An Art Made of Trust, Vulnerability and Connection | Marina Abramović | TED Talks

מתרגם: Niva Kaspi מבקר: Ido Dekkers

Now...

(הקהל מכוסה עיניים) עכשיו...

let's go back in time.

בואו נחזור אחורה.

It's 1974.

עכשיו 1974.

There is the gallery somewhere

ישנה גלריה איפה שהוא

in the world,

בעולם,

and there is a young girl, age 23,

ובה בחורה צעירה, בת 23,

standing in the middle of the space.

עומדת במרכז החלל.

In the front of her is a table.

לפניה שולחן.

On the table there are 76 objects

על השולחן 76 חפצים

for pleasure and for pain.

למטרת עונג וכאב.

Some of the objects are

חלק מהחפצים הם

a glass of water, a coat, a shoe, a rose.

כוס מים, מעיל, נעל, ורד.

But also the knife, the razor blade, the hammer

אבל גם התער, סכין הגילוח, הפטיש

and the pistol with one bullet.

והאקדח עם כדור אחד.

There are instructions which say,

ישנן הוראות שאומרות,

"I'm an object.

"אני חפץ.

You can use everything on the table on me.

עשו בי כרצונכם עם כל מה שעל השולחן.

I'm taking all responsibility -- even killing me.

אני לוקחת אחריות-- אפילו תהרגו אותי.

And the time is six hours."

והזמן הוא שש שעות."

The beginning of this performance was easy.

תחילתו של המיצג היתה קלה.

People would give me the glass of water to drink,

אנשים נתנו לי את כוס המים לשתות,

they'd give me the rose.

ונתנו לי את הורד.

But very soon after,

אבל זמן קצר לאחר מכן,

there was a man who took the scissors and cut my clothes,

היה איש שלקח את המספריים וגזר את בגדי,

and then they took the thorns of the rose and stuck them in my stomach.

ואז הם לקחו את קוצי הורד ונעצו אותם בבטני.

Somebody took the razor blade and cut my neck and drank the blood,

מישהו לקח את סכין הגילוח וחתך את צווארי ושתה את הדם,

and I still have the scar.

ועדיין יש לי את הצלקת.

The women would tell the men what to do.

הנשים אמרו לגברים מה לעשות.

And the men didn't rape me because it was just a normal opening,

והגברים לא אנסו אותי כי זו היתה פתיחה רגילה,

and it was all public,

וזה היה במקום ציבורי,

and they were with their wives.

והם היו עם נשותיהם.

They carried me around and put me on the table,

הם נשאו אותי והניחו אותי על השולחן,

and put the knife between my legs.

ושמו את הסכין בין רגלי.

And somebody took the pistol and bullet and put it against my temple.

ומישהו לקח את האקדח והכדור ושם כנגד הרקה שלי.

And another person took the pistol and they started a fight.

ואדם אחר לקח את האקדח והם התחילו לריב.

And after six hours were finished,

ואחרי שש שעות,

I...

אני...

started walking towards the public.

התחלתי ללכת לכיוון הקהל.

I was a mess.

הייתי פרועה.

I was half-naked, I was full of blood and tears were running down my face.

הייתי חצי ערומה, מלאה דם ודמעות זלגו על פני.

And everybody escaped, they just ran away.

וכולם ברחו, פשוט נמלטו.

They could not confront myself, with myself as a normal human being.

הם לא יכלו להתייצב מולי כבן אדם נורמלי.

And then --

ואז --

what happened

מה שקרה הוא

is I went to the hotel, it was at two in the morning.

שהלכתי למלון, זה היה שתיים לפנות בוקר.

And

ו

I looked at myself in the mirror,

הסתכלתי על עצמי במראה,

and I had a piece of gray hair.

והיתה לי פיסת שער שיבה.

Alright --

בסדר --

please take off your blindfolds.

תורידו בבקשה את כיסויי העיניים.

Welcome to the performance world.

ברוכים הבאים לעולם המיצגים.

First of all, let's explain what the performance is.

קודם כל, בואו נבהיר מה זה מיצג.

So many artists, so many different explanations,

לאמנים רבים יש המון הסברים שונים,

but my explanation for performance is very simple.

אבל ההסבר שלי למיצג הוא פשוט.

Performance is a mental and physical construction

מיצג הינו מבנה פיזי ונפשי

that the performer makes in a specific time

אותו יוצר המציג בזמן נתון

in a space in front of an audience

בחלל מול קהל

and then energy dialogue happens.

ודיאלוג האנרגיה מתקיים.

The audience and the performer make the piece together.

הקהל והמציג יוצרים את העבודה ביחד.

And the difference between performance and theater is huge.

וההבדל בין מיצג לתאטרון הוא עצום.

In the theater, the knife is not a knife

בתאטרון, הסכין אינה סכין

and the blood is just ketchup.

והדם הוא קטשופ.

In the performance, the blood is the material,

במיצג, הדם הוא החומר,

and the razor blade or knife is the tool.

והתער או סכין הגילוח הוא הכלי.

It's all about being there in the real time,

זה על להיות שם בזמן אמת,

and you can't rehearse performance,

ואי אפשר לתרגל מיצג,

because you can't do many of these types of things twice -- ever.

מפני שאינך יכול לעשות הרבה מהדברים האלו פעמיים - לעולם.

Which is very important, the performance is --

וזה חשוב מאד, המיצג הוא --

you know, all human beings are always afraid of very simple things.

אתם יודעים, כל בני האדם תמיד מפחדים מדברים מאד פשוטים.

We're afraid of suffering, we're afraid of pain,

אנו מפחדים מסבל, אנו מפחדים מכאב,

we're afraid of mortality.

אנו מפחדים ממות.

So what I'm doing --

אז מה שאני עושה --

I'm staging these kinds of fears in front of the audience.

אני מציגה פחדים כאלו לפני הקהל.

I'm using your energy,

אני משתמשת באנרגיה שלכם,

and with this energy I can go and push my body as far as I can.

ובאנרגיה הזו אני יכולה ללכת ולדחוף את הגוף שלי הכי רחוק שאני מסוגלת.

And then I liberate myself from these fears.

ואז אני משחררת את עצמי מהפחדים הללו.

And I'm your mirror.

ואני המראה שלכם.

If I can do this for myself, you can do it for you.

אם אני יכולה לעשות זאת לעצמי, אתם יכולים לעשות זאת לכם.

After Belgrade, where I was born,

אחרי בלגראד, בה נולדתי,

I went to Amsterdam.

הגעתי לאמסטרדם.

And you know, I've been doing performances

ואתם יודעים, אני עורכת מיצגים

since the last 40 years.

מאז 40 השנים האחרונות.

And here I met Ulay,

ושם פגשתי את אוליי,

and he was the person I actually fell in love with.

הוא היה האדם בו למעשה התאהבתי.

And we made, for 12 years, performances together.

ובמשך 12 שנה יצרנו מיצגים ביחד.

You know the knife and the pistols and the bullets,

אתם מכירים את הסכין והאקדח והכדור,

I exchange into love and trust.

אותם החלפתי באהבה ואמון.

So to do this kind work you have to trust the person completely

אז כדי לעשות עבודה כזו, עליך לבטוח בבן אדם לגמרי

because this arrow is pointing to my heart.

מפני שהחץ הזה מכוון ללב שלי.

So, heart beating and adrenaline is rushing and so on,

אז הלב הדופק והאדרנלין הזורם וכן הלאה,

is about trust, is about total trust to another human being.

זה על אמון מוחלט באדם אחר.

Our relationship was 12 years,

היחסים שלנו ארכו 12 שנה,

and we worked on so many subjects, both male and female energy.

ועבדנו על כל כך הרבה נושאים, אנרגיה גברית ונשית.

And as every relationship comes to an end, ours went too.

וכמו שכל יחסים מגיעים לסופם, כך גם שלנו.

We didn't make phone calls like normal human beings do

לא הרמנו טלפון כמו אנשים רגילים

and say, you know, "This is over."

להגיד "זה נגמר".

We walked the Great Wall of China to say goodbye.

הלכנו את החומה הסינית כדי לומר שלום.

I started at the Yellow Sea, and he started from the Gobi Desert.

אני התחלתי בים הצהוב, והוא התחיל במדבר הגובי.

We walked, each of us, three months,

הלכנו, כל אחד, שלושה חודשים,

two and a half thousand kilometers.

אלפיים וחמש מאות קילומטרים.

It was the mountains, it was difficult.

זה היה בהרים, היה קשה.

It was climbing, it was ruins.

זה היה טיפוס, זה היה הריסות.

It was, you know, going through the 12 Chinese provinces,

זה היה, אתם יודעים, ללכת דרך 12 פרובינציות סיניות,

this was before China was open in '87.

זה היה לפני פתיחתה של סין ב 87.

And we succeeded to meet in the middle

והצלחנו להפגש באמצע

to say goodbye.

להפרד.

And then our relationship stopped.

ואז נפסקו היחסים.

And now, it completely changed how I see the public.

ועכשיו זה שינה לגמרי את איך שאני רואה את הציבור.

And one very important piece I made in those days

ועבודה מאד חשובה שיצרתי בימים ההם

was "Balkan Baroque."

היתה "בארוק בלקני".

And this was the time of the Balkan Wars,

וזה היה בזמן המלחמה בבלקן,

and I wanted to create some very strong, charismatic image,

ורציתי ליצור מראה חזק וכריזמטי,

something that could serve for any war at any time,

משהו שישמש בכל מלחמה בכל זמן,

because the Balkan Wars are now finished, but there's always some war, somewhere.

מפני שהמלחמה בבלקן עכשיו נגמרה, אבל תמיד יש מלחמה באיזה שהוא מקום.

So here I am washing

אז פה אני רוחצת

two and a half thousand dead, big, bloody cow bones.

אלפיים וחמש מאות עצמות של פרה מתה גדולה ומדממת.

You can't wash the blood, you never can wash shame off the wars.

אינך יכול לרחוץ את הדם, אינך יכול לעולם לרחוץ את חרפת המלחמות.

So I'm washing this six hours, six days, and wars are coming off these bones,

אז אני רוחצת שש שעות, שישה ימים, והמלחמות נשטפות מהעצמות,

and becoming possible -- an unbearable smell.

ונהיה אפשרי -- ריח בלתי נסבל.

But then something stays in the memory.

אבל אז משהו נשאר בזיכרון.

I want to show you the one who really changed my life,

אני רוצה להראות לכם את האחד שבאמת שינה את חיי,

and this was the performance in MoMa, which I just recently made.

וזה היה המיצג ב'מומה', שערכתי לאחרונה.

This performance -- when I said to the curator,

המיצג הזה -- כשאמרתי לאוצר,

"I'm just going to sit at the chair,

"אני רק אשב על הכסא,

and there will be an empty chair at the front,

ויהיה כסא ריק ממול,

and anybody from the public can come and sit as long as they want."

וכל אחד מהקהל יוכל לשבת כמה זמן שירצה."

The curator said to me,

האוצר אמר לי,

"That's ridiculous, you know, this is New York,

"זה מגוחך, את יודעת, פה זה ניו יורק,

this chair will be empty,

הכסא ישאר ריק,

nobody has time to sit in front of you."

לאף אחד אין זמן לשבת מולך."

(Laughter)

(צחוק)

But I sit for three months.

אבל אני יושבת שם שלושה חודשים.

And I sit everyday, eight hours --

ואני יושבת כל יום, שמונה שעות --

the opening of the museum --

בזמן שהמוזיאון פתוח --

and 10 hours on Friday when the museum is open 10 hours,

ועשר שעות ביום שישי כשהמוזיאון פתוח עשר שעות,

and I never move.

ואני לא זזה.

And I removed the table and I'm still sitting,

ואני מסירה את השולחן ואני עדיין יושבת,

and this changed everything.

וזה שינה הכל.

This performance, maybe 10 or 15 years ago --

המיצג הזה, אולי לפני 10 או 15 שנה --

nothing would have happened.

כלום לא היה קורה.

But the need of people to actually experience something different,

אבל הצורך של אנשים לחוות משהו שונה,

the public was not anymore the group --

הקהל לא היה קבוצה יותר --

relation was one to one.

יחסים היו אחד על אחד.

I was watching these people, they would come and sit in front of me,

הייתי מתבוננת באנשים האלו, הם היו באים ויושבים מולי,

but they would have to wait for hours and hours and hours

אבל הם היו צריכים לחכות שעות על גבי שעות

to get to this position,

כדי להגיע למצב הזה,

and finally, they sit.

ולבסוף, הם יושבים.

And what happened?

ומה קרה?

They are observed by the other people,

האנשים האחרים צופים בהם,

they're photographed, they're filmed by the camera,

מצלמים אותם ומסריטים אותם במצלמה,

they're observed by me

אני מתבוננת בהם

and they have nowhere to escape except in themselves.

ואין להם לאן לברוח מלבד לעצמם

And that makes a difference.

וזה עושה את ההבדל.

There was so much pain and loneliness,

היה כל כך הרבה כאב ובדידות,

there's so much incredible things when you look in somebody else's eyes,

יש כל כך הרבה דברים מדהימים כשאתה מסתכל למישהו בעיניים,

because in the gaze with that total stranger,

מפני שבמבט עם זר מוחלט,

that you never even say one word -- everything happened.

כשאתה לא אומר אפילו מילה אחת -- הכל קרה.

And I understood when I stood up from that chair after three months,

וכשעמדתי מהכסא אחרי שלושה חודשים הבנתי,

I am not the same anymore.

שאני לא אותו דבר יותר.

And I understood that I have a very strong mission,

והבנתי שיש לי משימה חזקה,

that I have to communicate this experience

שאני חייבת לתקשר את הנסיון הזה

to everybody.

לכולם.

And this is how, for me, was born the idea

וככה, בשבילי, נולד הרעיון

to have an institute of immaterial performing arts.

ליסד מכון לאומנות מיצגית על-חומרית.

Because thinking about immateriality,

מפני שכשחושבים על על-חומריות,

performance is time-based art.

מיצג הוא אמנות שמבוססת על זמן.

It's not like a painting.

זה לא כמו ציור.

You have the painting on the wall, the next day it's there.

שיש את הציור על הקיר, ופעם הבאה הוא עדיין שם.

Performance, if you are missing it, you only have the memory,

מיצג, אם פספסת אותו, יש רק את הזכרון,

or the story of somebody else telling you,

או כסיפור שמישהו סיפר לך,

but you actually missed the whole thing.

אבל פספסת את הדבר כולו.

So you have to be there.

אז אתה חייב להיות שם.

And in my point, if you talk about immaterial art,

והנקודה שלי, אם מדברים על אומנות על-חומרית,

music is the highest -- absolutely highest art of all,

מוסיקה היא האמנות הגבוהה ביותר,

because it's the most immaterial.

מפני שהיא הכי על-חומרית.

And then after this is performance, and then everything else.

ואחרי כן המיצג, ואז כל השאר.

That's my subjective way.

זו דרכי הסובייקטיבית.

This institute is going to happen in Hudson, upstate New York,

המכון הזה יקרה בהאדסון, במדינת ניו יורק,

and we are trying to build with Rem Koolhaas, an idea.

ואנו מנסים לבנות עם רם קולהאס, רעיון.

And it's very simple.

וזה פשוט מאד.

If you want to get experience, you have to give me your time.

אם אתם רוצים לרכוש נסיון, עליכם לתת לי את זמנכם.

You have to sign the contract before you enter the building,

עליכם לחתום על חוזה לפני שאתם נכנסים לבנין,

that you will spend there a full six hours,

שתשהו שם במשך שש שעות שלמות,

you have to give me your word of honor.

אתם חייבים לתת לי את מילת הכבוד.

It's something so old-fashioned,

זהו משהו כה מיושן,

but if you don't respect your own word of honor and you leave before --

אבל אם אתם לא מכבדים את המילה של עצמכם ואתם עוזבים לפני --

that's not my problem.

זו לא הבעיה שלי.

But it's six hours, the experience.

אבל זה שש שעות, החוויה.

And then after you finish, you get a certificate of accomplishment,

ואז כשאתם מסיימים, אתם מקבלים תעודת הצלחה,

so get home and frame it if you want.

שתוכלו ללכת הביתה ולמסגר אם תרצו.

(Laughter)

(צחוק)

This is orientation hall.

זהו אולם ההתמצאות.

The public comes in, and the first thing you have to do is dress in lab coats.

הציבור מגיע והדבר הראשון לעשות הוא ללבוש חלוקי מעבדה.

It's this importance

זו החשיבות

of stepping from being just a viewer into experimenter.

של לעבור מסתם צופה לחוקר.

And then you go to the lockers

ואז הולכים לתאים

and you put your watch, your iPhone, your iPod, your computer

בהם שמים את השעון, האייפון, האייפוד, המחשב

and everything digital, electronic.

וכל החפצים הדיגיטלים ואלקטרונים.

And you are getting free time for yourself for the first time.

ואתם מקבלים זמן חופשי לעצמכם בפעם הראשונה.

Because there is nothing wrong with technology,

מפני שאין כל פסול בטכנולוגיה,

our approach to technology is wrong.

גישתנו לטכנולוגיה היא פסולה.

We are losing the time we have for ourselves.

אנו מפסידים את הזמן שיש לנו לעצמנו.

This is an institute to actually give you back this time.

זהו מכון כדי לתת לכם את הזמן הזה בחזרה.

So what you do here,

אז מה שאתם עושים שם,

first you start slow walking, you start slowing down.

מתחילים בהליכה איטית, תתחילו להאיט את הקצב.

You're going back to simplicity.

אתם חוזרים לפשטות.

After slow walking, you're going to learn how to drink water --

לאחר ההליכה האיטית, אתם הולכים ללמוד איך לשתות מים--

very simple, drinking water for maybe half an hour.

מאד פשוט, שתיית מים במשך חצי שעה אולי.

After this, you're going to the magnet chamber,

אחרי זה, אתם הולכים לחדר המגנטים,

where you're going to create some magnet streams on your body.

שם אתם תיצרו זרמי מגנט על גופכם.

Then after this, you go to crystal chamber.

אחרי זה, תלכו לחדר הקריסטלים.

After crystal chamber, you go to eye-gazing chamber,

אחרי חדר הקריסטלים, תלכו לחדר התבוננות בעיניים.

after eye-gazing chamber, you go to a chamber where you are lying down.

אחרי חדר התבוננות בעיניים, תלכו לחדר בו תשכבו.

So it's the three basic positions of the human body,

אז אלו העמדות הבסיסיות של גוף האדם,

sitting, standing and lying.

ישיבה, עמידה, שכיבה.

And slow walking.

והליכה איטית.

And there is a sound chamber.

ויש חדר קול.

And then after you've seen all of this,

ואז אחרי שראיתם את כל זה,

and prepared yourself mentally and physically,

והכנתם את עצמכם נפשית ופיזית,

then you are ready to see something with a long duration,

אז אתם מוכנים לראות משהו לאורך זמן,

like in immaterial art.

כמו באמנות על-חומרית.

It can be music, it can be opera, it can be a theater piece,

זה יכול להיות מוזיקה, זה יכול להיות אופרה, זה יכול להיות תאטרון,

it can be film, it can be video dance.

זה יכול להיות סרט, זה יכול להיות ריקוד וידאו.

You go to the long duration chairs because now you are comfortable.

אתם הולכים לכסאות של טווי ארוך כי עכשיו נח לכם.

In the long duration chairs,

בכסאות של טווח ארוך,

you're transported to the big place where you're going to see the work.

אתם מועברים למקום הגדול בו תראו את העבודה.

And if you fall asleep,

ואם תרדמו,

which is very possible because it's been a long day,

שזה מאד אפשרי מפני שזה היה יום ארוך,

you're going to be transported to the parking lot.

תועברו למגרש החניה.

(Laughter)

(צחוק)

And you know, sleeping is very important.

ואתם יודעים, השינה היא חשובה.

In sleeping, you're still receiving art.

בשינה, אתם עדיין מקבלים אומנות.

So in the parking lot you stay for a certain amount of time,

אז בחנייה תשארו למשך זמן מסויים,

and then after this you just, you know, go back,

ולאחר מכן אתם, ככה, חוזרים,

you see more of the things you like to see

אתם רואים עוד מהדברים שאתם רוצים לראות

or go home with your certificate.

או שחוזרים הביתה עם התעודה שלכם.

So this institute right now is virtual.

אז המכון הזה, כרגע, הוא וירטואלי.

Right now, I am just making my institute in Brazil,

כרגע אני רק יוצרת את המכון שלי בברזיל,

then it's going to be in Australia,

ואז זה יהיה באוסטרליה,

then it's coming here, to Canada and everywhere.

ואז זה יבוא לפה, לקנדה ולכל מקום.

And this is to experience a kind of simple method,

וזה כדי לחוות מין שיטה פשוטה,

how you go back to simplicity in your own life.

איך אתם חוזרים לפשטות בחיים שלכם.

Counting rice will be another thing.

ספירת האורז תהיה אחרת.

(Laughter)

(צחוק)

You know, if you count rice you can make life, too.

אתם יודעים, אם אתם סופרים אורז, אתם יכולים ליצור גם חיים.

How to count rice for six hours?

איך לספור אורז במשך שש שעות?

It's incredibly important.

זה חשוב מאד.

You know, you go through this whole range of being bored, being angry,

אתם יודעים, אתם עוברים משעמום, לכעס,

being completely frustrated, not finishing the amount of rice you're counting.

לתסכול גמור, בלי לגמור את כמות האורז שאתם סופרים.

And then this unbelievable amount of peace you get

ואז תחושת שלווה שלא תאומן

when satisfying work is finished --

שתקבלו כשתסיימו עבודה מספקת--

or counting sand in the desert.

או ספירת חול במדבר.

Or having the sound-isolated situation --

או להיות במצב בידוד קולי--

that you have headphones, that you don't hear anything,

שיש עליכם אוזניות ואתם לא שומעים כלום,

and you're just there together without sound,

ואתם שם ביחד ללא קול,

with the people experiencing silence, just the simple silence.

עם אנשים חווים שקט, רק שקט פשוט.

We are always doing things we like in our life.

אנחנו תמיד עושים דברים שאנחנו אוהבים בחיינו.

And this is why you're not changing.

וזו הסיבה שאתם לא משתנים.

You do things in life --

אתם עושים דברים בחיים --

it's just nothing happens if you always do things the same way.

ושום דבר לא קורה אם אתם תמיד עושים דברים באותה הדרך.

But my method is to do things I'm afraid of, the things I fear,

אבל השיטה שלי היא לעשות דברים שאני מפחדת מהם,

the things I don't know,

דברים שאני לא יודעת.

to go to territory that nobody's ever been.

ללכת לאזור שאיש לא היה בו מעולם.

And then also to include the failure.

ואז גם לכלול את הכשלון.

I think failure is important

אני חושבת שהכשלון חשוב

because if you go, if you experiment, you can fail.

מפני שאם תלכו, אם תערכו נסיונות, תוכלו להכשל.

If you don't go into that area and you don't fail,

אם לא תלכו לאזור הזה ולא תכשלו,

you are actually repeating yourself over and over again.

אתם בעצם חוזרים על עצמכם שוב ושוב.

And I think that human beings right now need a change,

ואני חושבת שבני אדם כעת זקוקים לשינוי,

and the only change to be made is a personal level change.

והשינוי היחיד לעשותו הוא השינוי במישור האישי.

You have to make the change on yourself.

אתם צריכים לערוך את השינוי על עצמכם.

Because the only way to change consciousness

מפני שהדרך היחידה לשנות תודעה

and to change the world around us,

ולשנות את העולם סביבנו,

is to start with yourself.

היא להתחיל עם עצמך.

It's so easy to criticize how it's different,

זה כה קל להעביר ביקורת איך זה שונה,

the things in the world and they're not right,

הדברים בעולם והם לא בסדר,

and the governments are corrupted and there's hunger in the world

והממשלות מושחתות ויש רעב בעולם

and there's wars -- the killing.

ויש מלחמות - ההרג.

But what we do on the personal level --

אבל מה אנו עושים במישור האישי--

what is our contribution to this whole thing?

מה היא התרומה שלנו לכל הדבר הזה?

Can you turn to your neighbor, the one you don't know,

אתם יכולים לפנות לשכן שלכם, זה שאינכם מכירים,

and look at them for two full minutes in their eyes, right now?

ולהסתכל להם במשך שתי דקות שלמות בעיניים, ממש עכשיו?

(Chatter)

(דיבור)

I'm asking two minutes of your time, that's so little.

אני מבקשת שתי דקות מזמנכם, זה כל כך מעט.

Breathe slowly, don't try to blink, don't be self-conscious.

תנשמו לאט, אל תנסו למצמץ, על תהיו מודעים לעצמכם.

Be relaxed.

היו רגועים.

And just look a complete stranger in your eyes, in his eyes.

ורק תסתכלו לזר גמור בעיניים, העיניים שלכם.

(Silence)

(דממה)

Thank you for trusting me.

תודה שבטחתם בי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: Thank you.

קריס אנדרסון: תודה.

Thank you so much.

תודה רבה לך.