How to build your creative confidence | David Kelley

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Alfonso Fernandez

אני רוצה לדבר אתכם היום

I wanted to talk to you today about creative confidence.

על יצירת ביטחון יצירתי.

I'm going to start way back in the third grade

אני עומד להתחיל הרחק בכיתה גימל

at Oakdale School in Barberton, Ohio.

בבית הספר אוקדייל בברברטון, אוהיו.

אני זוכר שיום אחד חברי הטוב בריאן עבד על פרוייקט.

I remember one day my best friend Brian was working on a project.

הוא פיסל סוס מהחימר

He was making a horse out of the clay our teacher kept under the sink.

שהמורה שלנו שמרה מתחת לכיור.

וברגע מסויים, אחת הבנות שישבה ליד השולחן שלו,

And at one point, one of the girls that was sitting at his table,

וראתה מה הוא עושה,

seeing what he was doing, leaned over and said to him,

התכופפה ואמרה לו,

"זה נוראי. זה בכלל לא נראה כמו סוס."

"That's terrible. That doesn't look anything like a horse."

והכתפיים של בראיין שקעו.

And Brian's shoulders sank.

And he wadded up the clay horse and he threw it back in the bin.

והוא מעך את סוס החימר וזרק אותו חזרה לדלי.

לא ראיתי את בראיין עושה פרוייקט כזה שוב.

I never saw Brian do a project like that ever again.

And I wonder how often that happens, you know?

ואני תוהה כמה פעמים זה קורה.

זה נראה כאילו כשאני מספר את הסיפור הזה על בראיין לכיתה שלי,

It seems like when I tell that story of Brian to my class,

הרבה מהם רוצים לבוא אלי אחרי השיעור

a lot of them want to come up after class

and tell me about their similar experience,

ולספר לי על המקרים הדומים שלהם,

איך מורה דיכא אותם

how a teacher shut them down,

או איך תלמיד היה אכזרי אליהם במיחד.

or how a student was particularly cruel to them.

וחלק מהם מוותרים על לחשוב על עצמם

And then some kind of opt out of thinking of themselves as creative

כקריאטיביים באותה נקודה.

at that point.

ואני רואה את הויתור הזה שקורה בילדות,

And I see that opting out that happens in childhood,

וזה נכנס פנימה ונעשה יותר מושרש,

and it moves in and becomes more ingrained, even,

אפילו כשמגיעים לבגרות.

by the time you get to adult life.

אז אנחנו רואים הרבה מזה.

So we see a lot of this.

כשיש לנו סדנה

When we have a workshop

or when we have clients in to work with us side by side,

או כשיש לנו לקוחות שעובדים לצידנו,

בסופו של דבר אנחנו מגיעים לשלב בתהליך

eventually we get to the point in the process

שמטושטש ולא קונבנציונלי.

that's kind of fuzzy or unconventional.

ובסופו של דבר המנהלים הגדולים מוציאים את הבלקברי שלהם

And eventually, these big-shot executives whip out their BlackBerrys

ואומרים שהם צריכים לעשות שיחת טלפון חשובה,

and they say they have to make really important phone calls,

והם פונים ליציאות.

and they head for the exits.

ופשוט כל כך לא נוח להם.

And they're just so uncomfortable.

When we track them down and ask them what's going on,

כשאנחנו עוקבים אחריהם ושואלים אותם מה קורה,

הם אומרים משהו כמו, "אני פשוט לא טיפוס קריאטיבי."

they say something like, "I'm just not the creative type."

But we know that's not true.

אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון.

If they stick with the process, if they stick with it,

אם הם ידבקו בתהליך, אם הם ימשיכו עם זה,

they end up doing amazing things.

יצא שהם יעשו דברים מדהימים

And they surprise themselves at just how innovative

והם מפתיעים את עצמם בכמה יצירתיים הם

they and their teams really are.

והצוותים שלהם באמת.

אז בדקתי את הפחד הזה שלנו מביקורת.

So I've been looking at this fear of judgment that we have,

that you don't do things, you're afraid you're going to be judged;

שאתם לא עושים דברים, אתם מפחדים מביקורת.

if you don't say the right creative thing, you're going to be judged.

אם לא תגידו את הדבר הקריאטיבי הנכון, יעבירו עליכם ביקורת.

והיתה לי פריצת דרך

And I had a major breakthrough,

כשפגשתי את הפסיכולוג אלברט בנדורה.

when I met the psychologist Albert Bandura.

אני לא יודע אם אתם מכירים את אלברט בנדורה.

I don't know if you know Albert Bandura, but if you go to Wikipedia,

אבל אם תבדקו בוויקיפדיה,

it says that he's the fourth most important psychologist in history --

נאמר שהוא הפסיכולוג הרביעי הכי חשוב בהסטוריה --

כמו פרוייד, סקינר, מישהו ובנדורה.

you know, like Freud, Skinner, somebody and Bandura.

(Laughter)

בנדורה בן 86 והוא עדיין עובד בסטנפורד.

Bandura is 86 and he still works at Stanford.

And he's just a lovely guy.

והוא פשוט בן אדם נפלא.

אז הלכתי לפגוש אותו

So I went to see him,

because he's just worked on phobias for a long time,

מפני שהוא בדיוק עבד על פוביות זמן רב,

which I'm very interested in.

שאני מאוד מתענין בהן.

He had developed this way,

הוא פיתח בדרך הזו, את המתודולוגיה הזו,

this, kind of, methodology,

that ended up curing people in a very short amount of time,

שהצליחה לרפא אנשים בזמן קצר מאוד.

like, in four hours.

תוך ארבע שעות היה לו קצב ריפוי עצום של אנשים עם פוביות.

He had a huge cure rate of people who had phobias.

And we talked about snakes -- I don't know why --

ודיברנו על נחשים.

אבל דיברנו על נחשים ופחד מנחשים כפוביה.

we talked about snakes and fear of snakes as a phobia.

וזה היה ממש מהנה, ממש מעניין.

And it was really enjoyable, really interesting.

הוא אמר לי שהוא מזמין את הנבדקים פנימה,

He told me that he'd invite the test subject in,

and he'd say, "You know, there's a snake in the next room

ויגיד, "אתם יודעים, יש נחש בחדר השני

ואנחנו עומדים להכנס לשם."

and we're going to go in there."

לזה, הוא אמר, רובם ענו,

To which, he reported, most of them replied,

"Hell no! I'm not going in there, certainly if there's a snake in there."

"בחיים לא, אני לא נכנס לשם,

בהחלט לא אם יש שם נחש."

אבל לבנדורה היה תהליך של שלב אחרי שלב שהיה סופר מצליח.

But Bandura has a step-by-step process that was super successful.

So he'd take people to this two-way mirror

אז הוא היה לוקח אנשים למראה הדו צדדית שלו

looking into the room where the snake was.

להביט לתוך החדר בו הנחש נמצא,

והוא היה גורם להם להרגיש נוח עם זה.

And he'd get them comfortable with that.

Then through a series of steps,

ואז דרך שורה של שלבים,

הוא היה מזיז אותם לעמוד בדלת עם הדלת פתוחה

he'd move them and they'd be standing in the doorway with the door open,

and they'd be looking in there.

והם היו מביטים פנימה.

And he'd get them comfortable with that.

והוא היה גורם להם להרגיש נוח עם זה.

ואז עוד הרבה שלבים מאוחר יותר, צעדי תינוק,

And then many more steps later, baby steps,

הם יהיו בתוך החדר, היתה להם כפפת עור כמו כפפת רתכים,

they'd be in the room, they'd have a leather glove like a welder's glove on,

והם בסופו של דבר היו נוגעים בנחש.

and they'd eventually touch the snake.

וכשהם נגעו בנחש,

And when they touched the snake, everything was fine. They were cured.

In fact, everything was better than fine.

למעשה, הכל היה יותר טוב מבסדר.

These people who had lifelong fears of snakes

האנשים האלה שהיה להם כל חייהם פחד מנחשים

אמרו דברים כמו,

were saying things like,

"תראו כמה הנחש הזה יפה."

"Look how beautiful that snake is."

And they were holding it in their laps.

והם החזיקו אותו על הרגליים.

בנדורה קורא לתהליך הזה "שליטה מונחית."

Bandura calls this process "guided mastery."

I love that term: guided mastery.

אני אוהב את המונח הזה: שליטה מונחית.

ומשהו נוסף קרה,

And something else happened.

These people who went through the process and touched the snake

לאנשים האלה שעברו את התהליך ונגעו בנחש

היתה פחות חרדה מדברים אחרים בחייהם.

ended up having less anxiety about other things in their lives.

הם ניסו יותר, הם שמרו יותר,

They tried harder, they persevered longer,

and they were more resilient in the face of failure.

והם היו יותר בעלי תושיה מול כישלון.

הם פשוט קיבלו יותר ביטחון.

They just gained a new confidence.

ובנדורה קרא לביטחון הזה יעילות עצמית --

And Bandura calls that confidence "self-efficacy,"

the sense that you can change the world

התחושה שאתם יכולים לשנות את העולם

ושאתם יכולים להשיג מה שאתם מחליטים להשיג.

and that you can attain what you set out to do.

ובכן הפגישה עם בנדורה היתה קטרזית בשבילי

Well, meeting Bandura was really cathartic for me,

because I realized that this famous scientist

מפני שהבנתי שהמדען המפורסם הזה

תיעד ואישר מדעית

had documented and scientifically validated

משהו שראינו קורה ב30 השנים האחרונות.

something that we've seen happen for the last 30 years:

that we could take people who had the fear that they weren't creative,

שאנחנו יכולים לקחת אנשים שהיה להם פחד שהם לא יצירתיים,

and we could take them through a series of steps,

ונוכל להעביר אותם דרך סדרה של צעדים,

kind of like a series of small successes,

סוג של סדרה של הצלחות קטנות,

and they turn fear into familiarity.

והן הופכות את הפחד להכרה, והם מפתיעים את עצמם.

And they surprise themselves.

המהפך הזה הוא מדהים.

That transformation is amazing.

אנחנו רואים את זה כל הזמן בבית הספר לעיצוב.

We see it at the d.school all the time.

People from all different kinds of disciplines,

אנשים מכל מיני תחומים שונים,

הם חושבים על עצמם רק כאנליטיים.

they think of themselves as only analytical.

And they come in and they go through the process, our process,

והם באים והם עוברים את התהליך, התהליך שלנו,

they build confidence and now they think of themselves differently.

הם בונים ביטחון עצמי ועכשיו הם חושבים על עצמם בצורה שונה.

And they're totally emotionally excited about the fact that they walk around

והם לגמרי מתלהבים רגשית

מהעובדה שהם מסתובבים

thinking of themselves as a creative person.

וחושבים את עצמם כאדם יצירתי.

אז חשבתי על משהו אחד שאני אעשה היום

So I thought one of the things I'd do today

is take you through and show you what this journey looks like.

וזה לקחת אתכם דרך התהליך ולהראות לכם איך המסע הזה נראה.

בשבילי, המסע הזה נראה כמו דאג דיטס.

To me, that journey looks like Doug Dietz.

דאג דיטס הוא אדם טכני.

Doug Dietz is a technical person.

הוא מתכנן ציוד דימות רפואי,

He designs large medical imaging equipment.

ציוד דימוי רפואי גדול.

הוא עבד בג'נרל אלקטריק, והייתה לו קריירה נפלאה.

He's worked for GE, and he's had a fantastic career.

אבל בנקודה מסויימת היה לו רגע של משבר.

But at one point, he had a moment of crisis.

הוא היה בבית החולים והביט באחת ממכונות הMRI שלו בפעולה

He was in the hospital looking at one of his MRI machines in use,

כשהוא ראה משפחה צעירה.

when he saw a young family, and this little girl.

היתה ילדה קטנה,

והילדה הקטנה בכתה והיתה מבועתת.

And that little girl was crying and was terrified.

ודאג היה מאוד מאוכזב לדעת

And Doug was really disappointed to learn

שכמעט 80 אחוז מהילדים החולים בבית החולים הזה

that nearly 80 percent of the pediatric patients in this hospital

had to be sedated in order to deal with his MRI machine.

היו צריכים להיות מטושטשים כדי להתמודד עם מכונת הMRI שלו.

וזה היה מאוד מאכזב לדאג,

And this was really disappointing to Doug,

מפני שלפני הרגע הזה הוא היה גאה במה שהוא עשה.

because before this time, he was proud of what he did.

He was saving lives with this machine.

הוא הציל חיים עם המכונה הזו.

אבל זה ממש פגע בו לראות את הפחד

But it really hurt him to see the fear that this machine caused in kids.

שהמכונה גרמה לילדים.

About that time, he was at the d.school at Stanford taking classes.

בערך באותו הזמן הוא לקח שיעורים ב d.school בסטנפורד.

הוא למד על התהליך

He was learning about our process, about design thinking, about empathy,

של חשיבה יצירתית, על חמלה,

על אבות טיפוס חוזרים.

about iterative prototyping.

And he would take this new knowledge and do something quite extraordinary.

והוא יקח את הידע החדש הזה

ויעשה משהו די מדהים.

הוא יעצב מחדש את כל החוייה של דימות.

He would redesign the entire experience

of being scanned.

And this is what he came up with.

ולזה הוא הגיע.

(Laughter)

הוא הפך את זה להרפתקאה לילדים.

He turned it into an adventure for the kids.

הוא צבע את הקירות והוא צבע את המכונה,

He painted the walls and he painted the machine,

והוא דאג שהמפעילים יאומנו על ידי אנשים שמכירים ילדים,

and he got the operators retrained by people who know kids,

כמו אנשי מוזאון ילדים.

like children's museum people.

ועכשיו כשהילד מגיע, זה חוויה.

And now when the kid comes, it's an experience.

And they talk to them about the noise and the movement of the ship.

והם מדברים איתם על הרעש והתנועה של הספינה.

ואז הם באים, הם אומרים,

And when they come, they say,

"OK, you're going to go into the pirate ship,

"אוקיי, אתם עומדים להכנס לספינת הפיראטים,

but be very still, because we don't want the pirates to find you."

אבל תישארו ממש ללא תזוזה מפני שאנחנו לא רוצים שהפירטים ימצאו אתכם."

והתוצאות היו סופר דרמטיות.

And the results were super dramatic:

אז ממשהו כמו 80 אחוז מהילדים שהיו צריכים טישטוש,

from something like 80 percent of the kids needing to be sedated,

to something like 10 percent of the kids needing to be sedated.

למשהו כמו 10 אחוז מהילדים שצריכים טישטוש.

And the hospital and GE were happy, too,

ובית החולים וGE היו שמחים גם.

because you didn't have to call the anesthesiologist all the time,

מפני שהם לא היו צריכים לקרוא לרופא המרדים כל הזמן,

and they could put more kids through the machine in a day.

הם יכלו להעביר יותר ילדים במכונה כל יום.

אז התוצאות הכמותיות היו נפלאות.

So the quantitative results were great.

But Doug's results that he cared about were much more qualitative.

אבל התוצאות של דאג היו הרבה יותר איכותיות.

He was with one of the mothers

הוא היה עם אחת האימהות

waiting for her child to come out of the scan.

שחיכתה לילדה שלה שתצא מהסריקה.

And when the little girl came out of her scan,

וכשהילדה הקטנה יצאה מהסריקה,

she ran up to her mother and said,

היא רצה לאמא שלה ואמרה,

"Mommy, can we come back tomorrow?"

"אמא, אנחנו יכולים לחזור מחר?"

(Laughter)

(צחוק)

וכך שמעתי את דאג מספר את הסיפור פעמים רבות,

And so, I've heard Doug tell the story many times

of his personal transformation

על המהפך האישי שלו

והעיצוב פורץ הדרך שיצא מזה,

and the breakthrough design that happened from it,

but I've never really seen him tell the story of the little girl

אבל מעולם לא שמעתי אותו מספר את הסיפור על הילדה הקטנה

בלי דמעה בעיניו.

without a tear in his eye.

Doug's story takes place in a hospital.

הסיפור של דאג מתרחש מתרחש בבית החולים.

אני יודע דבר או שניים על בתי חולים.

I know a thing or two about hospitals.

לפני כמה שנים הרגשתי גוש בצוואר שלי,

A few years ago, I felt a lump on the side of my neck.

וזה היה תורי במכונת הMRI.

It was my turn in the MRI machine.

זה היה סרטן, הוא היה מהסוג הרע.

It was cancer, it was the bad kind.

נאמר לי שיש לי סיכוי של 40 אחוז לחיות.

I was told I had a 40 percent chance of survival.

אז בזמן שאתם יושבים עם החולים האחרים בפיג'מות

So while you're sitting around with the other patients,

in your pajamas,

וכולם חיוורים ורזים

and everybody's pale and thin --

ואתם מחכים לתורכם לקבל קרינת גמא,

(Laughter)

you know? -- and you're waiting for your turn to get the gamma rays,

אתם חושבים על הרבה דברים.

you think of a lot of things.

בעיקר אתם חושבים על, "האם אני אשרוד?"

Mostly, you think about: Am I going to survive?

ואני חשבתי הרבה על

And I thought a lot about:

What was my daughter's life going to be like without me?

איך חייה של ביתי יראו בלעדי?

אבל אתם חושבים על דברים אחרים.

But you think about other things.

חשבתי הרבה על, למה שמו אותי על כדור הארץ?

I thought a lot about: What was I put on Earth to do?

What was my calling? What should I do?

מה הקריאה שלי? מה אני צריך לעשות?

והייתי בר מזל כי היו לי הרבה אופציות.

I was lucky because I had lots of options.

We'd been working in health and wellness,

עבדנו ברפואה וריפוי,

and K-12, and the developing world.

וגן ילדים עד תיכון, והעולם המפותח.

so there were lots of projects that I could work on.

אז היו הרבה פרוייקטים שיכולתי לעבוד עליהם.

אבל החלטתי והתחייבתי בנקודה הזו

But then I decided and committed at this point,

לדבר שרציתי לעשות יותר מכל --

to the thing I most wanted to do,

לעזור לכמה אנשים שאוכל

which was to help as many people as possible

לקבל בחזרה את הביטחון היצירתי שהם איבדו בדרך.

regain the creative confidence they lost along their way.

ואם עמדתי לשרוד, זה מה שהייתי עושה.

And if I was going to survive, that's what I wanted to do.

שרדתי, רק שתדעו.

I survived, just so you know.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

אני באמת מאמין

I really believe that when people gain this confidence --

שכשאנשים מקבלים את הביטחון הזה --

ואנחנו רואים את זה כל נזמן ב d.school וב IDEO --

and we see it all the time at the d.school and at IDEO --

הם באמת מתחילים לעבוד על הדברים שבאמת חשובים להם בחיים.

that they actually start working on the things

that are really important in their lives.

אנחנו רואים אנשים עוזבים את מה שהם עושים ופונים לכיוונים חדשים.

We see people quit what they're doing and go in new directions.

We see them come up with more interesting -- and just more -- ideas,

אנחנו רואים אותם חושבים על רעיונות מעניינים יותר, ופשוט יותר רעיונות,

כך שהם יכולים לבחור מרעיונות טובים יותר.

so they can choose from better ideas.

והם פשוט עושים החלטות טובות יותר.

And they just make better decisions.

אז אני יודע שבTED אמור להיות לכם משהו מעיין משנה חיים.

I know at TED, you're supposed to have a change-the-world kind of thing,

לכולם יש משהו שמשנה את העולם.

isn't that -- everybody has a change-the-world thing?

אם יש משהו אחד בשבילי, זה זה. לעזור לזה לקרות.

If there is one for me, this is it, to help this happen.

אז אני מקווה שתצטרפו למסע שלי --

So I hope you'll join me on my quest,

אתם כמנהיגי מחשבה.

you as, kind of, thought leaders.

It would be really great if you didn't let people divide the world

זה יהיה ממש נפלא אם לא תתנו לאנשים לחלק את העולם

into the creatives and the non-creatives, like it's some God-given thing,

ליצירתיים ולא יצירתיים, כאילו זה סוג של מתת אלוהים,

ולגרום לאנשים להבין שהם יצירתיים באופן טבעי.

and to have people realize that they're naturally creative,

והאנשים הטבעיים האלה צריכים לתת לרעיונות שלהם לעוף.

and that those natural people should let their ideas fly;

שהם יוכלו להשיג מה שבנדורה קורא לו יעילות עצמית,

that they should achieve what Bandura calls self-efficacy,

שתוכלו לעשות מה שאתם מחליטים לעשות,

that you can do what you set out to do,

and that you can reach a place of creative confidence

ושתוכלו להגיע למקום של ביטחון יצירתי

ולגעת בנחש.

and touch the snake.

Thank you.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

(Applause)