Tim Harford: Trial, error and the God complex

מתרגם: Yael BST מבקר: Ido Dekkers

It's the Second World War.

מלחמת העולם השנייה,

A German prison camp.

מחנה שבויים גרמני,

And this man,

והאיש הזה,

Archie Cochrane,

ארצ'י קוקריין,

is a prisoner of war and a doctor,

הוא שבוי מלחמה ורופא,

and he has a problem.

ויש לו בעיה.

The problem is that the men under his care

הבעיה היא שהגברים שבטיפולו

are suffering

סובלים

from an excruciating and debilitating condition

ממחלה מייסרת ומגבילה

that Archie doesn't really understand.

שארצ'י לא ממש מבין אותה.

The symptoms

התסמינים הם

are this horrible swelling up of fluids under the skin.

מעין נפיחות איומה מהצטברות נוזלים מתחת לעור.

But he doesn't know whether it's an infection, whether it's to do with malnutrition.

אבל הוא לא יודע האם זה זהום, האם זה קשור לתת-תזונה.

He doesn't know how to cure it.

הוא לא יודע כיצד לרפא את זה.

And he's operating in a hostile environment.

והוא פועל בסביבה עוינת.

And people do terrible things in wars.

ואנשים עושים דברים איומים במלחמות.

The German camp guards, they've got bored.

שומרי המחנה הגרמנים, הם השתעממו.

They've taken to just firing into the prison camp at random

הם מצאו עניין פשוט בלירות לתוך מחנה המאסר, באקראי

for fun.

בשביל הכיף.

On one particular occasion,

במקרה אחד ספציפי,

one of the guards threw a grenade into the prisoners' lavatory

אחד השומרים זרק רימון-יד

while it was full of prisoners.

לתוך חדר השירותים של האסירים בזמן שהיה מלא באסירים.

He said he heard suspicious laughter.

הוא אמר שהוא שמע צחוק חשוד.

And Archie Cochrane, as the camp doctor,

וארצ'י קוקריין, כרופא המחנה,

was one of the first men in

היה אחד מהאנשים הראשונים שנכנס

to clear up the mess.

לטפל בכאוס.

And one more thing:

ודבר אחד נוסף:

Archie was suffering from this illness himself.

ארצ'י בעצמו סבל מאותה מחלה.

So the situation seemed pretty desperate.

אז המצב נראה די אבוד.

But Archie Cochrane

אבל ארצ'י קוקריין

was a resourceful person.

היה איש רב-תושייה.

He'd already smuggled vitamin C into the camp,

הוא כבר הבריח בעבר ויטמין C אל תוך המחנה,

and now he managed

ועכשיו הצליח

to get hold of supplies of marmite

להשיג אספקה של מרמייט

on the black market.

בשוק השחור.

Now some of you will be wondering what marmite is.

חלקכם אולי תוהים מה זה מרמייט.

Marmite is a breakfast spread beloved of the British.

מרמייט הוא ממרח אנגלי לארוחת בוקר שחביב על הבריטים.

It looks like crude oil.

הוא נראה כמו נפט גולמי.

It tastes ...

והטעם...

zesty.

מעקצץ.

And importantly,

והכי חשוב,

it's a rich source

זהו מקור עשיר

of vitamin B12.

של ויטמין B12.

So Archie splits the men under his care as best he can

אז ארצ'י מחלק את הגברים שבטיפולו, כמיטב יכולתו

into two equal groups.

לשתי קבוצות שוות.

He gives half of them vitamin C.

ולמחציתם הוא נותן ויטמין C.

He gives half of them vitamin B12.

והוא נותן למחצית השנייה ויטמין B12.

He very carefully and meticulously notes his results

הוא מתעד בקפידה ובזהירות רבה את התוצאות

in an exercise book.

במחברת ניסוי.

And after just a few days,

ואחרי רק כמה ימים בודדים

it becomes clear

כבר ברור

that whatever is causing this illness,

שמה שזה לא יהיה שגורם למחלה הזו,

marmite is the cure.

מרמייט מרפא אותה.

So Cochrane then goes to the Germans who are running the prison camp.

קוקריין אז פונה לגרמנים שמנהלים את מחנה השבויים.

Now you've got to imagine at the moment --

עכשיו - אתם חייבים לדמיין את הרגע...

forget this photo, imagine this guy

עזבו את התמונה הזה, דמיינו איש

with this long ginger beard and this shock of red hair.

עם זקן ג'ינג'י ארוך ורעמת שיער אדמוני.

He hasn't been able to shave -- a sort of Billy Connolly figure.

הוא לא יכול היה להתגלח - מזכיר את בילי קונולי.

Cochrane, he starts ranting at these Germans

קוקריין, מתחיל להשתלח בגרמנים

in this Scottish accent --

עם המבטא הסקוטי שלו...

in fluent German, by the way, but in a Scottish accent --

בגרמנית שוטפת, דרך אגב, אבל במבטא סקוטי...

and explains to them how German culture was the culture

ומסביר להם שהתרבות הגרמנית היא התרבות

that gave Schiller and Goethe to the world.

שהביאה את שילר וגתה לעולם.

And he can't understand

והוא לא מסוגל להבין

how this barbarism can be tolerated,

איך אפשר לסבול את הברבריות הזאת.

and he vents his frustrations.

והוא מוציא את כל התסכול שלו.

And then he goes back to his quarters,

ואז הוא חוזר חזרה לביתן המגורים שלו,

breaks down and weeps

נשבר ובוכה

because he's convinced that the situation is hopeless.

כי הוא משוכנע שהמצב חסר סיכוי.

But a young German doctor

אבל רופא גרמני צעיר

picks up Archie Cochrane's exercise book

מרים את מחברת הניסוי של ארצ'י קוקריין

and says to his colleagues,

ואומר לעמיתיו -

"This evidence is incontrovertible.

"הראיות האלו הן חד-משמעיות.

If we don't supply vitamins to the prisoners,

אם לא נספק ויטמינים לשבויים,

it's a war crime."

זה פשע מלחמה."

And the next morning,

ולמחרת בבוקר,

supplies of vitamin B12 are delivered to the camp,

אספקה של ויטמין B12 מגיעה למחנה,

and the prisoners begin to recover.

והשבויים מתחילים להחלים.

Now I'm not telling you this story

אני לא מספר לכם את הסיפור הזה

because I think Archie Cochrane is a dude,

כי אני חושב שארצ'י קוקריין הוא "אחלה גבר",

although Archie Cochrane is a dude.

למרות שארצ'י קוקריין הוא "אחלה גבר".

I'm not even telling you the story

ואני אפילו לא מספר את הסיפור

because I think we should be running

כי אני חושב שאנחנו צריכים לבצע

more carefully controlled randomized trials

יותר ניסויים אקראיים מבוקרים

in all aspects of public policy,

בכל ההיבטים של המדיניות הציבורית,

although I think that would also be completely awesome.

למרות שאני חושב שגם זה יהיה לגמרי מגניב.

I'm telling you this story

אני מספר לכם את הסיפור הזה

because Archie Cochrane, all his life,

כי ארצ'י קוקריין, כל חייו,

fought against a terrible affliction,

נלחם נגד פגע-רע נוראי.

and he realized it was debilitating to individuals

והוא הבין שזה מחליש אנשים

and it was corrosive to societies.

ושזה גורם לריקבון בחברות.

And he had a name for it.

והיה לו שם לזה.

He called it the God complex.

הוא כינה את זה "תסביך האלוהים".

Now I can describe the symptoms of the God complex very, very easily.

אני יכול לתאר את התסמינים של תסביך האלוהים מאוד מאוד בקלות.

So the symptoms of the complex

התסמינים של התסביך הם,

are, no matter how complicated the problem,

שלא משנה עד כמה הבעיה מורכבת,

you have an absolutely overwhelming belief

יש לך אמונה מוחלטת ומוחצת

that you are infallibly right in your solution.

שאתה ללא ספק צודק בפתרון שלך.

Now Archie was a doctor,

ארצ'י היה רופא.

so he hung around with doctors a lot.

כך שהוא בילה הרבה בחברת רופאים.

And doctors suffer from the God complex a lot.

ורופאים סובלים מהתסביך הזה הרבה.

Now I'm an economist, I'm not a doctor,

אני כלכלן, אני לא רופא,

but I see the God complex around me all the time

אבל אני רואה את תסביך האלוהים מסביבי כל הזמן

in my fellow economists.

בקרב עמיתיי הכלכלנים.

I see it in our business leaders.

אני רואה אותו בקרב המנהיגים בעולם העסקי שלנו.

I see it in the politicians we vote for --

אני רואה אותו בפוליטיקאים שאנחנו מצביעים עבורם...

people who, in the face of an incredibly complicated world,

אנשים, שלנוכח עולם מורכב ביותר,

are nevertheless absolutely convinced

עדיין משוכנעים לחלוטין

that they understand the way that the world works.

שהם מבינים איך העולם עובד.

And you know, with the future billions that we've been hearing about,

ואתם יודעים, עם המיליארדים העתידיים שאנחנו שומעים עליהם,

the world is simply far too complex

העולם פשוט הרבה יותר מורכב

to understand in that way.

מכדי שנוכל להבינו בצורה כזו.

Well let me give you an example.

הרשו לי לתת לכם דוגמה.

Imagine for a moment

דמיינו לרגע

that, instead of Tim Harford in front of you,

שבמקום טים הרפורד מולכם,

there was Hans Rosling presenting his graphs.

היה עומד הנס רוסלינג ומציג את הגרפים שלו.

You know Hans:

אתם מכירים את האנס:

the Mick Jagger of TED.

ה"מיק-ג'אגר" של TED.

(Laughter)

(צחוק)

And he'd be showing you these amazing statistics,

והוא היה מראה לכם את הסטטיסטיקות המדהימות האלו,

these amazing animations.

את האנימציות המדהימות.

And they are brilliant; it's wonderful work.

והן מבריקות, עבודה נהדרת.

But a typical Hans Rosling graph:

אבל גרף טיפוסי של האנס רוסלינג:

think for a moment, not what it shows,

חשבו רגע, לא על מה שהוא מציג,

but think instead about what it leaves out.

אלא חשבו על מה שנעדר ממנו.

So it'll show you GDP per capita,

אז הוא מציג את התוצר הלאומי גולמי לנפש,

population, longevity,

אוכלוסיה, תוחלת חיים,

that's about it.

וזהו בערך.

So three pieces of data for each country --

אז שלוש פיסות מידע לגבי כל מדינה...

three pieces of data.

שלוש פיסות מידע.

Three pieces of data is nothing.

שלוש פיסות מידע זה כלום.

I mean, have a look at this graph.

אני מתכוון, תסתכלו על הגרף הזה.

This is produced by the physicist Cesar Hidalgo.

הוא הופק ע"י הפיזיקאי סזאר הידאלגו

He's at MIT.

הוא מ- MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס)

Now you won't be able to understand a word of it,

אתם לא תצליחו להבין מילה מכל זה,

but this is what it looks like.

אבל ככה זה נראה.

Cesar has trolled the database

סזאר "סייר" בבסיס נתונים

of over 5,000 different products,

של למעלה מ- 5,000 מוצרים שונים,

and he's used techniques of network analysis

והוא השתמש בטכנולוגיות של ניתוח רשת

to interrogate this database

כדי לחקור את בסיס הנתונים הזה

and to graph relationships between the different products.

ולהציג בצורה גרפית את היחסים בין המוצרים השונים.

And it's wonderful, wonderful work.

וזו עבודה מדהימה, מדהימה.

You show all these interconnections, all these interrelations.

מציגה את כל ההקשרים, כל הזיקות ההדדיות.

And I think it'll be profoundly useful

ואני חושב שזה מאוד יסייע

in understanding how it is that economies grow.

להבין איך כלכלות צומחות.

Brilliant work.

עבודה מבריקה.

Cesar and I tried to write a piece for The New York Times Magazine

סזאר ואני ניסינו לכתוב מאמר למגזין ניו יורק טיימס

explaining how this works.

שיסביר איך זה עובד.

And what we learned

ומה שגילינו זה

is Cesar's work is far too good to explain

שעבודתו של סזאר היא טובה מדי בשביל להסביר

in The New York Times Magazine.

במגזין הניו יורק טיימס.

Five thousand products --

אבל 5,000 מוצרים...

that's still nothing.

זה עדיין שום דבר.

Five thousand products --

5,000 מוצרים...

imagine counting every product category

תארו לעצמכם מה זה לספור כל קטגוריית מוצרים

in Cesar Hidalgo's data.

בבסיס הנתונים של סזאר הידאלגו.

Imagine you had one second

דמיינו ששמעתם שנייה אחת

per product category.

עבור כל קטגוריית מוצרים.

In about the length of this session,

במשך זמן שזהה בערך להרצאה הזו,

you would have counted all 5,000.

הייתם סופרים את כל ה- 5,000.

Now imagine doing the same thing

עכשיו תארו לעצמכם בדיוק את אותו דבר

for every different type of product on sale in Walmart.

עבור כל סוג מוצר שנמכר ברשת וולמרט.

There are 100,000 there. It would take you all day.

ישנם 100,000 שם. זה ייקח לכם יום שלם.

Now imagine trying to count

עכשיו תארו לעצמכם מה זה לספור

every different specific product and service

כל מוצר ספציפי וכל שירות

on sale in a major economy

שמוצע למכירה בכלכלה גדולה

such as Tokyo, London or New York.

כמו זו של טוקיו, לונדון או ניו-יורק.

It's even more difficult in Edinburgh

זה אפילו קשה יותר באדינבורו

because you have to count all the whisky and the tartan.

כי צריך לספור את כל הוויסקי והטארטנים.

If you wanted to count every product and service

לו רציתם לספור את כל המוצרים והשירותים

on offer in New York --

שמוצעים בניו-יורק -

there are 10 billion of them --

יש 10 מיליארד כאלו -

it would take you 317 years.

זה ייקח לכם 317 שנים.

This is how complex the economy we've created is.

זו מידת המורכבות של הכלכלה שיצרנו.

And I'm just counting toasters here.

ואני בסה"כ סופר פה טוסטרים.

I'm not trying to solve the Middle East problem.

אני לא מנסה לפתור את הבעיות במזרח התיכון.

The complexity here is unbelievable.

מידת המורכבות פה היא לא תאומן.

And just a piece of context --

ורק בשביל ההקשר -

the societies in which our brains evolved

בחברות שבהן המוח שלנו התפתח

had about 300 products and services.

היו כ- 300 מוצרים ושירותים.

You could count them in five minutes.

אפשר לספור אותם בחמש דקות.

So this is the complexity of the world that surrounds us.

אז זו המורכבות של העולם שמסביבנו.

This perhaps is why

ואולי זו הסיבה

we find the God complex so tempting.

לכך שאנחנו מוצאים את תסביך האלוהים כה מפתה.

We tend to retreat and say, "We can draw a picture,

אנחנו נוטים לסגת ולומר, "אנחנו יכולים לצייר תמונה,

we can post some graphs,

להציג כמה גרפים,

we get it, we understand how this works."

תפסנו, אנחנו מבינים איך זה עובד."

And we don't.

ואנחנו לא.

We never do.

אף פעם לא.

Now I'm not trying to deliver a nihilistic message here.

אני לא מנסה להעביר איזה מסר ניהיליסטי פה.

I'm not trying to say we can't solve

אני לא מנסה להגיד שאנחנו לא יכולים לפתור

complicated problems in a complicated world.

בעיות מורכבות בעולם מורכב.

We clearly can.

ברור שאנחנו יכולים.

But the way we solve them

אבל האופן שבו אנחנו פותרים אותן

is with humility --

זה בענווה -

to abandon the God complex

לזנוח את תסביך האלוהים

and to actually use a problem-solving technique that works.

וממש להשתמש בטכניקה לפתרון בעיות שעובדת.

And we have a problem-solving technique that works.

ויש בידינו טכניקה לפתרון בעיות שעובדת.

Now you show me

תצביעו לי על

a successful complex system,

מערכת מורכבת ומצליחה

and I will show you a system

ואני אראה לכם מערכת

that has evolved through trial and error.

שהתפתחה מתוך נסייה וטעייה.

Here's an example.

הנה דוגמה.

This baby was produced through trial and error.

התינוק הזה נוצר על-ידי נסייה וטעייה.

I realize that's an ambiguous statement.

אני מבין שזו הצהרה מבלבלת.

Maybe I should clarify it.

אולי כדאי שאבהיר זאת.

This baby is a human body: it evolved.

התינוק הזה הוא הגוף האנושי: הוא עבר אבולוציה.

What is evolution?

ומהי האבולוציה?

Over millions of years, variation and selection,

במשך מיליוני שנים - שינוי ובחירה,

variation and selection --

שינוי ובחירה

trial and error,

נסייה וטעייה,

trial and error.

נסייה וטעייה.

And it's not just biological systems

וזה לא רק מערכות ביולוגיות

that produce miracles through trial and error.

שיוצרות ניסים דרך נסייה וטעייה.

You could use it in an industrial context.

אפשר להשתמש בזה בהקשר התעשייתי.

So let's say you wanted to make detergent.

נאמר שהיתם רוצים לייצר חומר ניקוי.

Let's say you're Unilever

נגיד שאתם יוניליוור.

and you want to make detergent in a factory near Liverpool.

ואתם רוצים לייצר חומר ניקוי במפעל ליד ליברפול.

How do you do it?

איך אתם עושים את זה?

Well you have this great big tank full of liquid detergent.

יש לכם מיכל ענק מלא בנוזל ניקוי.

You pump it at a high pressure through a nozzle.

אתם מזרימים אותו בלחץ גבוה דרך זרבובית.

You create a spray of detergent.

יוצרים רסס של חומר ניקוי.

Then the spray dries. It turns into powder.

ואז הרסס מתייבש. הופך לאבקה.

It falls to the floor.

הוא נופל לרצפה.

You scoop it up. You put it in cardboard boxes.

אתם אוספים אותו. שמים אותו בקופסאות קרטון.

You sell it at a supermarket.

מוכרים אותו בסופרמרקט.

You make lots of money.

עושים הרבה כסף.

How do you design that nozzle?

איך מתכננים את הזרבובית הזאת?

It turns out to be very important.

מסתבר שזה מאוד חשוב.

Now if you ascribe to the God complex,

אם תסביך האלוהים חל עליכם,

what you do is you find yourself a little God.

מה שאתם עושים זה מוצאים לכם אלוהים קטן.

You find yourself a mathematician; you find yourself a physicist --

אתם מוצאים לכם מתמטיקאי; אתם מוצאים לעצמכם פיזיקאי -

somebody who understands the dynamics of this fluid.

מישהו שמבין את הדינמיקה של הנוזל הזה.

And he will, or she will,

והוא או היא

calculate the optimal design of the nozzle.

מחשבים את העיצוב האופטימאלי של הזרבובית.

Now Unilever did this and it didn't work --

יוניליוור עשו את זה וזה לא עבד -

too complicated.

יותר מדי מורכב.

Even this problem, too complicated.

אפילו הבעיה הזו, יותר מדי מורכבת.

But the geneticist Professor Steve Jones

אבל הפרופסור לגנטיקה סטיב ג'ונס

describes how Unilever actually did solve this problem --

מתאר איך יוניליוור למעשה פתרו את הבעיה הזו -

trial and error,

נסייה וטעייה,

variation and selection.

שינוי ובחירה.

You take a nozzle

לוקחים זרבובית

and you create 10 random variations on the nozzle.

ויוצרים 10 וריאציות אקראיות על הזרבובית.

You try out all 10; you keep the one that works best.

מנסים את כל ה- 10, משאירים את האחת שעבדה הכי טוב.

You create 10 variations on that one.

יוצרים 10 וריאציות שונות שלה.

You try out all 10. You keep the one that works best.

מנסים את כל ה-10. משאירים את האחת שעבדה הכי טוב.

You try out 10 variations on that one.

מנסים 10 וריאציות שלה.

You see how this works, right?

אתם מבינים איך זה עובד, נכון?

And after 45 generations,

ואחרי 45 דורות,

you have this incredible nozzle.

מקבלים מין זרבובית מדהימה.

It looks a bit like a chess piece --

נראית קצת כמו כלי שחמט -

functions absolutely brilliantly.

מתפקדת בצורה פשוט גאונית.

We have no idea

אין לנו מושג

why it works,

למה זה עובד,

no idea at all.

לגמרי שום מושג.

And the moment you step back from the God complex --

אבל ברגע שלוקחים צעד אחורה מתסביך האלוהים -

let's just try to have a bunch of stuff;

ואומרים בואו ננסה פשוט כל מיני דברים;

let's have a systematic way of determining what's working and what's not --

בואו ניצור שיטה סיסטמתית כדי לקבוע מה עובד ומה לא -

you can solve your problem.

אפשר לפתור את הבעיה.

Now this process of trial and error

עכשיו התהליך הזה של נסייה וטעייה

is actually far more common in successful institutions

הוא למעשה נפוץ הרבה יותר במוסדות מצליחים

than we care to recognize.

ממה שאנחנו מוכנים להודות.

And we've heard a lot about how economies function.

ושמענו הרבה על איך כלכלות מתפקדות.

The U.S. economy is still the world's greatest economy.

כלכלת ארה"ב היא עדיין הכלכלה הגדולה ביותר.

How did it become the world's greatest economy?

איך היא הפכה לכלכלה הגדולה ביותר?

I could give you all kinds of facts and figures

אני יכול לתת לכם כל מיני נתונים ומספרים

about the U.S. economy,

על כלכלת ארה"ב

but I think the most salient one is this:

אבל אני חושב שהעובדה הכי בולטת היא זו:

ten percent of American businesses

10 אחוזים מהעסקים האמריקאים

disappear every year.

נעלמים בכל שנה.

That is a huge failure rate.

זה שיעור כישלון ענק.

It's far higher than the failure rate of, say, Americans.

הרבה יותר גבוה משיעור הכישלון של, למשל, אמריקאים.

Ten percent of Americans don't disappear every year.

10 אחוזים מהאמריקאים לא נעלמים כל שנה.

Which leads us to conclude

מה שמוביל אותנו למסקנה

American businesses fail faster than Americans,

שעסקים אמריקאים נכשלים מהר יותר מהאמריקאים,

and therefore American businesses are evolving faster than Americans.

ועל כן עסקים אמריקאים גם מתפתחים מהר יותר מהאמריקאים.

And eventually, they'll have evolved to such a high peak of perfection

ובסופו של דבר, הם יתפתחו לפסגה כל כך גבוהה של שלמות

that they will make us all their pets --

שהם יהפכו את כולנו לחיות המחמד שלהם...

(Laughter)

(צחוק)

if, of course, they haven't already done so.

בהנחה, כמובן, שזה לא קרה כבר.

I sometimes wonder.

לפעמים אני לא בטוח.

But it's this process of trial and error

אבל זה התהליך הזה של נסייה וטעייה

that explains this great divergence,

שמסביר את ההסתעפות הגדולה הזו,

this incredible performance of Western economies.

את הביצועים המדהימים האלו של הכלכלות המערביות.

It didn't come because you put some incredibly smart person in charge.

זה לא קרה בגלל שהעברנו פיקוד לאנשים ממש חכמים.

It's come through trial and error.

זה קרה דרך נסייה וטעייה.

Now I've been sort of banging on about this

אני מנדנד על הנושא הזה

for the last couple of months,

בחודשים האחרונים

and people sometimes say to me,

ואנשים לפעמים אומרים לי,

"Well Tim, it's kind of obvious.

"נו טים, זה די ברור.

Obviously trial and error is very important.

ברור שנסייה וטעייה זה דבר חשוב.

Obviously experimentation is very important.

ברור שניסויים זה מאוד חשוב.

Now why are you just wandering around saying this obvious thing?"

למה את מתרוצץ בכל מקום ואומר דבר כל כך מובן מאליו?"

So I say, okay, fine.

ואני אומר, או.קיי., בסדר.

You think it's obvious?

אתם חושבים שזה מובן מאליו?

I will admit it's obvious

אני אהיה מוכן להודות שזה מובן מאליו

when schools

כשבתי ספר

start teaching children

יתחילו ללמד ילדים

that there are some problems that don't have a correct answer.

שישנן בעיות מסוימות שאין להן תשובה נכונה.

Stop giving them lists of questions

תפסיקו לתת להם רשימות של שאלות

every single one of which has an answer.

שלכל אחת מהן יש תשובה.

And there's an authority figure in the corner

ויש דמות סמכותית בפינה

behind the teacher's desk who knows all the answers.

מאחורי שולחן המורה שיודעת את כל התשובות.

And if you can't find the answers,

ואם אתם לא מצליחים למצוא את התשובה,

you must be lazy or stupid.

אתם בטח עצלנים או טיפשים.

When schools stop doing that all the time,

כשבתי הספר יפסיקו לעשות את זה כל הזמן,

I will admit that, yes,

אני אודה שכן,

it's obvious that trial and error is a good thing.

מובן מאליו שנסייה וטעייה זה דבר טוב.

When a politician stands up

כשפוליטיקאי יתייצב

campaigning for elected office

במסע בחירות למשרה ציבורית

and says, "I want to fix our health system.

ויגיד "אני רוצה לתקן את מערכת הבריאות.

I want to fix our education system.

אני רוצה לתקן את מערכת החינוך שלנו.

I have no idea how to do it.

אין לי מושג איך לעשות את זה.

I have half a dozen ideas.

יש לי שישה רעיונות.

We're going to test them out. They'll probably all fail.

אנחנו ננסה אותם. סביר להניח שהם כולם יכשלו.

Then we'll test some other ideas out.

ואז ננסה כמה רעיונות אחרים.

We'll find some that work. We'll build on those.

נמצא את אלו שעובדים, נבנה הלאה מהם.

We'll get rid of the ones that don't." --

נעיף את אלו שלא עובדים."

when a politician campaigns on that platform,

כשפוליטיקאי יבסס קמפיין על מצע כזה,

and more importantly, when voters like you and me

ויותר חשוב, כשמצביעים כמותכם וכמוני

are willing to vote for that kind of politician,

יהיו מוכנים להצביע לפוליטיקאי כזה,

then I will admit

אז אני אודה

that it is obvious that trial and error works, and that -- thank you.

שזה מובן מאליו שנסייה וטעייה עובד, וש... תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Until then, until then

עד אז, עד אז

I'm going to keep banging on about trial and error

אני אמשיך לנדנד על נסייה וטעייה

and why we should abandon the God complex.

ועל למה עלינו לזנוח את תסביך האלוהים.

Because it's so hard

כי זה כל-כך קשה

to admit our own fallibility.

להודות באפשרות שאנחנו טועים.

It's so uncomfortable.

זה כל-כך לא נוח.

And Archie Cochrane understood this as well as anybody.

וארצ'י קוקריין הבין את זה טוב מכולם.

There's this one trial he ran

היה ניסוי אחד שהוא ערך

many years after World War II.

שנים רבות אחרי מלחמת העולם ה-2.

He wanted to test out

הוא רצה לבדוק

the question of, where is it

את השאלה מה המקום שבו

that patients should recover

מטופלים צריכים להתאושש

from heart attacks?

מהתקפי לב?

Should they recover in a specialized cardiac unit in hospital,

האם הם צריכים להתאושש במחלקות קרדיולוגיות בבתי חולים,

or should they recover at home?

או שעליהם להתאושש בבית?

All the cardiac doctors tried to shut him down.

כל הרופאים הקרדיולוגים ניסוי להשתיק אותו.

They had the God complex in spades.

אצלם היה תסביך האלוהים

They knew that their hospitals were the right place for patients,

הם ידעו שבתי החולים שלהם הם המקום הנכון למטופלים.

and they knew it was very unethical

והם ידעו שזה מאוד לא אתי

to run any kind of trial or experiment.

לערוך ניסויים או בדיקות כלשהם.

Nevertheless, Archie managed to get permission to do this.

ובכל זאת, ארצ'י הצליח להשיג אישור לעשות זאת.

He ran his trial.

הוא ערך את הניסוי שלו.

And after the trial had been running for a little while,

וזמן קצר אחרי שהניסוי התחיל,

he gathered together all his colleagues

הוא אסף את כל עמיתיו

around his table,

מסביב לשולחנו,

and he said, "Well, gentlemen,

ואמר "ובכן, רבותיי,

we have some preliminary results.

יש לנו תוצאות ראשוניות.

They're not statistically significant.

מבחינה סטטיסטית הן לא משמעותיות.

But we have something.

אבל יש בידינו משהו.

And it turns out that you're right and I'm wrong.

ומסתבר שאתם צודקים ואני טועה.

It is dangerous for patients

אכן זה מסוכן עבור מטופלים

to recover from heart attacks at home.

להתאושש מהתקפי לב בבית.

They should be in hospital."

הם צריכים להיות בבית החולים."

And there's this uproar, and all the doctors start pounding the table

ויש מין התרעמות, וכל הרופאים מתחילים להלום בשולחן

and saying, "We always said you were unethical, Archie.

ולהגיד "תמיד אמרנו שאתה חסר אתיקה, ארצ'י."

You're killing people with your clinical trials. You need to shut it down now.

אתה הורג אנשים עם הניסויים הקליניים שלך. אתה חייב להפסיק עכשיו.

Shut it down at once."

תסגור אותו לאלתר."

And there's this huge hubbub.

ויש מהומה גדולה.

Archie lets it die down.

ארצ'י נותן לה לדעוך.

And then he says, "Well that's very interesting, gentlemen,

ואז אומר "ובכן, זה מאוד מעניין, רבותיי

because when I gave you the table of results,

כי כשנתתי לכם את טבלת התוצאות,

I swapped the two columns around.

החלפתי בין שתי העמודות.

It turns out your hospitals are killing people,

מסתבר שבתי החולים שלכם הורגים אנשים,

and they should be at home.

ושהם צריכים להיות בבית.

Would you like to close down the trial now,

אתם רוצים להפסיק את הניסוי עכשיו,

or should we wait until we have robust results?"

או שעלינו לחכות שיהיו לנו תוצאות משמעותיות?"

Tumbleweed

דממה

rolls through the meeting room.

חולפת בחדר הישיבות.

But Cochrane would do that kind of thing.

אבל קוקריין היה עושה דברים מסוג זה.

And the reason he would do that kind of thing

והסיבה שהיה עושה דברים כאלו

is because he understood

היא שהוא הבין

it feels so much better

שזה מרגיש הרבה יותר טוב

to stand there and say,

לעמוד שם ולהגיד

"Here in my own little world,

"פה בעולם הקטן שלי,

I am a god, I understand everything.

אני האלוהים, אני מבין הכול.

I do not want to have my opinions challenged.

אני לא רוצה שיערערו את הדעות שלי.

I do not want to have my conclusions tested."

אני לא רוצה שייבדקו את המסקנות שלי."

It feels so much more comfortable

אני מרגיש הרבה יותר בנוח

simply to lay down the law.

פשוט לקבוע את הכללים.

Cochrane understood

קוקריין הבין

that uncertainty, that fallibility,

שאי-הוודאות, שהאפשרות שאנחנו טועים,

that being challenged, they hurt.

שלהיות מאותגר, כל אלו כואבים.

And you sometimes need to be shocked out of that.

ולפעמים צריך לנער אותך מזה.

Now I'm not going to pretend that this is easy.

אני לא אעמיד פנים שזה קל.

It isn't easy.

זה לא קל.

It's incredibly painful.

זה מאוד מכאיב.

And since I started talking about this subject

ומאז שהתחלתי לדבר על הנושא הזה

and researching this subject,

ולחקור את הנושא הזה,

I've been really haunted by something

יש משהו שממש רודף אותי

a Japanese mathematician said on the subject.

שמתמטיקאי יפני אמר על הנושא הזה.

So shortly after the war,

זמן קצר אחרי המלחמה,

this young man, Yutaka Taniyama,

בחור צעיר, Yutaka Taniyama,

developed this amazing conjecture

הגה השערה מדהימה

called the Taniyama-Shimura Conjecture.

שנקראת "השערת טניאמה-שימורה".

It turned out to be absolutely instrumental

שהתגלתה ככלי שימושי מאוד

many decades later

עשרות שנים מאוחר יותר

in proving Fermat's Last Theorem.

בהוכחת המשפט האחרון של פרמה.

In fact, it turns out it's equivalent

למעשה, הסתבר שהיא שקולה

to proving Fermat's Last Theorem.

להוכחת המשפט האחרון של פרמה.

You prove one, you prove the other.

הוכחת את האחת, הוכחת את השנייה.

But it was always a conjecture.

אבל זו תמיד היתה השערה.

Taniyama tried and tried and tried

טניאמה ניסה וניסה וניסה

and he could never prove that it was true.

והוא אף פעם לא הצליח להוכיח שהיא נכונה.

And shortly before his 30th birthday in 1958,

וקצת לפני יום הולדתו ה- 30 בשנת 1958,

Yutaka Taniyama killed himself.

יוטקה טניאמה התאבד.

His friend, Goro Shimura --

חברו, גורו שימורה -

who worked on the mathematics with him --

שעבד אף הוא במתמטיקה יחד איתו -

many decades later, reflected on Taniyama's life.

עשורים רבים לאחר מכן, הרהר על חייו של טניאמה.

He said,

הוא אמר,

"He was not a very careful person

"הוא לא היה אדם מאוד זהיר

as a mathematician.

בתור מתמטיקאי.

He made a lot of mistakes.

הוא עשה הרבה טעויות.

But he made mistakes in a good direction.

אבל הוא עשה טעויות בכיוון טוב.

I tried to emulate him,

ניסיתי לחקות אותו,

but I realized

אבל נוכחתי לדעת

it is very difficult

שזה מאוד קשה

to make good mistakes."

לעשות טעויות טובות."

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים).