Why we think it's OK to cheat and steal (sometimes) | Dan Ariely

מתרגם: Ran Amitay מבקר: Sigal Tifferet

I want to talk to you today a little bit

אני רוצה לדבר היום מעט

about predictable irrationality.

על אי רציונאליות צפויה מראש.

And my interest in irrational behavior

והעניין שלי בהתנהגות אי-רציונאלית

started many years ago in the hospital.

התחיל לפני שנים רבות בבית החולים.

I was burned very badly.

נכוויתי קשה מאוד.

And if you spend a lot of time in hospital,

ואם תבלו הרבה זמן בבית חולים,

you'll see a lot of types of irrationalities.

תראו הרבה סוגים של חוסר הגיון.

And the one that particularly bothered me in the burn department

והסוג שהפריע לי ביותר במחלקת הכוויות

was the process by which the nurses took the bandage off me.

היה התהליך שבו האחיות הסירו מעליי את התחבושות.

Now, you must have all taken a Band-Aid off at some point,

וודאי יצא לכם להוריד פלסטר,

and you must have wondered what's the right approach.

ותהיתם, בוודאי, מהי הגישה הנכונה.

Do you rip it off quickly -- short duration but high intensity --

האם לתלוש אותו במהירות -- משך זמן קצר, אך עוצמת כאב גבוהה --

or do you take your Band-Aid off slowly --

או להוריד את הפלסטר לאט --

you take a long time, but each second is not as painful --

לוקח יותר זמן, אך כל שנייה כואבת פחות --

which one of those is the right approach?

מהי הגישה הנכונה?

The nurses in my department thought that the right approach

אחיות המחלקה חשבו שהגישה הנכונה

was the ripping one, so they would grab hold and they would rip,

היא גישת התלישה, אז הן היו אוחזות ותולשות.

and they would grab hold and they would rip.

ואוחזות ותולשות.

And because I had 70 percent of my body burned, it would take about an hour.

ובגלל ש70 אחוזים מגופי היו שרופים, זה לקח כשעה.

And as you can imagine,

כמו שניתן לדמיין,

I hated that moment of ripping with incredible intensity.

שנאתי את רגע התלישה בעל עוצמת הכאב הגבוהה.

And I would try to reason with them and say,

ניסיתי לדבר איתן בהגיון ואמרתי,

"Why don't we try something else?

"למה שלא ננסה משהו אחר?

Why don't we take it a little longer --

למה שלא נעשה את זה מעט ממושך יותר --

maybe two hours instead of an hour -- and have less of this intensity?"

אולי שעתיים במקום שעה -- ונסבול פחות מעוצמת הכאב הזאת?

And the nurses told me two things.

והאחיות אמרו לי שני דברים:

They told me that they had the right model of the patient --

הן אמרו שיש להן את המודל הנכון של החולה --

that they knew what was the right thing to do to minimize my pain --

שהן יודעות מה צריך לעשות על-מנת להקטין את הכאב שלי --

and they also told me that the word patient doesn't mean

והן גם אמרו לי שהמילה "חולה", פירושה אינו

to make suggestions or to interfere or ...

להציע הצעות או להפריע או ...

This is not just in Hebrew, by the way.

זה לא רק בעברית, אגב.

It's in every language I've had experience with so far.

זה בכל שפה שפגשתי עד כה.

And, you know, there's not much -- there wasn't much I could do,

ואתם יודעים, אין הרבה -- לא היה הרבה שיכלתי לעשות,

and they kept on doing what they were doing.

והן המשיכו לעשות מה שהן עשו.

And about three years later, when I left the hospital,

וכ-3 שנים לאחר מכן, כשעזבתי את בית החולים,

I started studying at the university.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה.

And one of the most interesting lessons I learned

ואחד השיעורים המעניינים ביותר שלמדתי

was that there is an experimental method

היה כי ישנה שיטה ניסיונית

that if you have a question you can create a replica of this question

שאם יש לך שאלה, אתה יכול ליצור עותק של אותה שאלה

in some abstract way, and you can try to examine this question,

באופן מופשט, ואתה יכול לבחון את השאלה,

maybe learn something about the world.

ואולי ללמוד משהו על העולם.

So that's what I did.

אז זה מה שעשיתי.

I was still interested

עדיין התעניינתי

in this question of how do you take bandages off burn patients.

בשאלה הזו של איך להוריד תחבושות מפצועי כוויות.

So originally I didn't have much money,

אז לא היה לי הרבה כסף,

so I went to a hardware store and I bought a carpenter's vice.

אז הלכתי לחנות חומרי בניין וקניתי מלחציים, כמו של נגרים.

And I would bring people to the lab and I would put their finger in it,

והבאתי אנשים למעבדה והכנסתי את האצבע שלהם אל תוך המלחציים,

and I would crunch it a little bit.

ומעכתי אותה קצת.

(Laughter)

(צחוק)

And I would crunch it for long periods and short periods,

ומעכתי אותה למשכי זמן ארוכים ומשכי זמן קצרים,

and pain that went up and pain that went down,

וכאב שעלה וכאב שירד,

and with breaks and without breaks -- all kinds of versions of pain.

ועם הפסקות וללא הפסקות -- מבחר גרסאות של כאב.

And when I finished hurting people a little bit, I would ask them,

וכשסיימתי להכאיב לאנשים קצת, הייתי שואל אותם,

so, how painful was this? Or, how painful was this?

ובכן, כמה זה כאב? או כמה זה כאב?

Or, if you had to choose between the last two,

או, אם היית צריך לבחור מבין שני האחרונים,

which one would you choose?

במה היית בוחר?

(Laughter)

(צחוק)

I kept on doing this for a while.

המשכתי לעשות את זה במשך זמן מה.

(Laughter)

(צחוק)

And then, like all good academic projects, I got more funding.

ואז, כמו בכל מחקר אקדמאי מוצלח, קיבלתי עוד מימון.

I moved to sounds, electrical shocks --

התקדמתי לצליל, שוק חשמלי --

I even had a pain suit that I could get people to feel much more pain.

אפילו היתה לי חליפת כאב שיכלה לגרום לאנשים הרבה יותר כאב.

But at the end of this process,

אבל בסוף התהליך,

what I learned was that the nurses were wrong.

מה שלמדתי היה שהאחיות טעו.

Here were wonderful people with good intentions

הן היו נשים מדהימות עם כוונות טובות

and plenty of experience, and nevertheless

ושפע של ניסיון, אבל בכל-זאת

they were getting things wrong predictably all the time.

הן טעו באופן ניתן לחיזוי כל הזמן.

It turns out that because we don't encode duration

מסתבר, שבגלל שאנחנו לא מודדים משך זמן

in the way that we encode intensity,

באותה דרך בה אנחנו מודדים עוצמה,

I would have had less pain if the duration would have been longer

הייתי חווה פחות כאב אם משך הזמן היה ארוך יותר

and the intensity was lower.

והעוצמה נמוכה יותר.

It turns out it would have been better to start with my face,

מסתבר, שהיה טוב יותר אילו היו מתחילים מהפנים שלי,

which was much more painful, and move toward my legs,

שהיה הרבה יותר כואב ואז היו מתקדמים לכיוון הרגליים,

giving me a trend of improvement over time --

והייתי חווה מגמת שיפור עם הזמן.

that would have been also less painful.

זה גם היה כואב פחות.

And it also turns out that it would have been good

ובנוסף, מסתבר שהיה טוב אילו

to give me breaks in the middle to kind of recuperate from the pain.

היו עושים הפסקות באמצע כדי להתאושש מהכאב.

All of these would have been great things to do,

כל אלה היו דברים שהיו מאוד רצויים,

and my nurses had no idea.

ולאחיות שלי לא היה מושג.

And from that point on I started thinking,

ומהנקודה הזאת התחלתי לחשוב,

are the nurses the only people in the world who get things wrong

האם האחיות הן האנשים היחידים בעולם אשר יטעו

in this particular decision, or is it a more general case?

בהחלטה הספציפית הזאת, או האם מדובר במקרה כללי יותר?

And it turns out it's a more general case --

ומסתבר שמדובר במקרה כללי יותר --

there's a lot of mistakes we do.

ישנן הרבה טעויות שאנחנו עושים.

And I want to give you one example of one of these irrationalities,

ואני רוצה לתת לכם דוגמה של אחת מאותן החלטות לא הגיוניות,

and I want to talk to you about cheating.

ואני רוצה לדבר איתכם על רמאות.

And the reason I picked cheating is because it's interesting,

והסיבה שבחרתי ברמאות היא כי זה נושא מעניין,

but also it tells us something, I think,

אבל גם מגלה לנו דבר מה, אני חושב,

about the stock market situation we're in.

על מצב הבורסה הנוכחי.

So, my interest in cheating started

אז העניין שלי ברמאות התחיל

when Enron came on the scene, exploded all of a sudden,

כש"אנרון" עלתה לבמה, התפוצצה לפתע,

and I started thinking about what is happening here.

ואני התחלתי לחשוב על מה שקורה.

Is it the case that there was kind of

האם זה מקרה של

a few apples who are capable of doing these things,

כמה תפוחים רקובים שהיו מסוגלים לעשות את כל זה?

or are we talking a more endemic situation,

או שמדובר במצב יותר מהותי,

that many people are actually capable of behaving this way?

שבו הרבה אנשים מסוגלים להתנהג באופן כזה?

So, like we usually do, I decided to do a simple experiment.

אז, כמו שבד"כ אנחנו עושים, החלטתי לערוך ניסוי פשוט.

And here's how it went.

וכך הוא התנהל:

If you were in the experiment, I would pass you a sheet of paper

אם הייתם משתתפים בניסוי, הייתי נותן לכם פיסת נייר

with 20 simple math problems that everybody could solve,

עם 20 בעיות פשוטות במתמטיקה שכל אחד יכול לפתור,

but I wouldn't give you enough time.

אבל לא הייתי נותן לכם מספיק זמן.

When the five minutes were over, I would say,

אחרי ש5 הדקות היו עוברות

"Pass me the sheets of paper, and I'll pay you a dollar per question."

"החזירו את הניירות ואשלם לכם דולר לכל שאלה."

People did this. I would pay people four dollars for their task --

אנשים עשו כן, ושילמתי להם 4 דולרים על המשימה -

on average people would solve four problems.

בממוצע, אנשים פתרו 4 שאלות.

Other people I would tempt to cheat.

לאחרים ניסיתי לגרום לרמות.

I would pass their sheet of paper.

חילקתי את ניירות הבחינה שלהם

When the five minutes were over, I would say,

ואחרי 5 דקות, אמרתי:

"Please shred the piece of paper.

"בבקשה, קרעו את הניירות שלכם.

Put the little pieces in your pocket or in your backpack,

שימו את חתיכות הנייר בכיס או בתיק שלכם.

and tell me how many questions you got correctly."

ואמרו לי, בכמה תשובות צדקתם."

People now solved seven questions on average.

עכשיו אנשים פתרו 7 שאלות בממוצע.

Now, it wasn't as if there was a few bad apples --

וזה לא שכביכול היו כמה תפוחים רקובים --

a few people cheated a lot.

מעט אנשים שרימו הרבה,

Instead, what we saw is a lot of people who cheat a little bit.

במקום זאת, ראינו הרבה אנשים שרימו מעט.

Now, in economic theory,

עכשיו, בתיאוריה כלכלית,

cheating is a very simple cost-benefit analysis.

רמאות היא חישוב פשוט מאוד של עלות-תועלת.

You say, what's the probability of being caught?

אתה חושב, מה הסיכוי להיתפס?

How much do I stand to gain from cheating?

כמה אני צפוי להרוויח מהרמאות?

And how much punishment would I get if I get caught?

וכמה איענש אם אתפס?

And you weigh these options out --

ואתה שוקל את האפשרויות האלה --

you do the simple cost-benefit analysis,

אתה עורך את החישוב הפשוט של עלות-תועלת,

and you decide whether it's worthwhile to commit the crime or not.

ואתה מחליט אם משתלם לך לבצע את הפשע או לא.

So, we try to test this.

אז אנחנו מנסים לבחון את זה.

For some people, we varied how much money they could get away with --

לחלק מהאנשים, שינינו את כמות הכסף שהם יכלו להרוויח --

how much money they could steal.

כמה כסף הם יוכלו לגנוב.

We paid them 10 cents per correct question, 50 cents,

שילמנו להם 10 סנט עבור כל תשובה נכונה, 50 סנט,

a dollar, five dollars, 10 dollars per correct question.

דולר אחד, 5 דולרים, 10 דולרים עבור תשובה נכונה.

You would expect that as the amount of money on the table increases,

ניתן לצפות שככל שהסכום "על השולחן" עולה,

people would cheat more, but in fact it wasn't the case.

אנשים ירמו יותר. אבל למעשה, לא כך היה.

We got a lot of people cheating by stealing by a little bit.

קיבלנו הרבה אנשים שמרמים ע"י גניבת מעט.

What about the probability of being caught?

מה לגבי הסבירות להיתפס?

Some people shredded half the sheet of paper,

חלק מהאנשים קרעו חצי מהנייר שלהם,

so there was some evidence left.

כך שנשארו ראיות.

Some people shredded the whole sheet of paper.

חלק מהאנשים קרעו את כל הנייר שלהם.

Some people shredded everything, went out of the room,

חלק מהאנשים קרעו הכל, יצאו מהחדר,

and paid themselves from the bowl of money that had over 100 dollars.

ושילמו לעצמם מקערת הכסף שהכילה יותר מ100 דולר.

You would expect that as the probability of being caught goes down,

ניתן היה לצפות, שככל שהסבירות להיתפס יורדת,

people would cheat more, but again, this was not the case.

אנשים ירמו יותר, אבל, שוב, לא כך היה.

Again, a lot of people cheated by just by a little bit,

שוב, הרבה אנשים רימו אך במעט.

and they were insensitive to these economic incentives.

והם היו אדישים לתמריצים הכלכליים האלה.

So we said, "If people are not sensitive

אז אמרנו, "אם אנשים אדישים

to the economic rational theory explanations, to these forces,

להסברים ההגיוניים של התורה הכלכלית, לכוחות האלה,

what could be going on?"

מה בעצם קורה פה?"

And we thought maybe what is happening is that there are two forces.

וחשבנו שאולי מה שקורה זה שישנם שני כוחות.

At one hand, we all want to look at ourselves in the mirror

מצד אחד, כולנו רוצים להביט במראה

and feel good about ourselves, so we don't want to cheat.

ולהרגיש טוב עם עצמנו, אז אנחנו לא רוצים לרמות.

On the other hand, we can cheat a little bit,

מצד שני, אנחנו יכולים לרמות קצת,

and still feel good about ourselves.

ועדיין להרגיש טוב עם עצמנו.

So, maybe what is happening is that

אז אולי, מה שקורה הוא

there's a level of cheating we can't go over,

שיש רמת רמאות שאנחנו לא יכולים לעבור,

but we can still benefit from cheating at a low degree,

אבל אנחנו בכ"ז יכולים להרוויח מרמאות ברמה נמוכה,

as long as it doesn't change our impressions about ourselves.

כל עוד הרמאות לא משנה את הדימוי העצמי שלנו.

We call this like a personal fudge factor.

אנחנו קוראים לזה "גורם אלתור".

Now, how would you test a personal fudge factor?

עכשיו, איך בודקים גורם אלתור אישי?

Initially we said, what can we do to shrink the fudge factor?

בתחילה שאלנו איך נוכל לצמצם את גורם האלתור?

So, we got people to the lab, and we said,

אז הבאנו אנשים למעבדה ואמרנו:

"We have two tasks for you today."

"יש לנו שתי משימות בשבילכם היום."

First, we asked half the people

ראשית, ביקשנו ממחצית מהאנשים

to recall either 10 books they read in high school,

להיזכר ב10 ספרים שקראו בתיכון,

or to recall The Ten Commandments,

או להיזכר ב10 הדיברות,

and then we tempted them with cheating.

ואז פיתינו אותם עם רמאות.

Turns out the people who tried to recall The Ten Commandments --

הסתבר, שהאנשים שניסו להיזכר ב10 הדיברות --

and in our sample nobody could recall all of The Ten Commandments --

ובמקרה שלנו אף-אחד לא הצליח להיזכר ב10 הדיברות --

but those people who tried to recall The Ten Commandments,

אבל, אותם אנשים שניסו להיזכר ב10 הדיברות

given the opportunity to cheat, did not cheat at all.

בהינתן ההזדמנות לרמות - לא רימו כלל.

It wasn't that the more religious people --

זה לא שהאנשים הדתיים יותר --

the people who remembered more of the Commandments -- cheated less,

אלה שזכרו יותר מהדיברות -- רימו פחות,

and the less religious people --

ושהאנשים הדתיים פחות --

the people who couldn't remember almost any Commandments --

אלה שכמעט ולא הצליחו להיזכר בדיברות --

cheated more.

רימו יותר.

The moment people thought about trying to recall The Ten Commandments,

ברגע שאנשים חשבו על לנסות ולהיזכר ב10 הדיברות

they stopped cheating.

הם הפסיקו לרמות.

In fact, even when we gave self-declared atheists

למעשה, אפילו כשנתנו לאתיאיסטים מוצהרים

the task of swearing on the Bible and we give them a chance to cheat,

את המשימה להישבע על ספר התנ"ך ואז נתנו להם הזדמנות לרמות,

they don't cheat at all.

הם לא רימו כלל.

Now, Ten Commandments is something that is hard

עכשיו, 10 הדיברות הן דבר שקשה

to bring into the education system, so we said,

להכניס למערכת החינוך, אז אמרנו

"Why don't we get people to sign the honor code?"

"למה שלא נגרום לאנשים לחתום על 'קוד אתי'?"

So, we got people to sign,

אז גרמנו להם לחתום:

"I understand that this short survey falls under the MIT Honor Code."

"אני מבין שהסקר הקצר הזה יערך בהתאם לקוד האתי של MIT ."

Then they shredded it. No cheating whatsoever.

ואז הם קרעו את זה לגזרים. שום רמאות בכלל.

And this is particularly interesting,

וזה מאוד מעניין

because MIT doesn't have an honor code.

כי לאוניברסיטת MIT כלל אין "קוד אתי".

(Laughter)

(צחוק)

So, all this was about decreasing the fudge factor.

אז, כל זה מקטין את "גורם האלתור."

What about increasing the fudge factor?

ומה בדבר הגדלת "גורם האלתור"?

The first experiment -- I walked around MIT

הניסוי הראשון -- הסתובבתי בMIT

and I distributed six-packs of Cokes in the refrigerators --

ופיזרתי שישיות של קולה במקררים --

these were common refrigerators for the undergrads.

אלה היו מקררים משותפים לתלמידי התואר הראשון.

And I came back to measure what we technically call

וחזרתי למדוד את מה שאנחנו קוראים לו

the half-lifetime of Coke -- how long does it last in the refrigerators?

"זמן מחצית החיים" של קולה -- כמה זמן היא תשרוד במקררים?

As you can expect it doesn't last very long; people take it.

וכמו שניתן לצפות, היא לא שורדת הרבה זמן. אנשים לוקחים אותה.

In contrast, I took a plate with six one-dollar bills,

להבדיל, לקחתי צלחת עם 6 שטרות בני דולר אחד,

and I left those plates in the same refrigerators.

והשארתי אותם באותם מקררים.

No bill ever disappeared.

אף שטר לא נעלם.

Now, this is not a good social science experiment,

אבל, זה אינו ניסוי טוב במדעי החברה,

so to do it better I did the same experiment

אז כדי לשפר אותו, ערכתי את אותו הניסוי

as I described to you before.

כפי שתיארתי לכם הרגע.

A third of the people we passed the sheet, they gave it back to us.

שליש מהאנשים שקיבלו את דפי הנייר - החזירו אותם,

A third of the people we passed it to, they shredded it,

שליש מהאנשים שקיבלו את הדפים - קרעו אותם, 202 00:09:15,000 --> 00:09:16,000 הם פנו אלינו ואמרו:

they came to us and said,

הם פנו אלינו ואמרו

"Mr. Experimenter, I solved X problems. Give me X dollars."

"מר נסיין, פתרתי X שאלות. תן לי X דולרים."

A third of the people, when they finished shredding the piece of paper,

שליש מהאנשים כשסיימו לקרוע את הניירות

they came to us and said,

באו אלינו ואמרו:

"Mr Experimenter, I solved X problems. Give me X tokens."

"מר נסיין, פתרתי X שאלות, תן לי X אסימונים."

We did not pay them with dollars; we paid them with something else.

לא שילמנו להם בדולרים. שילמנו להם במשהו אחר.

And then they took the something else, they walked 12 feet to the side,

ואז הם לקחו את המשהו האחר, הלכו 4 מטר הצידה,

and exchanged it for dollars.

והחליפו את המשהו הזה בדולרים.

Think about the following intuition.

תחשבו על התפיסה האינטואיטיבית הבאה:

How bad would you feel about taking a pencil from work home,

כמה רע תרגישו אם תיקחו עיפרון מהעבודה הביתה,

compared to how bad would you feel

בהשוואה לכמה רע תרגישו

about taking 10 cents from a petty cash box?

אם תיקחו 10 סנט מהקופה הקטנה במשרד?

These things feel very differently.

הדברים הללו נותנים תחושה שונה לגמרי.

Would being a step removed from cash for a few seconds

האם הרחקת האנשים מהכסף המזומן למשך כמה שניות

by being paid by token make a difference?

ע"י תשלום באסימונים תשפיע?

Our subjects doubled their cheating.

המשתתפים הכפילו את הרמאות שלהם.

I'll tell you what I think

אומר לכם מה אני חושב

about this and the stock market in a minute.

לגבי זה והבורסה בעוד רגע.

But this did not solve the big problem I had with Enron yet,

אבל זה עדיין לא פתר את הבעיה הגדולה שהיתה לי עם "אנרון,"

because in Enron, there's also a social element.

כיוון שב"אנרון" ישנו גם מרכיב חברתי.

People see each other behaving.

אנשים רואים את ההתנהגות של השאר.

In fact, every day when we open the news

למעשה, בכל יום, כשאנחנו פותחים את העיתון

we see examples of people cheating.

אנחנו רואים דוגמאות של אנשים מרמים.

What does this cause us?

איך זה משפיע עלינו?

So, we did another experiment.

אז ערכנו ניסוי נוסף.

We got a big group of students to be in the experiment,

אירגנו קבוצת סטודנטים גדולה לניסוי

and we prepaid them.

ושילמנו להם מראש,

So everybody got an envelope with all the money for the experiment,

כך שכל אחד קיבל מעטפה עם התשלום עבור הניסוי.

and we told them that at the end, we asked them

ואמרנו להם שבסוף, ביקשנו מהם

to pay us back the money they didn't make. OK?

לשלם לנו בחזרה את הכסף שלא הרוויחו. יש?

The same thing happens.

אותו הדבר קרה.

When we give people the opportunity to cheat, they cheat.

כשאנחנו נותנים לאנשים את ההזדמנות לרמות, הם מרמים.

They cheat just by a little bit, all the same.

הם מרמים בקצת, אבל מרמים.

But in this experiment we also hired an acting student.

אבל במקרה הזה שכרנו גם סטודנט למשחק.

This acting student stood up after 30 seconds, and said,

הסטודנט למשחק נעמד לאחר 30 שניות ואמר:

"I solved everything. What do I do now?"

"פתרתי הכל, מה לעשות?"

And the experimenter said, "If you've finished everything, go home.

והנסיין אמר: "אם פתרת הכל, לך הביתה,

That's it. The task is finished."

זהו זה, המשימה נגמרה."

So, now we had a student -- an acting student --

אז עכשיו היה לנו סטודנט -- סטודנט למשחק --

that was a part of the group.

שהיה חלק מהקבוצה.

Nobody knew it was an actor.

אף אחד לא ידע שהוא שחקן.

And they clearly cheated in a very, very serious way.

והיה ברור שהוא רימה בדרך מאוד מאוד חמורה.

What would happen to the other people in the group?

מה יקרה לשאר חברי הקבוצה?

Will they cheat more, or will they cheat less?

האם ירמו יותר או שמא פחות?

Here is what happens.

הנה מה שקרה:

It turns out it depends on what kind of sweatshirt they're wearing.

מסתבר שזה תלוי באיזו חולצה הם לבשו.

Here is the thing.

הנה הקטע,

We ran this at Carnegie Mellon and Pittsburgh.

העברנו את הניסוי בקרנגי-מלון ובפיטסבורג.

And at Pittsburgh there are two big universities,

בפיטסבורג יש שתי אוניברסיטאות גדולות:

Carnegie Mellon and University of Pittsburgh.

קרנגי-מלון והאוניברסיטה של פיטסבורג.

All of the subjects sitting in the experiment

כל המשתתפים בניסוי

were Carnegie Mellon students.

היו תלמידי קרנגי-מלון

When the actor who was getting up was a Carnegie Mellon student --

וכאשר השחקן אשר נעמד היה גם תלמיד של קרמגי-מלון --

he was actually a Carnegie Mellon student --

הוא באמת היה תלמיד של קרנגי-מלון --

but he was a part of their group, cheating went up.

אבל הוא היה חלק מהקבוצה, הרמאות עלתה.

But when he actually had a University of Pittsburgh sweatshirt,

אבל כאשר הוא לבש חולצה של אוניברסיטת פיטסבורג

cheating went down.

הרמאות ירדה.

(Laughter)

(צחוק)

Now, this is important, because remember,

עכשיו, זה חשוב, כיוון שיש לזכור

when the moment the student stood up,

שברגע שהסטודנט נעמד

it made it clear to everybody that they could get away with cheating,

היה ברור לכולם שהם יכולים להתחמק עם הרמאות,

because the experimenter said,

כיוון שהנסיין אמר:

"You've finished everything. Go home," and they went with the money.

"סיימת הכל. לך הביתה" והשחקן הלך עם הכסף.

So it wasn't so much about the probability of being caught again.

אז העניין לא היה ממש הסיכון להיתפס.

It was about the norms for cheating.

זה היה יותר על הנורמות של רמאות.

If somebody from our in-group cheats and we see them cheating,

אם מישהו מתוך הקבוצה שלנו מרמה ואנחנו רואים אותו מרמה

we feel it's more appropriate, as a group, to behave this way.

אנחנו מרגישים שזה יותר ראוי, כקבוצה, להתנהג כך.

But if it's somebody from another group, these terrible people --

אבל אם זה מישהו מקבוצה אחרת, אותם אנשים נוראיים --

I mean, not terrible in this --

אני מתכוון, לא נוראיים ב --

but somebody we don't want to associate ourselves with,

אבל אנשים שאנחנו לא רוצים להזדהות איתם

from another university, another group,

מאוניברסיטה אחרת, קבוצה אחרת,

all of a sudden people's awareness of honesty goes up --

לפתע פתאום המודעות של האנשים ליושר עולה --

a little bit like The Ten Commandments experiment --

קצת כמו הניסוי עם 10 הדיברות --

and people cheat even less.

והם מרמים עוד פחות.

So, what have we learned from this about cheating?

אז מה למדנו על רמאות מכל זה?

We've learned that a lot of people can cheat.

למדנו שהרבה אנשים יכולים לרמות.

They cheat just by a little bit.

הם מרמים רק במעט.

When we remind people about their morality, they cheat less.

כשאנחנו מזכירים להם את המוסר שלהם, הם מרמים פחות.

When we get bigger distance from cheating,

כשאנחנו מתרחקים מהרמאות,

from the object of money, for example, people cheat more.

מאובייקט הכסף, למשל, הם מרמים יותר.

And when we see cheating around us,

וכשאנחנו רואים רמאות מסביבנו,

particularly if it's a part of our in-group, cheating goes up.

בייחוד אם זה מתוך הקבוצה שלנו, הרמאות עולה.

Now, if we think about this in terms of the stock market,

עכשיו, אם נחשוב על זה במונחים של הבורסה,

think about what happens.

חשבו מה קורה.

What happens in a situation when you create something

מה קורה כשיוצרים משהו,

where you pay people a lot of money

כשמשלמים לאנשים הרבה כסף

to see reality in a slightly distorted way?

כדי לראות את המציאות בצורה מעט מעוותת.

Would they not be able to see it this way?

האם הם לא יצליחו לראות את המציאות כך?

Of course they would.

בוודאי שיצליחו.

What happens when you do other things,

מה קורה כשעושים דברים אחרים,

like you remove things from money?

כשמפרידים דברים מכסף?

You call them stock, or stock options, derivatives,

קוראים לזה מניות, אופציות, נגזרים,

mortgage-backed securities.

ניירות ערך מגובי משכנתאות.

Could it be that with those more distant things,

היתכן שעם דברים יותר מרוחקים כאלה,

it's not a token for one second,

שאינם אסימון לשנייה אחת,

it's something that is many steps removed from money

אלא דבר שמרוחק צעדים רבים מכסף

for a much longer time -- could it be that people will cheat even more?

למשך זמן ארוך הרבה יותר -- הייתכן שאנשים ירמו אפילו יותר?

And what happens to the social environment

ומה קורה לסביבה החברתית

when people see other people behave around them?

כשאנשים רואים אחרים מתנהגים כך סביבם?

I think all of those forces worked in a very bad way

אני חושב שכל הכוחות האלה פועלים בצורה רעה

in the stock market.

בבורסה.

More generally, I want to tell you something

ובאופן כללי, אני רוצה להגיד לכם משהו

about behavioral economics.

על כלכלה התנהגותית.

We have many intuitions in our life,

יש בחיינו הרבה אינטואיציות,

and the point is that many of these intuitions are wrong.

והנקודה היא שהרבה מהאינטואיציות הללו שגויות.

The question is, are we going to test those intuitions?

השאלה היא, האם נבחן את האינטואיציות האלה?

We can think about how we're going to test this intuition

אנחנו יכולים לחשוב איך לבחון את האינטואיציות האלה

in our private life, in our business life,

בחיינו הפרטיים, בחיינו העסקיים,

and most particularly when it goes to policy,

ובייחוד כשזה נוגע לנושאי מדיניות,

when we think about things like No Child Left Behind,

כשאנחנו חושבים על דברים כמו "לא משאירים אף ילד מאחור,"

when you create new stock markets, when you create other policies --

כשיוצרים שווקי מניות חדשים, יוצרים מדיניות חדשה --

taxation, health care and so on.

מיסוי, ביטוח בריאות ועוד.

And the difficulty of testing our intuition

והקושי שבבחינת האינטואיציה שלנו

was the big lesson I learned

היה השיעור שלמדתי

when I went back to the nurses to talk to them.

כשחזרתי לדבר עם האחיות.

So I went back to talk to them

אז חזרתי לדבר איתן,

and tell them what I found out about removing bandages.

ולספר להן מה שגיליתי לגבי הסרת התחבושות.

And I learned two interesting things.

ולמדתי שני דברים מעניינים,

One was that my favorite nurse, Ettie,

אחד היה, שהאחות החביבה עלי ביותר, אתי,

told me that I did not take her pain into consideration.

אמרה לי שלא החשבתי את הכאב שלה בשיקולי.

She said, "Of course, you know, it was very painful for you.

היא אמרה: "כמובן, אתה יודע, זה היה מאוד כואב עבורך.

But think about me as a nurse,

אבל חשוב עלי כאחות,

taking, removing the bandages of somebody I liked,

להלביש ולהוריד תחבושות ממישהו שחיבבתי,

and had to do it repeatedly over a long period of time.

והייתי צריכה לעשות זאת שוב ושוב לאורך זמן רב.

Creating so much torture was not something that was good for me, too."

יצירת סבל כה רב היא משהו שקשה גם לי."

And she said maybe part of the reason was it was difficult for her.

והיא אמרה, אולי זה חלק מהסיבה שבגללה זה היה קשה עבורה

But it was actually more interesting than that, because she said,

אבל זה היה יותר מעניין מזה, כי היא אמרה:

"I did not think that your intuition was right.

"אני לא חשבתי שהאינטואיציה שלך היתה נכונה.

I felt my intuition was correct."

אני הרגשתי שהאינטואיציה שלי נכונה."

So, if you think about all of your intuitions,

אז אם תחשבו על כל האינטואיציות שיש לכם,

it's very hard to believe that your intuition is wrong.

זה מאוד קשה לחשוב שהאינטואיציה שלכם שגויה.

And she said, "Given the fact that I thought my intuition was right ..." --

והיא אמרה: "בהתחשב בעובדה שחשבתי שהאינטואיציה שלי נכונה" --

she thought her intuition was right --

היא חשבה שהאינטואיציה שלה נכונה --

it was very difficult for her to accept doing a difficult experiment

היה לה מאוד קשה לקבל את הצורך לערוך ניסוי קשה

to try and check whether she was wrong.

שיבדוק אם היא טועה.

But in fact, this is the situation we're all in all the time.

אבל למעשה, זה המצב שבו אנחנו נמצאים כל הזמן.

We have very strong intuitions about all kinds of things --

יש לנו אינטואיציות חזקות לגבי כל מיני דברים --

our own ability, how the economy works,

היכולות שלנו, איך שהכלכלה עובדת,

how we should pay school teachers.

כמה צריך לשלם למורים בבתי הספר.

But unless we start testing those intuitions,

אבל אם לא נתחיל לבדוק את האינטואיציות האלה

we're not going to do better.

אנחנו לא נשתפר.

And just think about how better my life would have been

ותחשבו כמה חיי היו יכולים להיות יותר טובים

if these nurses would have been willing to check their intuition,

אם אותן אחיות היו מוכנות לבדוק את האינטואיציות שלהן

and how everything would have been better

ואיך הכל היה יותר טוב

if we just start doing more systematic experimentation of our intuitions.

אם רק היינו עושים יותר בדיקות שיטתיות של האינטואיציות שלנו

Thank you very much.

תודה רבה.