Let's teach for mastery -- not test scores | Sal Khan

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Roni Ravia

I'm here today to talk about the two ideas that,

אדבר היום על שני רעיונות

at least based on my observations at Khan Academy,

שלפחות על סמך התצפיות שלי באקדמיית קאהן,

are kind of the core, or the key leverage points for learning.

הם בעלי חשיבות אדירה, ומהווים נקודות מפתח בתהליך הלמידה.

And it's the idea of mastery

והרעיונות הם שליטה בחומר

and the idea of mindset.

ודפוס חשיבה.

I saw this in the early days working with my cousins.

ראיתי את זה עוד קודם לכן, כשעבדתי עם בני הדודים שלי.

A lot of them were having trouble with math at first,

רבים מהם התקשו תחילה עם מתמטיקה,

because they had all of these gaps accumulated in their learning.

כי הצטברו להם הרבה פערים בתהליך הלמידה.

And because of that, at some point they got to an algebra class

ומשום כך, בשלב מסוים הם נכנסו לשיעור אלגברה

and they might have been a little bit shaky on some of the pre-algebra,

ואולי הידע שלהם בקדם-אלגברה היה קצת רופף,

and because of that, they thought they didn't have the math gene.

ולכן הם חשבו שאין להם את גן המתמטיקה.

Or they'd get to a calculus class,

או שהם נכנסו לשיעור חדו"א,

and they'd be a little bit shaky on the algebra.

והידע שלהם באלגברה היה קצת רופף.

I saw it in the early days

ראיתי את זה בימים הראשונים,

when I was uploading some of those videos on YouTube,

כשהעליתי חלק מהסרטונים האלה ליו-טיוב,

and I realized that people who were not my cousins were watching.

והבנתי שאנשים שאינם בני הדודים שלי צופים בהם.

(Laughter)

(צחוק)

And at first, those comments were just simple thank-yous.

תחילה קיבלתי תגובות פשוטות של תודה.

I thought that was a pretty big deal.

חשבתי שזה בעל משמעות.

I don't know how much time you all spend on YouTube.

אני לא יודע כמה זמן אתם מבלים ביו-טיוב.

Most of the comments are not "Thank you."

רוב ההערות אינן "תודה רבה".

(Laughter)

(צחוק)

They're a little edgier than that.

הן קצת יותר חריפות.

But then the comments got a little more intense,

אבל אז ההערות הפכו לרציניות יותר,

student after student saying that they had grown up not liking math.

תלמיד אחר תלמיד החלו לספר שמגיל צעיר הם לא אהבו מתמטיקה.

It was getting difficult as they got into more advanced math topics.

זה נהיה קשה יותר כשהם הגיעו לנושאים מתקדמים יותר במתמטיקה.

By the time they got to algebra,

כשהם הגיעו לאלגברה,

they had so many gaps in their knowledge they couldn't engage with it.

היו להם כ"כ הרבה פערים בידע, שהם לא יכלו להתמודד עם זה.

They thought they didn't have the math gene.

והם חשבו שאין להם את גֵן המתמטיקה.

But when they were a bit older,

אבל כשהם התבגרו קצת,

they took a little agency and decided to engage.

הם לקחו יוזמה, והחליטו לעשות מעשה.

They found resources like Khan Academy

הם מצאו מקורות כמו אקדמיית קאהן

and they were able to fill in those gaps and master those concepts,

והם הצליחו למלא את הפערים האלה, ולהפגין שליטה בחומר,

and that reinforced their mindset that it wasn't fixed;

וזה שינה אצלם את דפוס החשיבה, שיכולת מתמטית אינה נתון מקובע,

that they actually were capable of learning mathematics.

ושהם כן מסוגלים ללמוד מתמטיקה.

And in a lot of ways, this is how you would master a lot of things in life.

ובאופן דומה, כך משיגים שליטה בנושאים רבים נוספים בחיים.

It's the way you would learn a martial art.

זו הדרך בה הייתם לומדים אמנות לחימה.

In a martial art, you would practice the white belt skills

באמנות לחימה הייתם מתאמנים בכישורים של חגורה לבנה,

as long as necessary,

ככל שנדרש,

and only when you've mastered it

ורק כשהייתם שולטים בהם,

you would move on to become a yellow belt.

הייתם עוברים לחגורה צהובה.

It's the way you learn a musical instrument:

זו הדרך בה לומדים לנגן:

you practice the basic piece over and over again,

מתאמנים על יצירה בסיסית שוב ושוב,

and only when you've mastered it,

ורק אחרי ששולטים בה,

you go on to the more advanced one.

ממשיכים ליצירה מתקדמת יותר.

But what we point out --

אבל עלינו לציין

this is not the way a traditional academic model is structured,

שזו אינה הדרך המסורתית על פיה בנוי מודל אקדמי,

the type of academic model that most of us grew up in.

המודל האקדמי שרובנו התחנכנו על פיו.

In a traditional academic model,

במודל אקדמי מסורתי,

we group students together, usually by age,

מקבצים תלמידים יחד, בד"כ לפי גיל,

and around middle school,

ובשלב חטיבת הביניים,

by age and perceived ability,

לפי גיל ולפי יכולת נתפסת,

and we shepherd them all together at the same pace.

ודוחפים אותם יחד באותו הקצב.

And what typically happens,

ומה שקורה בד"כ,

let's say we're in a middle school pre-algebra class,

נניח שאנחנו בחט"ב בשיעור קדם-אלגברה,

and the current unit is on exponents,

והנושא הוא חזקות,

the teacher will give a lecture on exponents,

המורה יעביר הרצאה על חזקות,

then we'll go home, do some homework.

ואז נלך הביתה, נכין שיעורים.

The next morning, we'll review the homework,

למחרת בבוקר, נעבור על שיעורי הבית,

then another lecture, homework, lecture, homework.

ואז עוד הרצאה, ש"ב, הרצאה, ש"ב.

That will continue for about two or three weeks,

זה ימשיך בערך 2-3 שבועות,

and then we get a test.

ואז יהיה לנו מבחן.

On that test, maybe I get a 75 percent,

ובמבחן הזה אני אולי אקבל 75%,

maybe you get a 90 percent,

אתה אולי תקבל 90%,

maybe you get a 95 percent.

את אולי תקבלי 95%.

And even though the test identified gaps in our knowledge,

ולמרות שהמבחן זיהה פערים בידע שלנו,

I didn't know 25 percent of the material.

אני לא ידעתי 25% מהחומר.

Even the A student, what was the five percent they didn't know?

אפילו התלמידה המצטיינת, מה היו 5% שהיא לא ידעה?

Even though we've identified the gaps,

למרות שזיהינו את הפערים הללו,

the whole class will then move on to the next subject,

כל הכיתה תמשיך הלאה לנושא הבא,

probably a more advanced subject that's going to build on those gaps.

כנראה לנושא מתקדם יותר המבוסס על הפערים הללו,

It might be logarithms or negative exponents.

אולי לוגריתמים, אולי חזקות שליליות.

And that process continues, and you immediately start to realize

והתהליך הזה נמשך, ומיד אתם מבינים

how strange this is.

עד כמה זה מוזר.

I didn't know 25 percent of the more foundational thing,

אני לא ידעתי 25% מהחומר הבסיסי יותר,

and now I'm being pushed to the more advanced thing.

ועכשיו דוחפים אותי לחומר המתקדם יותר.

And this will continue for months, years, all the way until at some point,

וזה יימשך חודשים, שנים, עד שבנקודה מסויימת,

I might be in an algebra class or trigonometry class

אולי אהיה בשיעור אלגברה, או טריגונומטריה,

and I hit a wall.

ואתקל במבוי סתום.

And it's not because algebra is fundamentally difficult

וזה לא משום שאלגברה קשה במהותה,

or because the student isn't bright.

או כי התלמיד לא חכם.

It's because I'm seeing an equation and they're dealing with exponents

זה משום שאני רואה משוואה שיש בה חזקות,

and that 30 percent that I didn't know is showing up.

וה-30% שלא ידעתי צפים על פני השטח.

And then I start to disengage.

ואז אני מתחיל להתנתק.

To appreciate how absurd that is,

וכדי להעריך עד כמה זה אבסורדי,

imagine if we did other things in our life that way.

דמיינו אם כך היינו עושים דברים אחרים בחיינו.

Say, home-building.

למשל, בניית בית.

(Laughter)

(צחוק)

So we bring in the contractor and say,

אז אנחנו מביאים את הקבלן ואומרים,

"We were told we have two weeks to build a foundation.

"אמרו לנו שיש לנו שבועיים לבניית היסודות.

Do what you can."

״עשה כמיטב יכולתך."

(Laughter)

(צחוק)

So they do what they can.

אז הם עושים כמיטב יכולתם.

Maybe it rains.

אולי יורד גשם.

Maybe some of the supplies don't show up.

אולי חלק מהחומרים לא מגיעים.

And two weeks later, the inspector comes, looks around,

ולאחר שבועיים מגיע המפקח, מסתכל סביב,

says, "OK, the concrete is still wet right over there,

ואומר: "אוקיי, הבטון עדיין רטוב שם,

that part's not quite up to code ...

"החלק הזה עוד לא גמור...

I'll give it an 80 percent."

"אני נותן לזה 80%."

(Laughter)

(צחוק)

You say, "Great! That's a C. Let's build the first floor."

אתם אומרים: "יופי, זה ציון טוב. בוא נבנה את הקומה הראשונה."

(Laughter)

(צחוק)

Same thing.

וחוזר חלילה.

We have two weeks, do what you can, inspector shows up, it's a 75 percent.

יש לנו שבועיים, עשו מה שאתם יכולים, המפקח מגיע, זה 75%.

Great, that's a D-plus.

יופי, זה ציון כמעט טוב.

Second floor, third floor,

קומה שנייה, קומה שלישית,

and all of a sudden, while you're building the third floor,

ופתאום, בזמן שאתם בונים את הקומה השלישית,

the whole structure collapses.

המבנה כולו מתמוטט.

And if your reaction is the reaction you typically have in education,

ואם התגובה שלכם דומה לזו של אנשים רבים במערכת החינוך,

או אנשים בכלל,

or that a lot of folks have,

you might say, maybe we had a bad contractor,

תאמרו: "אולי היה לנו קבלן גרוע",

or maybe we needed better inspection or more frequent inspection.

או "אולי היינו צריכים פיקוח טוב יותר או תדיר יותר".

But what was really broken was the process.

אבל מה שבאמת מקולקל, זה התהליך.

We were artificially constraining how long we had to something,

אנחנו מגבילים באופן מלאכותי את הזמן העומד לרשותנו,

pretty much ensuring a variable outcome,

ובכך יוצרים שונות בתוצאה,

and we took the trouble of inspecting and identifying those gaps,

וטרחנו לבדוק ולזהות את הפערים הללו,

but then we built right on top of it.

אבל אז בנינו ישר על גבם.

So the idea of mastery learning is to do the exact opposite.

אז הרעיון של למידה לשם שליטה בחומר הוא לעשות את ההפך הגמור.

Instead of artificially constraining, fixing

במקום לקבוע באופן מלאכותי,

when and how long you work on something,

את מועד ומשך הלמידה,

pretty much ensuring that variable outcome,

ובעצם ליצור שונות בתוצאה,

the A, B, C, D, F --

מצויין, טוב מאוד, טוב, כמעט טוב, מספיק -

do it the other way around.

לעשות זאת בדרך ההפוכה.

What's variable is when and how long

מה שמשתנה הוא המועד ומשך הלמידה,

a student actually has to work on something,

התלמיד צריך לעבוד על משהו,

and what's fixed is that they actually master the material.

ומה שמקובע זה שהוא באמת יגיע למצב של שליטה בחומר.

And it's important to realize

וחשוב להכיר בכך

that not only will this make the student learn their exponents better,

שזה לא רק ישפר את למידת נושא החזקות אצל התלמיד,

but it'll reinforce the right mindset muscles.

אלא גם יחזק את דפוס החשיבה הנכון.

It makes them realize that if you got 20 percent wrong on something,

זה גורם לתלמידים להבין שאם לא עניתם נכונה על 20% מהחומר,

it doesn't mean that you have a C branded in your DNA somehow.

זה לא אומר שהציון "כמעט טוב" מוטמע בדנ"א שלכם.

It means that you should just keep working on it.

זה אומר שאתם צריכים להמשיך ולעבוד על זה.

You should have grit; you should have perseverance;

אתם צריכים יכולת התמדה ורוח לחימה.

you should take agency over your learning.

אתם צריכים לקחת אחריות על הלמידה שלכם.

Now, a lot of skeptics might say, well, hey, this is all great,

עכשיו, ספקנים רבים יכולים לומר: כל זה טוב ויפה,

philosophically, this whole idea of mastery-based learning

באופן פילוסופי, כל הרעיון של למידה לשם שליטה בחומר,

and its connection to mindset,

והחיבור שלו לדפוס החשיבה,

students taking agency over their learning.

תלמידים שלוקחים אחריות על הלמידה שלהם.

It makes a lot of sense, but it seems impractical.

זה מאוד הגיוני, אבל זה לא נשמע פרקטי.

To actually do it, every student would be on their own track.

כדי לעשות זאת, כל תלמיד יצטרך להיות במסלול משלו.

It would have to be personalized,

זה מצריך התאמה אישית,

you'd have to have private tutors and worksheets for every student.

תצטרכו מורים פרטיים ודפי עבודה לכל תלמיד.

And these aren't new ideas --

ואלה אינם רעיונות חדשים –

there were experiments in Winnetka, Illinois, 100 years ago,

היו ניסויים בווינטקה, אילינוי, לפני 100 שנה,

where they did mastery-based learning and saw great results,

בהם ניסו ללמד לשם שליטה בחומר, וראו תוצאות מצויינות,

but they said it wouldn't scale because it was logistically difficult.

אבל הם אמרו שזה לא יעבוד בקנה מידה גדול, כי זה קשה מבחינה לוגיסטית.

The teacher had to give different worksheets to every student,

המורה צריכה לתת דפי עבודה שונים לכל תלמיד,

give on-demand assessments.

לתת הערכות לפי דרישה.

But now today, it's no longer impractical.

אבל היום, אי אפשר לומר שזה לא מעשי.

We have the tools to do it.

יש לנו את הכלים לעשות זאת.

Students see an explanation at their own time and pace?

תלמידים רואים הסבר בזמן ובקצב שלהם?

There's on-demand video for that.

יש לכך סרטון זמין.

They need practice? They need feedback?

הם צריכים להתאמן, זקוקים למשוב?

There's adaptive exercises readily available for students.

יש תרגילים אדפטיביים זמינים לתלמידים.

And when that happens, all sorts of neat things happen.

וכשזה קורה, כל מיני דברים יפים קורים.

One, the students can actually master the concepts,

אחד, התלמידים יכולים באמת לשלוט בחומר,

but they're also building their growth mindset,

אבל הם גם בונים דפוס מחשבה של צמיחה,

they're building grit, perseverance,

הם בונים יכולת התמדה ורוח לחימה,

they're taking agency over their learning.

הם לוקחים אחריות על הלמידה שלהם.

And all sorts of beautiful things can start to happen

וכל מיני דברים יפים יכולים להתחיל לקרות בכיתה.

in the actual classroom.

Instead of it being focused on the lecture,

במקום שהדגש בכיתה יהיה על ההרצאה,

students can interact with each other.

התלמידים יכולים לתקשר זה עם זה.

They can get deeper mastery over the material.

הם יכולים להגיע לרמת שליטה טובה יותר בחומר.

They can go into simulations, Socratic dialogue.

הם יכולים לערוך סימולציות, דיאלוג סוקרטי.

To appreciate what we're talking about

כדי להעריך את הנושא,

and the tragedy of lost potential here,

ואת הטרגדיה שקוראת פה עם פוטנציאל מבוזבז,

I'd like to give a little bit of a thought experiment.

אציג לכם ניסוי מחשבתי קטן.

If we were to go 400 years into the past to Western Europe,

אם נלך אחורה 400 שנה למערב אירופה,

which even then, was one of the more literate parts of the planet,

שכבר באותה תקופה היה אחד האיזורים הכי אורייניים בעולם,

you would see that about 15 percent of the population knew how to read.

נראה שכ-15% מהאוכלוסיה ידעו לקרוא.

And I suspect that if you asked someone who did know how to read,

ואני משער שאם הייתם שואלים אדם שאינו יודע לקרוא,

say a member of the clergy,

למשל אחד מאנשי הכמורה,

"What percentage of the population do you think is even capable of reading?"

"איזה אחוז מהאוכלוסיה, לדעתך, מסוגל ללמוד לקרוא"?

They might say, "Well, with a great education system,

הם היו אומרים, "ובכן, עם מערכת חינוך מצויינת,

maybe 20 or 30 percent."

"אולי 20 או 30 אחוזים".

But if you fast forward to today,

אבל אם נריץ קדימה להיום,

we know that that prediction would have been wildly pessimistic,

אנחנו יודעים שהניבוי הזה הוא מאוד פסימי,

that pretty close to 100 percent of the population is capable of reading.

שקרוב ל-100% מהאוכלוסיה מסוגלים ללמוד לקרוא.

But if I were to ask you a similar question:

אבל אם אשאל אתכם שאלה דומה:

"What percentage of the population do you think is capable

"איזה אחוז מהאוכלוסיה, לדעתכם,

of truly mastering calculus,

"מסוגל באמת לשלוט בחדו"א,

or understanding organic chemistry,

"או להבין כימיה אורגנית,

or being able to contribute to cancer research?"

"או לתרום לחקר הסרטן?״

A lot of you might say, "Well, with a great education system,

רבים מכם אולי יאמרו, "ובכן, עם מערכת חינוך מצויינת,

maybe 20, 30 percent."

"אולי 20 או 30 אחוז".

But what if that estimate

אבל אולי ההערכה הזו

is just based on your own experience in a non-mastery framework,

מבוססת על הניסיון שלכם במסגרת בה לא לומדים לשם שליטה בחומר,

your own experience with yourself or observing your peers,

ניסיון אישי שלכם, או צפייה באחרים,

where you're being pushed at this set pace through classes,

במצב בו אתם נדחפים בקצב נתון מכיתה לכיתה,

accumulating all these gaps?

וצוברים את כל הפערים האלה?

Even when you got that 95 percent,

אפילו כשאתם יודעים 95%,

what was that five percent you missed?

מה היו חמשת האחוזים שפספסתם?

And it keeps accumulating -- you get to an advanced class,

וזה הולך ומצטבר œ– אתם מגיעים לשיעור מתקדם,

all of a sudden you hit a wall and say,

ולפתע מגיעים למבוי סתום ואומרים,

"I'm not meant to be a cancer researcher;

"לא נועדתי להיות חוקרת סרטן,

not meant to be a physicist; not meant to be a mathematician."

"לא נועדתי להיות פיזיקאית, לא נועדתי להיות מתמטיקאי".

I suspect that that actually is the case,

אני חושד שזה בד"כ מה שקורה,

but if you were allowed to be operating in a mastery framework,

אבל אם היו מאפשרים לכם לפעול במסגרת של למידה לשם שליטה בחומר,

if you were allowed to really take agency over your learning,

אם באמת היו נותנים לכם לקחת אחריות על הלמידה שלכם,

and when you get something wrong,

וכשהייתם טועים,

embrace it -- view that failure as a moment of learning --

הייתם מקבלים את הטעות הזו, רואים בה רגע של למידה,

that number, the percent that could really master calculus

המספר הזה, אחוז האנשים שיכולים באמת לשלוט בחדו"א,

or understand organic chemistry,

או להבין כימיה אורגנית,

is actually a lot closer to 100 percent.

מתקרב הרבה יותר ל-100%.

And this isn't even just a "nice to have."

וזה לא רק מותרות.

I think it's a social imperative.

לדעתי זה הכרח חברתי.

We're exiting what you could call the industrial age

אנחנו יוצאים ממה שקרוי העידן התעשייתי,

and we're going into this information revolution.

ונכנסים למהפכת המידע.

And it's clear that some things are happening.

וברור שדברים מסויימים קורים.

In the industrial age, society was a pyramid.

בעידן התעשייתי החברה היתה פירמידה.

At the base of the pyramid, you needed human labor.

בבסיס הפירמידה היה דרוש כוח-אדם רב.

In the middle of the pyramid, you had an information processing,

במרכז הפירמידה נעשה עיבוד המידע,

a bureaucracy class,

מעמד הביורוקרטיה,

and at the top of the pyramid, you had your owners of capital

ובקצה הפירמידה היו בעלי ההון

and your entrepreneurs

והיזמים

and your creative class.

והמעמד היצירתי.

But we know what's happening already,

אבל ידוע מה כבר קורה

as we go into this information revolution.

עם כניסתנו לעידן המידע.

The bottom of that pyramid, automation, is going to take over.

האוטומציה עומדת להשתלט על תחתית הפירמידה.

Even that middle tier, information processing,

אפילו בדרגה האמצעית, עיבוד המידע,

that's what computers are good at.

זה מה שמחשבים עושים היטב.

So as a society, we have a question:

אז כחברה עומדת בפנינו שאלה:

All this new productivity is happening because of this technology,

הטכנולוגיה יוצרת את הפרדוקטיביות החדשה הזו,

but who participates in it?

אבל מי משתתף בה?

Is it just going to be that very top of the pyramid, in which case,

האם רק השכבה העליונה ביותר בפירמידה?

what does everyone else do?

ואם כן, מה יעשו כל השאר?

How do they operate?

איך הם יפעלו?

Or do we do something that's more aspirational?

או שנעשה משהו יותר שאפתני?

Do we actually attempt to invert the pyramid,

האם ננסה ממש להפוך את הפירמידה,

where you have a large creative class,

כך שיש מעמד יצירתי רחב,

where almost everyone can participate as an entrepreneur,

בו כמעט כולם יכולים להשתתף כיזמים,

an artist, as a researcher?

אמנים, חוקרים?

And I don't think that this is utopian.

ואני לא חושב שזו אוטופיה.

I really think that this is all based on the idea

אני באמת חושב שכל זה מבוסס על הרעיון

that if we let people tap into their potential

שאם ניתן לאנשים למצות את הפוטנציאל שלהם,

by mastering concepts,

על ידי השגת שליטה בחומר,

by being able to exercise agency over their learning,

ועל ידי לקיחת אחריות על הלמידה שלהם,

that they can get there.

כולם יוכלו להגיע לשם.

And when you think of it as just a citizen of the world,

ואם תחשבו על זה כאזרחי העולם,

it's pretty exciting.

זה די מרגש.

I mean, think about the type of equity we can we have,

תחשבו על רמת השוויון אליה נוכל להגיע,

and the rate at which civilization could even progress.

ולקצב ההתקדמות האפשרי של הציוויליזציה.

And so, I'm pretty optimistic about it.

אז אני די אופטימי לגבי זה.

I think it's going to be a pretty exciting time to be alive.

אני חושב שזו תהיה תקופה מרגשת לחיות בה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)