Caroline Casey: Looking past limits

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Ido Dekkers

Can any of you

האם אתם יכולים

remember what you wanted to be

לזכור מה רציתם להיות

when you were 17?

כשהייתם בני 17?

Do you know what I wanted to be?

יודעים מה אני רציתי להיות?

I wanted to be a biker chick.

רציתי להיות רוכבת אופנועים.

(Laughter)

[צחוק]

I wanted to race cars,

רציתי להיות נהגת מירוץ,

and I wanted to be a cowgirl,

רציתי להיות בוקרת,

and I wanted to be Mowgli from "The Jungle Book."

ורציתי להיות מוגלי מ"ספר הג'ונגל."

Because they were all about being free,

כולם כרוכים בחופש --

the wind in your hair -- just to be free.

השיער מתנופף ברוח -- פשוט להיות חופשיים.

And on my seventeenth birthday,

ביום הולדתי ה-17,

my parents, knowing how much I loved speed,

קיבלתי מההורים שלי, שידעו כמה אני אוהבת מהירות,

gave me one driving lesson

שיעור נהיגה אחד

for my seventeenth birthday.

כמתנה ליום הולדתי.

Not that we could have afforded I drive,

הם לא יכלו לאפשר לי לנהוג ממש

but to give me the dream of driving.

אלא רק לתת לי לטעום את חלום הנהיגה.

And on my seventeenth birthday,

וכך, ביום הולדתי ה-17

I accompanied my little sister

ליוויתי את אחותי הקטנה

in complete innocence,

בתמימות גמורה

as I always had all my life --

כפי שנהגתי לעשות כל ימי חיי --

my visually impaired sister --

ליוויתי את אחותי לקויית הראייה

to go to see an eye specialist.

לבדיקה של מומחה עיניים.

Because big sisters

כי אחיות גדולות

are always supposed to support their little sisters.

תמיד אמורות לתמוך באחיותיהן הקטנות.

And my little sister wanted to be a pilot --

ואחותי הקטנה רצתה להיות טייסת --

God help her.

יהא האל בעזרתה.

So I used to get my eyes tested

וכך גם אני הייתי עוברת בדיקת עיניים

just for fun.

סתם בשביל הכיף.

And on my seventeenth birthday,

ביום הולדתי ה-17,

after my fake eye exam,

אחרי בדיקת העיניים המדומה שלי,

the eye specialist just noticed it happened to be my birthday.

מומחה העיניים הבחין שזהו יום הולדתי

And he said, "So what are you going to do to celebrate?"

ושאל, "איך את עומדת לחגוג?"

And I took that driving lesson,

חשבתי על שיעור הנהיגה

and I said, "I'm going to learn how to drive."

ואמרתי, "אני מתחילה ללמוד נהיגה."

And then there was a silence --

השתרר שקט --

one of those awful silences

שקט נורא

when you know something's wrong.

שמרמז על משהו שהשתבש.

And he turned to my mother,

הוא פנה אל אמא שלי,

and he said, "You haven't told her yet?"

ושאל, "עוד לא סיפרתם לה?"

On my seventeenth birthday,

וכך ביום הולדתי ה-17,

as Janis Ian would best say,

כפי שג'ניס איאן ניסחה זאת,

I learned the truth at 17.

"גיליתי את האמת בהיותי בת 17":

I am, and have been since birth,

אני הנני, והייתי מאז שנולדתי,

legally blind.

עיוורת מבחינה חוקית.

And you know,

ואתם יודעים?

how on earth did I get to 17

איך לכל הרוחות הגעתי לגיל 17

and not know that?

בלי לדעת?

Well, if anybody says country music isn't powerful,

אם אנשים אומרים שלמוזיקת קאונטרי אין עוצמה,

let me tell you this:

אני אומרת

I got there

שהגעתי לשם

because my father's passion for Johnny Cash

בגלל ההערצה של אבא שלי לג'וני קאש

and a song, "A Boy Named Sue."

ולשיר "נער ושמו סו."

I'm the eldest of three. I was born in 1971.

אני הבכורה מבין 3 ילדים. נולדתי ב-1971.

And very shortly after my birth,

זמן קצר לאחר לידתי,

my parents found out I had a condition called ocular albinism.

ההורים שלי גילו שאני סובלת מלבקנות עינית.

And what the hell does that mean to you?

בטח אין לכם מושג במה מדובר.

So let me just tell you, the great part of all of this?

אני אסביר לכם.

I can't see this clock and I can't see the timing,

בגדול, אני לא יכולה לראות את השעון הזה ואני לא יכולה לראות מה השעה.

so holy God, woohoo! (Laughter)

אלוהים אדירים, ווהוו!

I might buy some more time.

אולי אני אוכל להרוויח קצת זמן.

But more importantly, let me tell you --

אבל חשוב מזה --

I'm going to come up really close here. Don't freak out, Pat.

זה עומד להיות וידוי חושפני. פט, לא להתחרפן.

Hey.

הי.

See this hand?

רואים את היד הזאת?

Beyond this hand is a world of Vaseline.

מעבר ליד הזאת קיים עולם של וזלין.

Every man in this room, even you, Steve,

כל הגברים שבחדר הזה, אפילו אתה, סטיב,

is George Clooney.

כולכם ג'ורג' קלוני.

(Laughter)

[צחוק]

And every woman, you are so beautiful.

וכל הנשים, כולכן כל כך יפהפיות.

And when I want to look beautiful, I step three feet away from the mirror,

כשאני רוצה להראות יפה, אני מתרחקת מטר מהמראה,

and I don't have to see these lines etched in my face

ולא רואה יותר את הקווים האלה על הפרצוף שלי

from all the squinting I've done all my life

שנוצרו מכל כיווצי העיניים שביצעתי כל חיי

from all the dark lights.

כתוצאה מכל האורות המסנוורים.

The really strange part is

והדבר המוזר באמת הוא

that, at three and a half, just before I was going to school,

שבגיל שלוש וחצי, לפני שהתחלתי ללכת לגן,

my parents made a bizarre, unusual

ההורים שלי החליטו החלטה מוזרה,

and incredibly brave decision.

בלתי שגרתית ואמיצה ביותר.

No special needs schools.

בלי בתי ספר מיוחדים.

No labels.

בלי תוויות.

No limitations.

בלי מגבלות.

My ability and my potential.

היכולת שלי והפוטנציאל שלי.

And they decided to tell me

הם החליטו לומר לי

that I could see.

שאני מסוגלת לראות.

So just like Johnny Cash's Sue,

וכך, כמו סו של ג'וני קאש,

a boy given a girl's name,

נער עם שם של בת,

I would grow up and learn from experience

אני אגדל ואלמד מהנסיון

how to be tough and how to survive,

איך להיות קשוחה ואיך לשרוד

when they were no longer there to protect me,

כשהם לא יהיו שם כדי להגן עלי,

or just take it all away.

או סתם להיות שם בשבילי.

But more significantly,

וחשוב מכך,

they gave me the ability

הם הקנו לי את היכולת

to believe,

להאמין.

totally, to believe that I could.

להאמין שאני באמת יכולה.

And so when I heard that eye specialist

וכך, כששמעתי את מומחה העיניים

tell me all the things, a big fat "no,"

מדבר את כל הדיבורים האלה, "לא" גדול ושמן,

everybody imagines I was devastated.

כולם פחדו שאני אקבל את זה קשה.

And don't get me wrong, because when I first heard it --

אל תקבלו רושם מוטעה, בהתחלה כששמעתי אותו --

aside from the fact that I thought he was insane --

חוץ מהעובדה שחשבתי שהוא לא שפוי --

I got that thump in my chest,

היה לי קווטש כזה בחזה --

just that "huh?"

מין "האאא" כזה.

But very quickly I recovered. It was like that.

אבל מהר מאוד התאוששתי.

The first thing I thought about was my mom,

דבר ראשון חשבתי על אמא שלי

who was crying over beside me.

שבכתה לידי.

And I swear to God, I walked out of his office,

ונשבעת לכם, יצאתי מהמשרד שלו,

"I will drive. I will drive.

"אני אנהג. אני אנהג.

You're mad. I'll drive. I know I can drive."

אתם משוגעים. אני יודעת שאני יכולה לנהוג."

And with the same dogged determination

ובאותה נחישות עיקשת

that my father had bred into me since I was such a child --

שאבא שלי טיפח בי מאז הייתי ילדה קטנה --

he taught me how to sail,

הוא לימד אותי לשוט,

knowing I could never see where I was going, I could never see the shore,

למרות שידע שלעולם לא אראה לאן אני שטה, לא יכולתי לראות את החוף,

and I couldn't see the sails, and I couldn't see the destination.

לא יכולתי לראות את המפרשים, ולא יכולתי לראות את היעד.

But he told me to believe

אבל הוא אמר לי להאמין

and feel the wind in my face.

ולחוש את הרוח על הפנים שלי.

And that wind in my face made me believe

והרוח הזאת על הפנים שלי גרמה לי להאמין

that he was mad and I would drive.

שהוא השתגע ושאני אוכל לנהוג.

And for the next 11 years,

ובמשך 11 השנים הבאות

I swore nobody would ever find out that I couldn't see,

נשבעתי שאף אחד לא יגלה שאני לא יכולה לראות,

because I didn't want to be a failure,

כי לא רציתי להיות כשלון,

and I didn't want to be weak.

ולא רציתי להיות חלשה,

And I believed I could do it.

והאמנתי שאני יכולה.

So I rammed through life as only a Casey can do.

וכך, פילסתי את דרכי בחיים כמו שרק בת למשפחת קייסי יכולה.

And I was an archeologist, and then I broke things.

הייתי ארכיאולוגית ושברתי דברים.

And then I managed a restaurant, and then I slipped on things.

וניהלתי מסעדה ונתקלתי בדברים.

And then I was a masseuse. And then I was a landscape gardener.

והייתי מסג'יסטית. והייתי גננית נוף.

And then I went to business school.

ולמדתי מנהל עסקים.

And you know, disabled people are hugely educated.

אנשים עם מוגבלויות הם משכילים ביותר.

And then I went in and I got a global consulting job with Accenture.

וקיבלתי עבודה כיועצת גלובלית באקסנצ'ר.

And they didn't even know.

והם בכלל לא ידעו.

And it's extraordinary

וזה מדהים

how far belief can take you.

כמה רחוק האמונה יכולה לקחת אתכם.

In 1999,

ב-1999,

two and a half years into that job,

לאחר שעבדתי שם שנתיים וחצי,

something happened.

משהו קרה.

Wonderfully, my eyes decided, enough.

לפתע פתאום, העיניים שלי החליטו שמספיק להן.

And temporarily,

ובאופן זמני

very unexpectedly,

ומאוד בלתי צפוי

they dropped.

המצב שלי הדרדר.

And I'm in one of the most competitive environments in the world,

והייתי באחת הסביבות הכי תחרותיות בעולם.

where you work hard, play hard, you gotta be the best, you gotta be the best.

עובדים שם קשה, נלחמים ושואפים להיות הטובים ביותר.

And two years in,

ואחרי שנתיים שם,

I really could see very little.

בקושי יכולתי לראות.

And I found myself in front of an HR manager

וכך מצאתי את עצמי ב-1999 עומדת לפני

in 1999,

מנהל מחלקת משאבי אנוש,

saying something I never imagined that I would say.

ואומרת משהו שמעולם לא דמיינתי שאומר.

I was 28 years old.

הייתי בת 28.

I had built a persona all around what I could and couldn't do.

בניתי לי דמות שכולם הכירו של מה אני מסוגלת ולא מסוגלת לעשות.

And I simply said,

ופשוט אמרתי,

"I'm sorry.

"מצטערת.

I can't see, and I need help."

אני לא יכולה לראות. אני זקוקה לעזרה."

Asking for help can be incredibly difficult.

כל כך קשה לבקש עזרה.

And you all know what it is. You don't need to have a disability to know that.

כולכם מכירים את זה; לא צריכים להיות מוגבלים כדי להכיר את זה.

We all know how hard it is

כולנו יודעים כמה קשה

to admit weakness and failure.

להודות בחולשה ובכשלון.

And it's frightening, isn't it?

וזה גם מפחיד.

But all that belief had fueled me so long.

אבל האמונה תידלקה אותי במשך זמן כל כך ארוך.

And can I tell you, operating in the sighted world when you can't see,

קשה לאנשים לא רואים לתפקד בעולם רואה,

it's kind of difficult -- it really is.

זה קשה מאוד.

Can I tell you, airports are a disaster.

שדות תעופה הם עסק ביש.

Oh, for the love of God.

בשם אלוהים.

And please, any designers out there?

אני מתחננת בפני כל המעצבים שם בחוץ.

OK, designers, please put up your hands, even though I can't even see you.

מעצבים, תרימו בבקשה ידיים, למרות שאני לא יכולה לראות אתכם.

I always end up in the gents' toilets.

אני תמיד מוצאת את עצמי בשירותים של הגברים.

And there's nothing wrong with my sense of smell.

חוש הריח שלי בסדר גמור.

But can I just tell you,

אבל הבעיה היא שההבדל

the little sign for a gents' toilet or a ladies' toilet

בין הסימן של שירותי הגברים לזה של שירותי הנשים

is determined by a triangle.

הוא משולש קטן.

Have you ever tried to see that

ניסיתם פעם להבחין בו

if you have Vaseline in front of your eyes?

כשהעיניים שלכם מרוחות בווזלין?

It's such a small thing, right?

הוא כזה פצפון.

And you know how exhausting it can be

ואתם יודעים כמה זה מתיש

to try to be perfect when you're not,

לנסות להיות מושלם כשאתה לא מושלם,

or to be somebody that you aren't?

או להיות מישהו שהוא לא אתה?

And so after admitting I couldn't see to HR,

אז אחרי שהודיתי בפני משאבי אנוש שאני לא יכולה לראות

they sent me off to an eye specialist.

הם שלחו אותי למומחה עיניים.

And I had no idea that this man was going to change my life.

ולא היה לי מושג שהאיש הזה עתיד לשנות את חיי.

But before I got to him, I was so lost.

אבל לפני שהגעתי אליו, הייתי פשוט אבודה.

I had no idea who I was anymore.

כבר לא היה לי מושג מי אני בכלל.

And that eye specialist, he didn't bother testing my eyes.

ומומחה העיניים ההוא לא טרח לבדוק את העיניים שלי.

God no, it was therapy.

זה היה יותר כמו טיפול פסיכולוגי.

And he asked me several questions,

הוא שאל אותי כמה שאלות,

of which many were, "Why?

שרבות מהן היו "למה?

Why are you fighting so hard

למה את כל כך נלחמת

not to be yourself?

לא להיות את עצמך?"

And do you love what you do, Caroline?"

ו"את אוהבת את מה שאת עושה, קרוליין?"

And you know, when you go to a global consulting firm,

כשמתחילים לעבוד בחברת יעוץ גלובלית

they put a chip in your head, and you're like,

מחדירים לכם צ'יפ למוח, ואתם מדקלמים

"I love Accenture. I love Accenture. I love my job. I love Accenture.

"אני אוהב את אקסנצ'ר. אני אוהב את העבודה שלי.

I love Accenture. I love Accenture. I love my job. I love Accenture." (Laughter)

אני אוהב את אקסנצ'ר. אני אוהב את העבודה שלי."

To leave would be failure.

עזיבה פירושה היה כשלון.

And he said, "Do you love it?"

והוא שאל, "את אוהבת את העבודה שלך?"

I couldn't even speak I was so choked up.

לא יכולתי לענות. הייתי כל כך חנוקה.

I just was so -- how do I tell him?

ולא ידעתי -- איך לספר לו?

And then he said to me, "What did you want to be when you were little?"

ואז הוא שאל אותי, "מה רצית להיות כשהיית קטנה?"

Now listen, I wasn't going to say to him, "Well, I wanted to race cars and motorbikes."

לא התכוונתי להגיד לו, "רציתי להיות נהגת מירוצים ורוכבת אופנועים."

Hardly appropriate at this moment in time.

זה לא בדיוק התאים.

He thought I was mad enough anyway.

גם ככה הוא חשב שאני מטורללת.

And as I left his office,

כשיצאתי מהמשרד שלו,

he called me back

הוא קרא לי לחזור

and he said, "I think it's time.

ואמר, "אני חושב שהגיע הזמן.

I think it's time

אני חושב שהגיע הזמן

to stop fighting and do something different."

להפסיק להלחם ולעשות משהו שונה."

And that door closed.

והדלת נסגרה.

And that silence just outside a doctor's office,

והשתרר השקט המוכר

that many of us know.

שמחוץ למשרד הרופא.

And my chest ached.

והחזה שלי כאב.

And I had no idea where I was going. I had no idea.

ולא היה לי מושג לאן מועדות פני. לא היה לי שמץ של מושג.

But I did know the game was up.

אבל הבנתי שזהו סוף הסיפור.

And I went home, and, because the pain in my chest ached so much,

הלכתי הביתה, ובגלל שהחזה שלי כל כך כאב,

I thought, "I'll go out for a run."

חשבתי, "אני אצא לריצה."

Really not a very sensible thing to do.

לא ממש הגיוני.

And I went on a run that I know so well.

ויצאתי לריצה במסלול המוכר לי.

I know this run so well, by the back of my hand.

אני מכירה את המסלול כמו את כף ידי.

I always run it perfectly fine.

אני תמיד רצה אותו באופן מושלם.

I count the steps and the lampposts and all those things

אני סופרת את הצעדים ואת עמודי התאורה

that visually impaired people have a tendency to have a lot of meetings with.

ואת כל הדברים שאנשים עם ראייה מוגבלת נוטים להתקל בהם.

And there was a rock that I always missed.

היה שם סלע שתמיד פספסתי.

And I'd never fallen on it, never.

אבל אף פעם לא מעדתי עליו, אף פעם.

And there I was crying away,

וכך רצתי ובכיתי

and smash, bash on my rock.

וסמאש, נתקלתי בסלע.

Broken, fallen over

שבורה, נפלתי

on this rock

על הסלע.

in the middle of March in 2000,

באמצע מרץ 2000.

typical Irish weather on a Wednesday --

מזג אוויר אירי, יום רביעי

gray, snot, tears everywhere,

אפור. מנוזלת, דומעת,

ridiculously self-pitying.

מרחמת על עצמי.

And I was floored, and I was broken,

ונפלתי ונשברתי,

and I was angry.

וכעסתי.

And I didn't know what to do.

ולא ידעתי מה יהיה.

And I sat there for quite some time going,

וישבתי לי שם וחשבתי,

"How am I going to get off this rock and go home?

"איך אני קמה מהסלע הזה וחוזרת הביתה?

Because who am I going to be?

מי אני אהיה?

What am I going to be?"

מה אני אהיה?"

And I thought about my dad,

וחשבתי על אבא שלי,

and I thought, "Good God, I'm so not Sue now."

וחשבתי, "אוי אלוהים, אני כל כך לא סו עכשיו."

And I kept thinking over and over in my mind,

והמשכתי לחשוב ולחשוב,

what had happened? Where did it go wrong? Why didn't I understand?

"מה קרה? מתי הכל השתבש? למה לא הבנתי?"

And you know, the extraordinary part of it

והכי מדהים זה

is I just simply had no answers.

שלא היו לי תשובות.

I had lost my belief.

איבדתי את האמונה.

Look where my belief had brought me to.

תראו לאן האמונה הביאה אותי,

And now I had lost it. And now I really couldn't see.

ועכשיו איבדתי אותה. עכשיו באמת לא יכולתי לראות.

I was crumpled.

הייתי מרוסקת.

And then I remember thinking about that eye specialist

ואז אני זוכרת שחשבתי על מומחה העיניים

asking me, "What do you want to be? What do you want to be?

ששאל אותי, "מה את רוצה להיות? מה את רוצה להיות?

What did you want to be when you were little? Do you love what you do?

מה רצית להיות כשהיית קטנה? את אוהבת את מה שאת עושה?

Do something different. What do you want to be?

תעשי משהו אחר. מה את רוצה להיות?

Do something different. What do you want to be?"

תעשי משהו אחר. מה את רוצה להיות?"

And really slowly, slowly, slowly,

ולאט, לאט, לאט

it happened.

זה קרה.

And it did happen this way.

וכך זה באמת קרה.

And then the minute it came,

וברגע שזה הגיע

it blew up in my head

חל פיצוץ בתוך הראש שלי,

and bashed in my heart --

והלב שלי הלם.

something different.

משהו אחר -

"Well, how about Mowgli from 'The Jungle Book'?

"מה עם מוגלי מ'ספר הג'ונגל'?

You don't get more different than that."

זה יהיה באמת משהו אחר."

And the moment, and I mean the moment,

ובאותו הרגע, באותו הרגע ממש,

the moment that hit me,

ברגע שנפל לי האסימון,

I swear to God,

אני נשבעת,

it was like woo hoo! You know -- something to believe in.

זה היה משהו כמו וואהו! משהו להאמין בו!

And nobody can tell me no.

אף אחד לא יכול להגיד לי "לא".

Yes, you can say I can't be an archeologist.

כן, תוכלו להגיד שאני לא יכולה להיות ארכיאולוגית.

But you can't tell me, no, I can't be Mowgli, because guess what?

אבל אתם לא יכולים להגיד לי, "לא. את לא יכולה להיות מוגלי." אתם יודעים למה?

Nobody's ever done it before, so I'm going to go do it.

אף אחד מעולם לא עשה את זה, אז אני אעשה את זה.

And it doesn't matter whether I'm a boy or a girl, I'm just going to scoot.

ולא חשוב אם אני גבר או אשה, אני פשוט יוצאת לדרך.

And so I got off that rock, and, oh my God, did I run home.

וכך קמתי מהסלע, ורצתי הביתה.

And I sprinted home, and I didn't fall, and I didn't crash.

רצתי הביתה ולא נפלתי ולא נתקלתי.

And I ran up the stairs, and there was one of my favorite books of all time,

רצתי במדרגות אל אחד הספרים האהובים עלי ביותר,

"Travels on My Elephant" by Mark Shand -- I don't know if any of you know it.

"מלכת הפילים" מאת מארק שאנד - אם שמעתם עליו.

And I grabbed this book off, and I'm sitting on the couch

חטפתי את הספר וישבתי על הספה

going, "I know what I'm going to do.

וחשבתי, "אני יודעת מה אני עומדת לעשות.

I know how to be Mowgli.

אני יודעת איך להיות מוגלי.

I'm going to go across India

אני אערוך מסע חוצה הודו

on the back of an elephant.

על גבי פיל.

I'm going to be an elephant handler."

אני אהיה נהגת פילים."

And I had no idea

לא היה לי מושג

how I was going to be an elephant handler.

איך אהפוך לנהגת פילים.

From global management consultant to elephant handler.

מיועצת ניהול גלובלי לנהגת פילים.

I had no idea how. I had no idea how you hire an elephant, get an elephant.

לא היה לי מושג איך משיגים פיל.

I didn't speak Hindi. I'd never been to India. Hadn't a clue.

אני לא דוברת הינדי. אף פעם לא הייתי בהודו -- לא היה לי שמץ של מושג.

But I knew I would.

אבל ידעתי שזה יקרה.

Because, when you make a decision at the right time and the right place,

כשמקבלים החלטה בזמן המתאים ובמקום המתאים,

God, that universe makes it happen for you.

אלוהים, היקום גורם לה להתגשם עבורכם.

Nine months later, after that day on snot rock,

תשעה חודשים אחרי ההתקלות בסלע,

I had the only blind date in my life

התקיימה הפגישה העיוורת היחידה בחיים שלי

with a seven and a half foot elephant called Kanchi.

עם פיל בגובה 2 מטר בשם קנצ'י.

And together we would trek a thousand kilometers

ערכנו ביחד מסע בן אלף קילומטרים

across India.

חוצה הודו.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

The most powerful thing of all,

והדבר החשוב ביותר -

it's not that I didn't achieve before then. Oh my God, I did.

זה לא שלא היו לי השגים בעבר,

But you know, I was believing in the wrong thing.

אבל האמנתי בדבר הלא נכון.

Because I wasn't believing in me,

מכיוון שלא האמנתי בעצמי --

really me, all the bits of me --

באני האמיתית, בכל החלקים שלי --

all the bits of all of us.

בכל החלקים של כולנו.

Do you know how much of us all pretend to be somebody we're not?

כמה מאיתנו מעמידים פנים להיות מישהו אחר?

And you know what, when you really believe in yourself and everything about you,

כשאנחנו באמת מאמינים בעצמנו ובמה שאנחנו עושים,

it's extraordinary what happens.

קורים דברים מדהימים.

And you know what, that trip, that thousand kilometers,

והמסע הזה, אלף הקילומטרים האלה,

it raised enough money for 6,000 cataract eye operations.

גייסו מספיק כסף בשביל 6,000 ניתוחי קטרקט.

Six thousand people got to see because of that.

6,000 אנשים זכו לראות כתוצאה מהמסע.

When I came home off that elephant,

כשירדתי מהפיל,

do you know what the most amazing part was?

אתם יודעים מה הדבר המדהים ביותר שקרה?

I chucked in my job at Accenture.

זרקתי את העבודה שלי באקסנצ'ר.

I left, and I became a social entrepreneur,

עזבתי והפכתי ליזמת חברתית.

and I set up an organization with Mark Shand called Elephant Family,

הקמתי עם מארק שאנד את "Elephant Family",

which deals with Asian elephant conservation.

ארגון העוסק בשימור הפיל האסיאתי.

And I set up Kanchi,

והקמתי את קנצ'י,

because my organization was always going to be named after my elephant,

על שם הפיל שלי,

because disability is like the elephant in the room.

כי מוגבלות היא כמו הפיל שבחדר.

And I wanted to make you see it in a positive way --

רציתי שיתייחסו למוגבלויות בצורה חיובית --

no charity, no pity.

בלי נדבות ובלי רחמים.

But I wanted to work only and truly

רציתי לעבוד אך ורק עם

with business and media leadership

אנשי עסקים ואנשים תקשורת מובילים

to totally reframe disability

כדי להכניס את המוגבלויות למסגרת חדשה.

in a way that was exciting and possible.

התהליך היה מרגש ואפשרי.

It was extraordinary.

זה היה מדהים.

That's what I wanted to do.

זה מה שרציתי לעשות.

And I never thought about noes anymore, or not seeing,

לא חשבתי יותר על "לא"-ים, או על מוגבלות הראיה שלי,

or any of that kind of nothing.

או על דברים שליליים כאלה.

It just seemed that it was possible.

זה פשוט נראה אפשרי.

And you know, the oddest part is,

ומה שהכי מוזר,

when I was on my way traveling here to TED,

בדרכי ל-TED,

I'll be honest, I was petrified.

שקשקתי מפחד.

And I speak,

והנה אני מדברת כאן,

but this is an amazing audience,

ואתם קהל מדהים

and what am I doing here?

ומה אני עושה כאן?

But as I was traveling here,

אבל כשהייתי בדרכי לכאן,

you'll be very happy to know,

תשמחו לדעת,

I did use my white symbol stick cane,

שהשתמשתי במקל הנחייה הלבן שלי,

because it's really good to skip queues in the airport.

כי הוא עוזר לעקוף תורים בשדה התעופה.

And I got my way here

ובדרכי לכאן

being happily proud that I couldn't see.

הייתי גאה בכך שאני לא יכולה לראות.

And the one thing is that a really good friend of mine,

בדרכי לכאן חבר טוב שלי

he texted me on the way over, knowing I was scared.

שלח לי אס.אם.אס. כדי להרגיע אותי.

Even though I present confident, I was scared.

למרות שאני נראית בטוחה בעצמי, פחדתי מאוד.

He said, "Be you."

הוא כתב, "תהיי את."

And so here I am.

והנה אני כאן.

This is me, all of me.

זאת אני. כל כולי.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

And I have learned, you know what,

ולמדתי

cars and motorbikes and elephants,

שמכוניות ואופנועים ופילים -

that's not freedom.

הם לא החופש.

Being absolutely true to yourself is freedom.

אם אתם לגמרי נאמנים לעצמכם - זהו החופש.

And I never needed eyes to see -- never.

מעולם לא הייתי זקוקה לעיניים כדי לראות -- מעולם לא.

I simply needed vision and belief.

הייתי זקוקה לחזון ולאמונה.

And if you truly believe --

ומי שמאמין באמת --

and I mean believe from the bottom of your heart --

מי שמאמין מעומק ליבו --

you can make change happen.

יכול לגרום לשינויים להתרחש.

And we need to make it happen,

אנחנו צריכים לגרום להם להתרחש,

because every single one of us --

כי כל אחד ואחד מאיתנו --

woman, man, gay, straight,

נשים, גברים, הומואים, סטרייטים,

disabled, perfect,

מוגבלים, מושלמים,

normal, whatever --

נורמלים, מה שלא יהיה --

everyone of us

כל אחד ואחד מאיתנו

must be the very best of ourselves.

צריך לשאוף למיטבו.

I no longer want anybody to be invisible.

אני כבר לא רוצה שאנשים יהיו בלתי נראים.

We all have to be included.

כולנו צריכים להיות כלולים.

And stop with the labels, the limiting.

וצריך להפסיק עם התוויות,

Losing of labels,

התוויות המגבילות והמצמצמות.

because we are not jam jars.

אנחנו לא צנצנות ריבה.

We are extraordinary, different, wonderful people.

אנחנו אנשים יוצאי דופן, שונים ונפלאים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]