Tyler DeWitt: Hey science teachers -- make it fun

Translator: Morton Bast Reviewer: Krystian Aparta

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

Let me tell you a story.

אספר לכם סיפור.

זו השנה הראשונה שלי כמורה חדש למדעים בבי"ס תיכון,

It's my first year as a new high school science teacher,

and I'm so eager.

ואני מאד נלהב.

I'm so excited, I'm pouring myself into my lesson plans.

אני כל-כך נרגש, שאני משקיע את כל-כולי בתכנון השיעור.

אך אט-אט אני מגיע להבנה הנוראה

But I'm slowly coming to this horrifying realization

שייתכן שהתלמידים שלי לא לומדים דבר.

that my students just might not be learning anything.

זה מה שקרה יום אחד:

This happens one day:

I'd just assigned my class to read this textbook chapter

זה עתה הטלתי על הכיתה שלי לקרוא פרק מספר לימוד

about my favorite subject in all of biology:

על הנושא הכי אהוב עלי בכל הביולוגיה:

viruses and how they attack.

"הנגיפים, וכיצד הם תוקפים."

And so I'm so excited to discuss this with them,

ואני קצר-רוח לדון בכך איתם,

ואני בא ואומר, "האם מישהו יכול בבקשה להסביר

and I come in and I say, "Can somebody please explain

the main ideas and why this is so cool?"

את הרעיונות המרכזיים ומדוע הם כל-כך מגניבים?"

שתיקה.

There's silence.

לבסוף, התלמידה החביבה עלי מסתכלת לי ישר בעיניים,

Finally, my favorite student, she looks me straight in the eye,

and she says, "The reading sucked."

ואומרת, "החומר היה גרוע."

(Laughter)

והיא הסבירה: ''אתה יודע מה,

And then she clarified.

She said, "You know what, I don't mean that it sucks.

אני לא מתכוונת שזה גרוע. הכוונה היא שלא הבנתי מילה.

I mean I didn't understand a word of it.

It's boring, who cares, and it sucks."

זה משעמם. אה... למי אכפת, וזה גם גרוע''

(Laughter)

חיוכי הסכמה

These sympathetic smiles spread all throughout the room now,

התפשטו כעת בכל החדר,

and I realize that all of my other students are in the same boat,

והבנתי שכל יתר תלמידי נמצאים באותה הסירה,

שאולי הם רשמו הערות או שיננו הגדרות מספר הלימוד,

that maybe they took notes or memorized definitions from the textbook,

אך אף לא אחד מהם באמת הבין את הרעיונות המרכזיים.

but not one of them really understood the main ideas.

Not one of them can tell me why this stuff is so cool,

אף אחד מהם לא יכול היה לומר לי למה הדברים האלו כל-כך מגניבים,

ולמה הם כל-כך חשובים.

why it's so important.

אני אובד עצות.

I'm totally clueless.

I have no idea what to do next.

אין לי מושג מה עלי לעשות.

So the only thing I can think of is say,

אז הדבר היחיד שעולה בדעתי הוא,

"תקשיבו. אספר לכם סיפור.

"Listen. Let me tell you a story.

The main characters in the story are bacteria and viruses.

הדמויות העיקריות בסיפור הן חיידקים ונגיפים.

These guys are blown up a couple million times.

החבר'ה האלה כאן מוגדלים פי כמה מיליון.

החיידקים והנגיפים האמיתיים כל-כך קטנים,

The real bacteria and viruses are so small

שאנו לא מסוגלים לראותם ללא מיקרוסקופ,

we can't see them without a microscope,

and you guys might know bacteria and viruses

ואתם בטח יודעים על החיידקים והנגיפים

because they both make us sick.

כי שניהם גורמים לנו להיות חולים.

But what a lot of people don't know

אבל מה שהרבה אנשים לא יודעים הוא שהנגיפים

is that viruses can also make bacteria sick."

גם יכולים לגרום לחיידקים להיות חולים."

Now, the story that I start telling my kids,

והסיפור שאני מתחיל לספר לתלמידים שלי

it starts out like a horror story.

מתחיל כמו סיפור אימה.

היה היה פעם חיידק קטן ושמח.

Once upon a time, there's this happy little bacterium.

Don't get too attached to him.

אל תיקשרו אליו יותר מדי.

(Laughter)

אולי הוא צף לכם בבטן

Maybe he's floating around in your stomach

or in some spoiled food somewhere,

או בתוך איזה מאכל מקולקל,

and all of a sudden, he starts to not feel so good.

ופתאום הוא מתחיל להרגיש לא כל-כך טוב.

Maybe he ate something bad for lunch.

אולי כי אכל משהו מקולקל לארוחת צהריים,

ואז הכל נעשה באמת איום ונורא,

And then things get really horrible,

as his skin rips apart,

העור שלו נקרע ומתקלף, והוא רואה כיצד נגיף

and he sees a virus coming out from his insides.

פורץ ויוצא מתוכו.

וזה נעשה עוד יותר נורא

And then it gets horrible when he bursts open

כשהוא מתפוצץ וצבא שלם של נגיפים

and an army of viruses floods out from his insides.

שוטף ויוצא מתוכו.

אם-- נכון! אוי! --

"Ouch" is right.

בתור חיידק, אם אתם רואים את זה,

If you see this, and you're a bacterium,

this is like your worst nightmare.

זו התגשמות הסיוט הכי נורא שלכם.

But if you're a virus and you see this,

אבל בתור נגיף, אם אתם רואים את זה,

אתם משלבים את הרגליים הקטנות האלה וחושבים לעצמכם,

you cross those little legs of yours and you think,

"שיחקנו אותה."

"We rock."

Because it took a lot of crafty work to infect this bacterium.

כי נדרשה המון תחמנות כדי להדביק את החיידק הזה.

זה מה שקרה:

Here's what had to happen.

נגיף התלבש על חיידק

A virus grabbed onto a bacterium

and it slipped its DNA into it.

והגניב לתוכו את הדנ"א שלו.

ובשלב הבא, הדנ"א של הנגיף יצר חומר

The next thing is that virus DNA made stuff

שקצץ והשמיד את הדנ"א של החיידק.

that chopped up the bacteria DNA.

אז אחרי שנפטרנו מהדנ"א החיידקי,

And now that we've gotten rid of the bacteria DNA,

הדנ"א הנגיפי משתלט על התא

the virus DNA takes control of the cell

and it tells it to start making more viruses.

ומורה לו להתחיל לייצר עוד נגיפים.

Because, you see, DNA is like a blueprint

אתם מבינים, דנ"א הוא כמו תכנית אב

that tells living things what to make.

שאומרת לדברים חיים מה לייצר.

זה כמו להיכנס למפעל למכוניות

So this is kind of like going into a car factory

and replacing the blueprints with blueprints for killer robots.

ולהחליף את התכניות בתכניות לייצור רובוטים רצחניים.

The workers still come the next day, they do their job,

העובדים עדיין יבואו מחר למפעל ויעשו את עבודתם,

but they're following different instructions.

אבל הם יעבדו לפי הוראות שונות.

So replacing the bacteria DNA with virus DNA

כך שהחלפת הדנ"א החיידקי בדנ"א נגיפי

הופכת את החיידק למפעל לייצור נגיפים--

turns the bacteria into a factory for making viruses --

that is, until it's so filled with viruses that it bursts.

כלומר, הוא כל-כך מלא בנגיפים, עד שהוא מתפוצץ.

אבל נגיפים מזהמים חיידקים בצורות נוספות,

But that's not the only way that viruses infect bacteria.

Some are much more crafty.

אחדות מהן הרבה יותר ערמומיות.

(Laughter)

When a secret agent virus infects a bacterium,

כשנגיף סוכן-חשאי מזהם חיידק,

הוא עושה קצת מלאכת ריגול.

they do a little espionage.

Here, this cloaked, secret agent virus

הנה הנגיף הסוכן-החשאי המוסווה מחליק את הדנ"א שלו לתא של החיידק,

is slipping his DNA into the bacterial cell,

but here's the kicker:

והנה הקטע: הוא לא עושה שום דבר מזיק-- לא בהתחלה.

It doesn't do anything harmful -- not at first.

Instead, it silently slips into the bacteria's own DNA,

במקום זה הוא מחליק בגניבה לתוך הדנ"א של החיידק עצמו,

and it just stays there like a terrorist sleeper cell,

ופשוט נשאר שם, כמו תא-טרור רדום

waiting for instructions.

שממתין להוראות.

And what's interesting about this is now, whenever this bacteria has babies,

ומה שמעניין כאן הוא שבכל פעם שהחיידק הזה יוליד תינוקות,

the babies also have the virus DNA in them.

הדנ"א הנגיפי נמצא גם בתוך התינוקות.

אז כעת קיבלנו משפחה מורחבת של החיידק,

So now we have a whole extended bacteria family,

filled with virus sleeper cells.

שמלאה בתאים נגיפיים רדומים.

They're just happily living together until a signal happens

וכולם חיים ביחד בשלום עד שמתקבל איתות מסוים

and bam! -- all of the DNA pops out.

ובום! כל הדנ"א מתעורר.

It takes control of these cells, turns them into virus-making factories,

הוא משתלט על התאים האלה, הופך אותם למפעלי ייצור נגיפים,

and they all burst,

וכולם מתפוצצים,

a huge, extended bacteria family,

משפחת חיידקים מורחבת וענקית,

all dying with viruses spilling out of their guts,

וכולם גוועים, בעוד הנגיפים נשפכים להם מתוך הקרביים,

the viruses taking over the bacterium.

הנגיפים משתלטים על החיידקים.

So now you understand how viruses can attack cells.

וכעת אתם מבינים איך נגיפים תוקפים תאים.

יש שתי דרכים: זו משמאל מכונה השיטה הליטית, ההרסנית,

There are two ways:

On the left is what we call the lytic way,

where the viruses go right in and take over the cells.

שבה הנגיפים חודרים ומיד משתלטים על התאים.

On the [right] is the lysogenic way

וזו מימין היא השיטה הליזוגנית

that uses secret agent viruses.

שמפעילה נגיפים סוכנים-חשאיים.

אז החומר הזה לא כל-כך קשה, נכון?

So this stuff is not that hard, right?

And now all of you understand it.

וכולכם הבנתם אותו.

But if you've graduated from high school,

אבל אם כולכם סיימתם תיכון,

I can almost guarantee you've seen this information before.

אני כמעט בטוח שכבר פגשתם את המידע הזה.

But I bet it was presented in a way that it didn't exactly stick in your mind.

אבל אני בטוח שהוא הוצג לכם

באופן שלא ממש נשאר לכם בראש.

So when my students were first learning this,

אז כשהתלמידים שלי החלו ללמוד את זה,

why did they hate it so much?

מדוע הם כל-כך שנאו את זה?

יש כמה סיבות.

Well, there were a couple of reasons.

ראשית, אני מבטיח לכם שבספרי הלימוד שלהם

First of all, I can guarantee you

you that their textbooks didn't have secret agent viruses,

לא היו נגיפים סוכנים-חשאיים, וגם לא סיפורי אימה.

and they didn't have horror stories.

You know, in the communication of science,

בלימודי המדע יש הרי

there is this obsession with seriousness.

רצינות כפייתית.

It kills me. I'm not kidding.

זה הורג אותי. אני לא מתלוצץ.

I used to work for an educational publisher,

עבדתי פעם עבור מו"ל של חומרי לימוד,

וכסופר, תמיד נאמר לי לעולם לא להשתמש בסיפורים

and as a writer, I was always told never to use stories

or fun, engaging language,

שכתובים בשפה כיפית וקלה,

because then my work might not be viewed as "serious" and "scientific."

כי אז עבודתי עלולה שלא להיחשב

"רצינית" ו"מדעית".

נכון? כי חס וחלילה שמישהו ייהנה

I mean, because God forbid somebody have fun

מלימוד מדע.

when they're learning science.

So we have this field of science that's all about slime

אז יש לנו התחום הזה במדע שעוסק כולו בריר

and color changes.

ובשינויי צבע. ראו בעצמכם.

Check this out.

ויש לנו גם, כמובן, כמו שלכל מדען טוב ראוי שיהיה,

And then we have, of course, as any good scientist has to have ...

פיצוצים!

explosions!

But if a textbook seems too much fun,

אבל אם נראה שספר לימוד מסוים הוא כיפי מדי,

it's somehow unscientific.

זה איכשהו בלתי-מדעי.

Now another problem

בעיה נוספת היתה

was that the language in their textbook was truly incomprehensible.

שהשפה בספר הלימוד שלהם היתה באמת בלתי-מובנת.

If we want to summarize that story that I told you earlier,

אם נרצה לסכם את הסיפור שסיפרתי לכם קודם,

we could start by saying,

היינו יכולים להתחיל במשהו כגון,

"נגיפים אלה יוצרים עותקים של עצמם

"These viruses make copies of themselves

by slipping their DNA into a bacterium."

בכך שהם מכניסים את הדנ"א שלהם לתוך חיידק."

בספר לימוד, זה היה נראה ככה:

The way this showed up in the textbook, it looked like this:

"Bacteriophage replication is initiated

"שכפול הבקטריופאג' מופעל

through the introduction of viral nucleic acid into a bacterium."

באמצעות החדרת חומצת הגרעין הנגיפית

לתוך חיידק."

That's great, perfect for 13-year-olds.

נהדר. ממש מושלם עבור בני 13.

אבל העניין הוא שיש המון אנשים

But here's the thing:

There are plenty of people in science education

בחינוך המדעי שיעיפו בזה מבט ויאמרו שאין סיכוי

who would look at this and say there's no way

שניתן את זה לתלמידים,

that we could ever give that to students,

because it contains some language that isn't completely accurate.

כי זה מכיל מינוח שאיננו לגמרי מדויק.

For example, I told you that viruses have DNA.

למשל, אמרתי לכם שלנגיפים יש דנ"א.

Well, a very tiny fraction of them don't.

ובכן, לחלק זעיר מהם אין.

They have something called RNA instead.

במקום זה יש להם משהו שקרוי רנ"א.

So a professional science writer would say, "That has to go.

אז הסופר המדעי המקצועי יקיף את זה בעיגול

ויאמר, "צריך למחוק את זה.

We have to change it to something much more technical."

צריך לשנות את זה למשהו הרבה יותר טכני."

And after a team of professional science editors

ואחרי שצוות של עורכים מדעיים מקצועיים

יעברו על ההסבר המאד פשוט הזה,

went over this really simple explanation,

הם ימצאו שגיאה כמעט בכל מילה שכתבתי,

they'd find fault with almost every word I've used,

and they'd have to change anything that wasn't serious enough,

ויהיו מוכרחים לשנות כל מה שאיננו רציני מספיק,

ולשנות את כל מה

and they'd have to change everything

שאיננו מושלם במאה אחוז.

that wasn't 100 percent perfect.

Then it would be accurate,

ואז זה יהיה מדויק,

but it would be completely impossible to understand.

אבל בכלל אי-אפשר יהיה להבין את זה.

This is horrifying.

זה מבהיל.

You know, I keep talking about this idea of telling a story,

אני מדבר כל הזמן על הרעיון הזה

של לספר סיפור,

and it's like science communication has taken on this idea

ונראה כאילו התקשורת המדעית הפכה מחוייבת לרעיון

of what I call the tyranny of precision,

של מה שאני מכנה "עריצות הדיוק",

where you can't just tell a story.

ואי-אפשר פשוט לספר סיפור.

It's like science has become that horrible storyteller that we all know

זה כאילו שהמדע הפך לאותו מספר סיפורים איום ונורא

שמוכר לכולנו, ושמספק לנו את כל הפרטים שלא מעניינים איש,

who gives us all the details nobody cares about,

where you're like, "Oh, I met my friend for lunch the other day,

למשל, "נפגשתי עם חברה שלי לארוחת צהריים,

and she was wearing these ugly jeans.

והיא לבשה ג'ינס מכוערים.

I mean, they weren't really jeans, they were more like leggings,

זה לא היה באמת ג'ינס. זה היה יותר מין חותלות,

כאילו, זה היה בעצם יותר מין טייץ' חיקוי לג'ינס,

but I guess they're actually kind of more like jeggings,

כאילו, אבל נראה לי--" ואתה חושב, "נו, באמת!

and you're just like, "Oh my God. What is the point?"

מה הפואנטה?"

וגרוע מזה, החינוך המדעי הולך ונעשה

Or even worse, science education is becoming

דומה לבחור שתמיד אומר, "למעשה,"

like that guy who always says, "Actually."

You want to be like,

נכון? אתה מנסה להגיד: "שמע,

"Oh, dude, we had to get up in the middle of the night

נאלצנו לקום באמצע הלילה

ולנהוג 150 ק"מ בחשכה גמורה."

and drive a hundred miles in total darkness."

And that guy's like, "Actually, it was 87.3 miles."

והוא אומר, "למעשה, זה היה 140.7 ק"מ."

And you're like, "Actually, shut up! I'm just trying to tell a story."

ואתה אומר, "למעשה, סתום את הפה!

אני רק מנסה לספר סיפור."

כי מה שעומד מאחורי סיפור טוב זה קשר רגשי.

Because good storytelling is all about emotional connection.

עלינו לשכנע את הקהל שלנו

We have to convince our audience

that what we're talking about matters.

שהדברים עליהם אנו מדברים חשובים.

But just as important is knowing which details we should leave out

אבל בה-במידה חשוב לדעת

אילו פרטים כדאי להשמיט

כדי שהנקודה המרכזית עדיין תהיה ברורה.

so that the main point still comes across.

I'm reminded of what the architect Mies van der Rohe said,

אני נזכר מה אמר האדריכל מיס ון דר רוהה,

and I paraphrase, when he said that sometimes,

ואני עושה פרפרזה על כך, כשאמר שלפעמים

you have to lie in order to tell the truth.

צריך לשקר כדי לומר את האמת.

I think this sentiment is particularly relevant to science education.

לדעתי הרגש הזה רלוונטי במיוחד

לחינוך המדעי.

ואחרון חביב,

Now, finally, I am often so disappointed

לעתים קרובות אני ממש מתאכזב

כשאנשים חושבים שאני מעודד

when people think that I'm advocating a dumbing down of science.

פישוט יתר של המדע.

זה בכלל לא נכון.

That's not true at all.

I'm currently a Ph.D. student at MIT,

היום אני עושה דוקטורט בטכניון של מסצ'וסטס,

and I absolutely understand the importance of detailed,

ואני מבין לגמרי את חשיבותה

specific scientific communication between experts,

של תקשורת מדעית מפורטת וספציפית בין מומחים,

but not when we're trying to teach 13-year-olds.

אבל לא כשאנו מנסים ללמד ילדים בני 13.

אם תלמיד צעיר חושב שלכל הנגיפים יש דנ"א,

If a young learner thinks that all viruses have DNA,

זה לא יהרוס את סיכוייו להצליח במדעים.

that's not going to ruin their chances of success in science.

אבל אם תלמיד צעיר לא מצליח להבין כלום במדע

But if a young learner can't understand anything in science

and learns to hate it because it all sounds like this,

ולומד לשנוא את זה בגלל שהכל נשמע לו ככה,

that will ruin their chances of success.

זה ודאי יהרוס את סיכוייו להצליח.

זה חייב להיפסק,

This needs to stop ...

והייתי רוצה שהשינוי יבוא מן המוסדות

and I wish that the change could come from the institutions at the top

שבצמרת, שמנציחים בעיות אלה,

that are perpetuating these problems,

and I beg them, I beseech them to just stop it.

ואני מתחנן בפניהם, אני מפציר בהם שיעצרו את זה.

אבל לא נראה לי שזה יקרה.

But I think that's unlikely.

So we are so lucky that we have resources

לכן אנו ברי-מזל שיש לנו משאבים

כמו האינטרנט, שבעזרתם אנו יכולים לעקוף את המוסדות האלה

like the Internet, where we can circumvent these institutions

from the bottom up.

ולעבוד מלמטה למעלה.

There's a growing number of online resources

יש מספר הולך וגדל של מקורות מקוונים

that are dedicated to just explaining science

שמוקדשים אך ורק להסברת המדע

בדרכים פשוטות ומובנות.

in simple, understandable ways.

אני חולם על אתר דמוי "ויקיפדיה", שיסביר

I dream of a Wikipedia-like website

that would explain any scientific concept you can think of

כל מושג מדעי שעולה על הדעת

בשפה פשוטה, שכל תלמיד חטיבת-ביניים יכול להבין.

in simple language any middle schooler can understand.

And I myself spend most of my free time

ואני עצמי מקדיש את רוב הזמן הפנוי שלי

כשאני מכין סרטונים מדעיים כאלה ומעלה אותם ל"יו-טיוב".

making these science videos that I put on YouTube.

I explain chemical equilibrium

אני מסביר את השיווי-משקל הכימי בעזרת דוגמאות

using analogies to awkward middle school dances,

מריקודים משונים שרוקדים בחטיבת הביניים,

and I talk about fuel cells

ואני מדבר על תאי דלק דרך סיפורים

with stories about boys and girls at a summer camp.

על בנים ובנות במחנה קיץ.

The feedback that I get is sometimes misspelled

אני מרבה לקבל משוב בשגיאות כתיב

and it's often written in LOLcats,

ועם הרבה עגת אינטרנט,

(Laughter)

ובכל זאת,

but nonetheless, it's so appreciative, so thankful

הם כה מלאי הערכה ותודה,

that I know this is the right way we should be communicating science.

שאני יודע שזו הדרך הנכונה

שבה עלינו ללמד את המדע.

There's still so much work left to be done, though,

אבל המלאכה עוד רבה,

and if you're involved with science in any way,

ואם אתם מעורבים בצורה כלשהי במדע,

I urge you to join me.

אני דוחק בכם להצטרף אלי.

Pick up a camera, start to write a blog, whatever,

קחו מצלמה, תתחילו לכתוב בלוג, כל דבר שהוא,

but leave out the seriousness, leave out the jargon.

אבל השאירו בחוץ את הרצינות, עיזבו את העגה המקצועית.

Make me laugh. Make me care.

הצחיקו אותי. עשו שיהיה לי איכפת.

Leave out those annoying details that nobody cares about

דלגו על הפרטים הטורדניים שלא מעניינים איש

and just get to the point.

ופשוט הגיעו לעיקר.

How should you start?

איך להתחיל?

Why don't you say, "Listen, let me tell you a story."

למה לא כך: "תקשיבו, אספר לכם סיפור"?

תודה לכם.

Thank you.

[מחיאות כפיים]