The magic ingredient that brings Pixar movies to life | Danielle Feinberg

מתרגם: Ronit Kfir מבקר: Ido Dekkers

When I was seven years old,

כשהייתי בת שבע,

some well-meaning adult asked me what I wanted to be when I grew up.

מבוגר אחד עם כוונות טובות שאל אותי מה ארצה להיות כשאגדל.

Proudly, I said: "An artist."

עניתי בגאווה: "אמנית!"

"No, you don't," he said,

"לא, את לא!" הוא אמר.

"You can't make a living being an artist!"

"אי אפשר להתפרנס מלהיות אמנית!".

My little seven-year-old Picasso dreams were crushed.

חלומות של ילדה בת שבע להיות פיקאסו התרסקו.

אבל אספתי את עצמי,

But I gathered myself,

went off in search of a new dream,

יצאתי לחפש חלום אחר,

eventually settling on being a scientist,

ולבסוף החלטתי להיות מדענית,

perhaps something like the next Albert Einstein.

אולי משהו כמו אלברט איינשטיין הבא.

(Laughter)

(צחוקים)

[מדענית לעתיד]

I have always loved math and science,

מאז ומעולם אהבתי מתמטיקה ומדעים,

later, coding.

מאוחר יותר, כתיבת קוד.

And so I decided to study computer programming in college.

וכך, החלטתי ללמוד תכנות מחשבים בקולג'.

In my junior year,

בשנה הראשונה שלי,

my computer graphics professor showed us these wonderful short films.

המרצה שלי לגרפיקה ממוחשבת הראה לנו כמה סרטים קצרים נפלאים.

It was the first computer animation any of us had ever seen.

זו היתה אנימציית המחשב הראשונה שאי פעם ראינו.

I watched these films in wonder, transfixed,

צפיתי בסרטים האלו בפליאה, מרותקת.

fireworks going off in my head,

זיקוקים עפים לי במוח,

thinking, "That is what I want to do with my life."

וחשבתי : "זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי".

The idea that all the math, science and code I had been learning

הרעיון שכל המתמטיקה, המדע והקוד שלמדתי

could come together to create these worlds and characters

יכולים להתאחד כדי ליצור את העולמות והדמויות

and stories I connected with,

והסיפורים שהתחברתי אליהם,

was pure magic for me.

היה קסם מוחלט עבורי.

Just two years later, I started working

רק שנתיים אחר כך, התחלתי לעבוד

at the place that made those films, Pixar Animation Studios.

במקום שיצר את הסרטים האלו, אולפני האנימציה של פיקסאר.

It was here I learned how we actually execute those films.

שם למדתי כיצד אנחנו ממש מוציאים את הסרטים האלו לפועל.

To create our movies,

כדי ליצור את הסרטים שלנו,

we create a three-dimensional world inside the computer.

אנחנו יוצרים עולם תלת ממדי בתוך המחשב.

We start with a point that makes a line that makes a face

אנחנו מתחילים בנקודה, שיוצרת קו, שיוצר פנים,

that creates characters,

שיוצר דמויות,

or trees and rocks that eventually become a forest.

או עצים ואבנים שבסופו של דבר הופכים ליער.

And because it's a three-dimensional world,

ובגלל שזהו עולם תלת ממדי,

we can move a camera around inside that world.

אנחנו יכולים להיז את המצלמה סביב בתוך העולם הזה.

I was fascinated by all of it.

אני הוקסמתי מכל זה.

But then I got my first taste of lighting.

אבל אז קיבלתי את הטעימה הראשונה של תאורה.

Lighting in practice is placing lights inside this three-dimensional world.

תאורה למעשה היא הצבת אורות בתוך העולם התלת ממדי הזה.

I actually have icons of lights I move around in there.

ממש יש לי אייקונים של אור, שאני מזיזה שם בפנים.

Here you can see I've added a light,

כאן אתם יכולים לראות שהוספתי אור,

I'm turning on the rough version of lighting in our software,

אני מדליקה את הגרסה הראשונית של תאורה בתוכנה שלנו,

turn on shadows

מדליקה את הצללים,

and placing the light.

ומציבה את האור.

As I place a light,

כשאני ממקמת את האור,

I think about what it might look like in real life,

אני חושבת על איך הוא עשוי להיראות בחיים האמיתיים,

but balance that out with what we need artistically and for the story.

אבל מאזנת את זה עם מה שאנחנו צריכים מבחינה אמנותית ובשביל הסיפור.

So it might look like this at first,

כך שזה יכול להיראות ככה בהתחלה,

but as we adjust this and move that

אבל כשאנחנו מתאימים את זה ומזיזים את ההוא,

in weeks of work,

במשך שבועות של עבודה,

in rough form it might look like this,

זה עשוי להיראות ככה בגרסה ראשונית:

and in final form, like this.

ובגרסה הסופית, ככה:

There's this moment in lighting that made me fall utterly in love with it.

ישנו רגע מסוים בתאורה שגרם לי לגמרי להתאהב בזה.

It's where we go from this

זה כשאנחנו עוברים מזה

to this.

לזה.

It's the moment where all the pieces come together,

זה הרגע בו כל החלקים מתחברים יחד,

and suddenly the world comes to life

ולפתע העולם הזה מתעורר לחיים

as if it's an actual place that exists.

כאילו זה מקום שקיים באמת.

This moment never gets old,

הרגע הזה לעולם אינו מזדקן,

especially for that little seven-year-old girl that wanted to be an artist.

במיוחד בשביל הילדה בת השבע הזו שרצתה להיות אמנית.

As I learned to light,

ככל שלמדתי להאיר,

I learned about using light to help tell story,

למדתי להשתמש באור כדי לעזור לספר סיפור,

to set the time of day,

לקבוע את השעה ביום,

to create the mood,

כדי ליצור את האווירה,

to guide the audience's eye,

כדי להוביל את המבט של הצופים,

how to make a character look appealing

איך לגרום לדמות להיראות מושכת,

or stand out in a busy set.

או לבלוט על רקע תפאורה עמוסה.

Did you see WALL-E?

הבחנתם בוול-אי?

(Laughter)

(צחוק)

There he is.

הנה הוא.

As you can see,

כפי שאתם רואים,

we can create any world that we want inside the computer.

אנחנו יכולים ליצור כל עולם שנרצה בתוך המחשב.

We can make a world with monsters,

אנחנו יכולים ליצור עולם עם מפלצות,

with robots that fall in love,

עם רובוטים שמתאהבים,

we can even make pigs fly.

אנחנו אפילו יכולים לגרום לחזירים לעוף..

(Laughter)

(צחוק)

While this is an incredible thing,

בשעה שזהו דבר מדהים,

this untethered artistic freedom,

החופש האמנותי המשוחרר הזה,

it can create chaos.

הוא יכול ליצור כאוס.

It can create unbelievable worlds,

הוא יכול ליצור עולמות בלתי אמינים,

unbelievable movement,

תנועה בלתי אמינה,

things that are jarring to the audience.

דברים שצורמים לצופים.

So to combat this, we tether ourselves with science.

כך שכדי להילחם בזה, אנחנו קושרים את עצמנו עם מדע.

We use science and the world we know

אנחנו משתמשים במדע ובעולם שאנחנו מכירים

as a backbone,

בתור עמוד שדרה,

to ground ourselves in something relatable and recognizable.

כדי לבסס עצמנו במשהו שהוא בר-התייחסות וניתו לזיהוי.

"Finding Nemo" is an excellent example of this.

"מחפשים את נמו" הוא דוגמא מצויינת לזה.

A major portion of the movie takes place underwater.

חלק גדול מהסרט מתרחש מתחת למים.

But how do you make it look underwater?

אבל איך נגרום לזה להיראות מתחת למים?

In early research and development,

במחקר ופיתוח מוקדמים

we took a clip of underwater footage and recreated it in the computer.

לקחנו קטע קצר שצולם מתחת למים ויצרנו אותו מחדש על המחשב.

Then we broke it back down

אחרי זה פירקנו אותו בחזרה

to see which elements make up that underwater look.

כדי לראות אילו אלמנטים יוצרים את המראה התת-ימי הזה.

One of the most critical elements

אחד מהאלמנטים הקריטיים ביותר

was how the light travels through the water.

היה האופן בו האור נע דרך המים.

So we coded up a light that mimics this physics --

אז כתבתנו בקוד אור שמחקה את הפיסיקה הזאת-

first, the visibility of the water,

ראשית, הנראות של המים,

and then what happens with the color.

ואז מה שקורה עם הצבעים.

Objects close to the eye have their full, rich colors.

לאובייקטים שקרובים לעין יש את צבעיהם המלאים והעשירים.

As light travels deeper into the water,

כשהאור מטייל עמוק יותר לתוך המים,

we lose the red wavelengths,

אנחנו מאבדים את אורך הגל האדום,

then the green wavelengths,

ואז את אורך הגל הירוק,

leaving us with blue at the far depths.

ונשארים עם הכחול בעומקים הרחוקים.

In this clip you can see two other important elements.

בקליפ הזה אתם יכולים לראות עוד שני אלמנטים חשובים.

The first is the surge and swell,

הראשון הוא הנחשולים והגאות,

or the invisible underwater current

או הזרם התת-מימי הבלתי נראה

that pushes the bits of particulate around in the water.

שדוחף את החלקיקים שזזים במים.

The second is the caustics.

השני הוא ה"קאוסטיקס".

These are the ribbons of light,

אלו הסרטים של האור

like you might see on the bottom of a pool,

כמו אלו שתוכלו לראות על קרקעית של בריכה,

that are created when the sun bends through the crests

שנוצרים כשהשמש פוגעת ברכסים

of the ripples and waves on the ocean's surface.

של האדוות והגלים על פני האוקיינוס.

Here we have the fog beams.

כאן שי לנו את קרני הערפל.

These give us color depth cues,

אלו נותנים לנו סימנים לצבעי עומק,

but also tells which direction is up

אבל גם מלמדים איזה כיוון הוא למעלה.

in shots where we don't see the water surface.

בצילומים בהם אנחנו לא רואים את פני המים.

The other really cool thing you can see here

הדבר המגניב האחר שאתם יכולים לראות פה

is that we lit that particulate only with the caustics,

הוא שהארנו את החלק הזה רק עם הקאסוטיקס,

so that as it goes in and out of those ribbons of light,

כך שהוא נכנס ויוצא מהסרטים האלו של האור,

it appears and disappears,

הוא מופיע ונעלם,

lending a subtle, magical sparkle to the underwater.

יוצר את הנצנוץ העדין, הקסום של העולם התת-ימי.

You can see how we're using the science --

אפשר לראות איך אנחנו משתמשים במדע-

the physics of water, light and movement --

בפיסיקה של המים, האור והתנועה-

to tether that artistic freedom.

כדי לרסן את החופש האמנותי הזה.

But we are not beholden to it.

אבל אנחנו לא מחויבים אליו.

We considered each of these elements

אנחנו שוקלים כל אחד מהאלמנטים האלו

and which ones had to be scientifically accurate

ואילו מתוכם חייבים להיות מדויקים מדעית

and which ones we could push and pull to suit the story and the mood.

ואילו יכולנו לדחוף ולמשוך כדי להתאים לסיפור ולאווירה.

We realized early on that color was one we had some leeway with.

די מוקדם הבנו, שעם צבע יש לנו מרחב תמרון.

So here's a traditionally colored underwater scene.

אז הנה סצינה תת-מימית שמוארת באופן מסורתי.

But here, we can take Sydney Harbor and push it fairly green

אבל כאן אנחנו יכולים לקחת את נמל סידני ולהפוך אותו די ירוק

to suit the sad mood of what's happening.

כדי להתאים לאווירה העצובה של מה שקורה.

In this scene, it's really important we see deep into the underwater,

בסצינה הזאת, זה ממש חשוב שנראה עמוק לתוך המים

so we understand what the East Australian Current is,

כך שנוכל להבין מהו הזרם המזרח אוסטרלי,

that the turtles are diving into and going on this roller coaster ride.

אליו הצבים צוללים כמו שעולים על רכבת הרים.

So we pushed the visibility of the water

אז שינינו את הנראות של המים

well past anything you would ever see in real life.

הרבה מעבר למה שאי פעם תראו בחיים האמיתיים.

Because in the end,

בגלל שבסופו של דבר,

אנחנו לא מנסים לשחזר עולם שהוא נכון מדעית,

we are not trying to recreate the scientifically correct real world,

we're trying to create a believable world,

אנחנו מנסים ליצור עולם מהימן,

one the audience can immerse themselves in to experience the story.

כזה שהצופים יכולים לשקוע בו כדי לחוות את הסיפור.

We use science to create something wonderful.

אנחנו משתמשים במדע כדי ליצור משהו מופלא.

We use story and artistic touch to get us to a place of wonder.

אנחנו משתמשים בסיפור ובמגע אמנותי כדי להביא אותנו אל מקום של פלא.

This guy, WALL-E, is a great example of that.

הברנש הזה, וול-אי, הוא דוגמא נהדרת לזה.

He finds beauty in the simplest things.

הוא מוצא יופי בדברים הפשוטים ביותר.

But when he came in to lighting, we knew we had a big problem.

אבל כשהוא הגיעה לשלב התאורה, ידענו שיש לנו בעיה גדולה.

We got so geeked-out on making WALL-E this convincing robot,

כל כך התאמצנו מדעית להפוך את וול-אי לרובוט משכנע,

that we made his binoculars practically optically perfect.

שממש הפכנו את המשקפת שלו למושלמת מבחינה אופטית.

(Laughter)

(צחוק)

His binoculars are one of the most critical acting devices he has.

המשקפות שלו הן אחד מאמצעי המשחק הכי קריטיים שיש לו.

He doesn't have a face or even traditional dialogue, for that matter.

אין לו פנים, או אפילו דיאלוג מסורתי, לצורך העניין.

So the animators were heavily dependent on the binoculars

כך שהאנימטורים היו תלויים מאד במשקפת שלו

to sell his acting and emotions.

כדי "למכור" את המשחק והרגשות שלו.

We started lighting and we realized

התחלנו בתאורה והבנו

the triple lenses inside his binoculars were a mess of reflections.

שהעדשה המשולשת בתוך המשקפת שלו היא חתיכת בלגאן של השתקפויות.

He was starting to look glassy-eyed.

הוא התחיל לקבל מבט מזוגג.

(Laughter)

(צחוק)

Now, glassy-eyed is a fundamentally awful thing

עכשיו, מבט מזוגג הוא בעקרון דבר איום

when you are trying to convince an audience

כשאתה מנסה לשכנע צופים

that a robot has a personality and he's capable of falling in love.

שלרובוט יש אישיות והוא מסוגל להתאהב.

So we went to work on these optically perfect binoculars,

אז הלכנו לעבוד על המשקפת המושלמת-אופטית האלו

trying to find a solution that would maintain his true robot materials

בנסיון למצוא פתרון שישמר את החומרים הרובוטיים האמיתיים שלו

but solve this reflection problem.

אבל יפתור את בעיית ההשתקפות הזאת.

So we started with the lenses.

אז התחלנו עם העדשות.

Here's the flat-front lens,

הנה העדשה השטוחה הקדמית,

we have a concave lens

יש לנו עדשה קעורה

and a convex lens.

ועדשה קמורה.

And here you see all three together,

וכאן אתם רואים את כל השלוש יחד,

showing us all these reflections.

שמראות לנו את כל ההשתקפויות האלו.

We tried turning them down,

ניסינו להחליש אותן,

we tried blocking them,

ניסינו לעמעם אותן,

nothing was working.

שום דבר לא עבד.

You can see here,

כאן אתם יכולים לראות,

sometimes we needed something specific reflected in his eyes --

לפעמים היינו זקוקים למשהו ספציפי שישתקף בעיניו

usually Eve.

בדרך כלל איב.

So we couldn't just use some faked abstract image on the lenses.

אז לא יכולנו להשתמש סתם באיזו דמות מופשטת מזויפת על העדשות.

So here we have Eve on the first lens,

אז כאן יש לנו את איב על העדשה הראשונה,

we put Eve on the second lens,

שמנו את איב על העדשה השניה,

it's not working.

זה לא עובד.

We turn it down,

אנחנו מחלישים את זה -

it's still not working.

זה עדיין לא עובד.

And then we have our eureka moment.

ואז יש לנו את רגע ה"יוריקה!" שלנו.

We add a light to WALL-E that accidentally leaks into his eyes.

הוספנו לוול-אי אור, שבטעות זולג לתוך העיניים שלו.

You can see it light up these gray aperture blades.

כאן הוא מאיר את להבי הצמצם האפורים האלו

Suddenly, those aperture blades are poking through that reflection

פתאום, להבי הצמצם האלו חודרים דרך ההשתקפות הזאת

the way nothing else has.

באופן ששום דבר לא עשה קודם.

Now we recognize WALL-E as having an eye.

עכשיו אנחנו מזהים שלוול-אי יש עין.

As humans we have the white of our eye,

כבני אדם יש לנו את הלבן של העין,

the colored iris

את הקשתית הצבעונית,

and the black pupil.

ואת האישון השחור.

Now WALL-E has the black of an eye,

עכשיו לוול-אי יש את השחור של העין,

the gray aperture blades

האפור של להבי הצמצם

and the black pupil.

ואת האישון השחור.

Suddenly, WALL-E feels like he has a soul,

לפתע, וול-אי מרגיש כאילו יש לו נשמה,

like there's a character with emotion inside.

כאילו יש דמות עם רגשות בפנים.

Later in the movie towards the end,

מאוחר יותר בסרט לקראת הסוף,

WALL-E loses his personality,

וול-אי מאבד את האישיות שלו,

essentially going dead.

למעשה מתחיל למות.

This is the perfect time to bring back that glassy-eyed look.

זהו הרגע המושלם להחזיר את המבט המזוגג הזה.

In the next scene, WALL-E comes back to life.

בסצינה הבאה, וול-אי חוזר לחיים.

We bring that light back to bring the aperture blades back,

אנחנו מחזירים את האור הזה כדי להחזיר את להבי הצמצם בחזרה,

and he returns to that sweet, soulful robot we've come to love.

והוא הופך לרובוט מתוק, מלא בנשמה, שלמדנו לאהוב.

(Video) WALL-E: Eva?

וול-אי: "אווה?"

Danielle Feinberg: There's a beauty in these unexpected moments --

יש יופי ברגעים הבלתי צפויים האלו-

when you find the key to unlocking a robot's soul,

כשאת מוצאת את המפתח לנשמתו של רובוט,

the moment when you discover what you want to do with your life.

הרגע בו את מגלה מה את רוצה לעשות עם החיים שלך.

The jellyfish in "Finding Nemo" was one of those moments for me.

המדוזות ב"מחפשים את נמו" היו אחד הרגעים האלו עבורי

There are scenes in every movie that struggle to come together.

יש סצינות בכל סרט שנאבקות להתגבש-

This was one of those scenes.

זו היתה אחת מהסצינות האלו.

The director had a vision for this scene

לבמאי היה חזון לסצינה הזו

based on some wonderful footage of jellyfish in the South Pacific.

שהתבסס על חומר מצולם נהדר של מדוזות בדרום האוקיינוס ​​השקט.

As we went along,

ככל שהתקדמנו

we were floundering.

המשכנו להתלבט.

The reviews with the director

הביקורות עם הבמאי

turned from the normal look-and-feel conversation

הפכו מהשיחה הרגילה של מראה ותחושה

into more and more questions about numbers and percentages.

ליותר ויותר שאלות על מספרים ואחוזים.

Maybe because unlike normal,

אולי מפני שלא כמו בדרך כלל

we were basing it on something in real life,

התבססנו על משהו בעולם האמיתי,

or maybe just because we had lost our way.

ואולי פשוט משום שאיבדנו את הדרך שלנו.

But it had become about using our brain without our eyes,

אבל זה הפך ללהשתמש במוח שלנו בלי העיניים,

the science without the art.

להשתמש במדע בלי האמנות.

That scientific tether was strangling the scene.

הרסן המדעי הזה חנק לנו את הסצינה.

But even through all the frustrations,

אבל אפילו דרך כל התסכול הזה

I still believed it could be beautiful.

עדיין האמנתי שזה יכול להיות יפהפה.

So when it came in to lighting,

אז כשזה הגיע לתאורה

I dug in.

צללתי פנימה.

As I worked to balance the blues and the pinks,

כשעבדתי על איזון בין הכחולים לוורודים,

the caustics dancing on the jellyfish bells,

הקאוסטיקס שרוקדים על פעמוני המדוזות,

the undulating fog beams,

קרני הערפל הגליות,

something promising began to appear.

משהו מבטיח החל להופיע.

I came in one morning and checked the previous night's work.

בוקר אחד הגעתי ובדקתי את העבודה של הלילה הקודם

And I got excited.

והתלהבתי.

And then I showed it to the lighting director

ואז הראיתי את זה למנהלת התאורה

and she got excited.

והיא התלהבה.

Soon, I was showing to the director in a dark room full of 50 people.

אחרי זה, הראיתי את זה לבמאי בחדר חשוך עם חמישים איש.

In director review,

בצפיה של הבמאי

you hope you might get some nice words,

את מקווה לקבל כמה מילים טובות,

then you get some notes and fixes, generally.

ואז עוד רשימות ותיקונים, בדרך כלל.

And then, hopefully, you get a final,

ואז, במקרה הטוב, את מקבלת אישור

signaling to move on to the next stage.

סופי להתקדם לשלב הבא.

I gave my intro, and I played the jellyfish scene.

הצגתי את ההקדמה שלי, והראיתי את סצינת המדוזות.

And the director was silent for an uncomfortably long amount of time.

והבמאי היה בשקט לפרק זמן ארוך באופן לא נוח.

Just long enough for me to think,

בדיוק מספיק זמן בשבילי לחשוב:

"Oh no, this is doomed."

"אוי לא, זה אבוד."

And then he started clapping.

ואז הוא התחיל למחוא כפיים.

And then the production designer started clapping.

ואז המעצב הראשי התחיל למחוא כפיים,

And then the whole room was clapping.

ואז כל החדר מחא כפיים.

This is the moment that I live for in lighting.

זהו הרגע עבורו אני חיה בתאורה.

The moment where it all comes together

הרגע הזה בו הכל מתחבר יחד

and we get a world that we can believe in.

ואנחנו מקבלים עולם בו אנחנו יכולים להאמין.

We use math, science and code to create these amazing worlds.

אנחנו משתמשים במתמטיקה, מדע וקוד כדי ליצור את העולמות המופלאים האלו.

We use storytelling and art to bring them to life.

אנחנו משתמשים באמנות הסיפור ובאמנות כדי להפיח בהם חיים.

It's this interweaving of art and science

זהו השילוב של אמנות ומדע

that elevates the world to a place of wonder,

שמרומם את העולם למקום של פלא,

a place with soul,

מקום עם נשמה,

a place we can believe in,

מקום שאנחנו יכולים להאמין לו,

a place where the things you imagine can become real --

מקום בו הדברים שדמיינת יכולים להתגשם -

and a world where a girl suddenly realizes

...ועולם בו ילדה קטנה לפתע מבינה

not only is she a scientist,

שלא רק שהיא מדענית,

but also an artist.

אלא גם אמנית.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)