Abraham Verghese: A doctor's touch

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

A few months ago,

לפני מספר חודשים,

a 40 year-old woman came to an emergency room

אישה בת 40 הגיעה לחדר מיון

in a hospital close to where I live,

בבית-חולים הקרוב למקום מגוריי.

and she was brought in confused.

היא הובאה במצב של עירפול חושים.

Her blood pressure was an alarming

לחץ הדם שלה בישר רעות,

230 over 170.

230 על 170.

Within a few minutes, she went into cardiac collapse.

תוך כמה דקות ליבה הפסיק לפעום.

She was resuscitated, stabilized,

היא קיבלה החייאה, מצבה התייצב,

whisked over to a CAT scan suite

הועברה בדחיפות למתקן סריקה ממוחשב

right next to the emergency room,

בצמוד למיון,

because they were concerned about blood clots in the lung.

בגלל שהיה חשש להיווצרות קרישי-דם בריאותיה.

And the CAT scan revealed

הסריקה העלתה

no blood clots in the lung,

שאין קרישי-דם בריאות,

but it showed bilateral, visible, palpable breast masses,

אבל הראתה גושים היכולים להתגלות במישוש ובראיה בשני שדיה,

breast tumors,

גידולים בשדיים,

that had metastasized widely

ששלחו גרורות רבות

all over the body.

בכל גופה.

And the real tragedy was, if you look through her records,

והעצוב מכל היה, שאם עוברים על ההיסטוריה הרפואית שלה,

she had been seen

היא נבדקה בארבעה

in four or five other health care institutions

או חמישה מכונים רפואיים

in the preceding two years.

בשנים שקדמו.

Four or five opportunities

ארבע או חמש הזדמנויות

to see the breast masses, touch the breast mass,

להבחין בגושים בשדיים, לגעת בגידולים,

intervene at a much earlier stage

להתערב בשלב הרבה יותר מוקדם

than when we saw her.

מאשר המועד בו אנו ראינו אותם.

Ladies and gentlemen,

גבירותיי ורבותיי,

that is not an unusual story.

זה לא סיפור יוצא-דופן.

Unfortunately, it happens all the time.

לצערי, הוא מתרחש כל הזמן.

I joke, but I only half joke,

אני מתבדח, אבל זו רק חצי בדיחה,

that if you come to one of our hospitals missing a limb,

שאם תבואו לבית-חולים עם איבר חסר,

no one will believe you till they get a CAT scan, MRI

אף אחד לא יאמין לכם עד שתעברו סריקה ממוחשבת, MRI

or orthopedic consult.

או בדיקה אורתופדית.

I am not a Luddite.

אני לא נגד קידמה.

I teach at Stanford.

אני מלמד בסטנפורד.

I'm a physician practicing with cutting-edge technology.

אני רופא שמשתמש בטכנולוגיה מתקדמת.

But I'd like to make the case to you

אבל הייתי רוצה לטעון בפניכם

in the next 17 minutes

ב-17 הדקות הבאות

that when we shortcut the physical exam,

שכאשר אנו עושים קיצורי-דרך בבדיקה הגופנית,

when we lean towards ordering tests

ונוטים אל עבר בדיקות מכשירים

instead of talking to and examining the patient,

במקום לשוחח עם החולה ולבדוק אותו,

we not only overlook simple diagnoses

לא רק שאנו פוסחים על אבחנות פשוטות

that can be diagnosed at a treatable, early stage,

הניתנות לגילוי ולטיפול בשלב המוקדם,

but we're losing much more than that.

אלא אנו אף מאבדים הרבה יותר מזה.

We're losing a ritual.

אנו מאבדים הליך טקסי.

We're losing a ritual that I believe is transformative, transcendent,

אנו מאבדים הליך שאני מאמין שהוא מתפתח, נעלה

and is at the heart

והנמצא בלב היחסים

of the patient-physician relationship.

בין המטופל והרופא.

This may actually be heresy to say this at TED,

זו עשויה להיות כפירה לומר זאת ב-TED,

but I'd like to introduce you

אבל הייתי רוצה לחשוף בפניכם

to the most important innovation,

את ההמצאה החשובה ביותר,

I think, in medicine

לדעתי, שתהיה ברפואה

to come in the next 10 years,

ב-10 השנים הבאות,

and that is the power of the human hand --

וזו היכולת של יד אדם --

to touch, to comfort, to diagnose

לגעת, לנחם, לאבחן

and to bring about treatment.

וליצור טיפול.

I'd like to introduce you first to this person

תחילה ברצוני להציג בפניכם אדם זה

whose image you may or may not recognize.

שאת דמותו אתם עשויים, או שלא, לזהות.

This is Sir Arthur Conan Doyle.

זהו סר ארתור קונן דויל.

Since we're in Edinburgh, I'm a big fan of Conan Doyle.

מאחר ואנו נמצאים באדינבורו, אני חסיד גדול שלו.

You might not know that Conan Doyle went to medical school

אולי אינכם יודעים שקונן דויל למד בבית-ספר לרפואה

here in Edinburgh,

כאן באדינבורו,

and his character, Sherlock Holmes,

ואת ההשראה לדמותו של

was inspired by Sir Joseph Bell.

שרלוק הולמס הוא קיבל מסר ג'וזף בל.

Joseph Bell was an extraordinary teacher by all accounts.

ג'וזף בל היה מורה יוצא דופן מכל הבחינות.

And Conan Doyle, writing about Bell,

וקונן דויל, בכותבו אודות בל,

described the following exchange

תיאר את השיחה הבאה

between Bell and his students.

בין בל והתלמידים שלו.

So picture Bell sitting in the outpatient department,

דמיינו את בל יושב במחלקת מיון,

students all around him,

תלמידיו סביבו,

patients signing up in the emergency room

החולים נכנסים למיון,

and being registered and being brought in.

נרשמים ובאים לפניו.

And a woman comes in with a child,

אישה אחת נכנסת עם ילד,

and Conan Doyle describes the following exchange.

וקונן דויל מתאר את השיחה הבאה ביניהם.

The woman says, "Good Morning."

האישה אומרת, "בוקר טוב."

Bell says, "What sort of crossing did you have

בל שואל, "איך היה השיוט

on the ferry from Burntisland?"

במעבורת מברנטאילנד?"

She says, "It was good."

היא עונה, "היה טוב."

And he says, "What did you do with the other child?"

הוא שואל, " מה עשית עם ילדך השני?"

She says, "I left him with my sister at Leith."

היא עונה, "השארתי אותו אצל אחותי ב-ליית'."

And he says,

הוא שואל,

"And did you take the shortcut down Inverleith Row

"האם עשית קיצור-דרך דרך אינוורליית' רו

to get here to the infirmary?"

כדי להגיע לכאן?"

She says, "I did."

היא עונה שכן.

And he says, "Would you still be working at the linoleum factory?"

הוא שואל, "האם את עדיין עובדת במפעל הלינוליום (חומר המכיל שעם)?"

And she says, "I am."

היא עונה שכן.

And Bell then goes on to explain to the students.

ואז בל מסביר לתלמידיו:

He says, "You see, when she said, 'Good morning,'

"אתם רואים, כאשר היא אמרה, 'בוקר טוב',

I picked up her Fife accent.

קלטתי את מבטא הפייפ שלה.

And the nearest ferry crossing from Fife is from Burntisland.

והמעבורת הקרובה ביותר מ-פייפ היא ב-ברנטאילנד.

And so she must have taken the ferry over.

ולכן היא היתה חייבת לנסוע במעבורת זו.

You notice that the coat she's carrying

שמתם לב, המעיל שהיא נושאת

is too small for the child who is with her,

קטן מדי לילד שאיתה,

and therefore, she started out the journey with two children,

וזה אומר היא החלה את נסיעתה עם שני ילדים,

but dropped one off along the way.

אבל השאירה אחד איפה שהוא בדרך.

You notice the clay on the soles of her feet.

שמתם לב לאדמה בכפות רגליה.

Such red clay is not found within a hundred miles of Edinburgh,

אדמה אדומה כזו אינה נמצאת ברדיוס של כ-150 ק"מ מאדינבורו,

except in the botanical gardens.

מלבד בגנים הבוטניים.

And therefore, she took a short cut down Inverleith Row

ולכן היא עשתה קיצור-דרך דרך אינוורליית' רו

to arrive here.

כדי להגיע לכאן.

And finally, she has a dermatitis

ולבסוף, יש לה דלקת עור

on the fingers of her right hand,

על אצבעות יד ימינה,

a dermatitis that is unique

דלקת הייחודית

to the linoleum factory workers in Burntisland."

לעובדים במפעל הלינליום ב-ברנטאילנד."

And when Bell actually strips the patient,

כאשר בל מפשיט את המטופל,

begins to examine the patient,

מתחיל לבחון אותו,

you can only imagine how much more he would discern.

ניתן רק לדמיין עד כמה הרבה יותר הוא מאבחן.

And as a teacher of medicine, as a student myself,

ובתור מרצה לרפואה, בתור תלמיד בעצמי,

I was so inspired by that story.

מאוד התלהבתי מהסיפור.

But you might not realize

אבל אולי לא הבחנתם

that our ability to look into the body

שיכולתנו להסתכל על הגוף

in this simple way, using our senses,

באופן פשוט כל-כך, בעזרת חושינו,

is quite recent.

היא די מאוחרת.

The picture I'm showing you is of Leopold Auenbrugger

התמונה שמופיעה כאן היא של ליאופולד איואנברוגר

who, in the late 1700s,

שלקראת סוף המאה ה-18,

discovered percussion.

גילה את שיטת הנקישה.

And the story is that Leopold Auenbrugger

הסיפור הוא שליאופולד איואנברוגר

was the son of an innkeeper.

היה הבן של בעל פונדק.

And his father used to go down into the basement

אביו נהג לרדת למרתף

to tap on the sides of casks of wine

ולהקיש על צידי חביות יין

to determine how much wine was left

כדי לדעת כמה יין נשאר

and whether to reorder.

ואם צריך להזמין עוד.

And so when Auenbrugger became a physician,

וכך כאשר איואנברוגר הפך לרופא,

he began to do the same thing.

הוא החל לעשות אותו הדבר.

He began to tap on the chests of his patients,

הוא החל להקיש על חזיהם של חוליו,

on their abdomens.

על בטניהם.

And basically everything we know about percussion,

ובעיקרון, כל מה שאנו יודעים על הקשה,

which you can think of as an ultrasound of its day --

שניתן לחשוב עליה בתור אולטראסאונד של אז --

organ enlargement, fluid around the heart, fluid in the lungs,

התנפחות איבר, נוזל סביב הלב, נוזל בריאות,

abdominal changes --

שינויים בקיבה --

all of this he described in this wonderful manuscript

כל זה מתואר בכתב-יד מקסים זה

"Inventum Novum," "New Invention,"

"Inventum Novum," "המצאה חדשה",

which would have disappeared into obscurity,

שהיה נעלם בתהומות הנשיה,

except for the fact that this physician, Corvisart,

לולא העובדה שרופא זה, כורוויסארט,

a famous French physician --

רופא צרפתי מפורסם --

famous only because he was physician to this gentleman --

מפורסם רק בגלל שהוא היה רופא של אדון זה --

Corvisart repopularized and reintroduced the work.

כורוויסארט פישט והציג מחדש את המחקר.

And it was followed a year or two later

ושנה או שנתיים אחר-כך,

by Laennec discovering the stethoscope.

לאינק שהמציא את הסטטוסקופ המשיך אותו.

Laennec, it is said, was walking in the streets of Paris

מספרים שלאינק היה מתהלך ברחובות פריז

and saw two children playing with a stick.

והוא ראה שני ילדים משחקים במקל.

One was scratching at the end of the stick,

אחד גירד את קצה המקל

another child listened at the other end.

והאחר האזין בקצה השני.

And Laennec thought this would be a wonderful way

לאינק חשב שזו דרך נפלאה

to listen to the chest or listen to the abdomen

להאזין לחזה או לקיבה

using what he called "the cylinder."

בעזרת מה שהוא כינה "הצילינדר".

Later he renamed it the stethoscope.

יותר מאוחר הוא שינה את השם לסטטוסקופ.

And that is how stethoscope and auscultation was born.

בדרך זו נולדו הסטטוסקופ וההאזנה באמצעותו.

So within a few years,

כך שבתוך שנים מעטות,

in the late 1800s, early 1900s,

בשלהי המאה ה-19

all of a sudden,

ותחילת המאה ה-20, פתאום,

the barber surgeon had given way

המנתח המגלח פינה את מקומו

to the physician who was trying to make a diagnosis.

לרופא המנסה לאבחן.

If you'll recall, prior to that time,

אם אתם זוכרים, לפני זה,

no matter what ailed you, you went to see the barber surgeon

לא משנה מה כאב לכם, הלכתם לבקר את המנתח המגלח

who wound up cupping you,

שהיה מכסה אתכם בכוסות רוח,

bleeding you, purging you.

מקיז את דמכם, מטהר אתכם.

And, oh yes, if you wanted,

אה כן, אם רציתם,

he would give you a haircut -- short on the sides, long in the back --

גם היה מספר אתכם -- קצר בצדדים, ארוך מאחור --

and pull your tooth while he was at it.

ואם כבר, גם עוקר לכם שן.

He made no attempt at diagnosis.

הוא לא התאמץ לאבחן.

In fact, some of you might well know

למעשה, חלקיכם אולי מכירים היטב

that the barber pole, the red and white stripes,

שהתורן של אותו מנתח, הרצועות האדומות והלבנות,

represents the blood bandages of the barber surgeon,

מייצגות את התחבושות ספוגות הדם אצל אותו מנתח-מגלח,

and the receptacles on either end

והקעריות בשני קצוותיו

represent the pots in which the blood was collected.

מייצגות את כלי-הקיבול שבהם נאסף הדם.

But the arrival of auscultation and percussion

אבל כניסת הסטטוסקופ והנקישות

represented a sea change,

מייצגת שינוי מהותי,

a moment when physicians were beginning to look inside the body.

נקודת זמן בה הרופאים החלו להביט אל תוך הגוף.

And this particular painting, I think,

וציור מסויים זה, לדעתי, מייצג את השיא,

represents the pinnacle, the peak, of that clinical era.

את הפיסגה, של אותה תקופה ברפואה.

This is a very famous painting:

זהו ציור מאוד מפורסם:

"The Doctor" by Luke Fildes.

"הרופא" מאת לוק פילדס.

Luke Fildes was commissioned to paint this by Tate,

לוק פילדס מונה לצייר אותו על-ידי טייט,

who then established the Tate Gallery.

אשר ייסד אז את גלריית טייט.

And Tate asked Fildes to paint a painting

טייט ביקש מפילדס לצייר ציור

of social importance.

שיש לו חשיבות חברתית.

And it's interesting that Fildes picked this topic.

וזה מעניין שפילדס בחר נושא זה.

Fildes' oldest son, Philip,

בנו הבכור של פילדס, פיליפ,

died at the age of nine on Christmas Eve

מת בגיל 9, בערב חג-מולד

after a brief illness.

לאחר מחלה קצרה.

And Fildes was so taken by the physician

פילדס כה התרשם מהרופא

who held vigil at the bedside for two, three nights,

שנשאר ער לצידו במשך 2, 3 לילות,

that he decided that he would try and depict

שהוא החליט לנסות לתאר

the physician in our time --

את הרופא בן-זמנו --

almost a tribute to this physician.

מעין מחווה לרופא זה.

And hence the painting "The Doctor," a very famous painting.

לכן הציור הזה, "הרופא", הוא ציור כה מפורסם.

It's been on calendars, postage stamps in many different countries.

הוא מופיע בלוחות-שנה, בולי דואר במדינות שונות וכו'.

I've often wondered, what would Fildes have done

לעיתים תהיתי, מה פילדס היה עושה

had he been asked to paint this painting

אם היה מתבקש לצייר ציור זה

in the modern era,

בתקופה המודרנית שלנו,

in the year 2011?

בשנת 2011?

Would he have substituted a computer screen

האם הוא היה שם מסך מחשב במקומו

for where he had the patient?

של החולה?

I've gotten into some trouble in Silicon Valley

היו לי צרות בעמק הסיליקון

for saying that the patient in the bed

כאשר אמרתי שהחולה במיטה

has almost become an icon

הפך כמעט לצלם

for the real patient who's in the computer.

של החולה האמיתי ששוכן במחשב.

I've actually coined a term for that entity in the computer.

בעצם טבעתי מונח לאותה ישות במחשב.

I call it the iPatient.

אני מכנה אותו חולה ה-iP.

The iPatient is getting wonderful care all across America.

חולה ה-iP זוכה לטיפול נהדר בכל ארה"ב.

The real patient often wonders,

החולה האמיתי תוהה לעיתים,

where is everyone?

איפה כולם?

When are they going to come by and explain things to me?

מתי הם יחזרו אליי כדי להסביר לי משהו?

Who's in charge?

מי אחראי?

There's a real disjunction between the patient's perception

אין קשר בין איך שהחולה תופס לבין איך שאנחנו

and our own perceptions as physicians of the best medical care.

תופסים בתור רופאים מהו הטיפול הטוב ביותר.

I want to show you a picture

אראה לכם תמונה

of what rounds looked like

של איך נראו ביקורי-רופא

when I was in training.

כאשר אני למדתי.

The focus was around the patient.

ההתמקדות היתה בחולה.

We went from bed to bed. The attending physician was in charge.

הלכנו ממיטה למיטה. הרופא התורן היה האחראי.

Too often these days,

ביותר מדי מקרים בימינו,

rounds look very much like this,

ביקורי-רופא נראים כך,

where the discussion is taking place

כאשר הדיון מתרחש

in a room far away from the patient.

בחדר הרחוק מהחולה.

The discussion is all about images on the computer, data.

כל הדיון הוא אודות תמונות במחשב ונתונים.

And the one critical piece missing

אבל החלק הקריטי שחסר

is that of the patient.

הוא החולה.

Now I've been influenced in this thinking

בחשיבה שלי זו הושפעתי

by two anecdotes that I want to share with you.

משתי אנקדוטות שברצוני לחלוק איתכם.

One had to do with a friend of mine who had a breast cancer,

אחת נוגעת לידידה שלי שהיה לה סרטן שד,

had a small breast cancer detected --

סרטן קל שאותר --

had her lumpectomy in the town in which I lived.

שעברה ניתוח להסרת גידול בעיר מגוריי.

This is when I was in Texas.

זה קרה כאשר חייתי בטקסס.

And she then spent a lot of time researching

היא חיפשה אז הרבה זמן את המרכז

to find the best cancer center in the world

הטוב ביותר בעולם לטיפול בסרטן

to get her subsequent care.

כדי לקבל שם את הטיפול.

And she found the place and decided to go there, went there.

היא מצאה אחד כזה והחליטה ללכת לשם.

Which is why I was surprised a few months later

זו הסיבה למה מספר חודשים יותר מאוחר הופתעתי

to see her back in our own town,

כאשר ראיתי אותה שוב בעיר מגוריי,

getting her subsequent care with her private oncologist.

מקבלת את הטיפול אצל האונקולוג הפרטי שלה.

And I pressed her, and I asked her,

שאלתי אותה,

"Why did you come back and get your care here?"

"מדוע חזרת כדי לקבל את הטיפול כאן?"

And she was reluctant to tell me.

היא לא התלהבה לספר לי.

She said, "The cancer center was wonderful.

היא אמרה, "המרכז לסרטן היה נהדר.

It had a beautiful facility,

יש שם מתקנים נהדרים,

giant atrium, valet parking,

רחבה מרכזית גדולה, מחנים לך את האוטו,

a piano that played itself,

פסנתר שמנגן לבד,

a concierge that took you around from here to there.

עובד שלהם שלוקח אותך לכל מקום.

But," she said,

אבל, היא אמרה,

"but they did not touch my breasts."

"הם לא נגעו בשדיי."

Now you and I could argue

ואכן אפשר לטעון

that they probably did not need to touch her breasts.

שהם כנראה לא היו זקוקים לגעת.

They had her scanned inside out.

הם עשו לה סריקה מכל הכיוונים.

They understood her breast cancer at the molecular level;

הם הבינו את הסרטן שהיה לה ברמה המולקולרית;

they had no need to touch her breasts.

לא היה להם צורך לגעת בשדיה.

But to her, it mattered deeply.

אבל עבורה זה היה מאוד חשוב.

It was enough for her to make the decision

זה הספיק לה להחליט לעבור את הטיפול הממשיך

to get her subsequent care with her private oncologist

אצל האונקולוג הפרטי שלה

who, every time she went,

אשר, בכל פעם שהיא הלכה אליו,

examined both breasts including the axillary tail,

בדק את שני שדיה כולל בית-השחי,

examined her axilla carefully,

בדק את בית-השחי בקפדנות,

examined her cervical region, her inguinal region,

בדק את אזור הצוואר, את אזור המפשעה,

did a thorough exam.

בחן את כולם ביסודיות.

And to her, that spoke of a kind of attentiveness that she needed.

ועבורה, זה היה מין ביטוי לתשומת לב שהיא נזקקה לה.

I was very influenced by that anecdote.

אנקדוטה זו השפיעה עליי מאוד.

I was also influenced by another experience that I had,

כמו-כן הושפעתי גם מניסיון אחר שהיה לי,

again, when I was in Texas, before I moved to Stanford.

שוב, בהיותי בטקסס, לפני שעברתי לסטנפורד.

I had a reputation

יצא לי מוניטין

as being interested in patients

בתור כזה שמתעניין

with chronic fatigue.

בחולים שיש להם עייפות כרונית.

This is not a reputation you would wish on your worst enemy.

מוניטין כזה אתה לא מאחל אפילו לאויביך הגרועים ביותר.

I say that because these are difficult patients.

אני אומר זאת כי חולים הללו הם אנשים קשים.

They have often been rejected by their families,

לעיתים קרובות הם דחויים על-ידי משפחותיהם,

have had bad experiences with medical care

יש להם ניסיון רע עם מערכת הבריאות

and they come to you fully prepared

והם באים לרופא מוכנים מראש כדי להכניס

for you to join the long list of people

גם אותו לרשימה הארוכה של אנשים

who's about to disappoint them.

שכבר איכזבו אותם.

And I learned very early on with my first patient

למדתי מהר מאוד כבר עם המטופל הראשון שלי

that I could not do justice

שאני לא יכול לטפל כראוי

to this very complicated patient

במטופל עם תסבוכת כזו,

with all the records they were bringing

עם כל הניירת שהוא הביא,

in a new patient visit of 45 minutes.

במיפגש הראשון איתו בן 45 דקות.

There was just no way.

אין שום סיכוי שזה יצליח.

And if I tried, I'd disappoint them.

ואם אנסה, בסוך הוא יתאכזב.

And so I hit on this method

לכן המצאתי שיטה

where I invited the patient

שבה ביקשתי ממנו

to tell me the story for their entire first visit,

לספר לי את סיפורו במשך כל המפגש הראשון,

and I tried not to interrupt them.

וניסיתי לא לקטוע אותו באמצע.

We know the average American physician

אנו מכירים את הרופא האמריקאי הממוצע

interrupts their patient in 14 seconds.

שקוטע את המטופל תוך 14 שניות.

And if I ever get to heaven,

ואם אגיע אי-פעם לגן-עדן,

it will be because I held my piece for 45 minutes

זה יקרה בגלל שהתאפקתי במשך 45 דקות

and did not interrupt my patient.

ולא קטעתי את המטופל.

I then scheduled the physical exam for two weeks hence,

אחר-כך קבעתי בדיקה גופנית לעוד שבועיים,

and when the patient came for the physical,

וכאשר המטופל הגיע לבדיקה זו,

I was able to do a thorough physical,

יכולתי לבדוק אותו ביסודיות,

because I had nothing else to do.

מכיוון שזה כל מה שהייתי צריך לעשות.

I like to think that I do a thorough physical exam,

אני אוהב לחשוב שאני עושה בדיקה גופנית יסודית

but because the whole visit was now about the physical,

אבל מאחר וכל המפגש היה מכוון רק לבדיקה כזו,

I could do an extraordinarily thorough exam.

יכולתי לבצעה ביסודיות בצורה יוצאת-דופן.

And I remember my very first patient in that series

אני זוכר שהמטופל הראשון שלי באותה סידרה

continued to tell me more history

המשיך לספר לי יותר על עברו

during what was meant to be the physical exam visit.

במהלך מה שהיה אמור להיות מפגש לצורכי בדיקה גופנית.

And I began my ritual.

התחלתי את הליך הבדיקה השיגרתי.

I always begin with the pulse,

אני תמיד מתחיל עם הדופק,

then I examine the hands, then I look at the nail beds,

אחר-כך בודק את הידיים, אחר-כך את מצעי הציפורניים,

then I slide my hand up to the epitrochlear node,

לאחר-מכן אני מחליק את ידי מעלה אל בליטת המיפרק,

and I was into my ritual.

וכך התנהל מהלך הבדיקה השיגרתי.

And when my ritual began,

כאשר הבדיקה החלה,

this very voluble patient

מטופל קולני זה

began to quiet down.

החל להיות יותר בשקט.

And I remember having a very eerie sense

אני זוכר את התחושה המאוד מוזרה

that the patient and I

שהמטופל ואני גולשים בחזרה

had slipped back into a primitive ritual

אל המהלך השיגרתי המיושן

in which I had a role

שבו לי יש תפקיד

and the patient had a role.

ולמטופל יש תפקיד.

And when I was done,

כאשר סיימתי,

the patient said to me with some awe,

המטופל אמר לי ביראת-כבוד מסויימת,

"I have never been examined like this before."

"מעולם לא בדקו אותי בצורה זו."

Now if that were true,

אם זה נכון,

it's a true condemnation of our health care system,

זהו ציון לגנאי למערכת הבריאות שלנו,

because they had been seen in other places.

מכיוון שהוא נבדק גם במקומות אחרים.

I then proceeded to tell the patient,

המשכתי וסיפרתי למטופל,

once the patient was dressed,

לאחר שהוא התלבש,

the standard things that the person must have heard in other institutions,

את הדברים הרגילים שהוא וודאי כבר שמע במכוני בדיקה אחרים,

which is, "This is not in your head.

שזה, "זה לא סתם בראש שלך.

This is real.

זה אמיתי.

The good news, it's not cancer, it's not tuberculosis,

החדשות הטובות הן שזה לא סרטן, זו לא שחפת,

it's not coccidioidomycosis or some obscure fungal infection.

זו לא פטרת קוקידיואידיס או זיהום פטרייתי אחר לא ידוע.

The bad news is we don't know exactly what's causing this,

החדשות הרעות הן שאיננו יודעים מה בדיוק הגורם של זה,

but here's what you should do, here's what we should do."

אבל הנה מה שעליך לעשות, הנה מה שעלינו לעשות."

And I would lay out all the standard treatment options

ואז הייתי מפרט את כל אפשרויות הטיפול הרגילות

that the patient had heard elsewhere.

שהמטופל כבר שמע עליהן במקומות אחרים.

And I always felt

תמיד חשתי שאם

that if my patient gave up the quest

המטופל שלי ויתר על החיפוש

for the magic doctor, the magic treatment

אחר הרופא הקוסם, הטיפול הקסום

and began with me on a course towards wellness,

והתחיל אצלי את החלמתו, זה היה בגלל

it was because I had earned the right

שהרווחתי ביושר את הזכות

to tell them these things

לספר לו על הדברים הללו

by virtue of the examination.

על סמך הבדיקה.

Something of importance had transpired in the exchange.

משהו חשוב התברר בתמורה.

I took this to my colleagues

לקחתי את זה לעמיתיי

at Stanford in anthropology

האנתרופולוגים בסטנפורד

and told them the same story.

וסיפרתי להם את הסיפור כולו.

And they immediately said to me,

והם מייד אמרו

"Well you are describing a classic ritual."

שאני מתאר הליך טקסי קלאסי.

And they helped me understand

הם עזרו לי להבין

that rituals are all about transformation.

שהליכים טקסיים קשורים בשינוי.

We marry, for example,

לדוגמא, אנו מתחתנים,

with great pomp and ceremony and expense

ברוב פאר, טקסים והוצאות

to signal our departure

כדי לסמל את פרידתינו

from a life of solitude and misery and loneliness

מחיי בדידות וצער

to one of eternal bliss.

ומעבר אל אושר נצחי.

I'm not sure why you're laughing.

איני בטוח מדוע אתם צוחקים.

That was the original intent, was it not?

זו היתה הכוונה המקורית, לא?

We signal transitions of power

אנו מציינים העברת כובד משקל

with rituals.

באמצעות טקסים.

We signal the passage of a life with rituals.

אנו מציינים שלבים בחיים באמצעות טקסים.

Rituals are terribly important.

לטקסים יש חשיבות עצומה.

They're all about transformation.

הם כולם קשורים בשינוי.

Well I would submit to you

אגלה לכם

that the ritual

שהטקס של

of one individual coming to another

אדם אחד הניגש לאחר

and telling them things

ומספר לו דברים

that they would not tell their preacher or rabbi,

שלא יספר למטיף הדת או הרבי שלו,

and then, incredibly on top of that,

ואחר-כך, בנוסף לזה,

disrobing and allowing touch --

יתפשט ויאפשר מגע --

I would submit to you that that is a ritual of exceeding importance.

אגלה לכם שטקס זה הוא בעל חשיבות עצומה.

And if you shortchange that ritual

ואם מחפפים בטקס זה

by not undressing the patient,

בכך שלא מבקשים מהמטופל להתפשט,

by listening with your stethoscope on top of the nightgown,

בכך שמאזינים באמצעות הסטטוסקופ דרך כותונת הלילה,

by not doing a complete exam,

בכך שלא מבצעים בדיקה שלמה,

you have bypassed on the opportunity

אז פוסחים על ההזדמנות

to seal the patient-physician relationship.

לחזק ולתת גושפנקא ליחסי רופא-מטופל.

I am a writer,

אני סופר,

and I want to close by reading you a short passage that I wrote

וברצוני לסיים בקריאתו של קטע קצר שכתבתי

that has to do very much with this scene.

שיש לו קשר הדוק עם מראה זה.

I'm an infectious disease physician,

אני רופא המתמחה במחלות מידבקות,

and in the early days of HIV, before we had our medications,

ובימי איידס הראשונים, לפני שהיו לנו התרופות לזה,

I presided over so many scenes like this.

הייתי עד להרבה מראות כאלה.

I remember, every time I went to a patient's deathbed,

אני זוכר שבכל פעם שניגשתי לערש-דווי של חולה,

whether in the hospital or at home,

בין אם בבית-חולים ובין אם בביתו,

I remember my sense of failure --

אני נזכר בתחושת הכישלון שהיתה לי --

the feeling of I don't know what I have to say;

ההרגשה שאיני יודע מה עליי לומר;

I don't know what I can say;

איני יודע מה אני יכול לומר;

I don't know what I'm supposed to do.

איני יודע מה אני אמור לעשות.

And out of that sense of failure,

ומתוך אותה תחושת כישלון,

I remember, I would always examine the patient.

כך אני זוכר, הייתי בודק את החולה.

I would pull down the eyelids.

הייתי מושך מטה את העפעפיים.

I would look at the tongue.

הייתי מסתכל על הלשון.

I would percuss the chest. I would listen to the heart.

הייתי נוקש על החזה. הייתי מאזין ללב.

I would feel the abdomen.

הייתי נוגע וחש את הבטן.

I remember so many patients,

אני זוכר כל-כך הרבה מטופלים,

their names still vivid on my tongue,

שמותיהם עדיין מתרוצצים על לשוני,

their faces still so clear.

פניהם עדיין כה ברורים.

I remember so many huge, hollowed out, haunted eyes

אני זוכר כל-כך הרבה עיניים פעורות, מבועתות,

staring up at me as I performed this ritual.

הננעצות בי בעודי מבצע את הבדיקה.

And then the next day,

ואז למחרת,

I would come, and I would do it again.

הייתי מגיע וחוזר על כל זה.

And I wanted to read you this one closing passage

רציתי לקרוא בפניכם קטע סיום זה

about one patient.

על מטופל אחד.

"I recall one patient

"אני נזכר במטופל אחד

who was at that point

שהיה אז

no more than a skeleton

לא יותר מאשר שלד הארוז

encased in shrinking skin,

בעור שהולך ומתכווץ,

unable to speak,

אינו מסוגל לדבר,

his mouth crusted with candida

פיו עטוי קליפת קנדידה (סוג פטריה)

that was resistant to the usual medications.

שהיתה עמידה בפני התרופות הרגילות.

When he saw me

כאשר הוא ראה אותי

on what turned out to be his last hours on this earth,

בשעות חייו האחרונות,

his hands moved as if in slow motion.

ידיו נעו כאילו בהילוך איטי.

And as I wondered what he was up to,

ובעודי תוהה על כוונותיו,

his stick fingers made their way

אצבעותיו הדביקות עשו את דרכן

up to his pajama shirt,

במעלה חולצת הפיג'מה שלו,

fumbling with his buttons.

ממששות את הכפתורים.

I realized that he was wanting

הבנתי שהוא רוצה

to expose his wicker-basket chest to me.

לחשוף את חזהו השדוף.

It was an offering, an invitation.

זו היתה הזמנה.

I did not decline.

לא דחיתי אותה.

I percussed. I palpated. I listened to the chest.

נקשתי. מיששתי. האזנתי לחזהו.

I think he surely must have known by then

אני חושב שהוא לבטח ידע אז

that it was vital for me

שזה היה חיוני עבורי באותה מידה

just as it was necessary for him.

שזה היה נחוץ בשבילו.

Neither of us could skip this ritual,

אף לא אחד מאיתנו היה מסוגל לפסוח על טקס זה,

which had nothing to do with detecting rales in the lung,

שאין לו שום קשר לאיתור חירחורים בריאות,

or finding the gallop rhythm of heart failure.

או לאיתור מיקצב הדהירה הקשור באי-ספיקת לב.

No, this ritual was about the one message

לא, הטקס היה אודות מסר אחד

that physicians have needed to convey to their patients.

שנדרש מרופאים להעביר למטופליהם.

Although, God knows, of late, in our hubris,

אף על-פי שלאחרונה נראה כאילו

we seem to have drifted away.

נסחפנו הרחק ממנו בביטחוננו המופרז.

We seem to have forgotten --

נראה כאילו שכחנו --

as though, with the explosion of knowledge,

ביחד עם התפוצצות הידע,

the whole human genome mapped out at our feet,

כאשר מלוא הגנום האנושי פרוס לרגלנו,

we are lulled into inattention,

אנו שקועים בתוך חוסר-קשב,

forgetting that the ritual is cathartic to the physician,

שוכחים שההליך הטקסי הוא משחרר ומזכך עבור הרופא,

necessary for the patient --

חיוני עבור החולה --

forgetting that the ritual has meaning

שוכחים שלהליך הטקסי יש משמעות

and a singular message to convey to the patient.

ומסר ברור כדי להעביר למטופל.

And the message, which I didn't fully understand then,

והמסר, שבזמנו לא הבנתי במלואו,

even as I delivered it,

אפילו כשהעברתי אותו,

and which I understand better now is this:

ושאותו אני מבין היום יותר טוב הוא זה:

I will always, always, always be there.

אני תמיד, תמיד אהיה שם.

I will see you through this.

אני אלווה אותכם.

I will never abandon you.

לא אנטוש אתכם לעולם.

I will be with you through the end."

אהיה איתכם עד הסוף."

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)