Where does creativity hide? | Amy Tan

מתרגם: Smadar Prager מבקר: Shlomo Adam

The Value of Nothing: Out of Nothing Comes Something.

ערכו של הכלום: יש מאין.

That was an essay I wrote when I was 11 years old

זה היה חיבור שכתבתי כשהייתי בת 11

and I got a B+. (Laughter)

וקיבלתי טוב+. (צחוק)

What I'm going to talk about: nothing out of something, and how we create.

אני עומדת לדבר על: יש מאין, ואיך אנחנו יוצרים.

And I'm gonna try and do that within

ואני אנסה לעשות זאת במסגרת

the 18-minute time span that we were told to stay within,

ה-18 דקות שעליה אנחנו אמורים להקפיד,

and to follow the TED commandments:

ולעקוב אחר דיברות TED:

that is, actually, something that creates

שהן, בעצם, משהו שיוצר

a near-death experience,

חוויית סף-מוות,

but near-death is good for creativity.

אבל סף מוות זה טוב ליצירתיות.

(Laughter) OK.

(צחוק) או-קיי.

So, I also want to explain,

ובכן, אני גם רוצה להסביר,

because Dave Eggers said he was going to heckle me

מכיוון שדייב אגרס אמר שהוא מתכוון להתקיל אותי

if I said anything that was a lie, or not true to universal creativity.

אם אומר משהו שהוא שקר, או שאינו אמיתי ליצירתיות אוניברסלית.

And I've done it this way for half the audience, who is scientific.

ועשיתי זאת כך לטובת חצי מהקהל, שהוא מדענים.

When I say we, I don't mean you, necessarily;

כשאני אומרת אנחנו, אני לאו דווקא מתכוונת אתם;

I mean me, and my right brain, my left brain

אני מתכוונת אלי, ולמוח הימני שלי, המוח השמאלי שלי,

and the one that's in between that is the censor

ולזה שביניהם שהוא הצנזור

and tells me what I'm saying is wrong.

שאומר לי שמה שאני אומרת לא נכון.

And I'm going do that also by looking at

ואני עומדת לעשות את זה גם ע"י התבוננות

what I think is part of my creative process,

על מה שהוא לדעתי חלק מתהליך היצירה שלי,

which includes a number of things that happened, actually --

שכולל מספר דברים שקרו, בעצם --

the nothing started even earlier than the moment

האין התחיל אפילו עוד לפני הרגע

in which I'm creating something new.

שבו יצרתי משהו חדש.

And that includes nature, and nurture,

וזה כולל את המולד, והנרכש,

and what I refer to as nightmares.

ואת מה שאני מכנה סיוטים.

Now in the nature area, we look at whether or not

עכשיו בשטח המולד, אנחנו בודקים האם

we are innately equipped with something, perhaps

אנחנו מצויידים ביש מלידה, אולי

in our brains, some abnormal chromosome

במוחינו, כמה כרומוזומים לא תקינים

that causes this muse-like effect.

שגורמים לאפקט דמוי-מוזה הזה.

And some people would say that we're born with it in some other means.

ויהיו אנשים שיגידו שאנחנו נולדים עם זה במובנים אחרים,

And others, like my mother,

ואחרים, כמו אמא שלי,

would say that I get my material from past lives.

יגידו שאני מקבלת את החומר שלי מגלגולים קודמים.

Some people would also say that creativity

יהיו אנשים שגם יגידו שיצירתיות

may be a function of some other neurological quirk --

היא אולי תוצאה של איזו מוזרות נוירולוגיות --

van Gogh syndrome -- that you have a little bit of, you know, psychosis, or depression.

תסמונת ואן-גוך -- שיש לך קצת, אתם יודעים, פסיכוזה או דיכאון.

I do have to say, somebody -- I read recently

אני חייבת לומר, מישהו -- קראתי לאחרונה

that van Gogh wasn't really necessarily psychotic,

שלואן גוך לא היתה בהכרח הפרעה נפשית,

that he might have had temporal lobe seizures,

שאולי היו לו התקפים באונה הטמפורלית,

and that might have caused his spurt of creativity, and I don't --

ושאלה אולי גרמו להתפרצות היצירתיות שלו, ואני לא --

I suppose it does something in some part of your brain.

אני משערת שזה עושה משהו לחלק מסויים של המוח שלך.

And I will mention that I actually developed

ואזכיר שאני ממש פיתחתי

temporal lobe seizures a number of years ago,

התקפים באונה הטמפורלית לפני כמה שנים,

but it was during the time I was writing my last book,

אבל זה היה כשכתבתי את הספר האחרון שלי,

and some people say that book is quite different.

ויש אנשים שאומרים הספר הזה הוא די שונה.

I think that part of it also begins with a sense of identity crisis:

לדעתי חלק מזה גם מתחיל בתחושה של משבר זהות:

you know, who am I, why am I this particular person,

אתם יודעים, מי אני, למה אני האדם הספציפי הזה,

why am I not black like everybody else?

למה אני לא שחורה כמו כולם?

And sometimes you're equipped with skills,

ולפעמים את מצויידת במיומנויות,

but they may not be the kind of skills that enable creativity.

אבל הן לאו דווקא מסוג המיומנויות שמאפשרות יצירתיות.

I used to draw. I thought I would be an artist.

פעם ציירתי. חשבתי שאהיה אמנית.

And I had a miniature poodle.

והיה לי פודל ננסי.

And it wasn't bad, but it wasn't really creative.

וזה לא היה רע, אבל זה לא היה ממש יצירתי.

Because all I could really do was represent in a very one-on-one way.

מכיוון שכל מה שבאמת יכולתי לעשות היה יצוג בדרך שהיא מאוד אחד-על-אחד.

And I have a sense that I probably copied this from a book.

ויש לי תחושה שככל הנראה העתקתי את זה מספר.

And then, I also wasn't really shining in a certain area that I wanted to be,

ואז אני גם לא ממש הברקתי בתחום מסויים שרציתי,

and you know, you look at those scores, and it wasn't bad,

ואתם יודעים, אתם מסתכלים על הציונים האלה, והם לא היו רעים,

but it was not certainly predictive that I would one day make

אבל זה לבטח לא ניבא שיום אחד אתפרנס

my living out of the artful arrangement of words.

מסידור אומנותי של מילים.

Also, one of the principles of creativity is to have a little childhood trauma.

בנוסף, אחד מעקרונות היצירתיות הוא שתהיה לך קצת טראומת ילדות.

And I had the usual kind that I think a lot of people had,

ולי היה את הסוג הרגיל שאני חושבת שלרוב האנשים היה,

and that is that, you know, I had expectations placed on me.

וזה ש, אתם יודעים, העמיסו עלי ציפיות.

That figure right there, by the way,

הצורה הזו שם, דרך אגב,

figure right there was a toy given to me when I was but nine years old,

צורה שם היא צעצוע שניתן לי כשהייתי רק בת תשע,

and it was to help me become a doctor from a very early age.

וזה היה כדי לעזור לי לגדול להיות רופאה מגיל צעיר מאוד.

I have some ones that were long lasting: from the age of five to 15,

יש לי כמה שהיו לטווח ארוך: מגיל חמש ל-15,

this was supposed to be my side occupation,

זה היה אמור להיות העיסוק הצדדי שלי,

and it led to a sense of failure.

וזה הוביל לתחושת כישלון.

But actually, there was something quite real in my life

אבל בעצם היה משהו די אמיתי בחיי

that happened when I was about 14.

שקרה כשהייתי בערך בת 14.

And it was discovered that my brother, in 1967, and then my father,

והתגלה שלאח שלי, ב-1967, ואז לאבא שלי,

six months later, had brain tumors.

ששה חודשים מאוחר יותר, היו גידולים במוח.

And my mother believed that something had gone wrong,

ואמא שלי האמינה שמשהו השתבש,

and she was gonna find out what it was, and she was gonna fix it.

והיא תגלה מה זה היה. והיא תתקן את זה.

My father was a Baptist minister, and he believed in miracles,

אבא שלי היה כומר בפטיסטי, והוא האמין בניסים,

and that God's will would take care of that.

ושבעזרת השם הכל יבוא על מקומו בשלום.

But, of course, they ended up dying, six months apart.

אבל כמובן, הם מתו בסופו של דבר, בהפרש של חצי שנה זה מזה.

And after that, my mother believed that it was fate, or curses

ואחרי זה, אמא שלי האמינה שזה היה גורל, או קללות

-- she went looking through all the reasons in the universe

-- היא יצאה לחפש בין כל הסיבות ביקום

why this would have happened.

למה זה קרה.

Everything except randomness. She did not believe in randomness.

הכל חוץ ממקריות. היא לא האמינה במקריות.

There was a reason for everything.

לכל דבר הייתה סיבה.

And one of the reasons, she thought, was that her mother,

ואחת הסיבות, היא חשבה, הייתה שאמא שלה

who had died when she was very young, was angry at her.

שמתה כשהיא הייתה מאוד צעירה, כועסת עליה.

And so, I had this notion of death all around me,

וכך היה לי את המושג הזה של מוות שהקיף אותי

because my mother also believed that I would be next, and she would be next.

בגלל שאמא שלי גם האמינה שאני הבאה בתור, ושהיא אחרי.

And when you are faced with the prospect of death very soon,

וכשאת עומדת מול התחזית של מוות בקרוב מאוד,

you begin to think very much about everything.

את מתחילה לחשוב הרבה מאוד על הכל.

You become very creative, in a survival sense.

את הופכת להיות מאוד יצירתית, בהיבט הישרדותי.

And this, then, led to my big questions.

וזה, אז, הוביל לשאלות הגדולות שלי.

And they're the same ones that I have today.

ואלה אותן השאלות שיש לי היום.

And they are: why do things happen, and how do things happen?

והן: למה דברים קורים, ואיך דברים קורים?

And the one my mother asked: how do I make things happen?

וזו שאמא שלי שאלה: איך אני גורמת לדברים לקרות?

It's a wonderful way to look at these questions, when you write a story.

זוהי דרך נהדרת להתבונן על השאלות האלה, כשאת כותבת סיפור.

Because, after all, in that framework, between page one and 300,

מכיוון שאחרי הכל, במסגרת העבודה הזו, בין עמוד אחד ל-300,

you have to answer this question of why things happen, how things happen,

את חייבת לענות על השאלה למה דברים קורים, איך דברים קורים,

in what order they happen. What are the influences?

באיזה סדר הם קורים. מהן ההשפעות?

How do I, as the narrator, as the writer, also influence that?

ואיך אני, בתור המספרת, בתור הכותבת, גם משפיעה על זה?

And it's also one that, I think, many of our scientists have been asking.

וזו גם השאלה שאני חושבת שהרבה מהמדענים שלנו שואלים.

It's a kind of cosmology, and I have to develop a cosmology of my own universe,

זה מעין חקר היקום, ואני צריכה לפתח את חקר היקום לעולמי שלי,

as the creator of that universe.

בתור היוצרת של העולם הזה.

And you see, there's a lot of back and forth

ואתם רואים, שיש הרבה ניסוי וטעיה

in trying to make that happen, trying to figure it out

בניסיון לגרום לזה לקרות, בניסיון להבין את זה

-- years and years, oftentimes.

-- שנים על גבי שנים, לעיתים.

So, when I look at creativity, I also think that it is this sense or this inability

אז כשאני מתבוננת ביצירתיות, אני גם חושבת שזו התחושה הזו או חוסר היכולת הזו

to repress, my looking at associations in practically anything in life.

להדחיק את ההתבוננות שלי באסוציאציות בעצם בכל דבר בחיים.

And I got a lot of them during what's been going on

והיו לי הרבה מהן לאורך מה שקרה

throughout this conference,

במהלך הכנס הזה,

almost everything that's been going on.

כמעט כל מה שקרה.

And so I'm going to use, as the metaphor, this association:

ולכן אני עומדת להשתמש, כמטפורה, באסוציאציה הזו:

quantum mechanics, which I really don't understand,

מכניקת הקוונטים, שאותה אני ממש לא מבינה,

but I'm still gonna use it as the process

אבל אני עדיין אשתמש בה בתור התהליך

for explaining how it is the metaphor.

שיסביר איך היא המטפורה.

So, in quantum mechanics, of course, you have dark energy and dark matter.

אז במכניקת הקוונטים, כמובן, יש לך כח אפל וחומר אפל.

And it's the same thing in looking at these questions of how things happen.

וזה אותו הדבר בהתבוננות בשאלות הללו על איך דברים קורים.

There's a lot of unknown, and you often don't know what it is except by its absence.

זה הרבה לא ידוע, ולעיתים קרובות אינך יודעת מה הדבר אלא בכך שהוא נעדר.

But when you make those associations,

אבל כשיש לך את האסוציאציות האלה,

you want them to come together in a kind of synergy in the story,

את רוצה שהם יתאחדו בסינרגיה כלשהי בסיפור,

and what you're finding is what matters. The meaning.

ומה שאת מוצאת זה מה שחשוב. המשמעות.

And that's what I look for in my work, a personal meaning.

וזה מה שאני מחפשת בעבודתי, משמעות אישית.

There is also the uncertainty principle, which is part of quantum mechanics,

ישנו גם עיקרון האי ודאות, שהוא חלק ממכניקת הקוונטים,

as I understand it. (Laughter)

כפי שאני מבינה אותה. (צחוק)

And this happens constantly in the writing.

וזה קורה בקביעות בכתיבה.

And there's the terrible and dreaded observer effect,

וישנו אפקט-הצופה הנורא והאיום,

in which you're looking for something, and

שבו את מחפשת דבר מה,

you know, things are happening simultaneously,

ואתם יודעים, דברים קורים בו זמנית,

and you're looking at it in a different way,

ואת מסתכלת על זה בצורה אחרת,

and you're trying to really look for the about-ness,

ואת מנסה באמת למצוא את המה-ות.

or what is this story about. And if you try too hard,

או על מה הסיפור הזה. ואם את משתדלת מדי,

then you will only write the about.

אז כל שתכתבי עליו הוא המה.

You won't discover anything.

לא תגלי דבר.

And what you were supposed to find,

ומה שהיית אמורה למצוא,

what you hoped to find in some serendipitous way,

מה שקיווית למצוא, בדרך מקרית מסויימת,

is no longer there.

איננו עוד שם.

Now, I don't want to ignore

עכשיו, אינני רוצה להתעלם

the other side of what happens in our universe,

מהצד השני של מה שקורה בעולמינו,

like many of our scientists have.

כפי שעושים מרבית מדענינו.

And so, I am going to just throw in string theory here,

ולכן פשוט אכניס לכאן את תאוריית המייתרים,

and just say that creative people are multidimensional,

ורק אומר שאנשים יצירתיים הם רב-מיימדיים,

and there are 11 levels, I think, of anxiety.

וישנם אחת-עשרה רמות, אני חושבת, של חרדה.

(Laughter) And they all operate at the same time.

(צחוק) וכולם פועלים בו זמנית.

There is also a big question of ambiguity.

ישנה גם שאלה גדולה לגבי אי-בהירות.

And I would link that to something called the cosmological constant.

ואני אקשר את זה למשהו הקרוי הקבוע הקוסמולוג.

And you don't know what is operating, but something is operating there.

ואינך יודעת מה פועל, אבל משהו פועל שם.

And ambiguity, to me, is very uncomfortable

ואי-בהירות, עבורי, היא מאוד לא נוחה

in my life, and I have it. Moral ambiguity.

בחיי, ויש לי אותה. אי-בהירות מוסרית.

It is constantly there. And, just as an example,

היא שם דרך-קבע. ורק בתור דוגמא,

this is one that recently came to me.

זו אחת שהגיעה אלי לאחרונה.

It was something I read in an editorial by a woman

זה היה משהו שקראתי במאמר מערכת מאת אישה

who was talking about the war in Iraq. And she said,

שדיברה על המלחמה בעירק. ולדבריה,

"Save a man from drowning, you are responsible to him for life."

"המציל אדם מטביעה, אחראי לו לכל החיים."

A very famous Chinese saying, she said.

אמרה סינית מאוד מפורסמת, היא אמרה.

And that means because we went into Iraq, we should stay there

וזה אומר שבגלל שנכנסנו לעירק, עלינו להישאר שם

until things were solved. You know, maybe even 100 years.

עד שדברים יפתרו. אתם יודעים, אולי אפילו 100 שנה.

So, there was another one that I came across,

אז הייתה עוד אחת שנתקלתי בה,

and it's "saving fish from drowning."

והיא "להציל דג מטביעה."

And it's what Buddhist fishermen say,

וזה מה שדייגים בודהיסטים אומרים,

because they're not supposed to kill anything.

מכיוון שהם לא אמורים להרוג שום דבר.

And they also have to make a living, and people need to be fed.

ועליהם גם להתפרנס, ואנשים צריכים לאכול.

So their way of rationalizing that is they are saving the fish from drowning,

אז הדרך שלהם להצדיק את זה היא שהם מצילים את הדג מטביעה,

and unfortunately, in the process the fish die.

ולרוע המזל הוא מת תוך כדי.

Now, what's encapsulated in both these drowning metaphors

עכשיו התמצית של שתי מטפורות הטביעה

-- actually, one of them is my mother's interpretation,

-- בעצם, אחת מהן היא הפירוש של אמא שלי,

and it is a famous Chinese saying, because she said it to me:

וזו אמרה סינית מפורסמת מכיוון שהיא אמרה לי אותה:

"save a man from drowning, you are responsible to him for life."

"המציל אדם מטביעה, אחראי לו לכל החיים."

And it was a warning -- don't get involved in other people's business,

וזו הייתה אזהרה -- אל תתערבי בענייניהם של אנשים אחרים,

or you're going to get stuck.

או שאת תתקעי.

OK. I think if somebody really was drowning, she'd save them.

או-קיי. אני חושבת שאם מישהו באמת היה טובע היא הייתה מצילה אותו.

But, both of these sayings -- saving a fish from drowning,

אבל שתי האמרות האלה, להציל דג מטביעה,

or saving a man from drowning -- to me they had to do with intentions.

או להציל אדם מטביעה, מבחינתי הן עוסקות בכוונות.

And all of us in life, when we see a situation, we have a response.

וכולנו בחיים, כשאנחנו רואים מצב, יש לנו תגובה.

And then we have intentions.

ואז יש לנו כוונות.

There's an ambiguity of what that should be that we should do,

יש אי בהירות לגבי מהו זה שעלינו לעשות,

and then we do something.

ואז אנחנו עושים משהו.

And the results of that may not match what our intentions had been.

והתוצאות של זה לא תואמות בהכרח את הכוונות שהיו לנו.

Maybe things go wrong. And so, after that, what are our responsibilities?

אולי דברים השתבשו. וכך, אחרי זה, מהי האחריות שלנו?

What are we supposed to do?

מה עלינו לעשות?

Do we stay in for life,

האם עלינו להישאר שם כל החיים,

or do we do something else and justify and say, well, my intentions were good,

או שעלינו לעשות משהו אחר ולהצדיק אותו ולומר, נו, הכוונות שלי היו טובות,

and therefore I cannot be held responsible for all of it?

ולכן אי אפשר להפיל עלי את האחריות לכל זה?

That is the ambiguity in my life

זוהי אי הבהירות בחיי

that really disturbed me, and led me to write a book called

שבאמת מפריעה לי, וגרמה לי לכתוב ספר שנקרא

"Saving Fish From Drowning."

"להציל דג מטביעה".

I saw examples of that. Once I identified this question, it was all over the place.

ראיתי לכך דוגמאות, מהרגע שזיהיתי את השאלה הזו. זה היה בכל מקום.

I got these hints everywhere.

קיבלתי לכך רמזים מכל עבר.

And then, in a way, I knew that they had always been there.

ואז, במובן מסויים, ידעתי שהם תמיד היו שם.

And then writing, that's what happens. I get these hints, these clues,

ואז כתיבה, זה מה שקרה. אני מקבלת את הרמזים האלה, הסימנים האלה,

and I realize that they've been obvious, and yet they have not been.

ואני קולטת שהם היו מובנים מאליהם, ועם זאת הם לא היו.

And what I need, in effect, is a focus.

ומה שהייתי צריכה, בפועל, היה מיקוד.

And when I have the question, it is a focus.

וכשיש לי שאלה, זה מיקוד.

And all these things that seem to be flotsam and jetsam in life actually go through

וכל הדברים האלה שנדמים כמו שרידים ושיירים שנסחפים בחיים למעשה עוברים דרך

that question, and what happens is those particular things become relevant.

השאלה הזו, ומה שקורה זה שאותם דברים מסויימים הופכים רלוונטיים.

And it seems like it's happening all the time.

וזה נראה כאילו זה קורה כל הזמן.

You think there's a sort of coincidence going on, a serendipity,

נדמה לך שזה סוג של צירוף מקרים שהולך כאן, גילוי מקרי,

in which you're getting all this help from the universe.

שבה את מקבלת את כל העזרה הזו מהייקום.

And it may also be explained that now you have a focus.

ואפשר גם להסביר זאת בכך שעכשיו יש לך מיקוד.

And you are noticing it more often.

ואת מבחינה בו לעיתים קרובות יותר.

But you apply this.

אבל את מיישמת את זה.

You begin to look at things having to do with your tensions.

את מתחילה להתבונן בדברים שיש להם קשר למתחים שלך.

Your brother, who's fallen in trouble, do you take care of him?

אחיך, שנפל לצרה, האם את דואגת לו?

Why or why not?

למה או למה לא?

It may be something that is perhaps more serious

זה עלול להיות משהו שהוא אולי רציני יותר

-- as I said, human rights in Burma.

-- כפי שאמרתי, זכויות האדם בבורמה.

I was thinking that I shouldn't go because somebody said, if I did, it would show

חשבתי שלא כדאי שאלך מכיוון שמישהו אחר שאם אלך, זה ייראה

that I approved of the military regime there.

כאילו אני תומכת במשטר הצבאי שם.

And then, after a while, I had to ask myself,

ואז לאחר זמן מה, שאלתי את עצמי,

"Why do we take on knowledge, why do we take on assumptions

"למה אנחנו מאמצים לעצמנו ידע, למה אנחנו לוקחים על עצמנו השערות

that other people have given us?"

שאנשים אחרים נתנו לנו?

And it was the same thing that I felt when I was growing up,

וזה היה אותו הדבר שהרגשתי כשגדלתי,

and was hearing these rules of moral conduct from my father,

ושמעתי את החוקים האלה על התנהגות מוסרית מאבא שלי,

who was a Baptist minister.

שהיה כומר בפטיסטי.

So I decided that I would go to Burma for my own intentions,

אז החלטתי שאלך לבורמה למטרותי שלי,

and still didn't know that if I went there,

ועדיין לא ידעתי שאם אלך לשם,

what the result of that would be, if I wrote a book --

מה תהיה התוצאה של זה אם אכתוב ספר --

and I just would have to face that later, when the time came.

ואצטרך להתמודד עם זה בהמשך, כשהזמן יבוא.

We are all concerned with things that we see in the world that we are aware of.

כולנו מודאגים לגבי דברים שאנחנו רואים בעולם ומודעים לגביהם.

We come to this point and say, what do I as an individual do?

אנחנו מגיעים לנקודה זו ואומרים, מה אני כפרט עושה?

Not all of us can go to Africa, or work at hospitals,

לא כולנו יכולים ללכת לאפריקה, או לעבוד בבתי חולים,

so what do we do, if we have this moral response, this feeling?

אז מה אנחנו עושים אם יש לנו את התגובה המוסרית הזו, התחושה הזו?

Also, I think one of the biggest things we are all looking at,

בנוסף, אחד הדברים הגדולים ביותר שעליו אנחנו מסתכלים,

and we talked about today, is genocide.

ומדברים עליו כיום, הוא רצח עם.

This leads to this question.

זה מוביל לשאלה זו,

When I look at all these things that are morally ambiguous and uncomfortable,

כשאני מסתכלת על כל הדברים האלה שהם חסרי בהירות מוסרית ולא נוחים,

and I consider what my intentions should be,

ואני שוקלת מה אמורות כוונותי להיות,

I realize it goes back to this identity question that I had when I was a child

אני מבינה שזה מתקשר לשאלת הזהות שהייתה לי בתור ילדה

-- and why am I here, and what is the meaning of my life,

-- ולמה אני כאן, ומהי המשמעות של חיי,

and what is my place in the universe?

ומהו מקומי בייקום?

It seems so obvious, and yet it is not.

זה נראה כל כך מובן מאליו, ויחד עם זאת זה לא.

We all hate moral ambiguity in some sense,

כולנו שונאים אי בהירות מוסרית במובן מסויים,

and yet it is also absolutely necessary.

ולמרות זאת היא גם נחוצה לחלוטין.

In writing a story, it is the place where I begin.

בכתיבת סיפור, זה המקום שבו אני מתחילה.

Sometimes I get help from the universe, it seems.

לפעמים אני מקבלת עזרה מהייקום, כנראה.

My mother would say it was the ghost of my grandmother from the very first book,

אמא שלי תאמר שזו הייתה הרוח של סבתא שלי מהספר הכי ראשון שלי,

because it seemed I knew things I was not supposed to know.

מכיוון שנראה היה שידעתי דברים שלא הייתי אמורה לדעת.

Instead of writing that the grandmother died accidentally,

במקום לכתוב שהסבתא מתה במקרה,

from an overdose of opium, while having too much of a good time,

ממנת יתר של אופיום בזמן שהיא עשתה יותר מידי חיים,

I actually put down in the story that the woman killed herself,

אני למעשה כתבתי בסיפור שהאישה הרגה את עצמה,

and that actually was the way it happened.

וזה בעצם איך שזה קרה.

And my mother decided that that information must have come from my grandmother.

ואמא שלי החליטה שהמידע הזה ודאי הגיע מסבתא שלי.

There are also things, quite uncanny,

ישנם גם דברים, די מסתוריים,

which bring me information that will help me in the writing of the book.

שמספקים לי מידע שיעזור לי בכתיבת הספר.

In this case, I was writing a story

במקרה זה, כתבתי סיפור

that included some kind of detail, period of history, a certain location.

שהכיל פרטים מסויימים, תקופה בהיסטוריה, מיקום מסויים.

And I needed to find something historically that would match that.

והייתי צריכה למצוא משהו היסטורי שיתאים לזה.

And I took down this book, and I --

ולקחתי את הספר הזה, ואני --

first page that I flipped it to was exactly the setting, and the time period,

העמוד הראשון שנפתח לי היה בדיוק הרקע והתקופה.

and the kind of character I needed -- was the Taiping rebellion,

וסוג הדמות שהייתי צריכה היה מרד הטאיפינג,

happening in the area near Guilin, outside of that,

התרחש באזור שליד קוואלין, מחוץ לזה,

and a character who thought he was the son of God.

ודמות שחשב שהוא הבן של אלוהים.

You wonder, are these things random chance?

את תוהה, האם הדברים הם גורל מקרי?

Well, what is random? What is chance? What is luck?

ובכן, מהו מקרי? מהו גורל? מהו מזל?

What are things that you get from the universe that you can't really explain?

מהם הדברים שאת מקבלת מהייקום שאת לא יכולה באמת להסביר?

And that goes into the story, too.

וגם זה נכנס לתוך הסיפור.

These are the things I constantly think about from day to day.

אלה הדברים שאני חושבת עליהם כל הזמן באופן יומיומי.

Especially when good things happen,

במיוחד כשדברים טובים קורים,

and, in particular, when bad things happen.

ובייחוד, כשדברים רעים קורים.

But I do think there's a kind of serendipity,

אבל אני כן חושבת שישנו איזה גילוי בלתי מכוון,

and I do want to know what those elements are,

ואני כן רוצה לדעת מהם אותם היסודות,

so I can thank them, and also try to find them in my life.

כדי שאוכל להודות להם, וגם לנסות למצוא אותם בחיי.

Because, again, I think that when I am aware of them, more of them happen.

מכיוון, ששוב, אני חושבת שכשאני מודעת להם, יותר מהם מתרחשים.

Another chance encounter is when I went to a place

מפגש גורלי נוסף הוא כשאני הולכת למקום

-- I just was with some friends, and we drove randomly to a different place,

-- לאחרונה הייתי עם חברים, והסיעו אותנו אקראית למקום אחר,

and we ended up in this non-tourist location,

ומצאנו את עצמנו באיזה מקום לא-תיירותי,

a beautiful village, pristine.

כפר מקסים, קדמוני.

And we walked three valleys beyond,

התרחקנו שלושה וואדיות משם,

and the third valley, there was something quite mysterious and ominous,

והוואדי השלישי, היה שם משהו די מיסתורי ומבשר רעות,

a discomfort I felt. And then I knew that had to be [the] setting of my book.

אי נוחות חשתי. ואז ידעתי שזה חייב להיות רקע לספר שלי.

And in writing one of the scenes, it happened in that third valley.

ובכתיבת אחת המערכות, היא התרחשה בוואדי השלישי הזה.

For some reason I wrote about cairns -- stacks of rocks -- that a man was building.

מאיזו שהיא סיבה כתבתי על גלעדים -- ערמות של אבנים -- שבן אדם בנה.

And I didn't know exactly why I had it, but it was so vivid.

ולא ידעתי בדיוק למה חשבתי על זה, אבל זה היה כל-כך מלא חיים.

I got stuck, and a friend, when she asked if I would go for a walk with her dogs,

נתקעתי, וחברה, ביקשה שאקח את הכלבים שלה לטיול,

that I said, sure. And about 45 minutes later,

שאני אמרתי, בטח. ובערך 45 דקות מאוחר יותר,

walking along the beach, I came across this.

כשצעדתי לאורך החוף, נתקלתי בזה.

And it was a man, a Chinese man,

וזה היה אדם, איש סיני,

and he was stacking these things, not with glue, not with anything.

והוא ערם את הדברים האלה, לא עם דבק, לא עם שום דבר.

And I asked him, "How is it possible to do this?"

ואני שאלתי אותי איך זה אפשרי לעשות את זה?

And he said, "Well, I guess with everything in life, there's a place of balance."

והוא אמר, ובכן, נראה לי שעם כל דבר בחיים, ישנו מקום של איזון.

And this was exactly the meaning of my story at that point.

וזו הייתה בדיוק המשמעות של הסיפור שלי באותה נקודה.

I had so many examples -- I have so many instances like this, when I'm writing a story,

היו לי כל-כך הרבה דוגמאות -- יש לי הרבה דוגמאות כאלה כשאני כותבת סיפור,

and I cannot explain it.

ואני לא יכולה להסביר את זה.

Is it because I had the filter that I have such a strong coincidence

האם זה בגלל שהיה לי את המסנן שיש לי כזה צירוף מקרים ברור

in writing about these things?

בכתיבה על הדברים האלה?

Or is it a kind of serendipity that we cannot explain, like the cosmological constant?

או שאולי זה סוג של גילוי אקראי שאני לא יכולה להסביר, כמו קבוע קוסמולוגי?

A big thing that I also think about is accidents.

דבר גדול נוסף שאני חושבת עליו הוא תאונות.

And as I said, my mother did not believe in randomness.

וכמו שאמרתי, אמא שלי לא האמינה במקריות.

What is the nature of accidents?

מהו טבען של תאונות?

And how are we going to assign what the responsibility and the causes are,

ואיך אנחנו יכולים לקבוע מה האחריות ומה הגורמים,

outside of a court of law?

מחוץ לכותלי בית משפט?

I was able to see that in a firsthand way,

יכולתי להיווכח בזה באופן אישי,

when I went to beautiful Dong village, in Guizhou, the poorest province of China.

כשנסעתי לכפר דונג היפה, בגויג'ואו, המחוז העני ביותר בסין.

And I saw this beautiful place. I knew I wanted to come back.

וראיתי את המקום היפה הזה. ידעתי שאני רוצה לשוב.

And I had a chance to do that, when National Geographic asked me

והייתה לי את ההזדמנות לעשות זאת כשנשיונל ג'יאוגרפיק שאלו אותי

if I wanted to write anything about China.

אם אני רוצה לכתוב משהו על סין.

And I said yes, about this village of singing people, singing minority.

ואמרתי כן, על כפר האנשים השרים, מיעוט שר.

And they agreed, and between the time I saw this place and the next time I went,

והם הסכימו, ובין הזמן שראיתי את המקום והפעם הבאה שהלכתי,

there was a terrible accident. A man, an old man, fell asleep,

הייתה תאונה נוראית. איש, איש זקן, נרדם,

and his quilt dropped in a pan of fire that kept him warm.

והכסת שלו נשמטה למחבת הגחלים שחימם אותו.

60 homes were destroyed, and 40 were damaged.

60 בתים נהרסו, ו-40 נזוקו.

Responsibility was assigned to the family.

האחריות הוטלה על המשפחה.

The man's sons were banished to live three kilometers away, in a cowshed.

בניו של האיש הוגלו למרחק שלושה קילומטרים משם, לחיות ברפת.

And, of course, as Westerners, we say, "Well, it was an accident. That's not fair.

וכמובן, בתור בני המערב, אנחנו אומרים, "נו, זו הייתה תאונה. זה לא הוגן.

It's the son, not the father."

זה הבן, לא האב."

When I go on a story, I have to let go of those kinds of beliefs.

וכשאני בתוך הסיפור, אני חייבת להניח לאמונות מסוג זה.

It takes a while, but I have to let go of them and just go there, and be there.

זה לוקח זמן, אבל עלי להניח להם ופשוט להיכנס לסיפור, ולהיות שם.

And so I was there on three occasions, different seasons.

וכך הייתי שם בשלוש הזדמנויות, עונות שונות.

And I began to sense something different about the history,

והתחלתי לחוש דבר מה שונה לגבי ההיסטוריה

and what had happened before, and the nature of life in a very poor village,

ומה שקרה קודם, ואופי החיים בכפר עני מאוד,

and what you find as your joys, and your rituals, your traditions, your links

ומה שאת מוצאת זה השמחות שלך, והטקסים שלך, המסורת שלך, הקשרים שלך

with other families. And I saw how this had a kind of justice, in its responsibility.

עם משפחות אחרות. וראיתי איך יש לזה סוג של צדק באחריות שלו.

I was able to find out also about the ceremony that they were using,

הצלחתי לגלות גם על הטקס שהם ניהלו,

a ceremony they hadn't used in about 29 years. And it was to send some men

טקס שלא נעשה בו שימוש כ-29 שנה. וזה היה לשלוח מספר גברים

-- a Feng Shui master sent men down to the underworld on ghost horses.

-- מאסטר בפנג שואי שלח גברים אל עולם השאול על גבי רוחות סוסים.

Now you, as Westerners, and I, as Westerners,

עכשיו אתם, כבני המערב, ואני, כבת המערב,

would say well, that's superstition. But after being there for a while,

תאמרו נו, זו אמונה טפלה. אבל אחרי שביליתי שם זמן מה,

and seeing the amazing things that happened,

וראיתי את הדברים המדהימים שקרו,

you begin to wonder whose beliefs are those that are in operation in the world,

את מתחילה לתהות האמונות של מי הן אלה שפועלות בעולם,

determining how things happen.

קובעות איך דברים יקרו.

So I remained with them, and the more I wrote that story,

אז נשארתי איתם, וככל שכתבתי את הסיפור הזה,

the more I got into those beliefs, and I think that's important for me

ככה נשאבתי לתוך האמונות שלהם, ואני חושבת שזה חשוב עבורי

-- to take on the beliefs, because that is where the story is real,

-- להפנים את האמונות שלהם, מכיוון שזה המקום שבו הסיפור הוא אמיתי,

and that is where I'm gonna find the answers

וזה המקום שבו אמצא את התשובות

to how I feel about certain questions that I have in life.

לאיך אני מרגישה לגבי שאלות מסויימות שיש לי בחיים.

Years go by, of course, and the writing, it doesn't happen instantly,

השנים חולפות, כמובן, והכתיבה, זה לא קורה מיידית,

as I'm trying to convey it to you here at TED.

כמו שאני מנסה להעביר את זה לכם כאן ב-TED.

The book comes and it goes. When it arrives, it is no longer my book.

הספר בא והולך. כשהוא מגיע, הוא כבר לא הספר שלי יותר.

It is in the hands of readers, and they interpret it differently.

הוא בידי הקוראים, והם מפרשים אותו אחרת.

But I go back to this question of, how do I create something out of nothing?

אבל אני חוזרת לשאלה של, איך אני יוצרת יש מאין?

And how do I create my own life?

ואיך אני יוצרת את חיי שלי?

And I think it is by questioning,

ואני חושבת שזה באמצעות שאלת השאלות,

and saying to myself that there are no absolute truths.

ובזה שאני אומרת לעצמי שאין אמיתות מוחלטות.

I believe in specifics, the specifics of story,

אני מאמינה בפרטי פרטים, בפרטי הפרטים של סיפור,

and the past, the specifics of that past,

והעבר, פרטי הפרטים של אותו עבר,

and what is happening in the story at that point.

ומה שקורה בסיפור באותה נקודה.

I also believe that in thinking about things --

אני גם מאמינה שבחשיבה על דברים,

my thinking about luck, and fate, and coincidences and accidents,

מחשבותי על מזל, וגורל, וצירופי מקרים ותאונות,

God's will, and the synchrony of mysterious forces --

אם ירצה השם, ובתזמון הכוחות המסתוריים,

I will come to some notion of what that is, how we create.

אני אקבל מושג מסויים לגבי מה שזה, איך אנחנו יוצרים.

I have to think of my role. Where I am in the universe,

אני חייבת לחשוב על תפקידי. היכן אני בייקום,

and did somebody intend for me to be that way, or is it just something I came up with?

איך מישהו התכוון שאהיה כזאת, או שזה רק משהו שאני המצאתי?

And I also can find that by imagining fully, and becoming what is imagined --

ואני גם יכולה לגלות שאם מדמיינים בשלמות, והופכים להיות מה שמדומיין,

and yet is in that real world, the fictional world.

ובכל זאת בתוך אותו עולם אמיתי, העולם הבדיוני.

And that is how I find particles of truth, not the absolute truth, or the whole truth.

וכך אני מוצאת חלקיקי אמת, לא אמת מוחלטת, או את כל האמת.

And they have to be in all possibilities,

והם חייבים להיות בכל האפשרויות,

including those I never considered before.

כולל אלה שלא לקחתי בחשבון קודם.

So, there are never complete answers.

אז לעולם אין תשובות מושלמות.

Or rather, if there is an answer, it is to remind

או אולי, אם יש תשובה, היא באה להזכיר

myself that there is uncertainty in everything,

לעצמי שיש אי ודאות בכל דבר,

and that is good, because then I will discover something new.

ושזה טוב. מכיוון שאז אני אגלה דבר מה חדש.

And if there is a partial answer, a more complete answer from me,

ואם יש תשובה חלקית, תשובה מושלמת יותר עבורי,

it is to simply imagine.

היא פשוט לדמיין.

And to imagine is to put myself in that story,

ולדמיין זה לשים את עצמי בסיפור הזה,

until there was only -- there is a transparency between me and the story that I am creating.

עד שיהיה רק -- ישנה שקיפות ביני לבין הסיפור שאני יוצרת.

And that's how I've discovered that if I feel what is in the story

וכך גיליתי שאם אני מרגישה את מה שבסיפור

-- in one story -- then I come the closest, I think,

-- בסיפור אחד -- אז אני הכי מתקרבת, אני חושבת,

to knowing what compassion is, to feeling that compassion.

לדעת מהי חמלה, להרגיש את החמלה הזו.

Because for everything,

מכיוון שלכל דבר,

in that question of how things happen, it has to do with the feeling.

בשאלה איך דברים קורים, יש קשר לרגש.

I have to become the story in order to understand a lot of that.

עלי להפוך להיות הסיפור על-מנת להבין הרבה מזה.

We've come to the end of the talk,

הגענו לסוף ההרצאה,

and I will reveal what is in the bag, and it is the muse,

ואני אחשוף מה יש בתוך התיק, וזוהי המוזה,

and it is the things that transform in our lives,

וזוהי הדברים שמשנים בחיינו,

that are wonderful and stay with us.

שהם נפלאים ונשארים איתנו.

There she is.

הנה היא.

Thank you very much!

תודה רבה לכם!

(Applause)

(מחיאות כפיים)