Sally Kohn: Don’t like clickbait? Don’t click

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

So recently,

אז לאחרונה,

some white guys and some black women

כמה בחורים לבנים וכמה נשים שחורות

swapped Twitter avatars, or pictures online.

החליפו אווטרים בטוויטר, או תמונות ברשת.

They didn't change their content,

הם לא שינו את התוכן שלהם,

they kept tweeting the same as usual,

הם המשיכו לצייץ כרגיל,

but suddenly, the white guys noticed

אבל פתאום, הבחורים הלבנים שמו לב

they were getting called the n-word all the time

שקוראים להם כושי כל הזמן

and they were getting the worst kind of online abuse,

והם ספגו התעללות אינטרנטית הכי גרועה,

whereas the black women all of a sudden

בעוד הנשים השחורות פתאום

noticed things got a lot more pleasant for them.

שמו לב שהדברים נעשו הרבה יותר נעימים בישבילן.

Now, if you're my five-year-old,

עכשיו, אם אתם הילד בן החמש שלי,

your Internet consists mostly of puppies and fairies

האינטרנט שלכם מכיל בעיקר גורים ופייות

and occasionally fairies riding puppies.

ולפעמים פיות שרוכבות על גורים.

That's a thing. Google it.

יש כזה דבר, תגגלו את זה.

But the rest of us know that the Internet

אבל אנחנו יודעים שהאינטרנט

can be a really ugly place.

יכול להיות מקום ממש מכוער.

I'm not talking about the kind of colorful debates

אני לא מדברת על סוג הוויכוחים הצבעוניים

that I think are healthy for our democracy.

שאני חושבת שבריאים לדמוקרטיה.

I'm talking about nasty personal attacks.

אני מדברת על התקפות אישיות מכוערות.

Maybe it's happened to you, but it's at least

אולי זה קרה לכם, אבל הסיכוי שזה יקרה

twice as likely to happen, and be worse,

הוא כפול, וגרוע יותר,

if you're a woman, a person of color, or gay,

אם את אישה, אדם לא לבן, או הומוסקסואל,

or more than one at the same time.

או יותר מאחד מאלה באותו הזמן.

In fact, just as I was writing this talk,

למעשה, ממש כשכתבתי את ההרצאה הזו,

I found a Twitter account called @SallyKohnSucks.

מצאתי את חשבון הטוויטר הזה שנקרא @SallyKohnSucks (סאלי קוהן דפוקה)

The bio says that I'm a

התאור אומר שאני

"man-hater and a bull dyke and the only thing I've ever accomplished with my career

"שונאת גברים ולסבית כוחנית והדבר היחיד שהשגתי בקריירה שלי

is spreading my perverse sexuality."

זה להפיץ את המיניות הסוטה שלי."

Which, incidentally, is only a third correct.

שבמקרה, רק שליש מזה נכון.

I mean, lies! (Laughter)

אני מתכוונת, שקרים! (צחוק)

But seriously, we all say we hate this crap.

אבל באמת, כולנו אומרים שאנחנו שונאים את החרא הזה.

The question is whether you're willing to make

השאלה היא אם אתם מוכנים לעשות

a personal sacrifice to change it.

הקרבה אישית כדי לשנות את זה.

I don't mean giving up the Internet.

אני לא מתכוונת לוותר על האינטרנט.

I mean changing the way you click,

אני מתכוונת לשנות את הדרך בה אתם מקליקים,

because clicking is a public act.

מפני שלחיצה היא פעולה פומבית.

It's no longer the case

זה לא המקרה יותר

that a few powerful elites control all the media

שכמה אליטיסטים חזקים שולטים בכל המדיה

and the rest of us are just passive receivers.

ואנחנו הנותרים פשוט מקבלים באופן פסיבי.

Increasingly, we're all the media.

יותר ויותר, כולנו המדיה.

I used to think, oh, okay, I get dressed up,

הייתי חושבת, או, אוקיי, אני מתלבשת,

I put on a lot of makeup,

אני מתאפרת הרבה,

I go on television, I talk about the news.

אני מופיעה בטלוויזיה, אני מדברת על חדשות.

That is a public act of making media.

זו פעולה פומבית של יצירת מדיה.

And then I go home and I browse the web

ואז אני הולכת הביתה ואני משוטטת באינטרנט

and I'm reading Twitter,

ואני קוראת בטוויטר,

and that's a private act of consuming media.

וזו פעולה פרטית של צריכת מדיה.

I mean, of course it is. I'm in my pajamas.

אני מתכוונת, כמובן שזה כך. אני בפיג'מה שלי.

Wrong.

טעות.

Everything we blog, everything we Tweet,

כל מה שאנחנו כותבים בבלוג, כל מה שאנחנו מצייצים,

and everything we click

וכל מה שאנחנו לוחצים עליו

is a public act of making media.

זו פעולה פומבית של ליצור מדיה.

We are the new editors.

אנחנו העורכים החדשים.

We decide what gets attention

אנחנו מחליטים מה מקבל תשומת לב

based on what we give our attention to.

בהתבסס על מה אנחנו נותנים לו תשומת לב.

That's how the media works now.

כך המדיה עובדת עכשיו.

There's all these hidden algorithms that decide

יש את כל האלגוריתמים החבויים האלה שמחליטים

what you see more of and what we all see more of

מה אתם רואים יותר ומה כולנו רואים יותר

based on what you click on,

בהתבסס על מה שאתם לוחצים עליו,

and that in turn shapes our whole culture.

וזה בתורו מעצב את כל התרבות שלנו.

Over three out of five Americans think we have

יותר משלושה מתוך חמישה אמריקאים חושבים שיש לנו

a major incivility problem in our country right now,

בעיית תרבות קשה במדינה עכשיו,

but I'm going to guess that at least three out of five

אבל אני אנחש שלפחות שלושה מתוך חמישה

Americans are clicking on the same insult-oriented,

אמריקאים מקליקים על אותו זבל מוכוון פוגענות

rumor-mongering trash that feeds

מחרחר שמועות שמזין

the nastiest impulses in our society.

את הדחפים הכי מגעילים בחברה שלנו.

In an increasingly noisy media landscape,

במפת מדיה רועשת יותר ויותר

the incentive is to make more noise to be heard,

התמריץ הוא לעשות יותר רעש כדי להשמע,

and that tyranny of the loud

ושהעריצות של הרועש

encourages the tyranny of the nasty.

מעודדת את העריצות של המגעיל.

It does not have to be that way.

זה לא חייב להיות כך.

It does not.

זה לא.

We can change the incentive.

אנחנו יכולים לשנות את התמריץ.

For starters, there are two things we can all do.

בתור התחלה, יש שני דברים שאנחנו יכולים לעשות.

First, don't just stand by the sidelines when you see someone getting hurt.

ראשית, פשוט אל תעמדו בצד כשאתם רואים מישהו נפגע.

If someone is being abused online, do something.

אם מתעללים במישהו ברשת, תעשו משהו.

Be a hero. This is your chance.

תהיו גיבורים. זו ההזדמנות שלכם.

Speak up. Speak out. Be a good person.

דברו, תצעקו. תהיו אדם טוב.

Drown out the negative with the positive.

הטביעו את השלילי בחיובי.

And second, we've got to stop clicking

ושנית, אנחנו חייבים להפסיק להקליק

on the lowest-common-denominator, bottom-feeding

על המכנה המשותף הנמוך, אוכלי התחתית

linkbait.

פתיון לינקים.

If you don't like the 24/7 all Kardashian

אתם אתם לא אוהבים את הקרדשיאנים 24/7

all the time programming,

בלוח השידורים על הזמן,

you've got to stop clicking on the stories

אתם חייבים להפסיק להקליק על הסיפורים

about Kim Kardashian's sideboob.

על השד הצידי של קים קרדשיאן.

I know you do it. (Applause)

אני יודעת שאתם עושים את זה. (מחיאות כפיים)

You too, apparently.

גם אתם, מסתבר.

I mean, really, same example:

אני מתכוונת, באמת, אותו הסבר:

if you don't like politicians calling each other names,

אם אתם לא אוהבים פוליטקאים שקוראים אחד לשני בשמות,

stop clicking on the stories

תפסיקו להקליק על הסיפורים

about what one guy in one party called the other guy in the other party.

על מה איש אחד במפלגה אחת קרא לבחור אחר במפלגה אחרת.

Clicking on a train wreck just pours gasoline on it.

הקלקה על תאונת רכבת פשוט שופכת דלק עליה.

It makes it worse, the fire spreads.

זה עושה את זה לגרוע יותר, האש מתפשטת.

Our whole culture gets burned.

כל התרבות שלנו נשרפת.

If what gets the most clicks wins,

אם מה שמקבל הכי הרבה קליקים מנצח,

then we have to start shaping the world we want

אז אנחנו צריכים להתחיל לעצב את העולם שאנחנו רוצים

with our clicks,

עם הקליקים שלנו,

because clicking is a public act.

מפני שהקלקה היא פעולה ציבורית.

So click responsibly. Thank you.

אז תקליקו באחריות. תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)