Lesley Hazleton: The doubt essential to faith

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

Writing biography is a strange thing to do.

לכתוב ביוגרפיה זה דבר מוזר לעשות.

It's a journey into the foreign territory

זה מסע לטריטוריה הזרה

of somebody else's life,

של חיים של מישהו אחר,

a journey, an exploration that can take you places

מסע, חקירה שעשויה לקחת אותך למקומות

you never dreamed of going

שלא חלמת עליהם

and still can't quite believe you've been,

ועדיין אינך מסוגל להאמין שהיית בהם,

especially if, like me, you're an agnostic Jew

בייחוד, אם אתה כמוני, יהודיה אגנוסטית

and the life you've been exploring

והחיים שחקרת

is that of Muhammad.

הם חייו של מוחמד.

Five years ago, for instance,

לפני כחמש שנים, למשל,

I found myself waking each morning in misty Seattle

מצאתי את עצמי מתעוררת כל בוקר בסיאטל הערפילית

to what I knew was an impossible question:

למה שידעתי שהיה שאלה בלתי-אפשרית:

What actually happened

מה באמת קרה

one desert night,

לילה מדברי אחד,

half the world and almost half of history away?

במרחק חצי עולם וכמעט חצי מההיסטוריה?

What happened, that is,

מה שקרה, הוא ש...,

on the night in the year 610

בלילה אחד בשנת 610

when Muhammad received the first revelation of the Koran

כאשר מוחמד חווה את ההתגלות הראשונה של הקוראן

on a mountain just outside Mecca?

על הר מחוץ למכה?

This is the core mystical moment of Islam,

זוהי ליבת הרגע המיסטי באיסלם,

and as such, of course,

וככזה, כמובן,

it defies empirical analysis.

הוא מאתגר את הניתוח האמפירי.

Yet the question wouldn't let go of me.

ועדיין, השאלה לא הרפתה ממני.

I was fully aware that for someone as secular as I am,

הייתי מודעת לחלוטין שעבור מישהי חילונית כמוני,

just asking it could be seen

רק לשאול שאלה כזו יכול להראות

as pure chutzpah.

כחוצפה גמורה.

(Laughter)

(צחוק)

And I plead guilty as charged,

ואני מודה באשמה,

because all exploration, physical or intellectual,

מפני שכל חקירה, פיזית או אינטלקטואלית,

is inevitably in some sense an act of transgression,

היא באופן בלתי נמנע , עבירה מוסרית במובן מסויים,

of crossing boundaries.

של חציית גבולות.

Still, some boundaries are larger than others.

ועדיין, ישנם גבולות רחבים יותר מאחרים.

So a human encountering the divine,

אז כאשר בן-אנוש פוגש את האלוהי,

as Muslims believe Muhammad did,

כפי שהמוסלמים מאמינים שמוחמד עשה,

to the rationalist, this is a matter not of fact

עבור הרציונליסט, זוהי למעשה איננה עובדה

but of wishful fiction,

אלא בדיה מיוחלת,

and like all of us, I like to think of myself as rational.

וכמו כולנו, הייתי רוצה לחשוב את עצמי לרציונלית.

Which might be why when I looked at the earliest accounts

וזו עלולה להיות הסיבה שבגללה כאשר הסתכלתי בתיאורים המוקדמים ביותר

we have of that night,

של אותו לילה,

what struck me even more than what happened

מה שהדהים אותי אפילו יותר מאשר מה שקרה

was what did not happen.

היה מה שלא קרה.

Muhammad did not come floating off the mountain

מוחמד לא ירד מההר כשהוא מרחף

as though walking on air.

כאילו היה מהלך על אוויר.

He did not run down shouting, "Hallelujah!"

הוא לא רץ למטה כשהוא צועק, "הללויה!"

and "Bless the Lord!"

ו"יתברך האל!"

He did not radiate light and joy.

הוא לא קרן מאור ומשמחה.

There were no choirs of angels,

לא היו מקהלות של מלאכים,

no music of the spheres, no elation, no ecstasy,

לא 'מוסיקת ספירות', לא התעלות, לא אקסטזה,

no golden aura surrounding him,

הוא לא היה מוקף הילה של זהב,

no sense of an absolute, fore-ordained role

שום תחושה של מוחלטות, או של תפקיד שיועד לו מראש

as the messenger of God.

כשליחו של האל.

That is, he did none of the things

כלומר, הוא לא עשה דבר מהדברים האלה

that might make it easy to cry foul,

שהיה מקל על האפשרות לכנות כל זה כנלעג,

to put down the whole story as a pious fable.

ולגרום לכל הסיפור להראות כסיפור אגדה קנאי.

Quite the contrary.

ההפך הוא הנכון.

In his own reported words,

במילים שדווחו כשלו,

he was convinced at first

הוא היה משוכנע בתחילה

that what had happened couldn't have been real.

שמה שקרה לא יכול היה להיות אמיתי.

At best, he thought, it had to have been a hallucination --

במקרה הטוב, הוא חשב, זו הייתה חייבת להיות הזייה --

a trick of the eye or the ear, perhaps,

אשלייה אופטית או שמיעתית , אולי,

or his own mind working against him.

של מוחו הפועל כנגדו.

At worst, possession --

במקרה הגרוע, הוא נמצא תחת שליטה --

that he'd been seized by an evil jinn,

שהוא אחוז דיבוק של שד מרושע,

a spirit out to deceive him,

רוח שבאה לתעתע בו,

even to crush the life out of him.

אפילו לסחוט ממנו את החיים החוצה .

In fact, he was so sure that he could only be majnun,

למעשה, הוא היה כל-כך בטוח שהוא מג'נון (משוגע),

possessed by a jinn,

אחוז דיבוק על-ידי שד,

that when he found himself still alive,

שכשהוא גילה שהוא עדיין חי,

his first impulse was to finish the job himself,

הדחף הראשוני שלו היה לסיים את המלאכה בעצמו,

to leap off the highest cliff

לקפוץ מהצוק הגבוה ביותר

and escape the terror of what he'd experienced

ולהימלט מהאימה שחווה

by putting an end to all experience.

על-ידי כך שישים קץ לכל החוויה.

So the man who fled down the mountain that night

אז האיש שברח במורד ההר באותו הלילה

trembled not with joy

רעד ולא משמחה

but with a stark, primordial fear.

אלא מפחד קדמוני חזק.

He was overwhelmed not with conviction, but by doubt.

הוא היה המום ולא מידיעה, אלא מספק.

And that panicked disorientation,

ובלבול מבהיל,

that sundering of everything familiar,

שניתק אותו מכל דבר מוכר,

that daunting awareness of something

מודעות זו למשהו מטיל מורא

beyond human comprehension,

מעבר להבנה אנושית,

can only be called a terrible awe.

יכולה להקרא רק בשם יראת כבוד נוראה.

This might be somewhat difficult to grasp

זה עשוי להיות קצת קשה להבנה

now that we use the word "awesome"

כעת, כאשר אנחנו משתמשים בביטוי "נורא" (מלשון יראה)

to describe a new app or a viral video.

על מנת לתאר יישום חדש או וידאו ויראלי.

With the exception perhaps of a massive earthquake,

לבד אולי מרעידת אדמה מסיבית,

we're protected from real awe.

אנחנו מוגנים מיראה אמיתית.

We close the doors and hunker down,

אנחנו סוגרים את הדלתות ומשתופפים,

convinced that we're in control,

משוכנעים שאנחנו בשליטה,

or, at least, hoping for control.

או, לפחות, מקווים לשליטה.

We do our best to ignore the fact that

אנחנו עושים את המיטב להתעלם מהעובדה ש...

we don't always have it,

לא תמיד יש לנו את זה,

and that not everything can be explained.

ושלא ניתן להסביר את הכל.

Yet whether you're a rationalist or a mystic,

ועדיין אם אתה רציונליסט או מיסטיקן,

whether you think the words Muhammad heard that night

אם אתה חושב שהמילים שמוחמד שמע באותו לילה

came from inside himself or from outside,

באו מתוך עצמו או מבחוץ,

what's clear is that he did experience them,

מה שברור הוא שהוא חווה אותם

and that he did so with a force that would shatter

ושהוא עשה זאת עם כוח שהיה מנפץ

his sense of himself and his world

את התפיסה שלו את עצמו ואת עולמו

and transform this otherwise modest man

ויהפוך את האדם הצנוע הזה מכל בחינה אחרת

into a radical advocate for social and economic justice.

לתומך רדיקלי בצדק חברתי וכלכלי.

Fear was the only sane response,

פחד היה התגובה השפויה היחידה,

the only human response.

התגובה האנושית היחידה.

Too human for some,

אנושית מדי עבור אחדים,

like conservative Muslim theologians who maintain that

כמו התיאולוגים המוסלמים השמרנים ,שטוענים

the account of his wanting to kill himself

שהתאור בדבר רצונו להרוג את עצמו

shouldn't even be mentioned, despite the fact

לא צריך היה להיות אפילו מוזכר, למרות העובדה

that it's in the earliest Islamic biographies.

שזה נמצא בביוגרפיות האיסלאמיות הקדומות ביותר.

They insist that he never doubted

הם מתעקשים על כך שהוא מעולם לא פקפק

for even a single moment, let alone despaired.

אפילו לרגע אחד, וודאי שלא נכנע לייאוש.

Demanding perfection, they refuse to tolerate

בדרישה לשלמות, הם מסרבים להשלים

human imperfection.

עם חוסר שלמות אנושית.

Yet what, exactly, is imperfect about doubt?

אך מה, בדיוק, לא מושלם בספק?

As I read those early accounts, I realized it was

כשקראתי תאורים מוקדמים אלה, הבנתי שזה היה

precisely Muhammad's doubt that brought him alive for me,

בדיוק הספק של מוחמד שהחייה אותו עבורי,

that allowed me to begin to see him in full,

שאיפשר לי להתחיל לראות אותו באופן מלא,

to accord him the integrity of reality.

להעניק לו את האמינות של המציאות.

And the more I thought about it,

וככל שחשבתי על זה,

the more it made sense that he doubted,

זה נראה לי יותר הגיוני שהוא הטיל ספק,

because doubt is essential to faith.

כי הספק חיוני לאמונה.

If this seems a startling idea at first,

אם זה נשמע רעיון מבהיל בהתחלה,

consider that doubt, as Graham Greene once put it,

לשקול את העובדה שהספק כפי שגרהאם גרין ניסח זאת פעם,

is the heart of the matter.

הוא לב העניין.

Abolish all doubt, and what's left is not faith,

בטלו את כל הספקות, ומה שנשאר זו לא אמונה,

but absolute, heartless conviction.

אלא הרשעה מוחלטת וחסרת לב.

You're certain that you possess the Truth --

אתם בטוחים. שאתם אוחזים באמת --

inevitably offered with an implied uppercase T --

שמוצעת באופן בלתי נמנע עם א' מודגשת --

and this certainty quickly devolves

וזו לבטח מתדרדרת במהירות

into dogmatism and righteousness,

לדוגמטיות וצדקנות,

by which I mean a demonstrative, overweening pride

שבזאת אני מתכוונת לגאווה יהירה והפגנתית

in being so very right,

בלהיות כל כך צודק,

in short, the arrogance of fundamentalism.

בקיצור, השחצנות של הפונדמנטליזם.

It has to be one of the multiple ironies of history

זו חייבת להיות אחת מהאירוניות המרובות של ההיסטוריה

that a favorite expletive of Muslim fundamentalists

שאותה קלישאה שחביבה על קנאים מוסלמים

is the same one once used by the Christian fundamentalists

היא אותה אחת ששימשה בעבר קנאים נוצרים

known as Crusaders:

שמוכרים כצלבנים:

"infidel," from the Latin for "faithless."

"כופר (infidel)" מהמילה הלטינית ל"חסר אמונה".

Doubly ironic, in this case, because their absolutism

אירוני כפליים, במקרה זה, שהאבסולוטיזם שלהם

is in fact the opposite of faith.

הוא למעשה ההפך מאמונה.

In effect, they are the infidels.

למעשה, הם הינם הכופרים.

Like fundamentalists of all religious stripes,

כמו הקיצונים בכל המגזרים הדתיים,

they have no questions, only answers.

אין להם שאלות, רק תשובות.

They found the perfect antidote to thought

הם מצאו את התרופה הנגדית המושלמת לחשיבה

and the ideal refuge of the hard demands of real faith.

ואת המפלט האידיאלי מהדרישות הקשות של אמונה אמיתית.

They don't have to struggle for it like Jacob

הם לא חייבים להיאבק למענה כמו יעקב

wrestling through the night with the angel,

שנאבק לאורך הלילה עם המלאך,

or like Jesus in his 40 days and nights in the wilderness,

או כמו ישו ב-40 הימים והלילות שלו במדבר,

or like Muhammad, not only that night on the mountain,

או כמו מוחמד, לא רק באותו לילה על ההר,

but throughout his years as a prophet,

אלא במהלך שנותיו כנביא.

with the Koran constantly urging him not to despair,

עם הקוראן שכל הזמן דוחק בו לא להתייאש,

and condemning those who most loudly proclaim

ומגנים את מי שמכריז בקול הכי רם

that they know everything there is to know

שהם יודעים את כל מה שיש לדעת

and that they and they alone are right.

וכי הם ורק הם, צודקים.

And yet we, the vast and still far too silent majority,

ובכל זאת אנו, הרוב המכריע ועדיין השקט מדי,

have ceded the public arena to this extremist minority.

ויתרנו על הזירה הציבורית לטובת המיעוט הקיצוני הזה.

We've allowed Judaism to be claimed

אפשרנו ליהדות שידברו לכאורה בשמה,

by violently messianic West Bank settlers,

מתנחלים משיחיים אלימים בגדה המערבית,

Christianity by homophobic hypocrites

לנצרות, על ידי הומופובים צבועים

and misogynistic bigots,

ויותר מדי קנאים מיזוגניים,

Islam by suicide bombers.

לאיסלאם על ידי מחבלים מתאבדים.

And we've allowed ourselves to be blinded to the fact that

ואפשרנו לעצמנו. להיות עיוורים לעובדה

no matter whether they claim to be Christians,

שלא משנה אם הם טוענים שהם נוצרים,

Jews or Muslims,

יהודים או מוסלמים,

militant extremists are none of the above.

קיצונים מיליטנטים אינם אף אחד מכל אלה.

They're a cult all their own, blood brothers

הם כת משל עצמם, אחים בדם

steeped in other people's blood.

ספוגים בדמם של אנשים אחרים.

This isn't faith.

זו איננה אמונה.

It's fanaticism, and we have to stop confusing the two.

זו פנאטיות, ואנחנו צריכים להפסיק לבלבל בין השתיים.

We have to recognize that real faith has no easy answers.

עלינו להכיר בכך שבאמונה אמיתית אין תשובות קלות.

It's difficult and stubborn.

היא קשה ועקשנית.

It involves an ongoing struggle,

היא כרוכה במאבק מתמשך,

a continual questioning of what we think we know,

חקירה מתמדת אודות מה שאנו חושבים שאנו יודעים,

a wrestling with issues and ideas.

מאבק עם נושאים ורעיונות.

It goes hand in hand with doubt,

זה הולך יד ביד עם ספק,

in a never-ending conversation with it,

בשיחה בלתי נגמרת אתו.

and sometimes in conscious defiance of it.

ולפעמים תוך התרסה מודעת של זה.

And this conscious defiance is why I, as an agnostic,

והתרסה מודעת זו היא , מדוע אני, כאגנוסטית,

can still have faith.

יכולה עדיין להיות בעלת אמונה.

I have faith, for instance, that peace in the Middle East

יש לי אמונה, למשל, ששלום במזרח התיכון

is possible despite the ever-accumulating mass of evidence

אפשרי למרות הראיות ההולכות ומצטברות

to the contrary.

שההפך מזה קורה.

I'm not convinced of this.

אני לא משוכנעת בזה.

I can hardly say I believe it.

אני בקושי יכולה לומר שאני מאמינה בזה.

I can only have faith in it,

אני רק יכולה שתהיה לי אמונה בכך.

commit myself, that is, to the idea of it,

להתחייב, כלומר, לרעיון הזה,

and I do this precisely because of the temptation

ואני עושה זאת בדיוק בגלל הפיתוי

to throw up my hands in resignation

להרים ידיים ולוותר.

and retreat into silence.

ולסגת לתוך הדממה.

Because despair is self-fulfilling.

משום שיאוש מגשים את עצמו.

If we call something impossible,

אם אנחנו אומרים שמשהו הוא בלתי אפשרי.

we act in such a way that we make it so.

אנו פועלים בצורה כזאת, שנגרום לכך.

And I, for one, refuse to live that way.

ואני, למשל, מסרבת לחיות ככה.

In fact, most of us do,

למעשה, רובנו עושים זאת,

whether we're atheist or theist

בין אם אנחנו אתאיסטים או תאיסטים

or anywhere in between or beyond, for that matter,

או כל דבר שהוא בין, או מעבר, לצורך העניין.

what drives us is that, despite our doubts

מה שמניע אותנו זה שלמרות הספקות שלנו

and even because of our doubts,

ואפילו בגלל הספקות שלנו.

we reject the nihilism of despair.

אנחנו דוחים את הניהיליזם של הייאוש.

We insist on faith in the future

אנו מתעקשים על אמונה בעתיד

and in each other.

ואחד בשני.

Call this naive if you like.

קראו לזה נאיביות אם תרצו.

Call it impossibly idealistic if you must.

קראו לזה אידיאליזם בלתי אפשרי אם אתם חייבים.

But one thing is sure:

אבל דבר אחד בטוח:

Call it human.

קראו לזה אנושיות.

Could Muhammad have so radically changed his world

האם מוחמד יכול היה לשנות את עולמו באופן כה קיצוני

without such faith, without the refusal

ללא אמונה כזו, בלי הסירוב

to cede to the arrogance of closed-minded certainty?

לוותר ליהירות של הוודאות צרת-האופקים?

I think not.

אני לא חושבת כך.

After keeping company with him as a writer

לאחר שביליתי בחברתו כסופרת

for the past five years, I can't see

במשך חמש השנים האחרונות, אני לא יכולה לראות

that he'd be anything but utterly outraged

שיש אפשרות שהוא לא היה זועם עד מאוד

at the militant fundamentalists who claim to speak

על הפונדמנטליסטים המיליטנטיים שמתיימרים לדבר

and act in his name in the Middle East and elsewhere today.

ולפעול בשמו במזרח התיכון ובמקומות אחרים היום.

He'd be appalled at the repression of half the population

הוא היה מזדעזע לנוכח הדיכוי של מחצית האוכלוסייה

because of their gender.

בגלל המין שלהם.

He'd be torn apart by the bitter divisiveness of sectarianism.

הוא היה נקרע לגזרים על ידי הפילוג העדתי המר.

He'd call out terrorism for what it is,

הוא היה קורא לטרור בשמו

not only criminal but an obscene travesty

לא רק כדבר פלילי אלא כם כלעג גס

of everything he believed in and struggled for.

לכל מה שהוא האמין, ולחם עבורו.

He'd say what the Koran says: Anyone who takes a life

הוא היה אומר כדברי הקוראן : כל מי שנוטל חיים

takes the life of all humanity.

לוקח את החיים של כל האנושות.

Anyone who saves a life, saves the life of all humanity.

כל מי שמציל חיים, מציל את החיים של כל האנושות.

And he'd commit himself fully

והוא התחייב לחלוטין

to the hard and thorny process of making peace.

לתהליך הקשה הסבוך והדוקרני של עשיית שלום.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. (Applause)

תודה. (מחיאות כפיים)