I'm not your inspiration, thank you very much | Stella Young

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I grew up in a very small country town

גדלתי בעיירה כפרית קטנה

in Victoria.

בויקטוריה.

I had a very normal, low-key kind of upbringing.

גדלתי בצורה נורמלית ורגילה.

I went to school, I hung out with my friends,

הלכתי לבית ספר, יצאתי עם חברים שלי,

I fought with my younger sisters.

רבתי עם אחיותי הקטנות.

It was all very normal.

הכל היה מאוד נורמלי.

And when I was 15, a member of my local community

וכשהייתי בת 15, חבר בקהילה המקומית שלי

approached my parents

ניגש אל הורי

and wanted to nominate me

ורצה להציע אותי

for a community achievement award.

לפרס הישגיות בקהילה.

And my parents said, "Hm, that's really nice,

והורי אמרו, "הממ, זה מאוד נחמד,

but there's kind of one glaring problem with that.

אבל יש סוג של בעיה גדולה עם זה.

She hasn't actually achieved anything." (Laughter)

היא לא השיגה למעשה כלום." (צחוק)

And they were right, you know.

והם צדקו, אתם יודעים.

I went to school, I got good marks,

הלכתי לבית ספר, קיבלתי ציונים טובים,

I had a very low-key after school job

היתה לי עבודה ממש רגילה אחרי בית הספר

in my mum's hairdressing salon,

בסלון השער של אימי,

and I spent a lot of time watching

וביליתי הרבה זמן בלצפות

"Buffy the Vampire Slayer" and "Dawson's Creek."

"בבאפי קוטלת הערפדים" ו"דוסון קריק."

Yeah, I know. What a contradiction.

כן, אני יודעת. איזה ניגוד.

But they were right, you know.

אבל הם צדקו, אתם יודעים.

I wasn't doing anything that was out of the ordinary

לא עשיתי שום דבר שהיה יוצא דופן

at all.

בכלל.

I wasn't doing anything that could be considered an achievement

לא עשיתי שום דבר שיכול להחשב כהשג

if you took disability out of the equation.

אם הוצאתם את המוגבלות מהמשוואה.

Years later, I was on my second teaching round

שנים מאוחר יותר, הייתי בסבב הלימוד השני שלי

in a Melbourne high school,

בבית ספר במלבורן,

and I was about 20 minutes into a year 11 legal studies class

והייתי בערך 20 דקות לתוך שיעור משפטי של כיתה י"א

when this boy put up his hand and said,

כשילד הרים את ידו ואמר,

"Hey miss, when are you going to start doing your speech?"

"היי מיס, מתי תתחילי את הנאום שלך?"

And I said, "What speech?"

ואמרתי, "איזה נאום?"

You know, I'd been talking them

אתם יודעים, דיברתי איתם

about defamation law for a good 20 minutes.

על חוק הוצאת לשון הרע במשך 20 דקות.

And he said, "You know, like,

והוא אמר, "את יודעת, כאילו,

your motivational speaking.

נאום המוטיבציה שלך.

You know, when people in wheelchairs come to school,

את יודעת, כשאנשים בכיסאות גלגלים באים לבית הספר,

they usually say, like, inspirational stuff?"

הם בדרך כלל אומרים, כאילו, דברים מלאי השראה?"

(Laughter)

(צחוק)

"It's usually in the big hall."

"זה בדרך כלל באולם גדול,"

And that's when it dawned on me:

ואז הבנתי:

This kid had only ever experienced disabled people

הילד הזה חווה אנשים מוגבלים

as objects of inspiration.

רק כאובייקטים להשראה.

We are not, to this kid --

אנחנו לא, לילד הזה --

and it's not his fault, I mean,

וזו לא אשמתו, אני מתכוונת,

that's true for many of us.

זה נכון להרבה מאיתנו.

For lots of us, disabled people are not our teachers

להרבה מאיתנו, אנשים מוגבלים הם לא המורים שלנו

or our doctors or our manicurists.

או הרופאים שלנו או המניקוריסטיות שלנו.

We're not real people. We are there to inspire.

אנחנו לא אנשים אמיתיים. אנחנו שם כדי לתת השראה.

And in fact, I am sitting on this stage

ולמעשה, אני יושבת על הבמה

looking like I do in this wheelchair,

ונראית ככה בכיסא גלגלים,

and you are probably kind of expecting me

ואתם כנראה סוג של מצפים ממני

to inspire you. Right? (Laughter)

לתת לכם השראה. נכון? (צחוק)

Yeah.

כן.

Well, ladies and gentlemen, I'm afraid

ובכן, גבירותי ורבותי, אני חוששת

I'm going to disappoint you dramatically.

שאני אאכזב אתכם דרמטית.

I am not here to inspire you.

אני לא פה כדי לתת השראה.

I am here to tell you that we have been lied to

אני פה להגיד לכם ששיקרו לנו

about disability.

בנוגע לנכות.

Yeah, we've been sold the lie

כן, מכרו לנו את השקר

that disability is a Bad Thing, capital B, capital T.

שנכות היא דבר רע, ב 'ד' גדולה, ו'ר' גדולה.

It's a bad thing, and to live with a disability

זה דבר רע, ולחיות עם נכות

makes you exceptional.

גורם לכם להיות יוצאי דופן.

It's not a bad thing, and it doesn't

זה לא דבר רע, וזה לא

make you exceptional.

גורם לכם להיות יוצאי דופן.

And in the past few years, we've been able

ובכמה שנים האחרונות, היינו מסוגלים

to propagate this lie even further

להכניס את השקר הזה אפילו עמוק יותר

via social media.

דרך המדיה החברתית.

You may have seen images like this one:

אולי ראיתם תמונות כמו זו:

"The only disability in life is a bad attitude."

"הנכות היחידה בחיים היא גישה גרועה."

Or this one: "Your excuse is invalid." Indeed.

או זו: "התרוץ שלכם נכה." באמת.

Or this one: "Before you quit, try!"

או זה: לפני שאתם פורשים, תנסו!"

These are just a couple of examples,

אלה רק כמה דוגמאות,

but there are a lot of these images out there.

אבל יש הרבה מהתמונות האלה.

You know, you might have seen the one,

אתם ידועים, אתם אולי ראיתם את זו,

the little girl with no hands

הילדה הקטנה ללא ידיים

drawing a picture with a pencil held in her mouth.

מציירת עם עיפרון מוחזק בפיה.

You might have seen a child running

אתם אולי ראיתם את הילד הזה רץ

on carbon fiber prosthetic legs.

על רגליים תותבות מסיבי פחמן.

And these images,

והתמונות האלה,

there are lots of them out there,

יש הרבה מהן שם בחוץ,

they are what we call inspiration porn.

הן מה שאחנו קוראים לו פורנו השראה.

(Laughter)

(צחוק)

And I use the term porn deliberately,

ואני משתמשת במושג פורנו בכוונה,

because they objectify one group of people

מפני שהם הופכים לעצמים קבוצה אחת של אנשים

for the benefit of another group of people.

לתועלת של קבוצה אחרת של אנשים.

So in this case, we're objectifying disabled people

אז במקרה הזה, אנחנו הופכים נכים לעצמים

for the benefit of nondisabled people.

לתועלת האנשים הלא נכים.

The purpose of these images

המטרה של התמונות האלו

is to inspire you, to motivate you,

היא לתת לכם השראה, לתת לכם מוטיבציה,

so that we can look at them

כך שתוכלו להביט בהם

and think, "Well, however bad my life is,

ולחשוב, "ובכן, כמה שהחיים שלי גרועים,

it could be worse.

הם יכולים להיות גרועים יותר.

I could be that person."

הייתי יכול להיות האדם ההוא."

But what if you are that person?

אבל מה אם הייתם האדם ההוא?

I've lost count of the number of times that I've

איבדתי את הספירה של מספר הפעמים

been approached by strangers

שבאו אלי זרים

wanting to tell me that they think I'm brave

ורצו להגיד לי שהם חושבים שאני אמיצה

or inspirational,

או מלאת השראה,

and this was long before my work

וזה היה הרבה לפני שלעבודה שלי

had any kind of public profile.

היה כל סוג של פרופיל ציבורי.

They were just kind of congratulating me

הם פשוט סוג של שיבחו אותי

for managing to get up in the morning

על להיות מסוגלת לקום בבוקר

and remember my own name. (Laughter)

ולזכור את השם שלי. (צחוק)

And it is objectifying.

וזה מחפיץ.

These images, those images

התמונות האלו, התמונות האלו

objectify disabled people

מחפיצות אנשים מוגבלים

for the benefit of nondisabled people.

לתועלת של אנשים לא מוגבלים.

They are there so that you can look at them

הם שם כדי שנוכל להסתכל עליהם

and think that things aren't so bad for you,

ולחשוב שהדברים לא כל כך רעים בשבילכם,

to put your worries into perspective.

לשים את הדאגות שלכם בפרספקטיבה.

And life as a disabled person

והחיים כאדם מוגבל

is actually somewhat difficult.

הם למעשה מעט קשים.

We do overcome some things.

אנחנו באמת מתגברים על כמה דברים.

But the things that we're overcoming

אבל הדברים שאנחנו מתגברים עליהם

are not the things that you think they are.

הם לא הדברים שאתם חושבים שהם.

They are not things to do with our bodies.

הם לא הדברים שקשורים לגוף שלנו.

I use the term "disabled people" quite deliberately,

אני משתמשת במושג "אנשים מוגבלים" בכוונה,

because I subscribe to what's called the social model of disability,

מפני שאני מתאימה למה שנקרא המודל החברתי של נכות,

which tells us that we are more disabled

שאומר לנו שאנחנו יותר מוגבלים

by the society that we live in

על ידי החברה בה אנו חיים

than by our bodies and our diagnoses.

מאשר על ידי הגוף או האבחנה שלנו.

So I have lived in this body a long time.

אז חייתי בגוף הזה הרבה זמן.

I'm quite fond of it.

אני די אוהבת אותו.

It does the things that I need it to do,

הוא עושה את הדברים שאני צריכה שיעשה,

and I've learned to use it to the best of its capacity

ולמדתי להשתמש בכל יכולותיו

just as you have,

ממש כמוכם,

and that's the thing about those kids in those pictures as well.

וזה העניין עם הילדים בתמונות האלו.

They're not doing anything out of the ordinary.

הם לא עושים שום דבר יוצא דופן.

They are just using their bodies

הם פשוט מתמשים בגוף שלהם

to the best of their capacity.

בדרך הכי טובה שהם יכולים.

So is it really fair to objectify them

אז האם זה באמת הוגן להחפיץ אותם

in the way that we do,

בדרך בה אנחנו עושים,

to share those images?

כדי לחלוק את התמונות האלו?

People, when they say, "You're an inspiration,"

אנשים, כשהם אומרים, "אתם נותנים השראה,"

they mean it as a compliment.

הם מתכוונים לזה כמחמאה.

And I know why it happens.

ואני יודעת למה זה קורה.

It's because of the lie, it's because we've been sold

זה בגלל השקר, זה בגלל שמכרו לנו

this lie that disability makes you exceptional.

את השקר הזה שמוגבלות הופכת אתכם ליוצאי דופן.

And it honestly doesn't.

ובאמת היא לא.

And I know what you're thinking.

ואני יודעת מה אתם חושבים.

You know, I'm up here bagging out inspiration,

אתם יודעים, אני פה למעלה מציקה להשראה,

and you're thinking, "Jeez, Stella,

ואתם חושבים, "באמת, סטלה,

aren't you inspired sometimes by some things?"

את לא מקבלת לפעמים השראה ממשהו?"

And the thing is, I am.

והעניין הוא, אני כן.

I learn from other disabled people all the time.

אני לומדת ממוגבלים אחרים כל הזמן.

I'm learning not that I am luckier than them, though.

אני לומדת לא שיש לי יותר מזל מלהם, עם זאת,

I am learning that it's a genius idea

אני לומדת שזה רעיון גאוני

to use a pair of barbecue tongs

להשתמש בזוג מלקחי מנגל

to pick up things that you dropped. (Laughter)

כדי להרים דברים שהפלתם. (צחוק)

I'm learning that nifty trick where you can charge

אני לומדת את הטריק המגניב הזה שאתם יכולים להטעין

your mobile phone battery from your chair battery.

את הסלולרי שלהם מסוללת הכיסא.

Genius.

גאוני.

We are learning from each others' strength and endurance,

אנחנו לומדים מהחוזקות והעמידות אחד של השני,

not against our bodies and our diagnoses,

לא מול הגוף והאבחנות שלנו,

but against a world that exceptionalizes

אלא מול עולם שאומר שאנחנו יוצאי דופן

and objectifies us.

וומחפיץ אותנו.

I really think that this lie that we've been sold

אני באמת חושבת שהשקר הזה שמכרו לנו

about disability is the greatest injustice.

על מוגבלות הוא האי צדק הכי גדול.

It makes life hard for us.

זה מקשה על חיינו.

And that quote, "The only disability in life

והציטוט הזה, "הנכות היחידה בחיים

is a bad attitude,"

היא גישה גרועה."

the reason that that's bullshit

הסיבה שזה בולשיט

is because it's just not true,

היא בגלל שזה פשוט לא נכון,

because of the social model of disability.

בגלל המודל החברתי של מוגבלות.

No amount of smiling at a flight of stairs

אף כמות של חיוכים מול גרם מדרגות

has ever made it turn into a ramp.

לא הפכו אתם לרמפה.

Never. (Laughter) (Applause)

מעולם. (צחוק) (מחיאות כפיים)

Smiling at a television screen

חיוך מול צג טלביזיה

isn't going to make closed captions appear

לא יגרום לכתוביות להופיע

for people who are deaf.

לאנשים חרשים.

No amount of standing in the middle of a bookshop

אף כמות של עמידה במרכז חנות ספרים

and radiating a positive attitude

והקרנת גישה חיובית

is going to turn all those books into braille.

לא תהפוך את כל הספרים לברייל.

It's just not going to happen.

זה פשוט לא יקרה.

I really want to live in a world

אני באמת רוצה לחיות בעולם

where disability is not the exception, but the norm.

בו מוגבלות היא לא יוצאת דופן, אלא הנורמה.

I want to live in a world where a 15-year-old girl

אני רוצה לחיות בעולם בו לא יתיחסו

sitting in her bedroom

לילדה בת 15 שיושבת בחדר השינה

watching "Buffy the Vampire Slayer"

צופה ב"באפי ציידת הערפדים"

isn't referred to as achieving anything

כאילו השיגה משהו

because she's doing it sitting down.

בגלל שהיא עושה את זה בישיבה.

I want to live in a world

אני רוצה לחיות בעולם

where we don't have such low expectations

בו אין לנו כאלה ציפיות נמוכות

of disabled people

מאנשים מוגבלים

that we are congratulated for getting out of bed

שאנחנו מבורכים שיצאנו מהמיטה

and remembering our own names in the morning.

וזכרנו את שמנו בבוקר.

I want to live in a world where we value genuine achievement

אני רוצה לחיות בעולם בו אנחנו מעריכים השגים אמיתיים

for disabled people,

של אנשים מוגבלים,

and I want to live in a world

ואני רוצה לחיות בעולם

where a kid in year 11 in a Melbourne high school

בו ילד בכיתה י"א בתיכון במלבורן

is not one bit surprised

לא מופתע

that his new teacher is a wheelchair user.

שהמורה החדשה שלו בכיסא גלגלים.

Disability doesn't make you exceptional,

מוגבלות לא הופכת אתכם ליוצאי דופן,

but questioning what you think you know about it does.

אבל לשאול מה אתם חושבים שאתם יודעים על זה, כן.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)