Lee Mokobe: A powerful poem about what it feels like to be transgender

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Shir Ben Asher Kestin

The first time I uttered a prayer was in a glass-stained cathedral.

את תפילתי הראשונה הפטרתי בקתדרלה עם זגוגיות ויטראז'.

I was kneeling long after the congregation was on its feet,

נותרתי על ברכי הרבה אחרי שעדת המתפללים קמה על רגליה,

dip both hands into holy water,

טבלתי את שתי ידי במים הקדושים,

trace the trinity across my chest,

סימנתי את השילוש הקדוש על חזי,

my tiny body drooping like a question mark

וגופי הקטן היה נפול כמו סימן שאלה

all over the wooden pew.

מעל ספסל העץ.

I asked Jesus to fix me,

ביקשתי מישו לתקן אותי,

and when he did not answer

ומשלא ענה,

I befriended silence in the hopes that my sin would burn

התיידדתי עם הדממה בתקווה שחטאי יצרוב

and salve my mouth

את פי ויביא לו מזור, ויימס כסוכר על הלשון,

would dissolve like sugar on tongue,

but shame lingered as an aftertaste.

אך נותרה הבושה, כטעם לוואי.

And in an attempt to reintroduce me to sanctity,

ובנסיון להכניסני שוב תחת כנפי השכינה

my mother told me of the miracle I was,

אימי סיפרה לי איזה נס אני,

said I could grow up to be anything I want.

ואמרה שאוכל להיות הכל כשאהיה גדול.

I decided to

ואני החלטתי

be a boy.

להיות בן. זה היה נחמד.

It was cute.

I had snapback, toothless grin,

היה לי חיוך מהיר-להתעשת וחסר-שיניים,

used skinned knees as street cred,

ברכי הפצועות אישרו את זהותי ברחוב,

played hide and seek with what was left of my goal.

שיחקתי מחבואים עם שרידי מטרתי.

I was it.

הייתי לגמרי כזה.

The winner to a game the other kids couldn't play,

זוכה במשחק שבו הילדים האחרים לא יכלו לשחק,

I was the mystery of an anatomy,

הייתי תעלומה אנטומית,

a question asked but not answered,

שאלה שנשאלה ולא נענתה,

tightroping between awkward boy and apologetic girl,

חבל מתוח באוויר בין בן מגושם לבת מתנצלת,

and when I turned 12, the boy phase wasn't deemed cute anymore.

ובגיל 12, שלב ה"בן" חדל להיות נחמד.

It was met with nostalgic aunts who missed seeing my knees in the shadow of skirts,

הופגשתי עם דודות נוסטלגיות שרצו לראות שוב את ברכי מוצלות בחצאית,

who reminded me that my kind of attitude would never bring a husband home,

שהזכירו לי שהגישה שלי לעולם לא תשיג לי בעל,

that I exist for heterosexual marriage and child-bearing.

שאני קיימת בשביל נישואין הטרוסקסואליים והבאת ילדים לעולם.

And I swallowed their insults along with their slurs.

ואני בלעתי בשתיקה את עלבונותיהן והטלות הדופי שלהן.

Naturally, I did not come out of the closet.

מובן שלא יצאתי מהארון.

The kids at my school opened it without my permission.

הילדים בבית ספרי פתחו את דלתו ללא רשותי.

Called me by a name I did not recognize,

כינו אותי בכינוי שלא הכרתי,

said "lesbian,"

"לסבית",

אבל הייתי יותר בן מאשר בת, יותר קן מאשר ברבי.

but I was more boy than girl, more Ken than Barbie.

It had nothing to do with hating my body,

לא ששנאתי את גופי;

I just love it enough to let it go,

אני פשוט אוהב אותו מספיק כדי להניח לו,

אני מתייחס אליו כאל בית,

I treat it like a house,

and when your house is falling apart,

וכשביתכם מתפרק,

אינכם נוטשים אותו,

you do not evacuate,

you make it comfortable enough to house all your insides,

אלא הופכים אותו לאכסניה נוחה דיה להכיל את כל פנימיותכם,

הופכים אותו לנאה דיו כדי להזמין אליו אורחים,

you make it pretty enough to invite guests over,

you make the floorboards strong enough to stand on.

מחזקים את קורות הרצפה כדי לעמוד עליהן בבטחה.

My mother fears I have named myself after fading things.

אימי חששה שכיניתי עצמי בשמות של דברים נמוגים.

As she counts the echoes left behind by Mya Hall,

והיא מונה את ההדים שהותירו אחריהן מאיה הול,

Leelah Alcorn, Blake Brockington.

לילה אלקורן, בלייק ברוקינגטון.

She fears that I'll die without a whisper,

היא פחדה שמא אמות ללא לחישה,

that I'll turn into "what a shame" conversations at the bus stop.

שמא אהפוך לשיחות "איזו בושה" בתחנת האוטובוס.

She claims I have turned myself into a mausoleum,

היא טוענת שהפכתי עצמי לקבר מפואר,

that I am a walking casket,

שאני ארון-מתים מהלך,

news headlines have turned my identity into a spectacle,

הכותרות הפכו את זהותי לחזיון,

Bruce Jenner on everyone's lips while the brutality of living in this body

שמו של ברוס ג'נר על כל לשון בעוד האכזריות של החיים בגוף הזה

becomes an asterisk at the bottom of equality pages.

הופכת להערת שוליים במאמרים על שוויון.

No one ever thinks of us as human

איש לא רואה בנו אנושיים

because we are more ghost than flesh,

כי אנו יותר רוח רפאים מאשר בשר,

because people fear that my gender expression is a trick,

כי אנשים חוששים שהביטוי המגדרי שלי הוא תחבולה,

that it exists to be perverse,

שהוא קיים כדי להסתלף,

that it ensnares them without their consent,

שהוא לוכד אותם בכף ללא הסכמתם,

that my body is a feast for their eyes and hands

שגופי הוא תאווה לעיניהם וידיהם

ומששבעו ממוזרותי,

and once they have fed off my queer,

they'll regurgitate all the parts they did not like.

יעלו גירה ויקיאו את כל החלקים שלא אהבו.

They'll put me back into the closet, hang me with all the other skeletons.

הם יחזירו אותי לארון, יתלו אותי בין כל שאר השלדים.

I will be the best attraction.

אהיה האטרקציה הכי טובה.

Can you see how easy it is to talk people into coffins,

רואים כמה קל לשכנע אנשים להיכנס לארונות מתים

to misspell their names on gravestones.

ולכתוב את שמותיהם בשגיאות על אבני מצבה?

And people still wonder why there are boys rotting,

ועוד מתפלאים מדוע יש בנים שנרקבים,

they go away in high school hallways

שנמוגים במסדרונות ביה"ס התיכון,

they are afraid of becoming another hashtag in a second

שפוחדים להפוך תוך שנייה לסתם ציוץ,

afraid of classroom discussions becoming like judgment day

שחוששים משיחות בכיתה שלובשות צביון של יום הדין,

and now oncoming traffic is embracing more transgender children than parents.

וכעת

התנועה ממול מאמצת יותר ילדים טרנסג'נדרים מאשר הורים.

אני תוהה, עד מתי?

I wonder how long it will be

before the trans suicide notes start to feel redundant,

מתי מכתבי ההתאבדות הטרנסיים יתחילו להיראות מיותרים?

before we realize that our bodies become lessons about sin

מתי נבין שגופינו הופכים לחומר ללימודי החטא?

way before we learn how to love them.

מתי נלמד לאהוב אותם?

Like God didn't save all this breath and mercy,

כאילו שהאל חסך מאיתנו את נשמת אפו וחסדו,

like my blood is not the wine that washed over Jesus' feet.

כאילו שדמי אינו היין שרחץ את כפות רגלי ישו.

My prayers are now getting stuck in my throat.

תפילותי נתקעות בגרוני עכשיו.

אולי סוף-סוף נמצאה לי תקנה,

Maybe I am finally fixed,

אולי כבר לא איכפת לי.

maybe I just don't care,

maybe God finally listened to my prayers.

אולי סוף-סוף האל מקשיב לתפילותי.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים ותרועות)