How do antidepressants work? - Neil R. Jeyasingam

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

In the 1950s, the discovery of two new drugs

בשנות ה 50 של המאה ה 20, הגילוי של שתי תרופות חדשות

sparked what would become a multibillion dollar market for antidepressants.

הצית את מה שיהפוך לשוק של מולטי מיליארדים של נוגדי דיכאון.

Neither drug was intended to treat depression at all—

אף תרופה לא היתה מיועדת לטפל בדיכאון בכלל --

in fact, at the time, many doctors and scientists believed psychotherapy

למעשה, באותו זמן, הרבה רופאים ומדענים האמינו שפסיכותרפיה

was the only approach to treating depression.

היתה גישת הטיפול היחידה בדיכאון.

The decades-long journey of discovery that followed

המסע בן העשור לגילוי שבא לאחר מכן

revolutionized our understanding of depression—

עשה מהפכה בהבנה שלנו את הדיכאון --

and raised questions we hadn’t considered before.

והעלה שאלות שלא שקלנו לפני כן.

One of those first two antidepressant drugs was ipronaizid,

אחד משני נוגדי הדיכאון הראשונים היה איפרונאיזיד,

which was intended to treat tuberculosis.

שהיה מיועד לטיפול בשחפת.

In a 1952 trial, it not only treated tuberculosis,

בנסיון ב 1952, היא לא רק טיפלה בשחפת,

it also improved the moods of patients

היא גם שיפרה את מצב הרוח של החולים

who had previously been diagnosed with depression.

שבעבר אובחנו עם דיכאון.

In 1956, a Swiss clinician observed a similar effect when running a trial

ב 1956, קלינאי שווצרי צפה בהשפעה דומה כשהריץ ניסוי

for imipramine, a drug for allergic reactions.

לאיפרמין, תרופה לתגובות אלרגיות.

Both drugs affected a class of neurotransmitters called monoamines.

שתי התרופות השפיעו על קבוצה של ניורוטרנסמיטרים שנקראים מונואמינים.

The discovery of these antidepressant drugs

הגילוי של התרופות נוגדות הדיכאון האלו

gave rise to the chemical imbalance theory,

העלה את תאוריית חוסר האיזון הכימי,

the idea that depression is caused by having insufficient monoamines

הרעיון שדיכאון נגרם בגלל מחסור במונואמינים

in the brain’s synapses.

בסינפסות של המוח.

Ipronaizid, imipramine, and other drugs like them

איפרונאיזיד, אימפרמין, ותרופות אחרת כמוהן

were thought to restore that balance

נחשבו למשקמות את האיזון הזה

by increasing the availability of monoamines in the brain.

על ידי הגברת הזמינות של מונואמינים במוח.

These drugs targeted several different monoamines,

התרופות האלו מכוונות למספר מונואמינים שונים,

each of which acted on a wide range of receptors in the brain.

כל אחד פועל על מגוון רחב של קולטנים במוח.

This often meant a lot of side effects,

זה הרבה פעמים אומר הרבה תופעות לוואי,

including headaches, grogginess, and cognitive impairments

כולל כאבי ראש, טשטוש, ולקות קוגניטיבית

including difficulty with memory, thinking, and judgment.

כולל קושי עם זיכרון, חשיבה ושיפוט.

Hoping to make the drugs more targeted and reduce side effects,

בתקווה להפוך את התרופות ליותר מכוונות ולהפחית את תופעות הלוואי,

scientists began studying existing antidepressants

מדענים התחילו לחקור נוגדי דיכאון קיימים

to figure out which specific monoamines were most associated

כדי להבין איזה מונואמינים היו הכי מקושרים

with improvements in depression.

עם שיפור בדיכאון.

In the 1970s, several different researchers converged on an answer:

בשנות ה 70 של המאה ה 20, מספר חוקרים שונים התמקדו על תשובה:

the most effective antidepressants all seemed to act on one monoamine

נוגדי הדיכאון הכי אפקטיבים כולם נראו כפועלים על מונואמין אחד

called serotonin.

שנקרא סרוטונין.

This discovery led to the production of fluoxetine, or Prozac, in 1988.

הגילוי הזה הוביל ליצור של פלואוקסטין, או פרוזאק, ב 1988.

It was the first of a new class of drugs

זה היה הראשון בקבוצה חדשה של תרופות

called Selective Serotonin Reuptake Inhibitors, or SSRI’s,

שנקראת מעכבי ספיגה חוזרת סלקטיבים של סרוטונין , או SSRI,

which block the reabsorption of serotonin, leaving more available in the brain.

שחוסם את הספיגה מחדש של סרוטונין, מה שמשאירו יותר זמין למוח.

Prozac worked well and had fewer side effects

פרוזאק עבד טוב והיו לו פחות תופעות לוואי

than older, less targeted antidepressants.

מנוגדי דיכאון וותיקים ופחות מוכוונים.

The makers of Prozac also worked to market the drug

היצרנים של פרוזאק עבדו גם כדי לשווק את התרופה

by raising awareness of the dangers of depression

על ידי העלאת מודעות לסכנות של דיכאון

to both the public and the medical community.

גם לציבור וגם לקהילה הרפואית.

More people came to see depression as a disease

יותר אנשים הגיעו לראות דיכאון כמחלה

caused by mechanisms beyond an individual’s control,

שנגרם על ידי מנגנון מעבר לשליטה עצמית,

which reduced the culture of blame and stigmatization surrounding depression,

שהפחית את תרבות האשמה והסטיגמה שאופפת דיכאון,

and more people sought help.

ויותר אנשים חיפשו עזרה.

In the 1990s, the number of people being treated for depression skyrocketed.

בשנות ה 90 של המאה ה 20, מספר האנשים שטופלו בנוגדי דיכאון עלה.

Psychotherapy and other treatments fell by the wayside,

פסיכותרפיה וטיפולים אחרים נפלו בדרך,

and most people were treated solely with antidepressant drugs.

ורוב האנשים טופלו רק עם תרופות נוגדות דיכאון.

Since then, we’ve developed a more nuanced view of how to treat depression—

מאז, פיתחנו מבט שיש בו יותר ניואנס של איך לטפל בדיכאון --

and of what causes it.

ומה גורם לו.

Not everyone with depression responds to SSRIs like Prozac—

לא כולם אם דיכאון מגיבים ל SSRI כמו פרוזאק --

some respond better to drugs that act on other neurotransmitters,

כמה מגיבים טוב יותר לתרופות שפועלות על נוירוטרסמיטורים אחרים,

or don't respond to medication at all.

או לא מגיבים לתרופות בכלל.

For many, a combination of psychotherapy and antidepressant drugs

להרבה, שילוב של פסיכותרפיה ונוגדי דיכאון

is more effective than either alone.

יותר אפקטיביי מכל אחד לבד.

We’re also not sure why antidepressants work the way they do:

אנחנו גם לא בטוחים למה נוגדי דיכאון עובדים בדרך שהם עובדים:

they change monoamine levels within a few hours of taking the medication,

הם משנים רמות מונואמינים תוך שעות מלקיחת התרופות,

but patients usually don’t feel the benefit until weeks later.

אבל חולים בדרך כלל לא מרגישים את התועלות עד שבועות מאוחר יותר.

And after they stop taking antidepressants,

ואחרי שהם מפסיקים לקחת נוגדי דיכאון,

some patients never experience depression again, while others relapse.

כמה חולים לעולם לא חווים דיכאון שוב, בזמן שאחרים חוזרים אליו.

We now recognize that we don’t know what causes depression,

אנחנו מבינים עכשיו שאנחנו לא יודעים מה גורם לדיכאון,

or why anti-depressants work.

או למה נוגדי דיכאון עובדים.

The chemical imbalance theory is at best an incomplete explanation.

תאוריית חוסר האיזון הכימי היא במצב הכי טוב הסבר לא מושלם.

It can’t be a coincidence that almost all the antidepressants

זה לא יכול להיות מקרה שכמעט כל נוגדי הדיכאון

happen to act on serotonin,

נראים כפועלים על סרוטונין,

but that doesn’t mean serotonin deficiency is the cause of depression.

אבל זה לא אומר שמחסור בסרוטונין הוא הגורם לדיכאון.

If that sounds odd, consider a more straightforward example:

אם זה נשמע מוזר, חשבו על דוגמה יותר ישירה:

steroid creams can treat rashes caused by poison ivy—

משחות סטרואידים יכולות לטפל בפריחות שנגרמות על ידי קיסוס ארסי --

the fact that they work doesn’t mean steroid deficiency

העובדה שהן עובדות לא אומר שמחסור בסטרואידים

was the cause of the rash.

היה הגורם לפריחה.

We still have a ways to go in terms of understanding this disease.

יש לנו עדיין דרך במונחים של הבנת המחלה.

Fortunately, in the meantime, we have effective tools to treat it.

למרבה המזל, בינתיים, יש לנו כלים אפקטיביים כדי לטפל בזה.