What I learned from 2,000 obituaries | Lux Narayan

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

Joseph Keller used to jog around the Stanford campus,

ג׳וזף קלר נהג לצאת לריצות סביב הקמפוס של סטנפורד,

and he was struck by all the women jogging there as well.

והוא גם התרשם מאוד מכל הנשים שגם רצות בפארק

Why did their ponytails swing from side to side like that?

למה הקוקו שלהן מתנפנף כך מצד לצד?

Being a mathematician, he set out to understand why.

כמתמטיקאי הוא שאף להבין מדוע.

(Laughter)

(צחוק)

Professor Keller was curious about many things:

פרופסר קלר היה סקרן לגבי הרבה דברים:

why teapots dribble

למה קומקומים מטפטפים

or how earthworms wriggle.

או איך תולעי אדמה מתפתלות.

Until a few months ago, I hadn't heard of Joseph Keller.

עד לפני כמה חודשים לא שמעתי על פרופסור ג׳וזף קלר,

I read about him in the New York Times,

קראתי עליו בניו יורק טיימס,

in the obituaries.

בהספדים.

The Times had half a page of editorial dedicated to him,

הטיימס הקדיש לו חצי עמוד של מאמר מערכת.

which you can imagine is premium space for a newspaper of their stature.

שזה שטח יוקרתי מאוד בעיתון בסדר גודל כזה.

I read the obituaries almost every day.

אני קורא את ההספדים כמעט מדי יום.

My wife understandably thinks I'm rather morbid

אשתי כמובן חושבת שאני די מורבידי.

to begin my day with scrambled eggs and a "Let's see who died today."

כשיומי מתחיל עם ביצים מקושקשות ועם "בואו נראה מי מת היום."

(Laughter)

(צחוק)

But if you think about it,

אבל אם חושבים על זה,

the front page of the newspaper is usually bad news,

העמוד הראשון של העיתון מביא בדרך כלל חדשות רעות,

and cues man's failures.

ומדגיש כשלונות אנושיים

An instance where bad news cues accomplishment

דוגמה שבו חדשות רעות מדגישות השג

is at the end of the paper, in the obituaries.

מופיע בעמוד האחורי, בהספדים.

In my day job,

בעבודת יומי

I run a company that focuses on future insights

אני מנהל חברה שמתמקדת על תובנות עתידיות

that marketers can derive from past data --

שאנשי שיווק יכולים להסיק מנתוני העבר --

a kind of rearview-mirror analysis.

מעיו ניתוח של "מראה אחורית."

And we began to think:

והתחלנו לחשוב:

What if we held a rearview mirror to obituaries from the New York Times?

מה היה קורה לו היצבנו מראה אחורית להספדים מהניו יורק טיימס

Were there lessons on how you could get your obituary featured --

האם היינו מוצאים בהם שיעורים לגבי אופן ההספדים עליכם?

even if you aren't around to enjoy it?

גם אם אינכם יותר בסביבה כדי ליהנות מהם?

(Laughter)

(צחוק)

Would this go better with scrambled eggs?

האם זה ילך טוב יותר עם ביצים מקושקשות?

(Laughter)

(צחוק)

And so, we looked at the data.

וכך, בחנו את הנתונים.

2,000 editorial, non-paid obituaries

2000 מאמרי מערכת, הספדים ללא כל תמורה

over a 20-month period between 2015 and 2016.

על פני תקופה של יותר מ 20 חודשים בשנים 2015 - 2016.

What did these 2,000 deaths -- rather, lives -- teach us?

מה באו 2000 מיתות, או בעצם תקופות חיים, ללמד אותנו?

Well, first we looked at words.

ובכן, קודם כל הסתכלנו במילים.

This here is an obituary headline.

זוהי כותרת של הספד

This one is of the amazing Lee Kuan Yew.

זו כאן היא של לי קואן יו המדהים.

If you remove the beginning and the end,

אם תסירו את ההתחלה ואת הסוף,

you're left with a beautifully worded descriptor

תישארו עם ציין מנוסח יפה

that tries to, in just a few words, capture an achievement or a lifetime.

שמנסה, בכמה מילים בלבד לתפוס הישגים של חיים שלמים

Just looking at these is fascinating.

רק להסתכל על אלה זה מרתק.

Here are a few famous ones, people who died in the last two years.

הנה כמה מפורסמים. אנשים שנפטרו בשנתיים האחרונות

Try and guess who they are.

נסו לנחש מי הם?

[An Artist who Defied Genre]

(אמן שהתקומם נגד סוגה)

That's Prince.

זהו פרינס.

[Titan of Boxing and the 20th Century]

[טיטאן איגרוף של המאה ה 20]

Oh, yes.

או, כן.

[Muhammad Ali]

[מוחמד עלי]

[Groundbreaking Architect]

[ארכיטקטית פורצת דרך]

Zaha Hadid.

זאהה חדיד.

So we took these descriptors

אז לקחנו את התיאורים האלה

and did what's called natural language processing,

ועשינו מה שנקרא עיבוד שפה טבעית,

where you feed these into a program,

כאשר מזינים את אלה לתוכנה,

it throws out the superfluous words --

מושלכות החוצה המילים המיותרות --

"the," "and," -- the kind of words you can mime easily in "Charades," --

את ה"ה" ואת ה"ו", סוג המילים שאפשר בקלות לחקות ב"חידונים,

and leaves you with the most significant words.

ונשארות לכם המילים הכי משמעותיות.

And we did it not just for these four,

ועשינו זאת לא רק לגבי ארבעת אלה,

but for all 2,000 descriptors.

אלא לכל 2000 הציינים.

And this is what it looks like.

וכך זה נראה.

Film, theatre, music, dance and of course, art, are huge.

קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, מחול, וכמובן אמנות מופיעים הרבה מאוד.

Over 40 percent.

מעל 40 אחוזים.

You have to wonder why in so many societies

זה גורם לכם לתהות מדוע בכל כך הרבה אוכלוסיות

we insist that our kids pursue engineering or medicine or business or law

אנו מתעקשים שילדינו ילמדו הנדסה, או רפואה, או מנהל עסקים, או משפטים

to be construed as successful.

כדי להיחשב מצליחים.

And while we're talking profession,

ובעוד אנו מדברים על מקצוע,

let's look at age --

בואו ונסתכל על גיל --

the average age at which they achieved things.

הגיל הממוצע שבו הם הגיעו להישגים.

That number is 37.

מספר זה הוא 37.

What that means is, you've got to wait 37 years ...

מה שזה אומר הוא, שעליכם לחכות 37 שנים

before your first significant achievement that you're remembered for --

עד להשג המשמעותי שלכם, שבעבורו יזכרו אתכם --

on average --

בממוצע --

44 years later, when you die at the age of 81 --

44 שנים מאוחר יותר, כשאתם מתים בגיל 81 --

on average.

בממוצע.

(Laughter)

(צחוק)

Talk about having to be patient.

דברו על הצורך להתאזר בסבלנות

(Laughter)

(צחוק)

Of course, it varies by profession.

כמובן, שזה משתנה בהתאם למקצוע.

If you're a sports star,

אם אתם כוכב ספורט,

you'll probably hit your stride in your 20s.

תגיעו לשיא שלכם בשנות ה 20 שלכם.

And if you're in your 40s like me,

ואם אתם בשנות ה 40 כמוני,

you can join the fun world of politics.

אתם יכולים להצטרף לעולם הכיפי של הפוליטיקה.

(Laughter)

(צחוק)

Politicians do their first and sometimes only commendable act in their mid-40s.

פוליטיקאים עושים מעשה ראוי לשבח ראשון, ואולי יחיד, באמצע שנות ה-40 שלהם.

(Laughter)

(צחוק)

If you're wondering what "others" are,

אם אתם תוהים מיהם "האחרים"

here are some examples.

הנה כמה דוגמאות.

Isn't it fascinating, the things people do

האין זה מרתק ללמוד מה אנשיים עושים?

and the things they're remembered for?

והדברים שבזכותם זוכרים אותם?

(Laughter)

(צחוק)

Our curiosity was in overdrive,

הסקרנות שלנו הרקיעה שחקים,

and we desired to analyze more than just a descriptor.

והשתוקקנו לנתח יותר מאשר רק ציין.

So, we ingested the entire first paragraph of all 2,000 obituaries,

אז היזנו את הפיסקאות הראשונות של כל 2000 ההספדים,

but we did this separately for two groups of people:

אבל עשינו זאת בנפרד עבור 2 קבוצות של אנשים:

people that are famous and people that are not famous.

אנשים מפורסמים, ואנשים שאינם מפורסמים.

Famous people -- Prince, Ali, Zaha Hadid --

אנשים מפורסמים -- פרינס, עלי, זאהה חדיד --

people who are not famous are people like Jocelyn Cooper,

אנשים שאינם מפורסמים כמו ג׳וסלין קופר,

Reverend Curry

הכומר קארי

or Lorna Kelly.

או לורנה קלי.

I'm willing to bet you haven't heard of most of their names.

אני מוכן להתערב שלא שמעתם על רובם.

Amazing people, fantastic achievements, but they're not famous.

אנשים מדהימים, השגים נפלאים, אבל הם לא מפורסמים.

So what if we analyze these two groups separately --

אז מה קורה אם מנתחים שתי קבוצות אלו בנפרד --

the famous and the non-famous?

המפורסמים, והלא מפורסמים?

What might that tell us?

מה זה עשוי לומר לנו?

Take a look.

הסתכלו בבקשה.

Two things leap out at me.

שני דברים קפצו לי לעין

First:

ראשית:

"John."

"ג׳והן,"

(Laughter)

(צחוק)

Anyone here named John should thank your parents --

כל מי שכאן וקוראים לו ג׳והן, צריך להודות להוריו

(Laughter)

(צחוק)

and remind your kids to cut out your obituary when you're gone.

והזכירו לילדים שלכם לגזור את ההספדים עליכם כשכבר לא תהיו יותר.

And second:

ושנית:

"help."

"עזרה"

We uncovered, many lessons from lives well-led,

חשפנו לקחים רבים מחיים שנחיו כהלכה,

and what those people immortalized in print could teach us.

ומה אנשים אלה שהונצחו בדפוס יכולים ללמד אותנו.

The exercise was a fascinating testament to the kaleidoscope that is life,

התרגיל היווה עדות מפליאה לקליידוסקופ שהוא החיים,

and even more fascinating

ואפילו יותר מרתקת

was the fact that the overwhelming majority of obituaries

היתה העובדה שהרוב המוחץ של ההספדים

featured people famous and non-famous,

תיאר אנשים מפורסמים ולא מפורסמים

who did seemingly extraordinary things.

שעשו לכאורה דברים יוצאים מהכלל.

They made a positive dent in the fabric of life.

הם השאירו חותם חיובי על מארג החיים.

They helped.

הם עזרו.

So ask yourselves as you go back to your daily lives:

אז שאלו את עצמכם כשאתם חוזרים לחיי היומיום שלכם

How am I using my talents to help society?

איך אני משתמש בכישרונות שלי כדי לעזור לחברה?

Because the most powerful lesson here is,

כי השיעור העוצמתי ביותר כאן הוא,

if more people lived their lives trying to be famous in death,

שאם יותר אנשים היו חיים את חייהם בנסיון להתפרסם לאחר מותם,

the world would be a much better place.

העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)