Ananda Shankar Jayant fights cancer with dance

מתרגם: Amit Lampit מבקר: Sigal Tifferet

(Music)

(מוסיקה)

[Sanskrit]

[סנסקריט]

This is an ode to the mother goddess,

זהו שיר הלל לאלילה האם,

that most of us in India learn when we are children.

שרובנו בהודו לומדים בתור ילדים.

I learned it when I was four

למדתי אותו בגיל ארבע

at my mother's knee.

על ברכי אימי.

That year she introduced me to dance,

באותה שנה היא ערכה לי היכרות עם הריקוד.

and thus began

וכך התחיל

my tryst with classical dance.

המפגש שלי עם מחול קלאסי.

Since then -- it's been four decades now --

מאז -- וכבר ארבעה עשורים --

I've trained with the best in the field,

התאמנתי עם הטובים ביותר בתחום,

performed across the globe,

הופעתי מסביב לעולם,

taught young and old alike,

לימדתי צעירים ומבוגרים,

created, collaborated,

יצרתי, שיתפתי פעולה,

choreographed,

עסקתי בכוריאוגרפיה,

and wove a rich tapestry

וארגתי שטיח נרחב

of artistry, achievement and awards.

של אמנותיות, הישגים ותארים.

The crowning glory was in 2007,

היהלום שבכתר היה בשנת 2007,

when I received this country's

כאשר קיבלתי את התואר האזרחי

fourth highest civilian award, the Padma Shri,

הרביעי בחשיבותו במדינה הזו, הפדמשרי,

for my contribution to art.

על תרומתי לאומנות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But nothing, nothing prepared me

אבל כלום, כלום לא הכין אותי

for what I was to hear

למה שעמדתי לשמוע

on the first of July 2008.

באחד ביולי, 2008,

I heard the word "carcinoma."

שמעתי את המילה "קרצינומה".

Yes, breast cancer.

כן, סרטן השד.

As I sat dumbstruck in my doctor's office,

בעודי יושבת המומה במשרדו של הרופא שלי,

I heard other words:

שמעתי מילים אחרות

"cancer," "stage," "grade."

"סרטן", "שלב", "דרגה".

Until then, Cancer was the zodiac

עד אז, סרטן היה המזל

sign of my friend,

של החברה שלי,

stage was what I performed on,

על במה (אנגלית: גם שלב) הופעתי,

and grades were what I got in school.

ודרגות (ציונים) היו מה שקיבלתי בבית הספר.

That day, I realized

באותו יום, הבנתי

I had an unwelcome, uninvited,

שיש לי שותף בלתי רצוי

new life partner.

ובלתי מוזמן בחיי.

As a dancer,

כרקדנית,

I know the nine rasas or the navarasas:

אני מכירה את תשעת הבעות הפנים של הנווראסאס:

anger, valor,

זעם, אומץ,

disgust, humor

גועל, הומור

and fear.

ופחד.

I thought I knew what fear was.

חשבתי שידעתי מהו פחד.

That day, I learned what fear was.

באותו יום, למדתי מהו פחד.

Overcome with the enormity of it all

בעודי מתגברת על הזוועה

and the complete feeling of loss of control,

ועל התחושה המוחלטת של אובדן שליטה,

I shed copious tears

הזלתי דמעות רבות

and asked my dear husband, Jayant.

ושאלתי את בעלי היקר, ג'יינט.

I said, "Is this it? Is this the end of the road?

אמרתי, "זהו זה? זהו סוף הדרך?

Is this the end of my dance?"

הזהו סופו של הריקוד שלי?"

And he, the positive soul that he is,

והוא, נשמה חיובית שכמותו,

said, "No, this is just a hiatus,

אמר, "לא, זוהי רק הפוגה,

a hiatus during the treatment,

הגופה לזמן הטיפול,

and you'll get back to doing what you do best."

ואת תשובי לעשות מה שאת עושה הכי טוב."

I realized then

אז הבנתי

that I, who thought I had complete control of my life,

שאני שחשבתי שיש לי שליטה מוחלטת על חיי,

had control of only three things:

יכולתי לשלוט רק על שלושה דברים:

My thought, my mind --

החשיבה שלי, המחשבה שלי --

the images that these thoughts created --

המראות שהמחשבות האלה יצרו --

and the action that derived from it.

והפעולות שנובעות מכך.

So here I was wallowing

אז הנה אני מתבוססת

in a vortex of emotions

בסבך רגשי

and depression and what have you,

ודכאון ומה שתרצו,

with the enormity of the situation,

בעוצמת המקרה,

wanting to go to a place of healing, health and happiness.

עם רצון להתקדם אל מקום של ריפוי, בריאות ואושר.

I wanted to go from where I was

רציתי ללכת מהיכן שהייתי

to where I wanted to be,

אל היכן שרציתי,

for which I needed something.

ולכך הייתי זקוקה למשהו.

I needed something that would pull me out of all this.

הייתי זקוקה למשהו שימשוך אותי החוצה מכל זה.

So I dried my tears,

אז ייבשתי את דמעותיי,

and I declared to the world at large ...

והצהרתי בפני העולם כולו ...

I said, "Cancer's only one page in my life,

אמרתי, "הסרטן הוא רק דף אחד בחיי,

and I will not allow this page to impact the rest of my life."

ולא אאפשר לדף הזה להשפיע על שאר חיי."

I also declared to the world at large

הצהרתי גם בפני העולם כולו

that I would ride it out,

שאתגבר על זה,

and I would not allow cancer to ride me.

ולא אתן למחלה לגבור עלי.

But to go from where I was

אבל כדי ללכת מהיכן שהייתי

to where I wanted to be,

להיכן שרציתי,

I needed something.

הייתי זקוקה למשהו.

I needed an anchor, an image,

נזקקתי לדימוי, לעוגן,

a peg

ליתד,

to peg this process on,

עליו אוכל לקבע את התהליך,

so that I could go from there.

כדי שאוכל ללכת משם.

And I found that in my dance,

ומצאתי זאת במחול שלי,

my dance, my strength, my energy, my passion,

המחול שלי, החוזק שלי, כוחי, תשוקתי,

my very life breath.

מטרת חיי.

But it wasn't easy.

אבל זה לא היה קל.

Believe me, it definitely wasn't easy.

האמינו לי, זה בהחלט לא היה קל.

How do you keep cheer

איך שומרים על שמחת חיים

when you go from beautiful

כאשר את הופכת מיפה

to bald in three days?

לקירחת בשלושה ימים?

How do you not despair

איך את לא מתייאשת

when, with the body ravaged by chemotherapy,

כאשר, עם גוף הרוס מכימותרפיה,

climbing a mere flight of stairs was sheer torture,

טיפוס בגרם מדרגות בודד היה עינוי מוחלט,

that to someone like me who could dance for three hours?

למישהי כמוני שיכלה לרקוד במשך שלוש שעות?

How do you not get overwhelmed

איך את לא מוכרעת

by the despair and the misery of it all?

על ידי הייאוש והסבל שבדבר?

All I wanted to do was curl up and weep.

כל מה שרציתי לעשות היה להצטנף וליבב.

But I kept telling myself fear and tears

אבל שבתי ואמרתי לעצמי שפחד ודמעות

are options I did not have.

הן לא אפשרות בשבילי.

So I would drag myself into my dance studio --

אז גררתי את עצמי לסדנת המחול שלי,

body, mind and spirit -- every day into my dance studio,

גוף, מחשבה ורוח, כל יום לסדנת המחול שלי,

and learn everything I learned

וכל מה שלמדתי

when I was four, all over again,

כשהייתי בת ארבע, מחדש,

reworked, relearned, regrouped.

עבדתי מחדש, למדתי מחדש, קיבצתי מחדש

It was excruciatingly painful, but I did it.

הכאבים היו עזים מנשוא, אבל עשיתי זאת.

Difficult.

קשה.

I focused on my mudras,

התרכזתי בצעדי הריקוד שלי,

on the imagery of my dance,

בצורניות הריקוד,

on the poetry and the metaphor

בשירה ובדימוי

and the philosophy of the dance itself.

ובפילוסופיה של המחול עצמו.

And slowly, I moved out

ולאט לאט, יצאתי

of that miserable state of mind.

מהמצב הנפשי האומלל הזה.

But I needed something else.

אבל הייתי צריכה דבר נוסף.

I needed something to go that extra mile,

הייתי צריכה משהו כדי ללכת את הצעד הנוסף.

and I found it in that metaphor

ומצאתי את זה בדימוי

which I had learned from my mother when I was four.

שלמדתי מאמי כשהייתי בת ארבע.

The metaphor of Mahishasura Mardhini,

הדימוי מאהישאזורה מרדהיני,

of Durga.

של דורגה.

Durga, the mother goddess, the fearless one,

דורגה, האלה-האם, חסרת המורא,

created by the pantheon of Hindu gods.

נוצרה ע"י האלים ההינדים.

Durga, resplendent, bedecked, beautiful,

דורגה, קורנת, מעוטרת, יפה,

her 18 arms

18 הזרועות שלה

ready for warfare,

מוכנות ללחימה,

as she rode astride her lion

ברוכבה על האריה שלה

into the battlefield to destroy Mahishasur.

אל שדה הקרב כדי להשמיד את מאהישסור.

Durga, the epitome

דורגה, התגלמות

of creative feminine energy,

כח היצירה הנשי,

or shakti.

או שקטי.

Durga, the fearless one.

דורגה, חסרת המורא.

I made that image of Durga

הפכתי את הדמות של דורגה

and her every attribute, her every nuance,

וכל תכונה וניואנס שלה

my very own.

לשלי.

Powered by the symbology of a myth

מועצמת על ידי הסימבוליות של המיתוס

and the passion of my training,

והלהט באימונים שלי,

I brought laser-sharp focus into my dance,

הפכתי את המחול שלי לחד כלייזר.

laser-sharp focus to such an extent

חדות לייזר שכזו

that I danced a few weeks after surgery.

שרקדתי כמה שבועות אחרי ניתוח.

I danced through chemo and radiation cycles,

רקדתי בזמן מחזורי כימותרפיה והקרנות,

much to the dismay of my oncologist.

למורת רוחו של האונקולוג שלי.

I danced between chemo and radiation cycles

רקדתי בין מחזורי כימותרפיה והקרנות

and badgered him to fit it

והצקתי לו כדי שיתאים אותם

to my performing dance schedule.

ללוח זמני ההופעות שלי.

What I had done

מה שעשיתי

is I had tuned out of cancer

היה להפסיק להתרכז בסרטן

and tuned into my dance.

ולהתרכז במחול שלי.

Yes, cancer has just been one page in my life.

כן, הסרטן היה רק דף אחד בחיי.

My story

הסיפור שלי

is a story of overcoming setbacks,

הוא סיפור של התגברות על עיכובים,

obstacles and challenges

מכשולים ואתגרים

that life throws at you.

שהחיים מציבים בפנייך.

My story is the power of thought.

הסיפור שלי הוא כח המחשבה.

My story is the power of choice.

הסיפור שלי הוא כח הבחירה.

It's the power of focus.

הוא כוח המיקוד.

It's the power of bringing ourselves

הוא הכח להביא את עצמנו

to the attention of something that so animates you,

להתרכז במשהו כה מחייה,

so moves you,

כה מניע,

that something even like cancer becomes insignificant.

שאפילו משהו כמו סרטן נהיה משני.

My story is the power of a metaphor.

הסיפור שלי הוא כח הדימוי.

It's the power of an image.

הוא כוח התדמית.

Mine was that of Durga,

שלי היתה זו של דורגה,

Durga the fearless one.

דורגה חסרת המורא.

She was also called Simhanandini,

היא גם נקראה סימהאנאדיני,

the one who rode the lion.

זו אשר רכבה על האריה.

As I ride out,

כאשר רכבתי החוצה,

as I ride my own inner strength,

כאשר רכבתי על הכח הפנימי שלי,

my own inner resilience,

החסינות הפנימית שלי,

armed as I am with what medication can provide

חמושה כפי שאני במה שתרופות יכולות לספק

and continue treatment,

והמשכתי בטיפולים,

as I ride out into the battlefield of cancer,

בעודי רוכבת אל שדה הקרב של הסרטן,

asking my rogue cells to behave,

מבקשת מהתאים הסוררים שלי להתנהג כשורה,

I want to be known not as a cancer survivor,

אני רוצה לקבל הכרה, לא כניצולת הסרטן,

but as a cancer conqueror.

אלא ככובשת הסרטן.

I present to you an excerpt of that work

אני מציגה בפניכם קטע מהמופע הזה

"Simhanandini."

"סימהאנדיני".

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Music)

(מוסיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)