Amy Purdy: Living beyond limits

Translator: Paola B Reviewer: Elena Montrasio

מתרגם: Morton Bast מבקר: Sigal Tifferet

If your life were a book

and you were the author,

אילו חייכם היו ספר,

how would you want your story to go?

ואתם הייתם הסופרים,

That's the question that changed my life forever.

איך הייתם רוצים שתתפתח העלילה?

זאת השאלה ששינתה את חיי לנצח.

Growing up in the hot Last Vegas desert,

all I wanted was to be free.

כשגדלתי במדבר החם של לאס וגאס,

I would daydream about traveling the world,

כל מה שרציתי היה להיות חופשיה.

living in a place where it snowed,

הייתי חולמת בהקיץ על טיולים בעולם,

and I would picture all of the stories

על חיים במקום שבו יורד שלג,

that I would go on to tell.

והייתי מדמיינת את כל הסיפורים

At the age of 19,

שהייתי יכולה לספר.

the day after I graduated high school,

בגיל 19,

I moved to a place where it snowed

יום אחרי שסיימתי את התיכון,

and I became a massage therapist.

עברתי לגור במקום שבו יורד שלג

With this job all I needed were my hands

והפכתי למעסה מקצועית.

and my massage table by my side

בעבודה זו, כל מה שהיה נחוץ לי היו שתי ידי

and I could go anywhere.

ושולחן טיפולים,

For the first time in my life,

ויכולתי לנסוע לכל מקום.

I felt free, independent

בפעם הראשונה בחיי

and completely in control of my life.

חשתי חופשיה ועצמאית

ובשליטה גמורה על חיי,

That is, until my life took a detour.

כלומר, עד שחיי קיבלו תפנית.

I went home from work early one day

with what I thought was the flu,

and less than 24 hours later

יום אחד הקדמתי לצאת מהעבודה והלכתי הביתה,

במחשבה שחטפתי שפעת,

I was in the hospital

ותוך פחות מ-24 שעות

on life support

with less than a two percent chance of living.

הגעתי לבית-חולים

בטיפול נמרץ,

It wasn't until days later

עם פחות מ-2% סיכוי להישאר בחיים.

as I lay in a coma

רק אחרי כמה ימים,

that the doctors diagnosed me

כששכבתי בתרדמת,

with bacterial meningitis,

הרופאים איבחנו אצלי

a vaccine-preventable blood infection.

דלקת חיידקית של קרום המוח,

Over the course of two and a half months

זיהום דמי שניתן למניעה בחיסון.

I lost my spleen, my kidneys,

במהלך חודשיים וחצי

the hearing in my left ear

איבדתי את הטחול והכליות שלי,

and both of my legs below the knee.

את השמיעה באוזני השמאלית

ואת שתי רגלי מתחת לברכיים.

When my parents wheeled me out of the hospital

I felt like I had been pieced back together

כשהורי הוציאו אותי מבית החולים בכיסא גלגלים,

like a patchwork doll.

הרגשתי כאילו חיברו מחדש את כל החלקים שלי

I thought the worst was over

כמו בובת טלאים.

until weeks later when I saw my new legs

חשבתי שהרע מכל כבר מאחורי,

for the first time.

אך כעבור כמה שבועות ראיתי את רגלי החדשות

The calves were bulky blocks of metal

בפעם הראשונה.

with pipes bolted together for the ankles

השוקיים היו גושי מתכת מגושמים

and a yellow rubber foot

עם צינורות מוברגים בתור קרסוליים

with a raised rubber line from the toe to the ankle

וכפות-רגליים מגומי צהוב

to look like a vein.

כולל קו מוגבה מגומי מהבוהן ועד לקרסול

I didn't know what to expect,

שהיה אמור להיראות כמו עורק.

but I wasn't expecting that.

לא ידעתי למה לצפות

With my mom by my side

אבל ודאי שלא ציפיתי לזה.

and tears streaming down our faces,

כשאמי לצידי,

והדמעות זולגות על פנינו,

I strapped on these chunky legs

and I stood up.

חגרתי את הרגליים המגושמות הללו

They were so painful and so confining

ונעמדתי.

that all I could think was,

זה היה כה מכאיב וכה מגביל

how am I ever going to travel the world

עד שכל מה שיכולתי לחשוב עליו

in these things?

How was I ever going to live

היה, "איך אוכל בכלל לטייל בעולם

the life full of adventure and stories,

"עם הדברים האלה?

as I always wanted?

"איך אוכל אי-פעם לחיות

"חיים מלאים בהרפתקות וסיפורים

And how was I going to snowboard again?

"כפי שתמיד רציתי?

That day, I went home, I crawled into bed

"ואיך אוכל לגלוש שוב על גלשן-שלג?"

and this is what my life looked like

באותו יום חזרתי הביתה, זחלתי למיטה,

for the next few months:

me passed out, escaping from reality,

וכך נראו חיי

בחודשים הבאים.

with my legs resting by my side.

עזבתי את עצמי, ברחתי מהמציאות

כשרגלי נחות ליד מיטתי.

I was absolutely physically and emotionally broken.

מבחינה גופנית ורגשית הייתי שבורה לגמרי.

But I knew that in order to move forward,

I had to let go of the old Amy

אך ידעתי שכדי להמשיך

עלי לוותר על איימי הישנה

and learn to embrace the new Amy.

וללמוד לאהוב את איימי החדשה.

And that is when it dawned on me

that I didn't have to be five-foot-five anymore.

ואז קלטתי

I could be as tall as I wanted!

שכבר אינני צריכה להיות בגובה מטר שישים.

(Laughter) (Applause)

אני יכולה להיות באיזה גובה שבא לי!

[צחוק] [מחיאות כפיים]

Or as short as I wanted, depending on who I was dating.

(Laughter)

או כמה נמוכה שבא לי, בהתאם למי שאני יוצאת איתו.

And if I snowboarded again,

my feet aren't going to get cold.

[צחוק]

(Laughter)

ואם אשוב לגלוש על גלשן-שלג,

And best of all, I thought,

לא יהיה לי קר ברגליים.

I can make my feet the size of all the shoes

[צחוק]

והכי טוב, חשבתי על זה

that are on the sales rack. (Laughter)

שאוכל להתאים את כפות רגלי לכל הנעליים

And I did!

שבמבצע. [צחוק]

So there were benefits here.

וזה מה שעשיתי!

It was this moment that I asked myself

אז יש כאן יתרונות!

that life-defining question:

וזה היה הרגע בו שאלתי את עצמי

If my life were a book

את השאלה שהגדירה את חיי:

and I were the author,

"אילו חיי היו ספר

how would I want the story to go?

"ואני הסופרת,

And I began to daydream.

"איזה סיפור הייתי רוצה שייכתב בו?"

I daydreamed like I did as a little girl

והתחלתי לחלום בהקיץ.

and I imagined myself

חלמתי בהקיץ כפי שעשיתי כשהייתי ילדה קטנה

walking gracefully,

ודמיינתי את עצמי

helping other people through my journey

צועדת בחן,

and snowboarding again.

עוזרת לאנשים אחרים דרך מה שעברתי

And I didn't just see myself

וחוזרת לגלוש.

carving down a mountain of powder,

I could actually feel it.

ולא רק ראיתי את עצמי

גולשת במורד הר מושלג,

I could feel the wind against my face

אלא יכולתי ממש לחוש בכך.

and the beat of my racing heart

יכולתי לחוש את הרוח על פני

as if it were happening in that very moment.

ואת דהירת לבי

כאילו זה קורה ממש באותו רגע.

And that is when a new chapter in my life began.

ואז החל פרק חדש בחיי.

Four months later I was back up on a snowboard,

although things didn't go quite as expected:

כעבור 4 חודשים הייתי שוב על גבי גלשן-שלג,

My knees and my ankles wouldn't bend

אם כי הדברים לא התפתחו כמצופה:

and at one point I traumatized all the skiers on the chair lift

ברכי וקרסולי לא יכלו להתכופף

when I fell and my legs,

ובשלב מסוים גרמתי הלם לכל הגולשים במעלית המושבים--

still attached to my snowboard —

[צחוק] כשנפלתי, ורגלי,

(Laughter) —

שנותרו מחוברות לגלשן-השלג --

went flying down the mountain,

[צחוק]

and I was on top of the mountain still.

עפו במורד ההר --

I was so shocked,

ואני נותרתי על פסגתו.

I was just as shocked as everybody else, and I was so discouraged,

[צחוק] הייתי כה מזועזעת,

but I knew that if I could find the right pair of feet

הייתי מזועזעת כמו כולם, והייתי כה מיואשת,

that I would be able to do this again.

אבל ידעתי שאם אוכל למצוא את זוג הרגליים הנכונות

And this is when I learned that our borders

אוכל לעשות זאת שוב.

and our obstacles can only do two things:

ואז נוכחתי לדעת שהגבולות שלפנינו

one, stop us in our tracks

והמכשולים שלפנינו יכולים לעשות שני דברים בלבד:

or two, force us to get creative.

האחד: לבלום אותנו,

I did a year of research, still couldn't figure out

או השני: לאלץ אותנו להיות יצירתיים.

what kind of legs to use,

couldn't find any resources that could help me.

ערכתי מחקר במשך שנה, ולא הצלחתי להחליט

So I decided to make a pair myself.

באיזה סוג רגליים להשתמש,

לא הצלחתי למצוא מקורות להיעזר בהם.

My leg maker and I put random parts together

לכן החלטתי ליצור בעצמי זוג רגליים.

and we made a pair of feet that I could snowboard in.

בונה הרגליים שלי ואני חיברנו חלקים באקראי

As you can see,

ויצרנו זוג רגליים שאוכל לגלוש בעזרתן.

rusted bolts, rubber, wood and neon pink duct tape.

כפי שאתם רואים,

ברגים חלודים, גומי, עץ וסרט הדבקה בוורוד זוהר.

And yes, I can change my toenail polish.

It was these legs

וכן, אני גם יכולה להחליף את הצבע של לק הציפורניים.

and the best 21st birthday gift I could ever receive —

הרגליים האלה,

a new kidney from my dad —

יחד עם המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל ליום הולדתי ה-21 -

that allowed me to follow my dreams again.

כליה חדשה מאבי -

I started snowboarding,

הן שאיפשרו לי להגשים שוב את חלומותי.

then I went back to work, then I went back to school.

Then in 2005 I cofounded a nonprofit organization

התחלתי לגלוש על גלשן-שלג,

וחזרתי לעבודה, חזרתי לביה"ס,

for youth and young adults with physical disabilities

וב-2005 השתתפתי בייסוד מלכ"ר

so they could get involved with action sports.

למען נוער וצעירים בעלי נכויות גופניות

From there, I had the opportunity to go to South Africa,

כדי שיוכלו לעסוק בספורט אתגרי.

where I helped to put shoes on thousands of children's feet

מאז הזדמן לי לנסוע לדרום אפריקה

so they could attend school.

ושם עזרתי להנעיל אלפי ילדים

And just this past February,

I won two back-to-back World Cup gold medals —

כדי שיוכלו להגיע לבית הספר.

וממש בפברואר האחרון,

זכיתי ברציפות בשתי מדליות זהב על שיאי עולם -

(Applause) —

[מחיאות כפיים]

which made me

the highest ranked adaptive female snowboarder

- מה שהציב אותי

in the world.

בדירוג הגבוה ביותר לגלישת נשים על גלשן-שלג מתכוונן

Eleven years ago, when I lost my legs,

בעולם.

I had no idea what to expect.

לפני 11 שנה, כשאיבדתי את רגלי,

But if you ask me today,

לא היה לי מושג מה יהיה.

if I would ever want to change my situation,

I would have to say no.

אבל אם תשאלו אותי היום,

אם ארצה אי-פעם לשנות את מצבי,

Because my legs haven't disabled me,

יהיה עלי לענות שלא.

if anything they've enabled me.

They've forced me to rely on my imagination

כי רגלי לא הפכו אותי לנכה,

אדרבא: הן הגבירו את יכולתי.

and to believe in the possibilities,

הן אילצו אותי להסתמך על דמיוני

and that's why I believe

that our imaginations can be used as tools

ולתת אמון באפשרויות,

for breaking through borders,

ומסיבה זו אני מאמינה

שהדמיון שלנו יכול לשמש לנו כלי

because in our minds, we can do anything

לפרוץ גבולות

and we can be anything.

משום שבמוחנו אנו מסוגלים לעשות הכל

It's believing in those dreams

ולהיות הכל.

and facing our fears head-on

האמונה באותם חלומות

that allows us to live our lives

וההתמודדות הישירה עם פחדינו

beyond our limits.

הן שמאפשרות לנו לחיות את חיינו

And although today is about innovation without borders,

מעבר למגבלותינו.

I have to say that in my life,

ולמרות שהיום הנושא הוא "חדשנות ללא גבולות",

innovation has only been possible

עלי לומר שבחיי,

because of my borders.

החדשנות התאפשרה רק בגלל

I've learned that borders are where the actual ends,

הגבולות שלי.

למדתי שהגבולות נמצאים היכן שהממשי מסתיים,

but also where the imagination

and the story begins.

אבל שם גם הדמיון והסיפור

So the thought that I would like to challenge you with today

מתחילים.

is that maybe instead of looking at our challenges and our limitations

כך שהמחשבה שאני רוצה לאתגר אתכם בה היום

as something negative or bad,

היא שאולי במקום לראות את אתגרינו ומגבלותינו

we can begin to look at them as blessings,

כמשהו שלילי או רע,

magnificent gifts that can be used to ignite our imaginations

אנו יכולים להתחיל לראות בהם ברכה,

מתנות מופלאות שבעזרתן אפשר להצית את דמיוננו

and help us go further than we ever knew we could go.

ולהיעזר בהן כדי להרחיק לכת הרבה יותר מכפי שחשבנו שנוכל.

It's not about breaking down borders.

It's about pushing off of them

העניין איננו למוטט את הגבולות,

and seeing what amazing places

אלא להיהדף מהם

they might bring us.

ולראות את המקומות המדהימים

Thank you.

שבכוחם להביא אלינו.

תודה לכם. [מחיאות כפיים]