Jason Pontin: Can technology solve our big problems?

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: benyamin zinshtein

So, we used to solve big problems.

פעם פתרנו בעיות גדולות

On July 21st, 1969,

ב-21 ליולי 1969

Buzz Aldrin climbed out of Apollo 11's lunar module

באז אולדרין טיפס ויצא מרכב הירח של אפולו 11

and descended onto the Sea of Tranquility.

וירד אל ים השלווה.

Armstrong and Aldrin were alone,

ארמסטרונג ואולדרין היו לבד,

but their presence on the moon's gray surface

אבל נוכחותם על פני הירח האפורים

was the culmination of a convulsive, collective effort.

היוותה שיא של עווית מאמץ משותפת.

The Apollo program was the greatest

תכנית "אפולו" היתה הגדולה

peacetime mobilization

בתכניות הגיוס בימי שלום

in the history of the United States.

בדברי-ימי ארצות הברית.

To get to the moon, NASA spent

כדי להגיע אל הירח, נאס"א הוציאה

around 180 billion dollars in today's money,

כ-180 מיליון דולר במונחים של ימינו,

or four percent of the federal budget.

או 4% מהתקציב הפדרלי.

Apollo employed around 400,000 people

"אפולו" העסיקה כ-400 אלף איש

and demanded the collaboration of 20,000

ותבעה את שיתוף הפעולה של 20 אלף

companies, universities and government agencies.

חברות, אוניברסיטאות וסוכנויות ממשלתיות.

People died, including the crew of Apollo 1.

אנשים מתו, כולל הצוות של אפולו 1.

But before the Apollo program ended,

אך עד שתכנית "אפולו" הסתיימה,

24 men flew to the moon.

24 בני-אדם טסו אל הירח.

Twelve walked on its surface, of whom Aldrin,

12 מהם הלכו עליו, ומתוכם אולדרין,

following the death of Armstrong last year,

אחרי מותו של ארמסטרונג בשנה שעברה,

is now the most senior.

הוא המבוגר ביותר.

So why did they go?

מדוע הם בכלל טסו לשם?

They didn't bring much back:

הם לא הביאו עימם הרבה בשובם:

841 pounds of old rocks,

381 קילוגרמים של סלעים עתיקים,

and something all 24 later emphasized --

ומשהו שכל ה-24 הדגישו --

a new sense of the smallness

תחושה חדשה של הקטנוּת

and the fragility of our common home.

והשבירות של ביתנו המשותף.

Why did they go? The cynical answer is they went

מדוע הם טסו? התשובה הצינית היא,

because President Kennedy wanted to show

כי הנשיא קנדי רצה שהם יראו

the Soviets that his nation had the better rockets.

לסובייטים שלמדינתו יש טילים טובים יותר.

But Kennedy's own words at Rice University in 1962

אבל דבריו של קנדי עצמו באוניברסיטת רייס ב-1962

provide a better clue.

מספקים תשובה טובה יותר.

(Video) John F. Kennedy: But why, some say, the moon?

[סרטון] ג'ון פ' קנדי: אבל מדוע, יש שישאלו, דווקא לירח?

Why choose this as our goal?

מדוע לבחור אותו כיעדנו?

And they may well ask,

והם גם עשויים לשאול,

why climb the highest mountain?

'למה לטפס על ההר הגבוה ביותר?'

Why, 35 years ago, fly the Atlantic?

למה, לפני 35 שנה, לחצות בטיסה את האוקיינוס האטלנטי?

Why does Rice play Texas?

מדוע רייס משחקת נגד טקסס?

We choose to go to the moon.

אנו בוחרים לטוס לירח.

We choose to go to the moon.

אנו בוחרים לטוס לירח.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

We choose to go to the moon in this decade,

אנו בוחרים לטוס לירח בעשור זה,

and do the other things,

ולעשות את כל שאר הדברים,

not because they are easy, but because they are hard.

לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים.

Jason Pontin: To contemporaries,

ג'ייסון פונטין: לבני התקופה,

Apollo wasn't only a victory of West over East

"אפולו" לא היתה רק נצחון המערב על המזרח

in the Cold War.

במלחמה הקרה.

At the time, the strongest emotion

באותה תקופה, הרגש החזק ביותר

was of wonder

היה ההשתאות

at the transcendent powers of technology.

למול כוחה העולה של הטכנולוגיה.

They went because it was a big thing to do.

הם טסו כי זה היה עניין רציני.

Landing on the moon occurred in the context

הנחיתה על הירח התרחשה כחלק

of a long series of technological triumphs.

מסדרה ארוכה של נצחונות טכנולוגיים.

The first half of the 20th century produced

המחצית הראשונה של המאה ה-20 הביאה לעולם

the assembly line and the airplane,

את קו הייצור ואת המטוס,

penicillin and a vaccine for tuberculosis.

את הפניצילין ואת חיסון השחפת.

In the middle years of the century,

בשנות אמצע המאה

polio was eradicated and smallpox eliminated.

הפוליו חוסל והאבעבועות השחורות נמחקו.

Technology itself seemed to possess

נראה שלטכנולוגיה עצמה היה

what Alvin Toffler in 1970

את מה שאלווין טופלר כינה ב-1970:

called "accelerative thrust."

"דחץ מצטבר".

For most of human history,

במשך עיקר ההיסטוריה האנושית,

we could go no faster than a horse

לא יכולנו לנוע מהר יותר מסוס,

or a boat with a sail,

או סירת-מפרש,

but in 1969, the crew of Apollo 10

אך ב-1969, הצוות של אפולו 10

flew at 25,000 miles an hour.

טס במהירות 40,000 קמ"ש.

Since 1970, no human beings

מאז 1970, שום בן-אנוש

have been back to the moon.

לא חזר לירח.

No one has traveled faster than the crew

איש לא טס מהר יותר מהצוות

of Apollo 10,

של אפולו 10,

and blithe optimism about technology's powers

והאופטימיות העליזה באשר לכוחותיה של הטכנולוגיה

has evaporated

התנדפה

as big problems we had imagined technology would solve,

כשבעיות גדולות יותר מכפי שחשבנו שהטכנולוגיה תוכל לפתור,

such as going to Mars,

כמו לטוס למאדים,

creating clean energy, curing cancer,

ליצור אנרגיה נקיה, לרפא את הסרטן,

or feeding the world have come to seem

או להאכיל את העולם, החלו להיראות

intractably hard.

כקשות ומרדניות.

I remember watching the liftoff of Apollo 17.

אני זוכר שצפיתי בהמראה של אפולו 17.

I was five years old,

הייתי בן חמש,

and my mother told me not to stare

ואימי אמרה לי לא לבהות

at the fiery exhaust of a Saturn V rocket.

בלהבת הפליטה של טיל ה"סטורן 5".

I vaguely knew this was to be the last

איכשהו ידעתי שזו תהיה אחרונת

of the moon missions,

הטיסות לירח,

but I was absolutely certain there would be

אבל הייתי לגמרי בטוח שתהיינה

Mars colonies in my lifetime.

מושבות על המאדים עוד בימי חיי.

So "Something happened

אז "משהו קרה

to our capacity to solve big problems with technology"

ליכולתנו לפתור בעיות קשות בעזרת הטכנולוגיה",

has become a commonplace.

הפך לאימרה שגורה.

You hear it all the time.

שומעים את זה כל הזמן.

We've heard it over the last two days here at TED.

שמענו זאת ביומיים האחרונים כאן ב-TED.

It feels as if technologists have diverted us

ההרגשה היא שאנשי הטכנולוגיה הוליכו אותנו שולל

and enriched themselves with trivial toys,

והעשירו את עצמם בעזרת צעצועים שוליים,

with things like iPhones and apps and social media,

דברים כמו "אייפון", יישומונים והמדיה החברתית,

or algorithms that speed automated trading.

או אלגוריתמים שמזרזים את הסחר האוטומטי.

There's nothing wrong with most of these things.

אין כל רע במרבית הדברים האלה.

They've expanded and enriched our lives.

הם הרחיבו והעשירו את חיינו.

But they don't solve humanity's big problems.

אך הם אינם פותרים את בעיותיה הגדולות של האנושות.

What happened?

מה קרה?

So there is a parochial explanation in Silicon Valley,

אז לעמק הסיליקון יש הסבר קרתני,

which admits that it has been funding less ambitious companies

שמודה בכך שהם מימנו חברות פחות שאפתניות

than it did in the years when it financed

מאשר בשנים בהן הם מימנו

Intel, Microsoft, Apple and Genentech.

את "אינטל", "מייקרוסופט", "אפל" ו"ג'יננטק".

Silicon Valley says the markets are to blame,

בעמק הסיליקון אומרים שהאשמה היא בשווקים,

in particular the incentives that venture capitalists

במיוחד התמריצים שבנקאי הון הסיכון

offer to entrepreneurs.

מציעים ליזמים.

Silicon Valley says that venture investing

בעמק הסיליקון אומרים שהשקעת הון-סיכון

shifted away from funding transformational ideas

התרחקה ממימון רעיונות מחוללי-שינוי

and towards funding incremental problems

ועברה למימון של בעיות הקשורות ברווחים

or even fake problems.

אף אפילו בעיות מזויפות.

But I don't think that explanation is good enough.

אבל בעיני, ההסבר הזה איננו מספק.

It mostly explains what's wrong with Silicon Valley.

הוא מסביר בעיקר מה לא בסדר בעמק הסיליקון.

Even when venture capitalists were at their most

אפילו כשמשקיעי הון הסיכון היו הכי

risk-happy, they preferred small investments,

ששים-אלי-סיכון, הם העדיפו השקעות קטנות,

tiny investments that offered an exit within 10 years.

השקעות זעירות שהציעו מכירת-יציאה בתוך 10 שנים.

V.C.s have always struggled

עמק הסיליקון השתדל תמיד

to invest profitably in technologies such as energy

להשקיע באופן רווחי בטכנולוגיות כגון אנרגיה

whose capital requirements are huge

שדרישות ההון שלהן עצומות

and whose development is long and lengthy,

ושהתפתחותן ארוכה וממושכת,

and V.C.s have never, never funded the development

ועמק הסיליקון מעולם, מעולם לא מימן פיתוח

of technologies meant to solve big problems

של טכנולוגיות שנועדו לפתור בעיות גדולות

that possess no immediate commercial value.

שאין בהן שום ערך מסחרי מיידי.

No, the reasons we can't solve big problems

לא. הסיבות לכך שאיננו יכולים לפתור בעיות גדולות

are more complicated and more profound.

הן מורכבות ועמוקות יותר.

Sometimes we choose not to solve big problems.

לעתים אנו בוחרים לא לפתור בעיות גדולות.

We could go to Mars if we want.

יכולנו לטוס למאדים, אילו רצינו.

NASA even has the outline of a plan.

לנאס"א יש אפילו תכנית ראשונית לכך.

But going to Mars would follow a political decision

אבל טיסה למאדים צריכה לבוא אחרי החלטה פוליטית

with popular appeal, and that will never happen.

שתהיה פופולארית, וזה לעולם לא יקרה.

We won't go to Mars, because everyone thinks

לא נטוס למאדים, כי כולם חושבים

there are more important things

שיש דברים יותר חשובים

to do here on Earth.

לעשות כאן, בכדור הארץ.

Sometimes, we can't solve big problems

לעתים איננו יכולים לפתור בעיות גדולות

because our political systems fail.

כי המערכות הפוליטיות שלנו כושלות.

Today, less than two percent

היום, פחות משני אחוזים

of the world's energy consumption

מצריכת האנרגיה העולמית

derives from advanced, renewable sources

באה ממקורות מתקדמים ומתחדשים

such as solar, wind and biofuels,

כגון כוח סולרי, אנרגיית רוח ודלקים ביולוגיים,

less than two percent,

פחות משני אחוזים,

and the reason is purely economic.

והסיבה היא אך ורק כלכלית.

Coal and natural gas are cheaper

הפחם והגז הטבעי זולים יותר

than solar and wind,

מאשר אנרגיית השמש והרוח,

and petroleum is cheaper than biofuels.

והנפט זול יותר מהדלקים הביולוגיים.

We want alternative energy sources

אנו מעוניינים במקורות אנרגיה חלופיים

that can compete on price. None exist.

שיכולים להתחרות מבחינת המחיר. אין כאלה.

Now, technologists, business leaders

אז אנשי הטכנולוגיה, המנהיגים העסקיים

and economists all basically agree

והכלכלנים מסכימים כולם, עקרונית,

on what national policies and international treaties

שמדיניות לאומית ואמנות בינלאומיות

would spur the development of alternative energy:

ידרבנו את פיתוח האנרגיה החלופית:

mostly, a significant increase in energy

בעיקר, עליה משמעותית

research and development,

במחקר ובפיתוח אנרגיות,

and some kind of price on carbon.

והצבת מחיר מסוים על פליטות הפחם.

But there's no hope in the present political climate

אבל אין תקווה שבאקלים הפוליטי הנוכחי

that we will see U.S. energy policy

נזכה לראות מדיניות אנרגיה אמריקאית

or international treaties that reflect that consensus.

או אמנות בינ"ל שישקפו קונצנזוס זה.

Sometimes, big problems that had seemed technological

לעתים, מתברר שבעיות גדולות שנחשבו בעבר לטכנולוגיות

turn out not to be so.

אינן כאלה.

Famines were long understood to be caused

תקופות רעב יוחסו תמיד

by failures in food supply.

לכשלים באספקת מזון.

But 30 years of research have taught us

אך 30 שנות מחקר לימדו אותנו

that famines are political crises

שתקופות רעב הן משברים פוליטיים

that catastrophically affect food distribution.

שפוגעים בצורה קטלנית בחלוקת המזון.

Technology can improve things like crop yields

הטכנולוגיה יכולה לשפר דברים כמו יבולים ותוצרת,

or systems for storing and transporting food,

או מערכות אחסנה ושינוע של מזון,

but there will be famines so long as there are bad governments.

אבל מצבי רעב ימשיכו להיות כל עוד יהיו ממשלים גרועים.

Finally, big problems sometimes elude solution

לבסוף, בעיות גדולות לעתים חומקות מפתרון

because we don't really understand the problem.

משום שאיננו מבינים באמת את הבעיה.

President Nixon declared war on cancer in 1971,

הנשיא ניקסון הכריז מלחמה על הסרטן ב-1971

but we soon discovered

אבל במהרה גילינו

there are many kinds of cancer,

שיש הרבה סוגי סרטן,

most of them fiendishly resistant to therapy,

ורובם עמידים באופן שטני לטיפולים,

and it is only in the last 10 years

ורק ב-10 השנים האחרונות

that effective, viable therapies

טיפולים יעילים ויציבים

have come to seem real.

מתחילים להתממש.

Hard problems are hard.

בעיות קשות הן בעיה קשה.

It's not true that we can't solve big problems through technology.

לא נכון שאיננו יכולים לפתור בעיות גדולות ע"י טכנולוגיה.

We can, we must, but these four elements

אנו יכולים ואנו מוכרחים, אבל ארבעת המרכיבים האלה

must all be present:

חייבים כולם להתקיים:

Political leaders and the public

המנהיגים הפוליטיים והציבור

must care to solve a problem;

צריכים לרצות לפתור בעיה מסוימת,

institutions must support its solution;

מוסדות צריכים לתמוך בפתרון עבורה,

It must really be a technological problem;

היא צריכה להיות באמת בעיה טכנולוגית

and we must understand it.

ואנו צריכים להבין אותה.

The Apollo mission,

תכנית "אפולו",

which has become a kind of metaphor

שהפכה למעין דימוי

for technology's capacity to solve big problems,

לכוחה של הטכנולוגיה לפתור בעיות גדולות,

met these criteria.

עמדה באמות-מידה אלה.

But it is an irreproducible model for the future.

אבל זה היה מודל חד-פעמי.

It is not 1961.

השנה איננה 1961.

There is no galvanizing contest like the Cold War,

לא קיים תמריץ כמו זה של המלחמה הקרה,

no politician like John Kennedy

אין מדינאי כמו ג'ון קנדי

who can heroize the difficult and the dangerous,

שיכול לשוות תדמית של גבורה לקושי ולסכנה,

and no popular science fictional mythology

ואין שום מיתולוגיה מד"בית מקובלת ברבים

such as exploring the solar system.

כמו גילוי מסתרי מערכת השמש.

Most of all, going to the moon

מעל לכל, הטיסה לירח

turned out to be easy.

נעשתה קלה.

It was just three days away.

הוא במרחק שלושה ימים בלבד.

And arguably it wasn't even solving

ואפשר לטעון שזו אפילו

much of a problem.

לא היתה מי יודע איזו בעיה.

We are left alone with our day,

נותרנו לבד עם בעיות זמננו,

and the solutions of the future will be harder won.

והפתרונות של העתיד יושגו בקושי רב יותר.

God knows, we don't lack for the challenges.

אלוהים יודע שלא חסרים לנו אתגרים.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]