The beauty of being a misfit | Lidia Yuknavitch

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Ido Dekkers

So I know TED is about a lot of things that are big,

אני יודעת ש-TED עוסק בהרבה דברים גדולים,

but I want to talk to you about something very small.

אבל אני רוצה לדבר על משהו קטן מאוד.

So small, it's a single word.

ממש קטנטן, מילה אחת.

The word is "misfit."

והמילה היא "חריג".

It's one of my favorite words, because it's so literal.

זאת אחת מהמילים האהובות עלי, כי היא כל כך מילולית.

I mean, it's a person who sort of missed fitting in.

זה אדם שחורג ממה שמקובל,

Or a person who fits in badly.

או אדם שלא משתלב.

Or this: "a person who is poorly adapted

או: "אדם שמתקשה להסתגל

to new situations and environments."

למצבים חדשים ולסביבות חדשות."

I'm a card-carrying misfit.

אני חריגה מושבעת.

And I'm here for the other misfits in the room,

ואני כאן עבור החריגים האחרים שמסביבנו,

because I'm never the only one.

כי אני אף פעם לא החריגה היחידה.

I'm going to tell you a misfit story.

אספר לכם סיפור חריג.

Somewhere in my early 30s,

מתישהו בתחילת שנות השלושים שלי,

the dream of becoming a writer came right to my doorstep.

החלום שלי להיות סופרת הוגש לי על מגש של כסף.

Actually, it came to my mailbox

למעשה, הגיע לתיבת הדואר שלי

in the form of a letter that said I'd won a giant literary prize

מכתב שבישר לי על זכייתי בפרס ספרותי ענק על סיפור קצר שכתבתי.

for a short story I had written.

The short story was about my life as a competitive swimmer

הסיפור הקצר עסק בחיים שלי כשחיינית תחרותית,

and about my crappy home life,

ובחיים האומללים שלי בבית,

and a little bit about how grief and loss can make you insane.

וקצת על איך צער ואובדן יכולים לגרום לך לאבד את שפיותך.

The prize was a trip to New York City to meet big-time editors and agents

הפרס כלל נסיעה לעיר ניו יורק לפגישה עם עורכים וסוכנים גדולים

and other authors.

ועם סופרים אחרים.

So kind of it was the wannabe writer's dream, right?

חלומו של כל מי שרוצה להיות סופר, נכון?

You know what I did the day the letter came to my house?

יודעים מה עשיתי ביום שבו המכתב הגיע אלי?

Because I'm me,

מכיוון שאני אני,

I put the letter on my kitchen table,

הנחתי את המכתב על השולחן במטבח,

I poured myself a giant glass of vodka

מזגתי לעצמי כוס ענקית של וודקה

with ice and lime,

עם קרח וליים,

and I sat there in my underwear for an entire day,

וישבתי לי שם בלבנים שלי במשך כל היום,

just staring at the letter.

ופשוט בהיתי במכתב.

I was thinking about all the ways I'd already screwed my life up.

חשבתי על כל הדרכים שבהן כבר הרסתי לעצמי את החיים.

Who the hell was I to go to New York City

מי אני בכלל שאגיע לניו יורק ואתחזה לסופרת?

and pretend to be a writer?

Who was I?

מי הייתי בכלל?

I'll tell you.

אומר לכם מי הייתי.

I was a misfit.

הייתי חריגה.

Like legions of other children,

כמו המוני ילדים אחרים,

I came from an abusive household

גדלתי בבית מתעלל

that I narrowly escaped with my life.

ובקושי יצאתי משם בחיים.

I already had two epically failed marriages underneath my belt.

כבר היו באמתחתי שני נישואין שנחלו כישלון חרוץ.

I'd flunked out of college not once but twice

עפתי מהקולג' לא פעם אלא פעמיים

and maybe even a third time that I'm not going to tell you about.

ואולי גם פעם שלישית שלא ארחיב עליה את הדיבור.

(Laughter)

(צחוק)

And I'd done an episode of rehab for drug use.

עברתי גמילה מסמים.

And I'd had two lovely staycations in jail.

זכיתי להתארח פעמיים בבית הכלא.

So I'm on the right stage.

אז הגעתי לבמה הנכונה.

(Laughter)

(צחוק)

But the real reason, I think, I was a misfit,

אבל אני חושבת שהסיבה האמיתית לחריגות שלי היה מותה של הבת שלי ביום שבו היא נולדה,

is that my daughter died the day she was born,

and I hadn't figured out how to live with that story yet.

והקושי שלי למצוא דרך לחיות עם הסיפור הזה.

After my daughter died I also spent a long time homeless,

אחרי מותה של הבת שלי הייתי גם חסרת בית במשך תקופה ארוכה.

living under an overpass

גרתי מתחת לגשר עילי

in a kind of profound state of zombie grief and loss

במצב זומבי של יגון ואובדן

that some of us encounter along the way.

שחלקנו פוגשים בו לאורך הדרך.

Maybe all of us, if you live long enough.

ואולי כולנו - אם אנחנו חיים מספיק זמן.

You know, homeless people are some of our most heroic misfits,

חסרי בית הם בין החריגים ההרואיים ביותר

because they start out as us.

כי הם התחילו את חייהם כמונו.

So you see, I'd missed fitting in to just about every category out there:

כפי שאתם רואים הייתי חריגה כמעט בכל קטגוריה אפשרית:

daughter, wife, mother, scholar.

בת, רעייה, אמא, תלמידה.

And the dream of being a writer

והחלום שלי להיות סופרת

was really kind of like a small, sad stone in my throat.

היה כמו אבן קטנה ועצובה שהייתה תקועה לי בגרון.

It was pretty much in spite of myself that I got on that plane

הייתי צריכה להלחם בעצמי כדי לעלות על המטוס ולטוס לניו יורק

and flew to New York City,

where the writers are.

אל הסופרים.

Fellow misfits, I can almost see your heads glowing.

חבריי החריגים, אני רואה אתכם,

I can pick you out of a room.

אני מזהה אתכם בתוך הקהל.

At first, you would've loved it.

בהתחלה הייתם נהנים שם.

You got to choose the three famous writers you wanted to meet,

הייתם יכולים לבחור שלושה סופרים מפורסמים,

and these guys went and found them for you.

והיו מארגנים לכם פגישה איתם.

You got set up at the Gramercy Park Hotel,

היו משכנים אתכם במלון גרמרסי פארק,

where you got to drink Scotch late in the night

שם הייתם יכולים לשתות סקוץ' מאוחר בלילה

with cool, smart, swank people.

עם אנשים מגניבים, חכמים ויהירים.

And you got to pretend you were cool and smart and swank, too.

והייתם יכולים להעמיד פנים שגם אתם מגניבים וחכמים ויהירים.

And you got to meet a bunch of editors and authors and agents

והייתם פוגשים המון עורכים וסופרים וסוכנים

at very, very fancy lunches and dinners.

בארוחות ממש ממש מפוארות.

Ask me how fancy.

תשאלו אותי כמה מפוארות.

Audience: How fancy?

קהל: כמה מפוארות?

Lidia Yuknavitch: I'm making a confession: I stole three linen napkins --

לידיה יוקנביץ': אני חייבת להתוודות, גנבתי שלוש מפיות פשתן--

(Laughter)

(צחוק)

from three different restaurants.

משלוש מסעדות שונות.

And I shoved a menu down my pants.

והגנבתי תפריט למכנסיים שלי.

(Laughter)

(צחוק)

I just wanted some keepsakes so that when I got home,

רציתי שיהיו לי כמה מזכרות

I could believe it had really happened to me.

כדי שאאמין שכל זה באמת קרה כשאחזור הביתה.

You know?

The three writers I wanted to meet

שלוש הסופרות שרציתי לפגוש היו קרול מסו, לין טילמן ופגי פלאן.

were Carole Maso, Lynne Tillman and Peggy Phelan.

These were not famous, best-selling authors,

הן לא היו סופרות מפורסמות עם רבי מכר,

but to me, they were women-writer titans.

אבל עבורי הן היו סופרות ענקיות.

Carole Maso wrote the book that later became my art bible.

קרול מסו כתבה את הספר שמאוחר יותר הפך לתנ"ך שלי לאמנות.

Lynne Tillman gave me permission to believe

לין טילמן העניקה לי רשות להאמין

that there was a chance my stories could be part of the world.

שיש סיכוי שהסיפורים שלי יכולים להוות חלק מהעולם.

And Peggy Phelan reminded me

ופגי פלאן הזכירה לי

that maybe my brains could be more important than my boobs.

שאולי המוח שלי יכול להיות יותר חשוב מהחזה שלי.

They weren't mainstream women writers,

הן לא היו סופרות מהזרם המרכזי,

but they were cutting a path through the mainstream

הן סללו מסלול בתוך הזרם המרכזי

with their body stories,

עם סיפורי הגוף שלהן,

I like to think, kind of the way water cut the Grand Canyon.

כמו שמים חצבו את הגרנד קניון.

It nearly killed me with joy

כמעט מתתי משמחה

to hang out with these three over-50-year-old women writers.

כשנפגשתי עם שלוש הסופרות האלו בנות החמישים פלוס.

And the reason it nearly killed me with joy

והסיבה שכמעט מתתי משמחה היא

is that I'd never known a joy like that.

שמעולם לא חוויתי שמחה כזאת.

I'd never been in a room like that.

מעולם לא שהיתי בחדר כזה.

My mother never went to college.

אמא שלי לא למדה בקולג'.

And my creative career to that point

והקריירה היצירתית שלי עד אז

was a sort of small, sad, stillborn thing.

היתה דבר קטן ועצוב שמת בטרם נולד.

So kind of in those first nights in New York I wanted to die there.

בלילות הראשונים שלי בניו יורק רציתי למות שם.

I was just like, "Kill me now. I'm good. This is beautiful."

חשבתי לעצמי "תהרגו אותי עכשיו. טוב לי. כל כך יפה פה."

Some of you in the room will understand what happened next.

חלק מכם יבינו את מה שקרה אחר כך.

First, they took me to the offices of Farrar, Straus and Giroux.

הביאו אותי למשרדים של פרר, שטראוס וג'ירו.

Farrar, Straus and Giroux was like my mega-dream press.

הוצאת הספרים פרר, שטראוס וג'ירו היתה המגה-חלום שלי.

I mean, T.S. Eliot and Flannery O'Connor were published there.

טי אס אליוט ופלאנרי או'קונור פרסמו שם את הספרים שלהם.

The main editor guy sat me down and talked to me for a long time,

העורך הראשי הושיב אותי ושוחח איתי שיחה ארוכה.

trying to convince me I had a book in me

הוא ניסה לשכנע אותי שיש בתוכי ספר

about my life as a swimmer.

על החיים שלי כשחיינית.

You know, like a memoir.

ספר זכרונות.

The whole time he was talking to me,

ובזמן שהוא דיבר איתי,

I sat there smiling and nodding like a numb idiot,

ישבתי לי שם וחייכתי והנהנתי כמו אידיוטית

with my arms crossed over my chest,

עם ידיים שלובות על החזה

while nothing, nothing, nothing came out of my throat.

ולא הצלחתי להוציא אף הגה מהפה.

So in the end, he patted me on the shoulder

בסופו של דבר הוא טפח לי על השכם,

like a swim coach might.

טפיחה של מאמני שחייה,

And he wished me luck

ואיחל לי איחולי הצלחה,

and he gave me some free books

ונתן לי במתנה כמה ספרים

and he showed me out the door.

והוביל אותי לעבר דלת החדר.

Next, they took me to the offices of W.W. Norton,

אחר כך לקחו אותי למשרדים של וו. וו. נורטון.

where I was pretty sure I'd be escorted from the building

הייתי בטוחה שיסלקו אותי מהבניין

just for wearing Doc Martens.

בגלל נעלי הדוק מרטינס שנעלתי.

But that didn't happen.

אבל זה לא קרה.

Being at the Norton offices

במשרדים של נורטון

felt like reaching up into the night sky and touching the moon

הרגשתי כאילו אני מרימה את ידי בשמי הלילה ונוגעת בירח

while the stars stitched your name across the cosmos.

כשהכוכבים חורטים את השם שלי מעל כל היקום.

I mean, that's how big a deal it was to me.

זה היה כזה עניין עצום בשבילי.

You get it?

מבינים?

Their lead editor, Carol Houck Smith,

העורכת הראשית שלהם, קרול הוק סמית,

leaned over right in my face with these beady, bright, fierce eyes

היישירה לעברי מבט בעיניה החרוזיות, הבורקות והנוקבות

and said, "Well, send me something then, immediately!"

ואמרה, "אם כך, תשלחי לי משהו, תכף ומייד!"

See, now most people, especially TED people,

רוב האנשים, ובעיקר האנשים של TED,

would have run to the mailbox, right?

היו רצים לתיבת הדואר, נכון?

It took me over a decade to even imagine

לקח לי יותר מעשר שנים אפילו לדמיין

putting something in an envelope and licking a stamp.

שאני מכניסה משהו למעטפה ומלקקת בול.

On the last night,

בלילה האחרון,

I gave a big reading at the National Poetry Club.

היתה לי הקראה גדולה במועדון השירה הלאומי.

And at the end of the reading,

ובסוף ההקראה

Katharine Kidde of Kidde, Hoyt & Picard Literary Agency,

קתרין קידי מסוכנות הספרות קידי, הויט ופיקארד

walked straight up to me and shook my hand

ניגשה היישר אלי, לחצה את ידי

and offered me representation, like, on the spot.

והציעה לי בו במקום לייצג אותי.

I stood there and I kind of went deaf.

עמדתי שם ונעשתי חרשת.

Has this ever happened to you?

זה קרה לכם?

And I almost started crying

וכמעט שהתחלתי לבכות

because all the people in the room were dressed so beautifully,

כי כל האנשים בחדר היו לבושים כל כך יפה,

and all that came out of my mouth was:

וכל מה שיצא לי מהפה היה:

"I don't know. I have to think about it."

"לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה."

And she said, "OK, then," and walked away.

והיא אמרה, "אוקי," והלכה.

All those open hands out to me, that small, sad stone in my throat ...

כל הידיים שהיו מושטות לעברי, האבן הקטנה והעצובה בגרון שלי...

You see, I'm trying to tell you something about people like me.

אתם מבינים, אני מנסה לספר לכם משהו על אנשים כמוני.

Misfit people -- we don't always know how to hope or say yes

אנשים חריגים -- לא תמיד אנחנו יודעים איך לקוות או להגיד כן

or choose the big thing,

או לבחור בדבר הגדול,

even when it's right in front of us.

גם כשהוא מונח ממש לפנינו.

It's a shame we carry.

זאת הבושה שאנחנו סוחבים איתנו.

It's the shame of wanting something good.

הבושה לרצות משהו טוב.

It's the shame of feeling something good.

הבושה להרגיש טוב.

It's the shame of not really believing we deserve to be in the room

הבושה להאמין באמת שמגיע לנו להיות בחדר

with the people we admire.

עם האנשים שאנחנו מעריצים.

If I could, I'd go back and I'd coach myself.

אם הייתי יכולה, הייתי חוזרת אחורה ומאמנת את עצמי.

I'd be exactly like those over-50-year-old women who helped me.

הייתי בדיוק כמו הנשים בנות החמישים פלוס שעזרו לי.

I'd teach myself how to want things,

הייתי מלמדת את עצמי איך לרצות,

how to stand up, how to ask for them.

איך לקום ולבקש.

I'd say, "You! Yeah, you! You belong in the room, too."

הייתי אומרת, "את! כן, את! גם את שייכת."

The radiance falls on all of us,

קרני האור מקיפות את כולנו,

and we are nothing without each other.

וכולנו זקוקים זה לזה.

Instead, I flew back to Oregon,

אבל אני טסתי בחזרה לאורגון,

and as I watched the evergreens and rain come back into view,

וכשהבטתי בירוקי העד ובגשם שחזרו והתגלו,

I just drank many tiny bottles of airplane "feel sorry for yourself."

רק שתיתי הרבה בקבוקים קטנים של רחמים עצמיים.

I thought about how, if I was a writer, I was some kind of misfit writer.

חשבתי איך, אם הייתי סופרת, הייתי סופרת חריגה.

What I'm saying is,

למעשה,

I flew back to Oregon without a book deal,

טסתי בחזרה לאורגן בלי חוזה לספר,

without an agent,

בלי סוכן,

and with only a headful and heart-ful of memories

ורק עם ראש ולב מלאים בזכרונות

of having sat so near

על איך ישבתי כל כך קרוב

the beautiful writers.

לסופרים היפיפיים.

Memory was the only prize I allowed myself.

זכרונות היו הפרס היחיד שהרשתי לעצמי.

And yet, at home in the dark,

ובכל זאת, כשהייתי בבית בחושך,

back in my underwear,

שוב בלבנים שלי,

I could still hear their voices.

עדיין יכולתי לשמוע את הקולות שלהם.

They said, "Don't listen to anyone who tries to get you to shut up

הם אמרו, "אל תקשיבי לאף אחד שמנסה לסתום לך את הפה

or change your story."

או לשנות את הסיפור שלך."

They said, "Give voice to the story only you know how to tell."

הם אמרו, "העניקי קול לסיפור שרק את יודעת לספר."

They said, "Sometimes telling the story

הם אמרו, "לפעמים לספר סיפור

is the thing that saves your life."

הוא הדבר שמציל את החיים שלך."

Now I am, as you can see, the woman over 50.

ועכשיו, כפי שאתם רואים, אני האשה שמעל גיל חמישים.

And I'm a writer.

ואני סופרת.

And I'm a mother.

ואני אמא.

And I became a teacher.

ואני מורה.

Guess who my favorite students are.

ונחשו מי הם התלמידים החביבים עלי.

Although it didn't happen the day

ולמרות שזה לא התרחש ביום

that dream letter came through my mailbox,

שבו מכתב החלומות נחת בתיבת הדואר שלי,

I did write a memoir,

כתבתי ספר זכרונות,

called "The Chronology of Water."

שנקרא : "הכרונולוגיה של המים".

In it are the stories of how many times I've had to reinvent a self

מופיעים בו הסיפורים על כל הפעמים שהייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש

from the ruins of my choices,

מההריסות של הבחירות שלי,

the stories of how my seeming failures were really just weird-ass portals

הסיפורים איך הכשלונות לכאורה שלי היו למעשה רק השערים המוזרים ביותר

to something beautiful.

לדברים יפיפיים.

All I had to do was give voice to the story.

הייתי רק צריכה להעניק קול לסיפור.

There's a myth in most cultures about following your dreams.

ברוב התרבויות יש מיתוס שמדבר על ללכת אחרי החלומות.

It's called the hero's journey.

הוא נקרא "המסע של הגיבור".

But I prefer a different myth,

אבל אני מעדיפה מיתוס אחר,

that's slightly to the side of that

שנמצא קצת לצידו של המיתוס הזה או מתחתיו.

or underneath it.

It's called the misfit's myth.

הוא נקרא "המיתוס של החריג".

And it goes like this:

וכך הוא מסופר:

even at the moment of your failure,

גם ברגע הכישלון,

right then, you are beautiful.

גם באותו הרגע עצמו, אתם יפיפיים.

You don't know it yet,

אתם עדיין לא יודעים זאת,

but you have the ability to reinvent yourself

אבל יש בכם יכולת אינסופית להמציא את עצמכם מחדש.

endlessly.

That's your beauty.

זה היופי שלכם.

You can be a drunk,

אתם יכולים להיות שיכורים,

you can be a survivor of abuse,

אתם יכולים להיות שורדים של התעללות,

you can be an ex-con,

אתם יכולים להיות משוחררים מהכלא,

you can be a homeless person,

אתם יכולים להיות חסרי בית,

you can lose all your money or your job or your husband

אתם יכולים לאבד את כל כספכם או את העבודה או את בן או בת הזוג שלכם,

or your wife, or the worst thing of all,

או הגרוע מכל, ילד.

a child.

You can even lose your marbles.

אתם יכולים אפילו לאבד את שפיותכם.

You can be standing dead center in the middle of your failure

אתם יכולים לעמוד בלב ליבו של הכשלון שלכם,

and still, I'm only here to tell you,

ועדיין, אני כאן רק כדי לומר לכם,

you are so beautiful.

אתם כל כך יפים.

Your story deserves to be heard,

הסיפור שלכם צריך להשמע,

because you, you rare and phenomenal misfit,

מכיוון שאתם, אתם החריגים הנדירים והמיוחדים במינם,

you new species,

אתם הזנים החדשים,

are the only one in the room

אתם ורק אתם

who can tell the story

יכולים לספר את הסיפור

the way only you would.

בדרך היחודית והמיוחדת שלכם.

And I'd be listening.

ואני אקשיב.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)