Benjamin Wallace: The price of happiness

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Noam Sela

I'm just going to play a brief video clip.

אני עומד להציג בפניכם סרט קצר.

Video:

וידאו: 50,000 פאונד.

On the fifth of December 1985, a bottle of 1787 Lafitte was sold

ב-5 בדצמבר 1985, בקבוק לאפיט 1787 נמכר

for 105,000 pounds -- nine times the previous world record.

עבור 105,000 פאונד - פי תשע משיא העולם הקודם.

The buyer

מר פורבס.

was Kip Forbes,

הקונה היה קיפ פורבס,

son of one of the most flamboyant millionaires of the 20th century.

בנו של אחד המיליונרים הראוותנים ביותר של המאה ה-20.

The original owner of the bottle turned out to be

הבעלים המקורי של הבקבוק

one of the most enthusiastic wine buffs of the 18th century.

היה אחד מחסידי היין המושבעים של המאה ה-18.

Château Lafitte is one of the greatest wines in the world,

שאטו לאפיט הוא אחד היינות הגדולים ביותר בעולם,

the prince of any wine cellar.

הנסיך של כל מרתף יינות.

Benjamin Wallace: Now, that's about all the videotape that remains of an event

בנג'מין וואלאס: זהו בערך מה שנותר מסרט הוידיאו של האירוע

that set off the longest-running mystery in the modern wine world.

בו התחילה התעלומה הממושכת ביותר של עולם היין המודרני.

And the mystery existed because of a gentleman named Hardy Rodenstock.

התעלומה התחילה בגלל אדון ששמו הארדי רודנסטוק.

In 1985, he announced to his friends in the wine world

בשנת 1985, הוא הודיע לחבריו בעולם היין

that he had made this incredible discovery.

שהוא גילה תגלית מדהימה.

Some workmen in Paris had broken through a brick wall,

כמה פועלים בפריז שברו קיר לבנים

and happened upon this hidden cache of wines --

ומצאו במקרה מטמון נסתר של יינות,

apparently the property of Thomas Jefferson. 1787, 1784.

שהיה כנראה הרכוש של תומס ג'פרסון. 1787, 1784.

He wouldn't reveal the exact number of bottles,

הוא לא הסכים לגלות את המספר המדוייק של הבקבוקים,

he would not reveal exactly where the building was

הוא לא הסכים לגלות את המיקום המדוייק של הבניין,

and he would not reveal exactly who owned the building.

והוא לא הסכים לגלות מי הבעלים של הבניין.

The mystery persisted for about 20 years.

התעלומה נמשכה כ-20 שנים.

It finally began to get resolved in 2005 because of this guy.

היא החלה להפתר בשנת 2005 בזכות הבחור הזה.

Bill Koch is a Florida billionaire who owns four of the Jefferson bottles,

ביל קוק הוא מיליארדר מפלורידה ש-4 מהבקבוקים של ג'פרסון

and he became suspicious.

נמצאים בבעלותו, והוא התחיל לחשוד.

And he ended up spending over a million dollars and hiring ex-FBI

הוא בזבז יותר ממיליון דולר ושכר סוכני עבר של האף.בי.איי.

and ex-Scotland Yard agents to try to get to the bottom of this.

ושל הסקוטלנד יארד כדי לנסות לרדת לשורש העניין.

There's now ample evidence that Hardy Rodenstock is a con man,

היום ישנן הוכחות מוצקות לכך שהארדי רודנסטוק הוא נוכל

and that the Jefferson bottles were fakes.

ושהבקבוקים של ג'פרסון מזויפים.

But for those 20 years,

אבל במשך 20 השנים האלו,

an unbelievable number of really eminent and accomplished figures

מספר לא יאומן של מומחים בולטים ביותר בעולם היין

in the wine world were sort of drawn into the orbit of these bottles.

נמשכו אל תוך מסלולם של הבקבוקים האלו.

I think they wanted to believe that the most expensive bottle of wine

אני חושב שהם רצו להאמין שבקבוק היין היקר ביותר בעולם

in the world must be the best bottle of wine in the world,

חייב להיות בקבוק היין הטוב ביותר בעולם,

must be the rarest bottle of wine in the world.

חייב להיות בקבוק היין הנדיר ביותר בעולם.

I became increasingly, kind of voyeuristically interested in the question of

אני התחלתי יותר ויותר להתעניין, באופן מציצני, בשאלה

you know, why do people spend these crazy amounts of money,

למה אנשים מוציאים כמויות מטורפות כאלה של כסף,

not only on wine but on lots of things,

לא רק על יין אלא על הרבה דברים,

and are they living a better life than me?

והאם החיים שלהם טובים יותר מהחיים שלי?

So, I decided to embark on a quest.

אז החלטתי לצאת למסע מחקר.

With the generous backing of a magazine I write for sometimes,

בעזרת תמיכתו הנדיבה של כתב עת שאני כותב עבורו מדי פעם,

I decided to sample the very best, or most expensive, or most coveted item

החלטתי לדגום את הפריט הטוב ביותר, או היקר ביותר, או הנחשק ביותר

in about a dozen categories,

בכתריסר קטגוריות.

which was a very grueling quest, as you can imagine.

כפי שאתם מתארים לעצמכם, מסע המחקר היה מפרך ביותר.

(Laughter)

[צחוק]

This was the first one.

זה היה הפריט הראשון.

A lot of the Kobe beef that you see in the U.S. is not the real thing.

הרבה מבקר הקובה בארה"ב הוא לא הדבר האמיתי.

It may come from Wagyu cattle,

גם אם הוא מגיע מבקר ווה-גיו,

but it's not from the original, Appalachian Hyogo Prefecture in Japan.

הוא לא מגיע ממחוז היוגו ביפן, משם מגיע הבשר המקורי.

There are very few places in the U.S. where you can try real Kobe,

רק במקומות מעטים ביותר בארה"ב ניתן לטעום קובה אמיתי.

and one of them is Wolfgang Puck's restaurant, Cut, in Los Angeles.

אחד מהם הוא המסעדה של וולפגאנג פאק, קאט, בלוס אנג'לס.

I went there, and I ordered the eight-ounce rib eye for 160 dollars.

הלכתי לשם, והזמנתי 225 גרם ריב איי עבור 160 דולר.

And it arrived, and it was tiny.

והוא הגיע. והוא היה קטנטן.

And I was outraged.

ואני כעסתי מאוד.

It was like, 160 dollars for this?

כאילו, 160 דולר בשביל זה?

And then I took a bite,

ואז לקחתי ביס,

and I wished that it was tinier, because Kobe beef is so rich.

וחשבתי שחבל שהוא לא יותר קטן, כי בקר קובה כל כך עשיר.

It's like foie gras -- it's not even like steak.

הוא כמו כבד אווז -- בכלל לא כמו סטייק.

I almost couldn't finish it.

בקושי הצלחתי לסיים אותו.

I was really happy when I was done.

הייתי מאוד מאושר כשסיימתי.

(Laughter)

[צחוק]

Now, the photographer who took the pictures for this project

הצלם שצילם עבור הפרוייקט הזה

for some reason posed his dog in a lot of them,

צילם משום מה את הכלב שלו בתמונות רבות,

so that's why you're going to see this recurring character.

ולכן, אתם עומדים לפגוש אותו הרבה.

Which, I guess, you know, communicates to you

מה שאולי מעביר את המסר

that I did not think that one was really worth the price.

שלא חשבתי שהדבר הזה באמת שווה את המחיר.

White truffles.

כמהין לבנות.

One of the most expensive luxury foods by weight in the world.

אחד ממאכלי היוקרה היקרים ביותר לפי משקל בעולם.

To try this, I went to a Mario Batali restaurant

כדי לנסות אותן, הלכתי למסעדה של מאריו באטאלי

in Manhattan -- Del Posto.

במנהטן - דל פוסטו.

The waiter, you know, came out with the white truffle knob

המלצר הגיע עם גוש של כמהין לבנות

and his shaver, and he shaved it onto my pasta and he said, you know,

ועם המגרד שלו, והוא גירד אותן על הפסטה שלי ואמר,

"Would Signore like the truffles?"

"האם הכמהין לטעמו של סניורה?"

And the charm of white truffles is in their aroma.

הקסם של הכמהין הלבנות הוא בארומה שלהן.

It's not in their taste, really. It's not in their texture.

לא באמת בטעם ולא במרקם

It's in the smell.

אלא בריח.

These white pearlescent flakes hit the noodles,

הפתיתים הלבנים הבוהקים פגעו באיטריות,

this haunting, wonderful, nutty, mushroomy smell wafted up.

הריח המעורר, הנפלא, האגוזי, הפטרייתי נישא באוויר.

10 seconds passed and it was gone.

חלפו 10 שניות והוא נעלם.

And then I was left with these little ugly flakes on my pasta that,

ואני נשארתי עם הפתיתים הלבנים המכוערים האלה על הפסטה שלי,

you know, their purpose had been served,

שלמעשה, כבר סיימו למלא את תפקידם.

and so I'm afraid to say that this was also a disappointment to me.

אז אני חושש שגם כאן נחלתי אכזבה.

There were several -- several of these items were disappointments.

כמה מהפריטים האלה התגלו כאכזבה.

(Laughter)

[צחוק]

Yeah.

כן.

The magazine wouldn't pay for me to go there.

כתב העת לא הסכים לממן שהות שלי שם.

(Laughter)

[צחוק]

They did give me a tour, though.

אבל הם ערכו לי סיור.

And this hotel suite is 4,300 square feet.

סוויטת המלון הזאת היא בגודל 400 מ"ר.

It has 360-degree views.

נשקפים ממנה נופים ב-360 מעלות.

It has four balconies.

יש לה ארבע מרפסות.

It was designed by the architect I.M. Pei.

היא תוכננה ע"י האדריכל איי אם פיי.

It comes with its own Rolls Royce and driver.

היא מגיעה עם רולס רוילס ונהג צמוד.

It comes with its own wine cellar that you can draw freely from.

היא מגיעה עם מרתף יינות צמוד לשימוש חופשי.

When I took the tour, it actually included some Opus One, I was glad to see.

בזמן שערכתי את הסיור, שמחתי למצוא שם כמה יינות אופוס וואן.

30,000 dollars for a night in a hotel.

30,000 דולר ללילה במלון.

This is soap that's made from silver nanoparticles,

זהו סבון שעשוי מחלקיקי נאנו של כסף,

which have antibacterial properties.

ויש לו תכונות אנטי בקטריאליות.

I washed my face with this this morning in preparation for this.

הבוקר, רחצתי את הפנים עם הסבון הזה כשהתכוננתי להרצאה.

And it, you know, tickled a little bit and it smelled good,

ואתם יודעים, הוא קצת דגדג אותי והיה לו ריח טוב,

but I have to say that nobody here

אבל אני חייב לציין שאף אחד כאן

has complimented me on the cleanliness of my face today.

לא החמיא לי על הניקיון של הפנים שלי היום.

(Laughter)

[צחוק]

But then again, nobody has complimented me on the jeans I'm wearing.

אבל, גם אף אחד לא החמיא לי על הג'ינס שאני לובש.

These ones GQ did spring for -- I own these -- but I will tell you,

עבור אלה ג'י קיו שילמו -- אלה שלי --- אבל אני אספר לכם,

not only did I not get a compliment from any of you,

שלא רק שלא קיבלתי מאף אחד מכם מחמאות,

I have not gotten a compliment from anybody

לא קיבלתי מחמאות מאף אחד

in the months that I have owned and worn these.

במשך כל החודשים בהם לבשתי את אלה.

I don't think that whether or not you're getting a compliment

אני לא חושב שקבלת מחמאות או אי קבלת מחמאות

should be the test of something's value,

צריכה להיות המבחן לערך של משהו,

but I think in the case of a fashion item, an article of clothing,

אני אני חושב שבמקרה של פריט אופנה, פריט לבוש,

that's a reasonable benchmark.

זוהי אמת מידה הגיונית.

That said, a lot of work goes into these.

עבודה רבה מושקעת באלה.

They are made from handpicked organic Zimbabwean cotton

הם עשויים מכותנה אורגנית שנקטפת באופן ידני בזימבבווה,

that has been shuttle loomed

ונארגת בנול

and then hand-dipped in natural indigo 24 times.

ונטבלת באופן ידני באינדיגו טבעי 24 פעמים.

But no compliments.

אבל שום מחמאות.

(Laughter)

[צחוק]

Thank you.

תודה.

Armando Manni is a former filmmaker who makes this olive oil

ארמאנדו מאני הוא במאי קולנוע לשעבר

from an olive that grows on a single slope in Tuscany.

שמייצר את שמן הזית הזה מעצי זית שגדלים על מדרון מסויים בטוסקנה.

And he goes to great lengths to protect the olive oil from oxygen and light.

הוא משקיע מאמצים מרובים כדי להגן על שמן הזית מחמצן ומאור.

He uses tiny bottles, the glass is tinted,

הוא משתמש בבקבוקים קטנטנים, הזכוכית צבעונית,

he tops the olive oil off with an inert gas.

הוא מכסה את שמן הזית בגז אציל.

And he actually -- once he releases a batch of it,

וכאשר הוא משחרר אצווה של שמן זית,

he regularly conducts molecular analyses and posts the results online,

הוא מבצע באופן קבוע בדיקות מולקולריות ומפרסם את התוצאות בצורה מקוונת,

so you can go online and look at your batch number

כך שכל אחד יכול לגשת ולבדוק את מספר האצווה שלו

and see how the phenolics are developing,

ולבדוק איך הפנולים שלו מתפתחים,

and, you know, gauge its freshness.

ולמדוד את מידת הטריות.

I did a blind taste test of this with 20 people and five other olive oils.

ערכתי מבחן טעימה עיוור ל-20 איש עם השמן הזה ו-5 שמני זית נוספים.

It tasted fine. It tasted interesting.

היה לו טעם טוב. היה לו טעם מעניין.

It was very green, it was very peppery.

הוא היה מאוד ירוק, הוא היה מאוד מפולפל.

But in the blind taste test, it came in last.

אבל במבחן הטעימה העיוור - הוא הגיע למקום האחרון.

The olive oil that came in first was actually a bottle of

שמן הזית שהגיע למקום הראשון היה

Whole Foods 365 olive oil which had been oxidizing next to my stove

בקבוק שמן זית של הול פודס 365 שהתחמצן ליד הכיריים שלי

for six months.

במשך שישה חודשים.

(Laughter)

[צחוק]

A recurring theme is that a lot of these things are from Japan --

רבים מהדברים האלה מגיעים מיפן -

you'll start to notice.

ניתן להבחין במוטיב חוזר.

I don't play golf, so I couldn't actually road test these,

אני לא משחק גולף, ולכן לא יכולתי לבצע בעצמי את המבחנים האלה,

but I did interview a guy who owns them.

אבל ראיינתי בחור שהאלות שייכות לו.

Even the people who market these clubs -- I mean, they'll say

אפילו האנשים שמשווקים את האלות האלה יגידו --

these have four axis shafts which minimize loss of club speed

יש להן ידיות עם ארבעה צירים שמקטינים את איבוד המהירות של האלה

and thereby drive the ball farther -- but they'll say, look, you know,

וכך הן שולחות את הכדור במהירות גבוהה יותר -- אבל הם יודו

you're not getting 57,000 dollars worth of performance from these clubs.

שהביצועים שתקבלו מהאלות האלה לא שווים 57,000 דולר.

You're paying for the bling,

אתם משלמים עבור הבלינג,

that they're encrusted with gold and platinum.

הן מצופות בזהב ובפלטינה.

The guy who I interviewed who owns them did say

הבחור שראיינתי שהן שייכות לו

that he's gotten a lot of pleasure out of them, so ...

אמר שהוא מפיק מהן הנאה מרובה, כך ש...

Oh, yeah, you know this one?

כן. אתם מכירים את זה?

This is a coffee made from a very unusual process.

זהו קפה שמיוצר בתהליך מאוד לא שגרתי.

The luwak is an Asian Palm Civet.

הלוואק הוא סיבט דקלים אסיאתי.

It's a cat that lives in trees,

זהו חתול שחי על עצים,

and at night it comes down and it prowls the coffee plantations.

ובלילות הוא יורד מהם וחומק אל מטעי הקפה.

And apparently it's a very picky eater and it, you know,

הוא אנין טעם ביותר,

hones in on only the ripest coffee cherries.

ולכן הוא מתביית רק על דובדבני הקפה הבשלים ביותר.

And then an enzyme in its digestive tract leeches into the beans,

אנזים שנמצא במערכת העיכול שלו נצמד לפולים,

and people with the unenviable job of collecting these cats' leavings

ואנשים בעלי התפקיד הראוי לקנאה של איסוף השיירים של החתולים האלה

then go through the forest collecting the, you know, results

עוברים ביער, אוספים את התוצאות,

and processing it into coffee -- although you actually can buy it

ומעבדים אותן לקפה -- למרות שאפשר לקנות אותו

in the unprocessed form.

גם בצורה הלא מעובדת.

That's right.

כן. נכון.

Unrelatedly --

ובלי קשר --

(Laughter)

[צחוק]

Japan is doing crazy things with toilets.

יפן עושה דברים משוגעים עם אסלות.

(Laughter)

[צחוק]

There is now a toilet that has an MP3 player in it.

יש עכשיו אסלה עם נגן MP3 מובנה בתוכה.

There's one with a fragrance dispenser.

יש אסלה עם מפיץ ריח.

There's one that actually analyzes the contents of the bowl

יש אסלה שמנתחת את תוכן הקערה

and transmits the results via email to your doctor.

ושולחת את התוצאות בדואר אלקטרוני לרופא שלכם.

It's almost like a home medical center --

כמעט כמו מרכז רפואי ביתי -

and that is the direction that Japanese toilet technology is heading in.

וזהו כיוון ההתפתחות של טכנולוגית האסלות היפנית.

This one does not have those bells and whistles,

באסלה הזאת לא תמצאו את כל הצ'ופרים האלה,

but for pure functionality it's pretty much the best -- the Neorest 600.

אבל היא הטובה ביותר למילוי התפקידים הטהורים - הניאורסט 600.

And to try this -- I couldn't get a loaner,

וכדי לנסות אותה - לא יכולתי לקבל אותה בהשאלה,

but I did go into the Manhattan showroom of the manufacturer, Toto,

אבל נכנסתי לאולם התצוגה של היצרן, טוטו, במנהטן,

and they have a bathroom off of the showroom that you can use, which I used.

ויש להם חדר שירותים ליד אולם התצוגה שניתן להשתמש בו, וזה מה שעשיתי.

It's fully automated -- you walk towards it, and the seat lifts.

היא פועלת באופן אוטומטי מלא - אתם הולכים לקראתה והמושב מתרומם.

The seat is preheated.

המושב מחומם מראש.

There's a water jet that cleans you.

יש סילון מים שמנקה אותך.

There's an air jet that dries you.

יש סילון אוויר שמייבש אותך.

You get up, it flushes by itself.

אתה קם, והיא נשטפת בעצמה.

The lid closes, it self-cleans.

המכסה נסגר, והיא מנקה את עצמה.

Not only is it a technological leap forward,

לא רק שזוהי קפיצה קדימה מבחינה טכנולוגית,

but I really do believe it's a bit of a cultural leap forward.

אני מאמין שזוהי קפיצה קדימה מבחינה תרבותית.

I mean, a no hands, no toilet paper toilet.

אני מתכוון - שירותים ללא מגע יד אדם, בלי נייר טואלט.

And I want to get one of these.

ואני רוצה להשיג לי אחת מאלה.

(Laughter)

[צחוק]

This was another one I could not get a loaner of.

גם את זאת לא הצלחתי לקבל בהשאלה.

Tom Cruise supposedly owns this bed.

אומרים שלטום קרוז יש מיטה כזאת.

There's a little plaque on the end that, you know,

יש שם לוח קטן בקצה

each buyer gets their name engraved on it.

שהשם של הקונה חרוט עליו.

(Laughter)

[צחוק]

To try this one, the maker of it let me and my wife

כדי לנסות אותה, הייצרן הרשה לי ולאשתי

spend the night in the Manhattan showroom.

לבלות לילה באולם התצוגה במנהטן.

Lights glaring in off the street,

האורות של הרחוב בוהקים פנימה,

and we had to hire a security guard and all these things.

והיינו צריכים לשכור מאבטח וכל הדברים האלה.

But anyway, we had a great night's sleep.

בכל מקרה, ישנו מצויין.

And you spend a third of your life in bed.

ואתם מבלים שליש מהחיים שלכם במיטה.

I don't think it's that bad of a deal.

אני לא חושב שזאת עסקה כל כך גרועה.

(Laughter)

[צחוק]

This was a fun one.

זה היה כיף.

This is the fastest street-legal car in the world

זוהי המכונית המהירה ביותר בעולם המורשית לנסוע ברחובות

and the most expensive production car.

והמכונית היקרה ביותר המיוצרת ביצור המוני.

I got to drive this with a chaperone from the company,

נהגתי במכונית הזו עם מלווה מהחברה,

a professional race car driver,

נהג מרוצים מקצועי,

and we drove around the canyons outside of Los Angeles

ונסענו מסביב לקניונים מחוץ ללוס אנג'לס

and down on the Pacific Coast Highway.

ובכביש החוף של האוקיאנוס השקט.

And, you know, when we pulled up to a stoplight

וכשעצרנו ברמזור

the people in the adjacent cars kind of gave us respectful nods.

האנשים במכוניות הסמוכות הנהנו לעברנו בהערכה.

And it was really amazing.

זה היה באמת מדהים.

It was such a smooth ride.

זאת היתה נסיעה כל כך חלקה.

Most of the cars that I drive, if I get up to 80 they start to rattle.

רוב המכוניות, מתחילות לרעוד כשאני מגיע ל-130 קמ"ש.

I switched lanes on the highway and the driver, this chaperone, said,

החלפתי נתיבים בכביש המהיר והנהג המלווה אמר,

"You know, you were just going 110 miles an hour."

"אתה יודע, עברת את ה-180 קמ"ש."

And I had no idea that I was one of those obnoxious people

ולא היה לי מושג שאני אחד מהאנשים המעצבנים האלה

you occasionally see weaving in and out of traffic,

שלפעמים רואים מתפתלים בתוך התנועה,

because it was just that smooth.

כי זה היה כל כך חלק.

And if I was a billionaire, I would get one.

ואם הייתי מיליארדר - הייתי משיג לי אחת כזאת.

(Laughter)

[צחוק]

This is a completely gratuitous video I'm just going to show

זה סתם סרט, שלא קשור לנושא, שמציג

of one of the pitfalls of advanced technology.

את אחת המלכודות של הטכנולוגיה המתקדמת.

This is Tom Cruise arriving at the "Mission: Impossible III" premiere.

זהו טום קרוז כשהוא מגיע להצגת הבכורה של "משימה בלתי אפשרית III".

When he tries to open the door,

כשהוא מנסה לפתוח את הדלת,

you could call it "Mission: Impossible IV."

תוכלו לקרוא לזה "משימה בלתי אפשרית IV."

There was one object that I could not get my hands on,

יש חפץ אחד שלא הצלחתי להשיג -

and that was the 1947 Cheval Blanc.

שבאל בלאן 1947.

The '47 Cheval Blanc is probably the most mythologized wine of the 20th century.

שבאל בלאן 47' הוא כנראה היין הכי מיתולוגי של המאה ה-20.

And Cheval Blanc is kind of an unusual wine for Bordeaux

שבאל בלאן הוא יין די לא רגיל עבור בורדו,

in having a significant percentage of the Cabernet Franc grape.

מכיוון שיש לו אחוז משמעותי של ענבי קברנה פרנק.

And 1947 was a legendary vintage,

ב-1947 היה בציר אגדי,

especially in the right bank of Bordeaux.

במיוחד בגדה הימנית בבורדו.

And just together, that vintage and that chateau took on this aura

והשילוב שלהם - של הבציר ושל הטירה יצרו את ההילה

that eventually kind of gave it this cultish following.

שבסופו של דבר נתנה ליין את ההערצה הפולחנית הזאת.

But it's 60 years old.

אבל הוא כבר בן 60 שנים.

There's not much of it left.

לא נשאר הרבה ממנו.

What there is of it left you don't know if it's real --

ומה שנשאר ממנו - לא ידוע אם הוא אמיתי -

it's considered to be the most faked wine in the world.

הוא נחשב ליין הכי נתון לזיופים בעולם.

Not that many people are looking to pop open

לא שכל כך הרבה אנשים שמחים לפתוח

their one remaining bottle for a journalist.

את הבקבוק האחרון שלהם עבור עיתונאי.

So, I'd about given up trying to get my hands on one of these.

אז, כבר כמעט ויתרתי על הרעיון להשיג אחד מהם.

I'd put out feelers to retailers, to auctioneers,

ערכתי גישושים מקדימים אצל קמעונאים ובמכירות פומביות,

and it was coming up empty.

והחיפושים העלו חרס.

And then I got an email from a guy named Bipin Desai.

ואז קיבלתי דוא"ל מבחור בשם ביפין דסאי.

Bipin Desai is a U.C. Riverside theoretical physicist

ביפין דסאי הוא פיזיקאי תיאורטי באוניברסיטת קליפורניה, ריברסייד

who also happens to be the preeminent organizer of rare wine tastings,

שבמקרה הוא גם מארגן בולט של טעימות יינות נדירים.

and he said, "I've got a tasting coming up

והוא אמר, "אני מארגן טעימה בקרוב,

where we're going to serve the '47 Cheval Blanc."

ואנחנו עומדים להגיש שבאל בלאן 47'".

And it was going to be a double vertical --

זו עמדה להיות טעימה אנכית כפולה -

it was going to be 30 vintages of Cheval Blanc,

שלושים בצירים של שבאל בלאן,

and 30 vintages of Yquem.

ושלושים בצירים של יקאם.

And it was an invitation you do not refuse.

זאת היתה הזמנה שלא ניתן לסרב לה.

I went.

אז הלכתי.

It was three days, four meals.

היא נמשכה שלושה ימים, ארבע ארוחות.

And at lunch on Saturday, we opened the '47.

ובארוחת צהרים של שבת, פתחנו את ה-47'.

And you know, it had this fragrant softness,

ואתם יודעים, היתה לו רכות ניחוחית,

and it smelled a little bit of linseed oil.

והיה לו ריח דומה לשמן פשתן.

And then I tasted it, and it,

ואז טעמתי אותו,

you know, had this kind of unctuous, porty richness,

ואתם יודעים, היתה לו עשירות חלקלקה של פורט,

which is characteristic of that wine --

שהיא אופיינית לסוג היין הזה -

that it sort of resembles port in a lot of ways.

שהוא די דומה לפורט בדרכים רבות.

There were people at my table who thought it was, you know, fantastic.

היו בשולחן שלי אנשים שחשבו שהוא יוצא מן הכלל.

There were some people who were a little less impressed.

היו אנשים שהתרשמו קצת פחות.

And I wasn't that impressed.

ואני לא כל כך התרשמתי.

And I don't -- call my palate a philistine palate --

ואני לא - אפשר לומר שחוש הטעם שלי די ברברי -

so it doesn't necessarily mean something that I wasn't impressed,

אז זה שלא התרשמתי - לא אומר למעשה שום דבר,

but I was not the only one there who had that reaction.

אבל לא הייתי היחיד שם שהגיב בצורה הזאת.

And it wasn't just to that wine.

וזה לא היה רק היין המסויים הזה.

Any one of the wines served at this tasting,

כל אחד מהיינות שהוגש בטעימה הזאת,

if I'd been served it at a dinner party, it would have been, you know,

אם היו מגישים לי אותו בסעודה חגיגית - זאת היתה

the wine experience of my lifetime, and incredibly memorable.

חווית היין של חיי, והיא הייתה בלתי נשכחת.

But drinking 60 great wines over three days,

אבל כששותים 60 יינות מעולים במשך שלושה ימים,

they all just blurred together,

הם כולם מתערפלים ביחד,

and it became almost a grueling experience.

וזו הפכה להיות חוויה כמעט מפרכת.

And I just wanted to finish by mentioning a very interesting study

ולסיום ברצוני להזכיר מחקר מאוד מעניין שהתפרסם

which came out earlier this year from some researchers at Stanford and Caltech.

מוקדם יותר השנה על ידי חוקרים בסטאנפורד ובמכון הטכנולוגי של קליפורניה.

And they gave subjects the same wine,

הם הגישו לנבדקים את אותו היין,

labeled with different price tags.

ושמו עליו תוויות מחירים שונות.

A lot of people, you know,

אנשים רבים

said that they liked the more expensive wine more --

אמרו שהם אוהבים יותר את היין היותר יקר.

it was the same wine, but they thought it was a different one

זה היה אותו היין, אבל הם חשבו שהוא שונה

that was more expensive.

ושהוא יקר יותר.

But what was unexpected was that these researchers did

אבל מה שלא היה צפוי הוא שהחוקרים ביצעו

MRI brain imaging while the people were drinking the wine,

סריקת MRI של המוח בזמן שהאנשים שתו את היין,

and not only did they say they enjoyed the more expensively labeled wine more --

ולא רק שהם אמרו שהם נהנים יותר מהיינות עם התגים היקרים יותר,

their brain actually registered as experiencing more pleasure

המוח שלהם אכן הראה שהוא חווה יותר הנאה

from the same wine when it was labeled with a higher price tag.

מאותו היין כאשר היתה עליו תווית מחיר יקרה יותר.

Thank you.

תודה רבה.