Are we born to run? | Christopher McDougall

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

Running: it's basically just right, left, right, left, yeah?

ריצה: זה בעצם רק ימין, שמאל, ימין, שמאל, נכון?

I mean, we've been doing it for two million years,

כלומר, אנחנו עושים את זה כבר 2 מיליון שנים,

אז קצת יהיר מצידי להניח

so it's kind of arrogant to assume that I've got something to say

שיש לי משהו חדש לומר

that hasn't been said and performed better a long time ago.

שעדין לא נאמר מזמן.

But the cool thing about running, as I've discovered,

אבל הדבר היפה בריצה, כפי שגיליתי,

הוא שמשהו מוזר קורה

is that something bizarre happens in this activity all the time.

בפעילות הזו כל הזמן.

Case in point: A couple months ago, if you saw the New York City Marathon,

לדוגמא: לפני חודשיים, אם ראיתם את מרתון ניו-יורק,

אני בטוח שראיתם משהו

I guarantee you, you saw something that no one has ever seen before.

שאף אחד לא ראה לפני כן.

An Ethiopian woman named Derartu Tulu turns up at the starting line.

אשה אתיופית בשם דררטו טולו

מגיעה לקו הזינוק.

היא בת 37,

She's 37 years old.

She hasn't won a marathon of any kind in eight years,

היא לא ניצחה אף מרתון ב8 שנים,

ובחודשים שקדמו לתחרות

and a few months previously,

she had almost died in childbirth.

היא כמעט מתה בלידה.

Derartu Tulu was ready to hang it up and retire from the sport,

דררטו טולו כבר עמדה לפרוש מתחרויות,

אבל היא החליטה להמר על הכל

but she decided she'd go for broke

and try for one last big payday in the marquee event,

וללכת על הפרס הגדול

בארוע הבולט,

the New York City Marathon.

מרתון ניו יורק.

Except -- bad news for Derartu Tulu -- some other people had the same idea,

אבל - חדשות רעות לדררטו טולו - היו עוד כמה עם אותו רעיון,

כולל הזוכה בזהב באולימפיאדה

including the Olympic gold medalist,

ופולה רדקליף, חיה רעה,

and Paula Radcliffe, who is a monster,

רצת המרתון המהירה ביותר בהיסטוריה, בגדול.

the fastest woman marathoner in history by far.

Only 10 minutes off the men's world record,

רחוקה רק 10 ד' משיא העולם לגברים,

פולה רדקליף היא בלתי מנוצחת.

Paula Radcliffe is essentially unbeatable.

אלה המתחרים שלה.

That's her competition.

האקדח יורה, והיא אפילו לא אנדרדוג,

The gun goes off, and -- I mean, she's not even an underdog;

היא מתחת לאנדרדוגים.

she's, like, under the underdogs.

But the under-underdog hangs tough,

אבל התת-אנדרדוג מחזיקה מעמד.

ולאחר 22 מתוך 26 המייל בתחרות,

and 22 miles into a 26-mile race,

there is Derartu Tulu, up there with the lead pack.

הנה דררטו טולו

למעלה בקבוצה המובילה.

Now, this is when something really bizarre happens.

ואז קורה משהו ממש מוזר.

Paula Radcliffe, the one person who is sure to snatch the big paycheck

פולה רדקליף, מי שכולם בטוחים שתקטוף את הפרס

תחת ידיה של דררטו טולו התת-אנדרדוג,

from Derartu Tulu's under-underdog hands,

לפתע לופתת את רגלה ומתחילה לסגת.

suddenly grabs her leg and starts to fall back.

So we all know what to do in this situation, right?

אנחנו יודעים מה לעשות במצב כזה, נכון?

מכניסים לה מרפק בשיניים

You give her a quick crack in the teeth with your elbow

וטסים לקו הסיום.

and blaze for the finish line.

Derartu Tulu ruins the script.

דררטו טולו הורסת את התסריט הזה.

Instead of taking off,

במקום להמריא,

she falls back and she grabs Paula Radcliffe,

היא נסוגה, תופסת את פולה רדקליף,

and says, "Come on. Come with us. You can do it."

אומרת, "קדימה, בואי איתנו, את יכולה לעשות את זה."

So Paula Radcliffe, unfortunately, does it.

אז פולה רדקליף, לרוע המזל, עושה את זה.

היא משיגה את הקבוצה המובילה

She catches up with the lead pack

and is pushing toward the finish line.

ודוחפת לעבר קו הסיום.

But then she falls back again.

אבל אז היא מתחילה לסגת שוב.

The second time, Derartu Tulu grabs her and tries to pull her.

ובפעם השניה דררטו טולו תופסת אותה ומנסה למשוך אותה.

ופולה רדקליף בנקודה הזו אומרת,

And Paula Radcliffe, at that point, says, "I'm done. Go."

"אני גמורה. רוצי."

So that's a fantastic story, and we all know how it ends.

אז זה סיפור פנטסטי, וכולנו יודעים איך הוא מסתיים.

She loses the check,

היא מפסידה את הצ'ק,

but she goes home with something bigger and more important.

אבל חוזרת הביתה עם משהו הרבה יותר גדול וחשוב.

Except Derartu Tulu ruins the script again.

אבל דררטו טולו הורסת את התסריט שוב.

Instead of losing, she blazes past the lead pack and wins.

במקום להפסיד היא עוקפת בלהבה את החבורה המובילה ומנצחת,

Wins the New York City Marathon,

מנצחת את מרתון ניו יורק,

goes home with a big fat check.

הולכת הביתה עם צ'ק גדול ושמן.

It's a heartwarming story,

זה סיפור שמחמם את הלב,

but if you drill a little bit deeper,

אבל אם תחפרו מעט יותר עמוק,

you've got to sort of wonder about what exactly was going on there.

אתם חייבים לתהות מה בדיוק קרה שם.

When you have two outliers in one organism,

כשיש לכם שתי חריגות ביצור אחד,

זו אינה מקריות.

it's not a coincidence.

When you have someone who is more competitive and more compassionate

כשיש מישהו שהוא יותר תחרותי ויותר רחום

מכל אחד אחר בתחרות, גם זו אינה מקריות.

than anybody else in the race, again, it's not a coincidence.

תראו לי יצור עם קרומים על הרגלים וזימים -

You show me a creature with webbed feet and gills;

somehow water's involved.

ברור שהוא קשור למים.

Someone with that kind of heart, there's some kind of connection there.

מישהו עם לב כזה, יש כאן איזה שהוא קשר.

And the answer to it, I think, can be found

והתשובה, אני חושב,

נמצאת בקניוני הנחושת של מקסיקו,

down in the Copper Canyons of Mexico,

where there's a reclusive tribe, called the Tarahumara Indians.

שם חי שבט מתבודד,

הנקרא טראהומרה.

Now, the Tarahumara are remarkable for three things.

האינדיאנים של הטראהומרה יוצאי דופן בשלוש דברים.

הראשון,

Number one is:

they have been living essentially unchanged for the past 400 years.

הם חיים היום

כפי שחיו לפני 400 שנה.

When the conquistadors arrived in North America you had two choices:

כשהכובשים הגיעו לצפון אמריקה, היו לך שתי אפשרויות:

או להילחם מולם, או לברוח.

you either fight back and engage or you could take off.

המאיה והאצטק נלחמו,

The Mayans and Aztecs engaged,

וזו הסיבה לכך שיש מעט מאוד אנשי מאיה ואצטק.

which is why there are very few Mayans and Aztecs.

The Tarahumara had a different strategy.

לטראהומרה היתה אסטרטגיה שונה.

They took off and hid

הם ברחו והתחבאו

in this labyrinthine, networking, spider-webbing system of canyons

בתוך מערכת קניונים,

מבוך דמוי קורי עכביש,

הנקראת קניוני הנחושת,

called the Copper Canyons.

And there they've remained since the 1600s,

ושם הם נשארו מאז המאה ה17,

בערך כפי שחיו מאז ומעולם.

essentially the same way they've always been.

The second thing remarkable about the Tarahumara is:

הדבר השני המדהים בטראהומרה

deep into old age -- 70 to 80 years old --

הוא שגם בגיל מבוגר מאוד - 70, 80,

these guys aren't running marathons;

הם רצים, לא מרתונים,

they're running mega-marathons.

אלא מגה-מרתונים.

They're not doing 26 miles,

הם לא רצים 42 ק"מ,

they're doing 100, 150 miles at a time,

הם רצים 150-250 ק"מ בפעם,

and apparently without injury, without problems.

וללא פציעות או בעיות, כך נראה.

The last thing that's remarkable about the Tarahumara is:

הדבר האחרון שמדהים בטראהומרה

all the things we're going to be talking about today,

הוא שכל הדברים שנדבר עליהם היום,

כל הדברים שאנחנו מנסים לפתור

all the things we're trying to use all of our technology

בעזרת הטכנולוגיה וכח החשיבה שלנו,

and brain power to solve --

things like heart disease and cholesterol and cancer;

דברים כמו מחלות לב, כולסטרול, סרטן,

ופשע, לחימה, אלימות, דכאון -

crime, warfare and violence; clinical depression -- all this stuff --

כל הדברים האלה - הטראהומרה לא מכירים אותם.

the Tarahumara don't know what you're talking about.

הם חופשיים

They are free from all of these modern ailments.

מכל המחלות המודרניות הללו.

אז מה הקשר?

So what's the connection?

שוב, אנחנו מדברים על יוצאי דופן.

Again, we're talking about outliers;

חייב להיות איזה שהוא קשר סיבתי כאן.

there's got to be some kind of cause and effect.

אז יש צוותים של מדענים

Well, there are teams of scientists at Harvard and the University of Utah

בהרווארד ובאוניברסיטת יוטה

שמתאמצים מאוד לנסות ולהבין

that are bending their brains and trying to figure out

את מה שהטראהומרה יודעים מאז ומתמיד.

what the Tarahumara have known forever.

They're trying to solve those same kinds of mysteries.

הם מנסים לפתור את אותן תעלומות.

And once again, a mystery wrapped inside of a mystery --

ושוב, תעלומה בתוך תעלומה -

perhaps the key to Derartu Tulu and the Tarahumara

אולי המפתח לדררטו טולו והטראהומרה

נמצא בשלוש תעלומות אחרות שהן:

is wrapped in three other mysteries, which go like this:

Three things -- if you have the answer, come up and take the microphone,

שלושה דברים, אם יש לכם את התשובה - תעלו לכאן ותגידו,

כי אף אחד אחר לא יודע אותה.

because nobody else knows the answer.

ואם אתם יודעים אותה, אז אתם חכמים יותר מכל אדם אחר.

If you know it, you're smarter than anybody on planet Earth.

תעלומה מס' 1 היא זו:

Mystery number one is this:

לפני 2 מיליון שנים המוח האנושי זינק בגודלו.

Two million years ago, the human brain exploded in size.

לאוסטרלופיתקוס היה מוח אפונה קטן.

Australopithecus had a tiny little pea brain.

לפתע בני האדם מופיעים - הומו ארקטוס -

Suddenly humans show up, Homo erectus, big old melon head.

ראש מלון גדול.

To have a brain of that size,

כדי לתחזק מוח בגודל כזה,

you need to have a source of condensed caloric energy.

אתה זקוק למקור אנרגיה קלורי מרוכז.

In other words, early humans are eating dead animals --

במילים אחרות, בני האדם הראשונים אכלו חיות מתות -

אין ויכוח, זו עובדה.

no argument, that's a fact.

הבעיה היחידה היא,

The only problem is,

the first edged weapons only appeared about 200,000 years ago.

הנשקים הראשונים החדים הופיעו רק לפני 200,000 שנה.

אז איך שהוא במהלך כמעט 2 מיליון שנה,

So somehow, for nearly two million years,

we are killing animals without any weapons.

אנחנו הרגנו חיות ללא כלי נשק.

Now, we're not using our strength,

עכשיו, לא השתמשנו בכוח שלנו,

because we are the biggest sissies in the jungle.

כי אנחנו היינו הכי פחדנים בג'ונגל.

Every other animal is stronger than we are,

כל חיה אחרת היתה חזקה מאיתנו.

they have fangs, they have claws, they have nimbleness, they have speed.

היו להם ניבים וטופרים, זריזות ומהירות.

אנחנו חושבים שאוסייאן בולט הוא מהיר. סנאי לוקח את בולט בקלות.

We think Usain Bolt is fast.

Usain Bolt can get his ass kicked by a squirrel.

אנחנו לא מהירים.

We're not fast.

That would be an Olympic event:

זה יהיה ארוע אולימפי: שחררו סנאי.

turn a squirrel loose, whoever catches it gets a gold medal.

מי שתופס את הסנאי, מקבל מדליית זהב.

(Laughter)

אז בלי נשק, בלי מהירות, בלי כוח, ניבים או טופרים.

So no weapons, no speed, no strength, no fangs, no claws.

איך אנחנו הורגים את החיות האלה? תעלומה מס' 1.

How were we killing these animals? Mystery number one.

Mystery number two:

תעלומה מס' 2:

Women have been in the Olympics for quite some time now,

נשים מתחרות באולימפיאדה כבר די הרבה זמן,

but one thing that's remarkable about all women sprinters:

אבל דבר אחד יוצא דופן לגבי כל הרצות המהירות -

הן גרועות.

they all suck; they're terrible.

There's not a fast woman on the planet and there never has been.

אין אשה אחת מהירה על פני כדה"א

ומעולם לא היתה.

The fastest woman to ever run a mile did it in 4:15.

האשה המהירה ביותר שרצה מייל עשתה זאת ב 4.15.

I could throw a rock and hit a high-school boy

בקלות אני מוצא נער בתיכון

who can run faster than 4:15.

שרץ מהר יותר מ4.15.

For some reason, you guys are just really slow.

מאיזו שהיא סיבה אתן ממש איטיות.

But --

(צחוק)

(Laughter)

But, you get to the marathon we were just talking about --

אבל תלכו למרתון שדיברנו עליו -

you've only been allowed to run the marathon for 20 years,

הרשו לכן להשתתף במרתון רק לפני 20 שנה.

כי לפני שנות ה80

because prior to the 1980s, medical science said

המדע הרפואי טען שאם אשה תנסה לרוץ 42 ק"מ -

if a woman tried to run 26 miles -- does anyone know what would happen

מישהי יודעת מה יקרה אם תנסו לרוץ 42 ק"מ,

if you tried to run 26 miles?

למה נאסר עליכן להשתתף במרתון לפני שנות ה80?

Why you were banned from the marathon before the 1980s?

Audience Member: Her uterus would be torn.

(קהל: הרחם ייקרע.) הרחם שלה ייקרע.

Christopher McDougall: Her uterus would be torn, yes.

כן. איברי הרבייה היו נקרעים.

Torn reproductive organs.

הרחם היה נופל, ממש נופל מחוץ לגוף.

The uterus would literally fall out of the body.

(Laughter)

עכשיו, אני הייתי בהרבה מרתונים,

Now, I've been to a lot of marathons,

ועדיין לא ראיתי רחמים.

and I've yet to see any ...

(צחוק)

(Laughter)

אז נשים רצות מרתון רק ב20 השנים האחרונות.

So it's only been 20 years

that women have been allowed to run the marathon.

בעקומת הלמידה הקצרה מאוד הזו,

In that very short learning curve, you've gone from broken organs

אתן הגעתן מאיברים שבורים

up to the fact that you're only 10 minutes off the male world record.

לכך שאתן רחוקות רק ב10 ד'

משיא העולם הגברי.

Then you go beyond 26 miles, into the distance

ואז עוברים את 42 הק"מ,

למרחקים שמדע הרפואה טען שהם קטלניים עבור בני אדם -

that medical science also told us would be fatal to humans --

remember Pheidippides died when he ran 26 miles --

אתם זוכרים שפיידיפידס מת כשהוא רץ 42 ק"מ -

מגיעים ל80, 150 ק"מ,

you get to 50 and 100 miles, and suddenly, it's a different game.

וזה סיפור אחר לגמרי.

You take a runner like Ann Trason or Nikki Kimball or Jenn Shelton,

תקחו רצות כמו אן טרייסון, או ניקי קימבל, או ג'ן שלטון,

put them in a race of 50 or 100 miles against anybody in the world,

שימו אותן בתחרות של 80 או 150 ק"מ מול כל אחד בעולם,

50% שהן מנצחות.

and it's a coin toss who's going to win.

אתן לכן דוגמא.

I'll give you an example.

A couple years ago, Emily Baer signed up for a race

לפני שנתיים, אמילי באייר נרשמה למרוץ

שנקרא 'הרדרוק 100',

called the Hardrock 100,

which tells you all you need to know about the race.

וזה אומר הכל.

They give you 48 hours to finish this race.

נותנים לך 48 שעות לסיים את המרוץ.

Well, Emily Baer -- 500 runners --

אז אמילי באייר, מתוך 500 רצים,

she finishes in eighth place, in the top 10,

היא מגיעה למקום ה-8, בעשיריה הפותחת,

even though she stopped at all the aid stations

אפילו שהיא עצרה בכל תחנות התמיכה

כדי להיניק את התינוק שלה במהלך המרוץ -

to breastfeed her baby during the race.

(Laughter)

ועדיין, השיגה 492 אנשים אחרים.

And yet, she beat 492 other people.

התעלומה האחרונה: אז למה נשים מתחזקות

The last mystery:

Why is it that women get stronger as distances get longer?

ככל שהמרחקים גדלים?

התעלומה השלישית היא זו:

The third mystery is this:

At the University of Utah, they started tracking finishing times

באוניברסיטת יוטה התחילו לעקוב אחרי זמני הסיום

של רצי מרתון.

for people running the marathon.

What they found is that if you start running the marathon at age 19,

ומה שהם מצאו

הוא שאם תתחילו לרוץ מרתון בגיל 19,

you'll get progressively faster, year by year,

אתם תשפרו מהירות כל שנה,

עד שתגיעו לשיא בגיל 27.

until you reach your peak at age 27.

לאחר מכן תיכנעו

And then after that, you succumb to the rigors of time.

לכוחות הזמן,

ותהפכו ליותר ויותר איטיים,

And you'll get slower and slower,

until eventually you're back to running the same speed you were at age 19.

עד שתרוצו באותה מהירות בה הייתם בגיל 19.

אז בערך 7-8 שנים עד שתגיעו לשיא,

So about seven, eight years to reach your peak,

ואז נפילה הדרגתית ממנו,

and then gradually you fall off your peak,

עד שתחזרו לנקודת ההתחלה.

until you go back to the starting point.

You'd think it might take eight years to go back to the same speed,

הייתן חושבות שלוקח 8 שנים לחזור לאותה מהירות,

אולי 10 שנים, לא - 45 שנה.

maybe 10 years -- no, it's 45 years.

64-year-old men and women

גברים ונשים בני 64

are running as fast as they were at age 19.

רצים מהר כפי שרצו בגיל 19.

Now, I defy you to come up with any other physical activity --

עכשיו, נראה אתכן חושבות על פעילות גופנית אחרת -

and please don't say golf -- something that's actually hard --

ואל תגידו גולף - משהו קשה -

(Laughter)

שבה הזקנים מצליחים

where geriatrics are performing as well as they did as teenagers.

כמו שהצליחו כנערים.

So you have these three mysteries.

אז יש לכן את שלוש התעלומות האלה.

Is there one piece in the puzzle which might wrap all these things up?

האם יש חלק בפאזל

שיכול לחבר את כל הדברים האלה יחד?

צריך מאוד להיזהר בכל פעם

You've got to be careful anytime someone looks back in prehistory

שמישהו מביט לפרה-היסטוריה ומנסה לתת תשובה כללית,

and tries to give you a global answer because,

כי משום שזה פרה-היסטוריה,

it being prehistory, you can say whatever the hell you want

הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה בלי שתוכלו להתנגד.

and get away with it.

אבל אני אציע לכם את זה:

But I'll submit this to you:

אם תשימו חלק אחד באמצע הפאזל הזה,

If you put one piece in the middle of this jigsaw puzzle,

פתאום הכל מתחבר יחד לתמונה ברורה.

suddenly it all starts to form a coherent picture.

אם אתן תוהות למה הטראהומרה לא רבים,

If you're wondering why the Tarahumara don't fight

ולא מתים ממחלות לב,

and don't die of heart disease,

למה אשה אתיופית ענייה בשם דררטו טולו

why a poor Ethiopian woman named Derartu Tulu

can be the most compassionate and yet the most competitive,

יכולה להיות הכי רחומה וגם הכי תחרותית,

and why we somehow were able to find food without weapons,

ולמה הצלחנו איך שהוא

למצוא מזון ללא נשק,

perhaps it's because humans,

אולי זה משום שבני האדם,

as much as we like to think of ourselves as masters of the universe,

למרות שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל אדוני היקום,

actually evolved as nothing more than a pack of hunting dogs.

למעשה נבררו כלא יותר מאשר

להקה של כלבים צדים.

Maybe we evolved as a hunting pack animal.

אולי התפתחנו

כחיה בלהקת ציד.

Because the one advantage we have in the wilderness --

כי היתרון האחד שהיה לנו בטבע -

שוב, זה לא ניבים, טופרים או מהירות -

again, it's not our fangs, our claws or our speed --

הדבר היחיד שאנחנו עושים ממש ממש טוב, זה להזיע.

the only thing we do really well is sweat.

We're really good at being sweaty and smelly.

אנחנו ממש טובים בלהזיע ולהסריח.

Better than any other mammal on Earth, we can sweat really well.

יותר טוב מכל יונק על פני כדה"א, אנחנו מזיעים ממש טוב.

But the advantage of that little bit of social discomfort

אבל היתרון

באי הנוחות החברתית הזו

is the fact that, when it comes to running under hot heat for long distances,

היא העובדה שכשזה מגיע לריצה

תחת חום גבוה למרחקים גדולים,

אנחנו מצויינים, הכי טובים בעולם.

we're superb -- the best on the planet.

You take a horse on a hot day,

קחו סוס ביום חם,

and after about five or six miles, that horse has a choice:

ואחרי 8-10 ק"מ לסוס הזה יש בחירה.

או לנשום, או להתקרר,

it's either going to breathe or it's going to cool off.

But it ain't doing both. We can.

הוא לא יכול לעשות את שניהם - אנחנו כן.

So what if we evolved as hunting pack animals?

אז מה אם התפתחנו כחיות בלהקת ציד?

What if the only natural advantage we had in the world

מה אם היתרון הטבעי היחיד שהיה לנו בעולם

was the fact that we could get together as a group,

הוא העובדה שאנחנו יכולים לצאת יחד כקבוצה,

לצאת לסוואנה האפריקאית, לבחור אנטילופה,

go out there on that African savanna, pick out an antelope,

ולצאת בלהקה ולהריץ את הדבר הזה עד מוות?

go out as a pack, and run that thing to death?

זה כל מה שיכולנו לעשות.

That's all we could do.

We could run really far on a hot day.

יכולנו לרוץ ממש רחוק ביום חם.

Well, if that's true, a couple other things had to be true as well.

אז אם זה נכון, עוד שני דברים צריכים להיות נכונים.

The key to being part of a hunting pack is the word "pack."

מילת המפתח במושג "להקת ציד" היא "להקה."

If you go out by yourself and try to chase an antelope,

אם תצאו לבדכם, ותנסו לרדוף אחר אנטילופה,

אני מבטיח לכם שתהיינה שתי גוויות בסוואנה.

I guarantee there will be two cadavers out in the savanna.

צריך להקה כדי למשוך יחד.

You need a pack to pull together.

צריך את בני ה64-65

You need to have those 64- and 65-year-olds

שכבר עושים את זה די זמן

who have been doing this for a long time

כדי להבין איזו אנטילופה לנסות לתפוס.

to understand which antelope you're trying to catch.

העדר מתפצל ואז מתאחד שוב.

The herd explodes and it gathers back again.

Those expert trackers have to be part of the pack.

הסיירים המומחים האלה חייבים להיות חלק מהלהקה.

הם לא יכולים להיות 15 ק"מ מאחור.

They can't be 10 miles behind.

You need the women and the adolescents there,

אתם זקוקים לנשים ולמתבגרים איתכם,

because the two times in your life you most benefit from animal protein

כי שני הזמנים בחיים בהם מפיקים הכי הרבה מחלבון מן החי

הם כשאת אם מניקה ונערים בגיל ההתבגרות.

is when you're a nursing mother and a developing adolescent.

אין הגיון שתהיה לנו אנטילופה מתה כאן,

It makes no sense to have the antelope over there, dead,

והאנשים שרוצים לאכול אותה במרחק של 80 ק"מ.

and the people who want to eat it 50 miles away.

הם צריכים להיות חלק מהלהקה.

They need to be part of the pack.

אתם זקוקים לחתיכים בני 27 שנמצאים בשיא אונם,

You need those 27-year-old studs at the peak of their powers

מוכנים להפיל את הטרף,

ready to drop the kill,

ואתם זקוקים למתבגרים שם,

and you need those teenagers who are learning the whole thing involved.

שלומדים את כל הענין. כולם מעורבים.

הלהקה נשארת יחד.

The pack stays together.

Another thing that has to be true: this pack cannot be materialistic.

עוד דבר שחייב להיות נכון בלהקה הזו: היא יכולה להיות חומרנית מדי.

You can't be hauling all your crap around, trying to chase the antelope.

אתה לא יכול לסחוב איתך את כל הזבל שלך, בנסיון לרדוף אחר האנטילופה.

אתם לא יכולים להיות להקה עצבנית, או אחת שעושה חשבון.

You can't be a pissed-off pack.

You can't be bearing grudges, like, "I'm not chasing that guy's antelope.

כמו "אני לא רודף אחרי האנטילופה של הבחור הזה,

הוא עצבן אותי, שהוא ירדוף אחרי האנטילופה בעצמו."

He pissed me off. Let him go chase his own antelope."

הלהקה חייבת להיות מסוגלת לוותר על הגאווה,

The pack has got to be able to swallow its ego,

לשתף פעולה ולמשוך יחד.

be cooperative, and pull together.

מה שתקבלו בסוף, במילים אחרות,

What you end up with, in other words,

is a culture remarkably similar to the Tarahumara,

זו תרבות שדומה להפליא

לזו של הטראהומרה -

a tribe that has remained unchanged since the Stone Age.

אותו שבט שנותר ללא שינוי

מאז עידן הקרח.

It's a really compelling argument

זו טענה באמת משכנעת

that maybe the Tarahumara are doing exactly what all of us had done

שאולי הטראהומרה עושים

בדיוק את מה שכולנו עשינו במשך 2 מיליון שנה.

for two million years,

that it's us in modern times who have sort of gone off the path.

שזה אנחנו, בחיים המודרניים, שירדנו מהשביל.

You know, we look at running as this kind of alien, foreign thing,

אתם יודעים, אנחנו מסתכלים על ריצה כאל פעולה זרה, חייזרית,

this punishment you've got to do because you ate pizza the night before.

כעונש שצריך לעשות כי אכלנו פיצה בערב הקודם.

אבל אולי זה משהו אחר.

But maybe it's something different.

אולי לקחנו את היתרון הטבעי שהיה לנו

Maybe we're the ones who have taken this natural advantage we had

וקלקלנו אותו.

and we spoiled it.

איך קלקלנו אותו? נו, איך אנחנו מקלקלים כל דבר?

How do we spoil it? Well, how do we spoil anything?

We try to cash in on it. Right?

אנחנו מנסים לעשות מזה רווח.

We try to can it and package it and make it "better"

אנחנו מנסים לארוז את זה, לשפר את זה,

ולמכור את זה לאנשים.

and then sell it to people.

And then what happened was, we started creating

ומה שקרה הוא שהתחלנו לייצר

these fancy cushioned things which can make running "better,"

את הדברים המגונדרים הרכים האלה,

שמשפרים את הריצה, נעלי ריצה.

called running shoes.

The reason I get personally pissed-off about running shoes

הסיבה שאני מתעצבן אישית מהנושא של נעלי ספורט,

is because I bought a million of them and I kept getting hurt.

הוא משום שקניתי מיליון כאלה, והמשכתי להיפצע.

And I think if anybody in here runs --

ואני חושב שאם מישהו כאן רץ -

I just had a conversation with Carol.

ודיברתי על זה עם קרול,

We talked for two minutes backstage, and she talked about plantar fasciitis.

דיברנו שתי דקות מאחורי הבמה והיא דיברה על דורבן ברגל.

אם תדברו עם רץ, אני מבטיח שתוך 30 שניות,

You talk to a runner, I guarantee within 30 seconds,

the conversation turns to injury.

השיחה תעבור לפציעות.

So if humans evolved as runners, if that's our one natural advantage,

אז אם בני האדם נבררו לרוץ, אם זה היה היתרון הטבעי שלנו,

then why are we so bad at it?

אז למה אנחנו כ"כ גרועים בו? למה אנחנו ממשיכים להיפצע?

Why do we keep getting hurt?

A curious thing about running and running injuries

מה שמעניין בקשר לפציעות ריצה,

הוא שהן תופעה חדשה.

is that the running injury is new to our time.

If you read folklore and mythology,

אם תקראו פולקלור ומיתולוגיה,

any kind of myths, any kind of tall tales,

כל סוג של מיתוס או אגדה,

running is always associated with freedom and vitality

ריצה תמיד קשורה

לחופש, חיוניות, צעירות וחוזק.

and youthfulness and eternal vigor.

רק בתקופתנו

It's only in our lifetime that running has become associated

ריצה נקשרה לפחד וכאב.

with fear and pain.

ג'רונימו נהג לומר

Geronimo used to say, "My only friends are my legs. I only trust my legs."

"חברי היחידים הם רגלי. אני בוטח רק ברגלי."

That's because an Apache triathlon used to be you'd run 50 miles

זה משום שבטריאתלון של שבט האפאצ'י

היית רץ 80 ק"מ על פני המדבר,

across the desert,

נלחם פנים אל פנים, גונב כמה סוסים,

engage in hand-to-hand combat, steal a bunch of horses,

ושולף נשק.

and slap leather for home.

ג'רונימו אף פעם לא אמר:

Geronimo was never saying, "You know something, my Achilles -- I'm tapering.

"האכילס שלי, אני בהורדת עומס. אני צריך לקחת שבוע חופש,"

I've got to take this week off."

או "אני צריך לעשות אימון משולב.

Or, "I need to cross-train. I didn't do yoga. I'm not ready."

עדיין לא עשיתי יוגה. אני לא מוכן."

(Laughter)

בני האדם רצו ורצו כל הזמן.

Humans ran and ran all the time.

We are here today. We have our digital technology.

אנחנו כאן היום. יש לנו את הטכנולוגיה הדיגיטלית שלנו.

כל המדע שלנו נובע מהעובדה

All of our science comes from the fact

שאבותינו הקדומים יכלו

that our ancestors were able to do something extraordinary every day,

לעשות משהו יוצא דופן כל יום,

שהיה לסמוך על רגליהם היחפות

which was just rely on their naked feet and legs

שירוצו מרחקים ארוכים.

to run long distances.

אז איך אנחנו חוזרים לזה?

So how do we get back to that again?

Well, I would submit to you the first thing is:

אני טוען שהדבר הראשון הוא

להיפטר מכל האריזות, המכירות, השיווק.

get rid of all packaging, all the sales, all the marketing.

Get rid of all the stinking running shoes.

להיפטר מכל נעלי הריצה המסריחות.

להפסיק להתרכז במרתונים עירוניים,

Stop focusing on urban marathons,

בהם אם עשית 4 שעות אתה גרוע.

which, if you do four hours, you suck,

and if you do 3:59:59, you're awesome,

אם עשית 3.59.59 אתה גדול,

because you qualified for another race.

כי התקבלת לתחרות אחרת.

אנחנו צריכים לחזור לתחושת המשחק והכיף,

We need to get back to that sense of playfulness and joyfulness

והייתי אומר גם לעירום

and, I would say, nakedness,

שהפכו את הטראהומרה

that has made the Tarahumara

לאחת התרבויות הכי בריאות ושלוות של ימינו.

one of the healthiest and serene cultures in our time.

אז מה יצא לנו מזה?

So what's the benefit? So what?

אז תשרפו את הקלוריות מהגלידה של אמש?

So you burn off the Häagen-Dazs from the night before.

But maybe there's another benefit there as well.

אבל אולי יש כאן עוד רווח.

Without getting too extreme about this,

בלי להיות קיצוני מדי,

imagine a world where everybody could go out the door

דמיינו עולם

בו כולם יוכלו לצאת החוצה

ולעסוק בספורט

and engage in the kind of exercise

שיגרום להם להיות רגועים יותר, שלווים יותר,

that's going to make them more relaxed, more serene,

בריאים יותר,

more healthy,

burn off stress --

לפרוק מתח -

where you don't come back into your office a raging maniac anymore,

עולם בו לא חוזרים למשרד בזעם,

בו לא חוזרים הביתה עם הררי לחץ.

or go home with a lot of stress on top of you again.

אולי יש משהו בין מצבנו היום

Maybe there's something between what we are today

and what the Tarahumara have always been.

לבין מצבם של הטראהומרה.

I don't say let's go back to the Copper Canyons

אני לא אומר לחזור לקניוני הנחושת,

and live on corn and maize, which is the Tarahumara's preferred diet,

ולחיות על תירס, שהוא המאכל המועדף על הטראהומרה,

אבל אולי יש דרך ביניים.

but maybe there's somewhere in between.

ואם נמצא אותה,

And if we find that thing,

maybe there is a big fat Nobel Prize out there.

אולי נמצא גם פרס נובל גדול ושמן.

Because if somebody could find a way to restore that natural ability

כי אם מישהו היה מוצא דרך

להשיב את היכולת הטבעית

that we all enjoyed for most of our existence

ממנה כולנו נהנינו מרבית שנות קיומנו,

up until the 1970s or so,

עד בערך שנות ה 70,

the benefits -- social and physical and political and mental --

היתרונות החברתיים והגופניים,

הפוליטיים והנפשיים,

could be astounding.

יכולים להיות מדהימים.

What I've been seeing today is there is a growing subculture

אז מה שאני רואה הוא שיש היום תת-תרבות גדלה

של רצים יחפים, אנשים שנפטרו מנעליהם.

of barefoot runners, people who've gotten rid of their shoes.

And what they have found uniformly is,

ומה שהם מצאו באופן אחיד הוא

you get rid of the shoes, you get rid of the stress,

שאם תיפטרו מהנעליים, תיפטרו מהלחץ,

you get rid of the injuries and the ailments.

תיפטרו מהפציעות והמכאובים.

And what you find is something the Tarahumara have known

ומה שתגלו זה משהו

שהטראהומרה יודעים זה זמן רב,

for a very long time:

that this can be a whole lot of fun.

שזה יכול להיות ממש כיף.

I've experienced it personally myself.

אני חוויתי את זה בעצמי.

I was injured all my life; then in my early 40s, I got rid of my shoes

הייתי פצוע כל חיי, ואז בשנות ה40 המוקדמות נפטרתי מהנעליים

and my running ailments have gone away, too.

ומכאובי הריצה שלי נעלמו גם.

אז אני מקווה שכולנו יכולים להרוויח מזה.

So hopefully it's something we can all benefit from.

ואני מעריך את זה שהקשבתם לסיפור שלי. תודה רבה.

I appreciate your listening to this story.

Thanks very much.

(מחיאות כפיים)

(Applause)