתבסס על אנקדוטה לא מדעית זו,

is what the leading medical body in the world,

זה מה שהגוף הרפואי המוביל בעולם,

the World Health Organization,

ארגון הבריאות העולמי,

has been trying to tell us for years,

מנסה לספר לנו כבר שנים,

based on the best scientific evidence.

בהתבסס על העדויות המדעיות הטובות ביותר.

If you're depressed,

אם אתם בדיכאון,

if you're anxious,

אם אתם סובלים מחרדה,

you're not weak, you're not crazy,

אתם לא חלשים, אתם לא משוגעים,

you're not, in the main, a machine with broken parts.

אינכם מכונה עם חלקים שבורים

You're a human being with unmet needs.

אתם בני אדם עם צרכים לא מסופקים.

And it's just as important to think here about what those Cambodian doctors

וחשוב מאוד לשים לב למה שהרופאים הקמבודיים

and the World Health Organization are not saying.

וארגון הבריאות העולמי, לא אומרים.

They did not say to this farmer,

הם לא אמרו לאיכר הזה,

"Hey, buddy, you need to pull yourself together.

היי חבר, אתה צריך לקחת את עצמך בידיים.

It's your job to figure out and fix this problem on your own."

זה התפקיד שלך להבין ולתקן את הבעיה בעצמך."

On the contrary, what they said is,

נהפוך הוא, מה שהם אמרו זה,

"We're here as a group to pull together with you,

"אנחנו כאן כקבוצה נעזור ונשתף איתך פעולה,

so together, we can figure out and fix this problem."

וביחד, אנו יכולים להבין ולתקן את הבעיה."

This is what every depressed person needs,

זה מה שכל אדם בדיכאון צריך,

and it's what every depressed person deserves.

וזה מה שמגיע לכל אדם שסובל מדיכאון.

This is why one of the leading doctors at the United Nations,

זו הסיבה שאחד הרופאים המובילים באו"ם,

in their official statement for World Health Day,

בהצהרתו הרשמית ביום הבריאות העולמי,

couple of years back in 2017,

לפני כמה שנים, ב 2017,

said we need to talk less about chemical imbalances

אמר שאנחנו צריכים לדבר פחות על חוסר איזון כימי

and more about the imbalances in the way we live.

ויותר על חוסר האיזון בדרך בה אנו חיים.

Drugs give real relief to some people --

תרופות ממש מקלות על אנשים מסוימים -

they gave relief to me for a while --

הן הקלו עלי לזמן מה -

but precisely because this problem goes deeper than their biology,

אבל בדיוק בגלל שהבעיה הזאת יותר עמוקה מהביולוגיה שלהם

the solutions need to go much deeper, too.

גם הפתרונות צריכים להעמיק הרבה יותר.

But when I first learned that,

אבל כשלמדתי זאת לראשונה,

I remember thinking,

אני זוכר שחשבתי,

"OK, I could see all the scientific evidence,

"בסדר, יכולתי לראות את הראיות המדעיות,

קראתי הרבה מחקרים,

I read a huge number of studies,

ראיינתי הרבה מומחים שהסבירו את זה,

I interviewed a huge number of the experts who were explaining this,"

המשכתי לחשוב, "בסדר אבל איך נוכל לעשות את זה?"

but I kept thinking, "How can we possibly do that?"

הדברים שגורמים לנו לדיכאון

The things that are making us depressed

are in most cases more complex than what was going on

הם ברוב המקרים מורכבים יותר ממה שקרה

with this Cambodian farmer.

עם החקלאי הקמבודי הזה.

Where do we even begin with that insight?

היכן אנו מתחילים, עם התובנה הזו?

But then, in the long journey for my book,

אבל אז, במסע הארוך לקראת הספר שלי,

all over the world,

סביב העולם,

I kept meeting people who were doing exactly that,

המשכתי לפגוש אנשים שעשו בדיוק את זה,

from Sydney, to San Francisco,

מסידני לסן-פרנסיסקו,

to São Paulo.

ולסאן פאולו.

I kept meeting people who were understanding

המשכתי לפגוש אנשים שהבינו

the deeper causes of depression and anxiety

את הסיבות העמוקות יותר לדיכאון וחרדה

and, as groups, fixing them.

וכקבוצות, תיקנו אותן.

Obviously, I can't tell you about all the amazing people

כמובן, שאיני יכול לספר לכם על כל האנשים המדהימים

I got to know and wrote about,

שיצא לי להכיר ושכתבתי עליהם,

or all of the nine causes of depression and anxiety that I learned about,

או על כל תשעת הגורמים לדיכאון ולחרדה שלמדתי עליהם,

because they won't let me give a 10-hour TED Talk --

כי לא יתנו לי להגיש שיחת TED של 10 שעות -

you can complain about that to them.

תוכלו להתלונן על כך בפניהם.

But I want to focus on two of the causes

אבל אני רוצה להתמקד בשניים מהגורמים

and two of the solutions that emerge from them, if that's alright.

ושניים מהפתרונות שעולים מהם, אם זה בסדר.

Here's the first.

הנה הראשון:

We are the loneliest society in human history.

אנחנו החברה הבודדה ביותר בהיסטוריה האנושית.

There was a recent study that asked Americans,

במחקר שנערך לאחרונה, שאלו אמריקאים:

"Do you feel like you're no longer close to anyone?"

"האם אתה מרגיש שאתה כבר לא קרוב לאף אחד?"

And 39 percent of people said that described them.

ו- 39% מהאנשים אמרו שזה מתאר אותם.

"No longer close to anyone."

"לא קרוב יותר לאף אחד."

In the international measurements of loneliness,

במדד הבדידות העולמי,

Britain and the rest of Europe are just behind the US,

בריטניה ושאר אירופה, נמצאים ממש מאחורי ארה"ב,

in case anyone here is feeling smug.

במקרה ומישהו כאן מרגיש זָחוּחַ.

(Laughter)

(צחוק)

I spent a lot of time discussing this

ביליתי זמן רב בדיונים על כך

with the leading expert in the world on loneliness,

עם המומחה המוביל בעולם לבדידות,

an incredible man named professor John Cacioppo,

אדם מדהים בשם פרופסור ג'ון קסיופו,

who was at Chicago,

שהיה בשיקגו,

and I thought a lot about one question his work poses to us.

וחשבתי הרבה על שאלה אחת שהעבודה שלו מציבה בפנינו.

Professor Cacioppo asked,

פרופסור קסיופו שאל,

"Why do we exist?

"מדוע אנחנו קיימים?

Why are we here, why are we alive?"

למה אנחנו כאן, למה אנחנו חיים?"

One key reason

סיבה מרכזית אחת היא

is that our ancestors on the savannas of Africa

שאבותינו בסוואנות של אפריקה

were really good at one thing.

היו ממש טובים בדבר אחד.

They weren't bigger than the animals they took down a lot of the time,

הם לא היו גדולים מהחיות שהם צדו הרבה מהזמן,

they weren't faster than the animals they took down a lot of the time,

הם לא היו יותר מהירים מבעלי החיים שהם צדו הרבה מהזמן,

but they were much better at banding together into groups

אבל הם היו הרבה יותר טובים בהתאגדות לקבוצות

and cooperating.

ובשיתוף פעולה.

This was our superpower as a species --

זה היה הכוח העליון שלנו כמין --

we band together,

אנחנו מתאגדים יחד,

just like bees evolved to live in a hive,

בדיוק כמו שדבורים התפתחו לחיות בכוורת,

humans evolved to live in a tribe.

בני האדם התפתחו לחיות בשבט.

And we are the first humans ever

ואנחנו בני האדם הראשונים אי פעם

to disband our tribes.

שפירקנו את השבטים שלנו.

And it is making us feel awful.

וזה גורם לנו להרגיש נורא.

But it doesn't have to be this way.

אבל זה לא צריך להיות כך.

One of the heroes in my book, and in fact, in my life,

אחד הגיבורים בספרי, ובעצם בחיי,

is a doctor named Sam Everington.

הוא רופא בשם סם אברינגטון.

He's a general practitioner in a poor part of East London,

הוא רופא כללי באזור עני של מזרח לונדון,

where I lived for many years.

היכן שחייתי הרבה שנים.

And Sam was really uncomfortable,

ולסם היה ממש לא קל,

because he had loads of patients

כי שהיו לו המון מטופלים

coming to him with terrible depression and anxiety.

שהגיעו אליו עם דיכאון וחרדה קשים מאוד.

And like me, he's not opposed to chemical antidepressants,

וכמוני, הוא לא מתנגד לתרופות כימיות נוגדות דיכאון,

he thinks they give some relief to some people.

הוא חושב שהם מקלים איכשהו על אנשים מסוימים.

But he could see two things.

אבל הוא יכל לראות שני דברים.

Firstly, his patients were depressed and anxious a lot of the time

ראשית, מטופליו היו בדיכאון וחרדה הרבה מהזמן

for totally understandable reasons, like loneliness.

מסיבות מובנות לחלוטין, כמו בדידות.

And secondly, although the drugs were giving some relief to some people,

ושנית, למרות שהתרופות נתנו הקלה מסוימת לאנשים מסוימים,

for many people, they didn't solve the problem.

להרבה אנשים אחרים, הם לא פתרו את הבעיה.

The underlying problem.

הבעיה הבסיסית.

One day, Sam decided to pioneer a different approach.

יום אחד, סם החליט ליזום גישה אחרת.

A woman came to his center, his medical center,

אישה הגיעה למרכז הרפואי שלו,

called Lisa Cunningham.

קראו לה ליסה קנינגהם.

I got to know Lisa later.

התוודעתי לליסה מאוחר יותר.

And Lisa had been shut away in her home with crippling depression and anxiety

וליסה נסגרה בביתה עם דיכאון משתק וחרדה

for seven years.

במשך 7 שנים.

And when she came to Sam's center, she was told, "Don't worry,

וכשהגיעה למרכז של סם, אמרו לה: "אל תדאגי,

we'll carry on giving you these drugs,

נמשיך לתת לך את התרופות האלו,

but we're also going to prescribe something else.

אבל נרשום לך גם משהו אחר.

We're going to prescribe for you to come here to this center twice a week

אנו נרשום לך לבוא לכאן, למרכז הזה פעמיים בשבוע

to meet with a group of other depressed and anxious people,

כדי להיפגש עם קבוצת אנשים אחרים שסובלים מדיכאון וחרדה.

not to talk about how miserable you are,

לא כדי לדבר על כמה את אומללה,

but to figure out something meaningful you can all do together

אלא כדי לחשוב על משהו משמעותי שכולכם יכולים לעשות יחד

so you won't be lonely and you won't feel like life is pointless."

כדי שלא תהיו בודדים ולא תרגישו שהחיים חסרי טעם"

The first time this group met,

בפעם הראשונה שהקבוצה הזו נפגשה,

Lisa literally started vomiting with anxiety,

ליסה פשוט החלה להקיא מרוב חרדה,

it was so overwhelming for her.

זה היה כל כך מהמם עבורה.

But people rubbed her back, the group started talking,

אבל אנשים טפחו לה על הגב, והקבוצה התחילה לדבר,

they were like, "What could we do?"

הם היו כאילו "מה אנחנו יכולים לעשות?"

These are inner-city, East London people like me,

אלה אנשים עירוניים, ממזרח לונדון, כמוני,

הם לא ידעו שום דבר על גינון.

they didn't know anything about gardening.

והם אמרו "למה שאנחנו לא נלמד גינון?"

They were like, "Why don't we learn gardening?"

היה שטח מאחורי משרדי הרופאים

There was an area behind the doctors' offices

מכוסה בשיחים סבוכים.

that was just scrubland.

"מדוע שלא נהפוך את זה לגן?"

"Why don't we make this into a garden?"

הם התחילו להשאיל ספרים בספרייה,

They started to take books out of the library,

התחילו לצפות בסרטוני יוטיוב.

started to watch YouTube clips.

הם התחילו לתחוב את אצבעותיהם באדמה.

They started to get their fingers in the soil.

They started to learn the rhythms of the seasons.

הם התחילו ללמוד את מקצבי העונות.

There's a lot of evidence

יש הרבה הוכחות

שחשיפה לעולם הטבע

that exposure to the natural world

is a really powerful antidepressant.

היא נוגד דיכאון חזק באמת.

But they started to do something even more important.

אבל הם התחילו לעשות משהו אפילו יותר חשוב.

They started to form a tribe.

הם התחילו להקים שבט.

They started to form a group.

הם התחילו להקים קבוצה.

They started to care about each other.

הם התחילו לדאוג אחד לשני.

If one of them didn't show up,

אם אחד מהם לא הגיע,

the others would go looking for them -- "Are you OK?"

האחרים היו הולכים לחפש אותו - "אתה בסדר?"

Help them figure out what was troubling them that day.

לעזור לו להבין מה הטריד אותו באותו יום.

The way Lisa put it to me,

זו הדרך בה ליסה תיארה לי את זה,

"As the garden began to bloom,

"כשהגן התחיל לפרוח,

we began to bloom."

התחלנו אנחנו לפרוח."

This approach is called social prescribing,

הגישה הזו מכונה מתן מרשם חברתי,

it's spreading all over Europe.

היא מתפשטת ברחבי אירופה.

And there's a small, but growing body of evidence

ויש יותר ויותר הוכחות

suggesting it can produce real and meaningful falls

לכך שזה יכול להביא לירידות ממשיות ומשמעותיות

in depression and anxiety.

בדיכאון ובחרדה.

And one day, I remember standing in the garden

ויום אחד, אני זוכר שעמדתי בגן

that Lisa and her once-depressed friends had built --

שליסה וחבריה, המדוכאים לשעבר הקימו --

it's a really beautiful garden --

זה גן ממש יפה -

and having this thought,

ומחשבה זו,

it's very much inspired by a guy called professor Hugh Mackay in Australia.

היא הרבה בהשראת אדם בשם פרופסור יו מקאי מאוסטרליה.

I was thinking, so often when people feel down in this culture,

חשבתי: זה כל כך נפוץ כשאנשים מרגישים רע, בתרבות הזו,

what we say to them -- I'm sure everyone here said it, I have --

שאנחנו אומרים להם - אני בטוח שכולם כאן אמרו את זה, אני אמרתי

we say, "You just need to be you, be yourself."

אנו אומרים: "אתה רק צריך להיות עצמך"

And I've realized, actually, what we should say to people is,

והבנתי, שמה שאנחנו צריכים לומר לאנשים זה,

"Don't be you.

"אל תהיה אתה.

Don't be yourself.

אל תהיה עצמך.

Be us, be we.

תהיה אנחנו, תהיה אנו.

Be part of a group."

תהיה חלק מקבוצה"

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The solution to these problems

הפתרון לבעיות האלו

does not lie in drawing more and more on your resources

הוא לא לשאוב יותר ויותר מהמשאבים שלכם

as an isolated individual --

כיחידים מבודדים -

that's partly what got us in this crisis.

זה בחלקו מה שהכניס אותנו למשבר הזה.

It lies on reconnecting with something bigger than you.

הוא מתבסס על חיבור מחדש עם משהו גדול מכם.

And that really connects to one of the other causes

וזה באמת מתקשר לאחת מהסיבות האחרות

of depression and anxiety that I wanted to talk to you about.

לדיכאון וחרדה שעליה רציתי לדבר איתכם.

אז כולם יודעים

So everyone knows

junk food has taken over our diets and made us physically sick.

שהג'אנק פוד השתלט על התזונה שלנו והפך אותנו לחולים פיזית.

I don't say that with any sense of superiority,

אני לא אומר את זה מתוך תחושת עליונות,

I literally came to give this talk from McDonald's.

אני ממש הגעתי לשיחה זו ממקדונלד'ס.

I saw all of you eating that healthy TED breakfast, I was like no way.

ראיתי שכולכם אוכלים את ארוחת הבוקר הבריאה של TED,

וחשבתי כאילו, אין מצב.

But just like junk food has taken over our diets and made us physically sick,

אבל כמו שהג'אנק פוד השתלט על התזונה שלנו והפך אותנו לחולים פיזית,

a kind of junk values have taken over our minds

סוג של ערכי ג'אנק השתלטו על דעתנו

and made us mentally sick.

והפכו אותנו לחולים בנפש.

For thousands of years, philosophers have said,

במשך אלפי שנים, פילוסופים אמרו,

if you think life is about money, and status and showing off,

אם אתם חושבים שהחיים הם על כסף ומעמד ועשיית רושם,

you're going to feel like crap.

אתם תרגישו מגעיל.

That's not an exact quote from Schopenhauer,

זה לא ציטוט מדויק משופנהאואר,

but that is the gist of what he said.

אבל זו תמצית הדברים שהוא אמר.

But weirdly, hardy anyone had scientifically investigated this,

אבל באופן מוזר,כמעט אף אחד לא חקר זאת מדעית,

until a truly extraordinary person I got to know, named professor Tim Kasser,

עד שאדם יוצא דופן, בשם פרופסור טים קאסר,

who's at Knox College in Illinois,

ממכללת נוקס באילינוי,

and he's been researching this for about 30 years now.

והוא חוקר את זה כבר 30 שנה.

And his research suggests several really important things.

והמחקר שלו מציע כמה דברים ממש חשובים.

Firstly, the more you believe

ראשית, ככל שאתם יותר מאמינים

you can buy and display your way out of sadness,

שאתם יכולים להשיג ולהציג את הדרך שלכם לצאת מהעצב,

and into a good life,

לחיים טובים,

the more likely you are to become depressed and anxious.

יותר אתם צפויים להפוך למדוכאים וחרדים.

And secondly,

ושנית,

as a society, we have become much more driven by these beliefs.

כחברה, הפכנו הרבה יותר מונעים על ידי אמונות אלו.

All throughout my lifetime,

לאורך כל חיי,

under the weight of advertising and Instagram and everything like them.

בהשפעת הפרסום והאינסטגרם ושכמותם.

And as I thought about this,

וכשחשבתי על זה

I realized it's like we've all been fed since birth, a kind of KFC for the soul.

הבנתי שזה כאילו מיום היוולדנו, מאכילים אותנו סוג של מזון מהיר לנפש.

We've been trained to look for happiness in all the wrong places,

הוכשרנו לחפש אושר בכל המקומות הלא נכונים,

and just like junk food doesn't meet your nutritional needs

וממש כמו שג'אנק פוד לא עונה על צרכיכם התזונתיים

and actually makes you feel terrible,

ולמעשה גורם לכם להרגיש נורא,

junk values don't meet your psychological needs,

כך ערכי הג'אנק אינם עונים על הצרכים הפסיכולוגיים שלכם,

and they take you away from a good life.

ולוקחים אתכם רחוק מחיים טובים.

But when I first spent time with professor Kasser

אבל כשביליתי לראשונה עם פרופסור קאסר

and I was learning all this,

ולמדתי את כל זה,

I felt a really weird mixture of emotions.

חשתי תערובת רגשות ממש מוזרה.

Because on the one hand, I found this really challenging.

כי מצד אחד מצאתי שזה ממש מאתגר.

I could see how often in my own life, when I felt down,

יכולתי לראות באיזו תדירות בחיי, כשהרגשתי גרוע,

I tried to remedy it with some kind of show-offy, grand external solution.

ניסיתי לתקן את זה בעזרת סוג של פתרון חיצוני מופלא, שנועד להרשים.

And I could see why that did not work well for me.

ויכולתי לראות מדוע זה לא עבד טוב בשבילי.

I also thought, isn't this kind of obvious?

חשבתי גם, האין זה ברור מאליו?

Isn't this almost like banal, right?

האין זה כמעט בנאלי?

If I said to everyone here,

אם הייתי אומר לכולם כאן,

none of you are going to lie on your deathbed

שאף אחד מכם לא ישכב על ערש הדווי שלו

ויחשוב על כל הנעליים שקנה, וכל הציוצים שקיבל חזרה, נכון?

and think about all the shoes you bought and all the retweets you got,

אתם תחשבו על רגעים

you're going to think about moments

של אהבה, משמעות וקשר בחיים שלכם.

of love, meaning and connection in your life.

אני חושב שזה נשמע כמעט כמו קלישאה.

I think that seems almost like a cliché.

אבל המשכתי לדבר, ולומר לפרופסור קאסר,

But I kept talking to professor Kasser and saying,

"Why am I feeling this strange doubleness?"

"למה אני מרגיש את הכפילות המוזרה הזו?"

And he said, "At some level, we all know these things.

והוא אמר, "ברמה מסוימת, כולנו יודעים את הדברים האלה.

But in this culture, we don't live by them."

אבל בתרבות הזו, אנחנו לא חיים על פיהם."

We know them so well they've become clichés,

אנו מכירים אותם כל כך טוב שהם הפכו לקלישאות,

אבל אנחנו לא חיים על פיהם.

but we don't live by them.

I kept asking why, why would we know something so profound,

שבתי ושאלתי, מדוע אנו יודעים על משהו כל כך נחרץ,

but not live by it?

אבל לא חיים על פיו?

And after a while, professor Kasser said to me,

ולאחר זמן מה, פרופסור קאסר אמר לי,

"Because we live in a machine

"כי אנחנו חיים במכונה

that is designed to get us to neglect what is important about life."

שמתוכננת לגרום לנו להזניח את מה שחשוב בחיים."

I had to really think about that.

הייתי באמת צריך לחשוב על זה.

"Because we live in a machine

"כי אנחנו חיים במכונה

that is designed to get us to neglect what is important about life."

שמתוכננת לגרום לנו להזניח את מה שחשוב בחיים."

And professor Kasser wanted to figure out if we can disrupt that machine.

ופרופסור קאסר רצה להבין אם אנו יכולים לשבש את המכונה הזו.

He's done loads of research into this;

הוא ערך הרבה מאוד מחקרים בנושא זה;

I'll tell you about one example,

אני אספר לכם על דוגמה אחת,

and I really urge everyone here to try this with their friends and family.

ואני באמת קורא לכולם כאן לנסות את זה עם חברים ובני משפחה.

With a guy called Nathan Dungan, he got a group of teenagers and adults

יחד עם בחור בשם נתן דונגן, הוא קיבל קבוצה של בני נוער ומבוגרים

to come together for a series of sessions over a period of time, to meet up.

שיגיעו וייפגשו לסדרת מפגשים לאורך תקופת זמן,

And part of the point of the group

וחלק ממטרת הקבוצה

was to get people to think about a moment in their life

היה לגרום לאנשים לחשוב על רגע בחייהם

they had actually found meaning and purpose.

שבו הם מצאו משמעות ותכלית.

For different people, it was different things.

עבור אנשים שונים, אלה היו דברים שונים.

For some people, it was playing music, writing, helping someone --

עבור אנשים מסוימים זה היה נגינה, כתיבה, עזרה לזולת -

I'm sure everyone here can picture something, right?

אני בטוח שכולם כאן יכולים לתאר משהו, נכון?

And part of the point of the group was to get people to ask,

וחלק ממטרת הקבוצה היה לגרום לאנשים לשאול,

"OK, how could you dedicate more of your life

"בסדר, איך הייתם יכולים להקדיש יותר זמן מחייכם

to pursuing these moments of meaning and purpose,

כדי לחוות יותר רגעים כאלה של משמעות ותכלית,

and less to, I don't know, buying crap you don't need,

ופחות לרכוש קשקושים, שאינכם צריכים,

putting it on social media and trying to get people to go,

להעלות אותם למדיה החברתית ולנסות לגרום לאנשים להגיב,

'OMG, so jealous!'"

"וואיי, מה זה מקנאים!"

And what they found was,

ומה שהם מצאו היה,

just having these meetings,

שרק לקיים את המפגשים האלה,

it was like a kind of Alcoholics Anonymous for consumerism, right?

היה כמו סוג של אלכוהוליסטים אנונימיים, לצרכנות,

Getting people to have these meetings, articulate these values,

לגרום לאנשים לקיים את המפגשים האלה, להגות את הערכים האלה,

determine to act on them and check in with each other,

להחליט לפעול על פיהם ולשוחח זה עם זה,

led to a marked shift in people's values.

הוביל לשינוי ניכר בערכיהם של האנשים.

It took them away from this hurricane of depression-generating messages

זה הרחיק אותם מהוריקן ההודעות שמייצרות דיכאון

training us to seek happiness in the wrong places,

שמכוונות אותנו לחפש אושר במקומות הלא נכונים,

and towards more meaningful and nourishing values

ולקראת יותר משמעות וערכים מזינים

that lift us out of depression.

שירימו אותנו מהדיכאון.

But with all the solutions that I saw and have written about,

אבל עם כל הפתרונות שראיתי וכתבתי עליהם,

and many I can't talk about here,

ועוד רבים שאני לא יכול לדבר עליהם כאן,

I kept thinking,

המשכתי לחשוב,

you know: Why did it take me so long to see these insights?

ולמה לקח לי כל כך הרבה זמן לראות את התובנות האלו?

Because when you explain them to people --

כי כשמסבירים אותן לאנשים -

some of them are more complicated, but not all --

חלקן יותר מסובכות, אבל לא כולן,

when you explain this to people, it's not like rocket science, right?

כשמסבירים את זה לאנשים, זה לא כמו הנדסת טילים, נכון?

ברמה מסוימת, אנו כבר יודעים את הדברים האלה.

At some level, we already know these things.

Why do we find it so hard to understand?

מדוע אנחנו כל כך מתקשים להבין אותם?

I think there's many reasons.

אני חושב שיש לכך הרבה סיבות.

But I think one reason is that we have to change our understanding

אבל לדעתי אחת הסיבות לכך היא שעלינו לשנות את ההבנה שלנו

of what depression and anxiety actually are.

מהם בעצם, דיכאון וחרדה.

There are very real biological contributions

ישנן תרומות ביולוגיות ממשיות מאוד

to depression and anxiety.

לדיכאון ולחרדה.

But if we allow the biology to become the whole picture,

אבל אם נאפשר לביולוגיה להפוך לתמונה כולה,

as I did for so long,

כפי שעשיתי לאורך הרבה זמן,

as I would argue our culture has done pretty much most of my life,

כשטענתי שהתרבות שלנו עשתה הרבה לאורך חיי

what we're implicitly saying to people is, and this isn't anyone's intention,

מה שאנחנו בעצם רומזים לאנשים הוא, בלי כוונה,

but what we're implicitly saying to people is,

אבל מה שאנחנו רומזים הוא:

"Your pain doesn't mean anything.

"הכאב שלכם לא אומר כלום.

It's just a malfunction.

זו רק תקלה.

It's like a glitch in a computer program,

הוא כמו תקלה בתוכנת מחשב,

it's just a wiring problem in your head."

זו רק בעיית חיווט בראש שלכם."

But I was only able to start changing my life

אבל אני הצלחתי להתחיל לשנות את חיי,

when I realized your depression is not a malfunction.

כשהבנתי שהדיכאון שלכם אינו תקלה.

It's a signal.

הוא איתות.

Your depression is a signal.

הדיכאון שלכם הוא איתות.

It's telling you something.

הוא אומר לכם משהו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We feel this way for reasons,

יש סיבות למה אנחנו מרגישים כך,

and they can be hard to see in the throes of depression --

ויכול להיות שקשה לראותן בעיצומם של ייסורי הדיכאון --

I understand that really well from personal experience.

אני מבין את זה ממש טוב מניסיון אישי.

But with the right help, we can understand these problems

אבל בעזרת העזרה הנכונה, אנו יכולים להבין את הבעיות האלו

and we can fix these problems together.

ונוכל לפתור את הבעיות האלו ביחד.

But to do that,

אבל כדי לעשות זאת,

the very first step

הצעד הראשון

is we have to stop insulting these signals

הוא שעלינו להפסיק לזלזל באותות האלה

by saying they're a sign of weakness, or madness or purely biological,

תוך אמירה שהם סימן לחולשה, או לשיגעון או ביולוגיים גרידא,

except for a tiny number of people.

פרט למספר זעיר של אנשים.

We need to start listening to these signals,

אנחנו צריכים להתחיל להאזין לאותות האלה,

because they're telling us something we really need to hear.

כי הם אומרים לנו משהו שאנחנו באמת צריכים לשמוע.

It's only when we truly listen to these signals,

זה רק כשאנחנו באמת מקשיבים לאותות האלה,

and we honor these signals and respect these signals,

ואנחנו מכבדים ומוקירים את האותות האלה,

that we're going to begin to see

אנחנו נתחיל לראות

the liberating, nourishing, deeper solutions.

את הפתרונות המשחררים, המזינים והמעמיקים יותר.

The cows that are waiting all around us.

את הפרות שמחכות סביבנו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)