Falling in love is the easy part | Mandy Len Catron

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I published this article

פרסמתי את המאמר הזה

in the New York Times Modern Love column in January of this year.

בניו יורק טיימס בטור האהבה המודרנית בינואר השנה.

"To Fall in Love With Anyone, Do This."

"להתאהב בכל אחד, עשו את זה."

And the article is about a psychological study

והמאמר נוגע למחקר פסיכולוגי

designed to create romantic love in the laboratory,

שמתוכנן ליצור אהבה רומנטית במעבדה,

and my own experience trying the study myself

והחוויה שלי כשניסיתי את המחקר על עצמי

one night last summer.

לילה אחד בקיץ שעבר.

So the procedure is fairly simple:

אז המהלך די פשוט:

two strangers take turns asking each other 36 increasingly personal questions

שני זרים לוקחים תורות בשאלת 36 שאלות שנעשות יותר אישיות אחד את השני

and then they stare into each other's eyes

ואז הם בוהים אחד לעיני השני

without speaking for four minutes.

בלי לדבר לארבע דקות.

So here are a couple of sample questions.

אז הנה כמה דוגמאות לשאלות.

Number 12: If you could wake up tomorrow having gained any one quality or ability,

מספר 12: אם הייתם יכולים להתעורר מחר כשהשגתם יכולת או תכונה,

what would it be?

מה היא תהיה?

Number 28: When did you last cry in front of another person?

מספר 28: מתי בכיתם בפעם האחרונה לפני אדם אחר?

By yourself?

עם עצמכם?

As you can see, they really do get more personal as they go along.

כמו שאתם יכולים לראות, הם באמת נעשות יותר אישיות כשאתם מתקדמים.

Number 30, I really like this one:

מספר 30, אני באמת אוהבת את זו:

Tell your partner what you like about them;

הגידו לבן הזוג שלכם מה אתם אוהבים בהם;

be very honest this time,

תהיו באמת כנים הפעם,

saying things you might not say to someone you just met.

להגיד דברים שאולי לא הייתם אומרים למישהו שכרגע פגשתם.

So when I first came across this study a few years earlier,

אז כשקראתי את המחקר הזה לראשונה כמה שנים קודם לכן,

one detail really stuck out to me,

פרט אחד באמת נגע בי,

and that was the rumor that two of the participants

וזו היתה השמועה ששניים מהמשתתפים

had gotten married six months later,

התחתנו לאחר שישה חודשים,

and they'd invited the entire lab to the ceremony.

והם הזמינו את כל המעבדה לטקס.

So I was of course very skeptical

אז כמובן הייתי סקפטית

about this process of just manufacturing romantic love,

בנוגע לתהליך של פשוט לייצר אהבה רומנטית,

but of course I was intrigued.

אבל כמובן התעניינתי.

And when I got the chance to try this study myself,

וכשהיתה לי ההזדמנות לנסות את המחקר בעצמי,

with someone I knew but not particularly well,

עם מישהו שהכרתי אבל לא ממש טוב,

I wasn't expecting to fall in love.

לא ציפיתי להתאהב.

But then we did, and --

אבל אז התאהבנו, --

(Laughter)

(צחוק)

And I thought it made a good story, so I sent it to the Modern Love column

וחשבתי שזה היה סיפור טוב, אז שלחתי אותו לטור האהבה המודרנית

a few months later.

כמה חודשים מאוחר יותר.

Now, this was published in January,

עכשיו, זה פורסם בינואר,

and now it is August,

ועכשיו זה אוגוסט,

so I'm guessing that some of you are probably wondering,

אז אני מניחה שכמה מכם כנראה תוהים,

are we still together?

האם אנחנו עדיין יחד?

And the reason I think you might be wondering this

והסיבה שאני חושבת שאולי אתם תוהים בנוגע לזה

is because I have been asked this question

היא בגלל שנשאלתי את השאלה הזו

again and again and again for the past seven months.

שוב ושוב ושוב במשך שבעת החודשים האחרונים.

And this question is really what I want to talk about today.

והשאלה הזו היא באמת מה שאני רוצה לדבר עליו היום.

But let's come back to it.

אבל בואו נחזור לזה.

(Laughter)

(צחוק)

So the week before the article came out,

אז בשבוע לפני שהמאמר יצא,

I was very nervous.

הייתי באמת נרגשת.

I had been working on a book about love stories

עבדתי על ספר של סיפורי אהבה

for the past few years,

במשך השנים האחרונות,

so I had gotten used to writing about my own experiences

אז התרגלתי לכתוב על הנסיונות שלי

with romantic love on my blog.

עם אהבה רומנטית בבלוג שלי.

But a blog post might get a couple hundred views at the most,

אבל פוסט בבלוג אולי יקבל כמה מאות צפיות לכל היותר,

and those were usually just my Facebook friends,

ואלה היו בדרך כלל רק חברים בפייסבוק,

and I figured my article in the New York Times

וחשבתי שהמאמר שלי בניו יורק טיימס

would probably get a few thousand views.

כנראה יקבל כמה אלפי צפיות.

And that felt like a lot of attention

וזה הרגיש כמו הרבה תשומת לב

on a relatively new relationship.

ביחסים חדשים יחסית.

But as it turned out, I had no idea.

אבל הסתבר, שלא היה לי מושג.

So the article was published online

אז המאמר פורסם ברשת

on a Friday evening,

בערב יום שישי,

and by Saturday, this had happened to the traffic on my blog.

ובשבת, זה קרה לתנועה בבלוג שלי.

And by Sunday, both the Today Show and Good Morning America had called.

ובראשון, גם הטודי שואו וגוד מורנינג אמריקה התקשרו.

Within a month, the article would receive over 8 million views,

תוך חודש, המאמר יקבל 8 מליון צפיות,

and I was, to say the least,

והייתי, אם אפשר להגיד,

underprepared for this sort of attention.

לא מוכנה לסוג זה של תשומת לב.

It's one thing to work up the confidence to write honestly

זה משהו אחד לאזור את האומץ לכתוב בכנות

about your experiences with love,

על החוויה שלי עם אהבה,

but it is another thing to discover

אבל זה דבר אחר לגלות

that your love life has made international news --

שחיי האהבה שלכם הפכו לחדשות בין לאומיות --

(Laughter)

(צחוק)

and to realize that people across the world

וכדי להבין שאנשים ברחבי העולם

are genuinely invested in the status of your new relationship.

באמת מושקעים במצב של היחסים שלכם.

(Laughter)

(צחוק)

And when people called or emailed, which they did every day for weeks,

וכשאנשים התקשרו וכתבו אימיילים, מה שהם עשו כל יום במשך שבועות,

they always asked the same question first:

הם תמיד שאלו את אותה שאלה ראשית:

are you guys still together?

האם אתם עדיין יחד?

In fact, as I was preparing this talk,

למעשה, כשהתכוננתי להרצאה הזו,

I did a quick search of my email inbox

עשיתי מחקר זריז של תייבת האימייל שלי

for the phrase "Are you still together?"

למונח "האם אתם עדיין יחד?"

and several messages popped up immediately.

וכמה הודעות קפצו מייד.

They were from students and journalists

הם היו מסטודנטים ועיתונאים

and friendly strangers like this one.

וזרים ידידותיים כמו זה.

I did radio interviews and they asked.

עשיתי ראיונות ברדיו והם שאלו.

I even gave a talk, and one woman shouted up to the stage,

אפילו נתתי הרצאה, ואישה אחת צעקה לבמה,

"Hey Mandy, where's your boyfriend?"

"היי מנדי, איפה החבר שלך?"

And I promptly turned bright red.

ומייד הפכתי לאדומה.

I understand that this is part of the deal.

אני מבינה שזה חלק מהעסקה.

If you write about your relationship in an international newspaper,

אתם אתם כותבים על היחסים שלכם בעיתון בין לאומי,

you should expect people to feel comfortable asking about it.

אתם צריכים לצפות שאנשים ירגישו בנוח לשאול על זה.

But I just wasn't prepared for the scope of the response.

אבל פשוט לא הייתי מוכנה לעומק של התגובה.

The 36 questions seem to have taken on a life of their own.

נראה ש36 השאלות לקחו חיים משלהן.

In fact, the New York Times published a follow-up article

למעשה, הניו יורק טיימס פרסם מאמר המשך

for Valentine's Day,

ליום האהבה,

which featured readers' experiences of trying the study themselves,

שכלל נסיונות של קוראים במחקר בעצמם,

with varying degrees of success.

עם דרגות שונות של הצלחה.

So my first impulse in the face of all of this attention

אז הדחף הראשון שלי מול כל תשומת הלב הזו

was to become very protective of my own relationship.

היתה להפוך למאוד מגנה על היחסים שלי.

I said no to every request for the two of us

אמרתי לא לכל הצעה לשנינו

to do a media appearance together.

להופיע במדיה יחד.

I turned down TV interviews,

דחיתי ראיונות לטלוויזיה,

and I said no to every request for photos of the two us.

ואמרתי לא לכל בקשה לתמונות של שניינו.

I think I was afraid that we would become

אני חושבת שפחדתי שנהפוך

inadvertent icons for the process of falling in love,

לאיקונים לא מכוונים לתהליך של התאהבות,

a position I did not at all feel qualified for.

מקום שממש לא הרגשתי מוכשרת בשבילו.

And I get it:

ואני מבינה:

people didn't just want to know if the study worked,

אנשים לא רק רצו לדעת אם המחקר הצליח,

they wanted to know if it really worked:

הם רצו לדעת אם זה באמת עבד:

that is, if it was capable of producing love that would last,

זה אומר, אם זה היה מסוגל לייצר אהבה שתתמשך,

not just a fling, but real love, sustainable love.

לא רק התנסות חד פעמית, אלא אהבה אמיתית, אהבה מקיימת.

But this was a question I didn't feel capable of answering.

אבל זו היתה שאלה שלא הייתי מסוגלת לענות.

My own relationship was only a few months old,

היחסים שלי היו רק בני כמה חודשים,

and I felt like people were asking the wrong question in the first place.

והרגשתי שאנשים שאלו את השאלה הלא נכונה מהתחלה.

What would knowing whether or not we were still together really tell them?

מה היה אומר להם באמת אם אנחנו עדיין יחד?

If the answer was no,

אם התשובה היא לא,

would it make the experience of doing these 36 questions

האם זה יהפוך את החוויה של לשאול את 36 השאלות האלו

any less worthwhile?

פחות בעלות ערך?

Dr. Arthur Aron first wrote about these questions

דר' ארתור אהרון כתב ראשית בנוגע לשאלות האלו

in this study here in 1997,

במחקר הזה ב 1997,

and here, the researcher's goal was not to produce romantic love.

ופה, המטרה של החוקרים היתה לא לייצר אהבה רומנטית.

Instead, they wanted to foster

במקום, הם רצו לעודד

interpersonal closeness among college students,

קרבה בין אישית בין סטודנטים בקולג',

by using what Aron called

על ידי שימוש במה שאהרון קרא לו

"sustained, escalating, reciprocal, personalistic self-disclosure."

"גילוי עצמי, אישי, מקבל, גדל ובר קיימא."

Sounds romantic, doesn't it?

נשמע רומנטי, לא?

But the study did work.

אבל המחקר עבד.

The participants did feel closer after doing it,

המשתתפים הרגישו קרובים יותר אחד לשני,

and several subsequent studies have also used Aron's fast friends protocol

וכמה מחקרים המשכיים גם השתמשו בפרוטוקול החברות המהירה של אהרון

as a way to quickly create trust and intimacy between strangers.

כדרך ליצור אמון במהירות בין זרים.

They've used it between members of the police and members of community,

הם השתמשו בו בין חברים במשטרה וחברים בקהילה,

and they've used it between people of opposing political ideologies.

והם השתמשו בזה בין אנשים עם אידיאולוגיות פוליטיות מנוגדות.

The original version of the story,

הגרסה המקורית של הסיפור,

the one that I tried last summer,

זו שניסיתי בקיץ שעבר,

that pairs the personal questions with four minutes of eye contact,

שזוגות של שאלות אישיות עם ארבע דקות של קשר עין,

was referenced in this article,

התייחסו במאמר הזה,

but unfortunately it was never published.

אבל למרבה הצער הוא מעולם לא פורסם.

So a few months ago, I was giving a talk

אז לפני כמה חודשים, נתתי הרצאה

at a small liberal arts college,

בקולג' קטן לאמנויות,

and a student came up to me afterwards

וסטודנט בא אלי לאחר מכן

and he said, kind of shyly,

ואמר, בסוג של בבישנות,

"So, I tried your study, and it didn't work."

"אז, ניסיתי את המחקר, והוא לא עבד,"

He seemed a little mystified by this.

הוא נראה מעט מבולבל בנוגע לזה.

"You mean, you didn't fall in love with the person you did it with?" I asked.

"אתה מתכוון, לא התאהבת באדם שעשית איתו את זה?" שאלתי.

"Well..." He paused.

"ובכן..." הוא עצר.

"I think she just wants to be friends."

"אני חושב שהיא רק רוצה שנהיה חברים."

"But did you become better friends?" I asked.

"אבל האם הפכתם לחברים טובים יותר?" שאלתי.

"Did you feel like you got to really know each other after doing the study?"

"האם הרגשת שבאמת הכרתם אחד את השני אחרי שעשיתם את המחקר?"

He nodded.

הוא הנהן.

"So, then it worked," I said.

"אז, זה עבד." אמרתי.

I don't think this is the answer he was looking for.

אני לא חושבת שזו התשובה שהוא חיפש.

In fact, I don't think this is the answer that any of us are looking for

למעשה, אני לא חושבת שזו התשובה שמישהו מאיתנו מחפש

when it comes to love.

כשזה מגיע לאהבה.

I first came across this study

הגעתי למחקר ראשית

when I was 29

כשהייתי בת 29

and I was going through a really difficult breakup.

ועברתי פרדה ממש קשה.

I had been in the relationship since I was 20,

הייתי ביחסים מאז שהייתי בת 20,

which was basically my entire adult life,

שזה בעיקרון היה כל חיי הבוגרים,

and he was my first real love,

והוא היה האהבה הראשונה שלי,

and I had no idea how or if I could make a life without him.

ולא היה לי מושג איך או אם אני אוכל ליצור חיים בלעדיו.

So I turned to science.

אז פניתי למדע.

I researched everything I could find about the science of romantic love,

חקרתי כל מה שיכולתי על המדע של אהבה רומנטית,

and I think I was hoping that it might somehow inoculate me from heartache.

ואני חושבת שקיוויתי שזה אולי איך שהוא יחסן אותי משברון לב.

I don't know if I realized this at the time --

אני לא יודעת אם הבנתי את זה בזמנו --

I thought I was just doing research for this book I was writing --

חשבתי שאני רק עושה מחקר לספר שכתבתי --

but it seems really obvious in retrospect.

אבל זה נראה די ברור בהסתכלות לאחור.

I hoped that if I armed myself with the knowledge of romantic love,

קיויתי שאם אני אחמש את עצמי עם הידע על אהבה רומנטית,

I might never have to feel as terrible and lonely as I did then.

אולי אני לעולם לא אצטרך להרגיש נורא או בודדת כמו שהרגשתי אז.

And all this knowledge has been useful in some ways.

וכל הידע הזה היה מועיל בדרכים מסויימות.

I am more patient with love. I am more relaxed.

אני יותר סבלנית עם אהבה. אני יותר רגועה.

I am more confident about asking for what I want.

אני מרגישה יותר בנוח לבקש מה שאני רוצה.

But I can also see myself more clearly,

אבל אני גם רואה את עצמי יותר בבהירות,

and I can see that what I want is sometimes more

ואני יכולה לראות שמה שאני רוצה זה לפעמים יותר

than can reasonably be asked for.

משאפשר לבקש באופן הגיוני.

What I want from love is a guarantee,

מה שאני רוצה מאהבה זו הבטחה,

not just that I am loved today

לא רק שאני אהיה אהובה היום

and that I will be loved tomorrow,

ושאני אהיה אהובה מחר,

but that I will continue to be loved by the person I love indefinitely.

אלא שאני אמשיך להיות אהובה על ידי האדם שאני אוהבת לתמיד.

Maybe it's this possibility of a guarantee

אולי זה על האפשרות להבטחה

that people were really asking about

שאנשים באמת שאלו

when they wanted to know if we were still together.

כשהם רצו לדעת אם אנחנו עדיין יחד.

So the story that the media told about the 36 questions

אז הסיפור שהמדיה סיפרה על 36 השאלות

was that there might be a shortcut to falling in love.

היה שאולי יהיה קיצור דרך להתאהבות.

There might be a way to somehow mitigate some of the risk involved,

אולי יש דרך איכשהו למנוע חלק מהסיכון שמעורב,

and this is a very appealing story,

וזה סיפור די מושך,

because falling in love feels amazing,

מפני שלהתאהב מרגיש מדהים,

but it's also terrifying.

אבל זה גם מבעית.

The moment you admit to loving someone,

ברגע שאתם מודים שאתם אוהבים מישהו,

you admit to having a lot to lose,

אתם מודים שיש לכם הרבה להפסיד,

and it's true that these questions do provide a mechanism

וזה נכון שהשאלות האלו מספקות מנגנון

for getting to know someone quickly,

להכיר מישהו במהירות,

which is also a mechanism for being known,

שזה גם מנגנון להיות מוכרים,

and I think this is the thing that most of us really want from love:

ואני חושבת שזה הדבר שרובנו באמת רוצים מאהבה:

to be known, to be seen, to be understood.

להיות מוכרים, להראות, להיות מובנים.

But I think when it comes to love,

אבל אני חושבת שכשזה מגיע לאהבה,

we are too willing to accept the short version of the story.

אנחנו מוכנים מדי לקבל את הגרסה הקצרה של הסיפור.

The version of the story that asks, "Are you still together?"

הגרסה של הסיפור ששואלת, "אתם עדיין יחד?"

and is content with a yes or no answer.

ומסתפקת בתשובה של כן ולא.

So rather than that question,

אז במקום השאלה ההיא,

I would propose we ask some more difficult questions,

הייתי מציעה לשאול שאלות יותר קשות,

questions like:

שאלות כמו:

How do you decide who deserves your love

איך את מחליטה למי מגיעה אהבה

and who does not?

ולמי לא?

How do you stay in love when things get difficult,

איך את נשארת מאוהבת כשהדברים נעשים קשים,

and how do you know when to just cut and run?

ואיך את יודעת מתי לחתוך ולברוח?

How do you live with the doubt

איך את חייה עם הספק

that inevitably creeps into every relationship,

שבסופו של דבר זוחל לכל יחסים,

or even harder,

או אפילו קשה יותר,

how do you live with your partner's doubt?

איך את חייה עם הספק של בן הזוג שלך?

I don't necessarily know the answers to these questions,

אני לא בהכרח יודעת את התשובות לשאלות האלו,

but I think they're an important start at having a more thoughtful conversation

אבל אני חושבת שהם התחלה חשובה לשיחה יותר עמוקה

about what it means to love someone.

בנוגע למה זה אומר לאהוב מישהו.

So, if you want it,

אז, אם אתם רוצים אותה,

the short version of the story of my relationship is this:

הגרסה הקצרה של הסיפור של היחסים שלי היא זו:

a year ago, an acquaintance and I did a study

לפני שנה, מכר שלי ואני עשינו את המחקר

designed to create romantic love,

שמיועד ליצור אהבה רומנטית,

and we fell in love,

והתאהבנו,

and we are still together,

ואנחנו עדיין יחד,

and I am so glad.

ואני כל כך שמחה.

But falling in love is not the same thing as staying in love.

אבל להתאהב זה לא אותו הדבר כמו להשאר מאוהבים.

Falling in love is the easy part.

להתאהב זה החלק הקל.

So at the end of my article, I wrote, "Love didn't happen to us.

אז בסופו של המאמר, כתבתי, "אהבה לא קרתה לנו.

We're in love because we each made the choice to be."

אנחנו מאוהבים מפני שכל אחד עשה בחירה להיות."

And I cringe a little when I read that now,

ואני מתכווצת מעט כשאני קוראת את זה עכשיו,

not because it isn't true,

לא בגלל שזה לא נכון,

but because at the time, I really hadn't considered

אלא בגלל שבאותו זמן, באמת לא שקלתי

everything that was contained in that choice.

כל מה שהיה מוכל בבחירה הזו.

I didn't consider how many times we would each have to make that choice,

לא שקלתי כמה פעמים כל אחד מאיתנו יצטרך לעשות את הבחירה הזו,

and how many times I will continue to have to make that choice

וכמה פעמים אני אמשיך להצטרך לעשות את הבחירה הזו

without knowing whether or not he will always choose me.

בלי לדעת אם הוא תמיד יבחר בי.

I want it to be enough to have asked and answered 36 questions,

אני רוצה שזה יהיה מספיק לשאול ולענות על 36 שאלות,

and to have chosen to love someone so generous and kind and fun

ולבחור לאהוב מישהו כל כך נדיב וטוב לב וכיפי

and to have broadcast that choice in the biggest newspaper in America.

ולשדר את הבחירה הזו בעיתון הכי גדול באמריקה.

But what I have done instead is turn my relationship

אבל מה שעשיתי במקום זה להפוך את היחסים שלי

into the kind of myth I don't quite believe in.

לסוג של מיתוס שאני לא ממש מאמינה בו.

And what I want, what perhaps I will spend my life wanting,

ומה שאני רוצה, מה שאולי אני אבלה את חיי בלרצות,

is for that myth to be true.

זה שהמיתוס הזה יהיה נכון.

I want the happy ending implied by the title to my article,

אני רוצה את הסוף השמח שמשתמע מהכותרת של המאמר שלי,

which is, incidentally,

שהיא, במקרה,

the only part of the article that I didn't actually write.

החלק היחיד של המאמר שלמעשה לא אני כתבתי.

(Laughter)

(צחוק)

But what I have instead is the chance to make the choice to love someone,

אבל מה שיש לי במקום זו האפשרות לעשות את הבחירה לאהוב מישהו,

and the hope that he will choose to love me back,

והתקווה שהוא יבחר לאהוב אותי חזרה,

and it is terrifying,

וזה מבעית,

but that's the deal with love.

אבל זה הסיפור עם אהבה.

Thank you.

תודה לכם.