Why bother leaving the house? | Ben Saunders

Translator: Joseph Geni Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I essentially drag sledges for a living,

אני מתפרנס בעצם מגרירת מזחלות,

so it doesn't take an awful lot to flummox me intellectually,

אז לא נורא קשה להתקיל אותי עם שאלות אינטלקטואליות,

but I'm going to read this question

אבל בכל זאת אקריא את השאלה הזו,

from an interview earlier this year:

מראיון שנערך מוקדם יותר השנה:

"Philosophically, does the constant supply of information

"מבחינה פילוסופית, האם הזרם המתמיד של מידע

steal our ability to imagine

גוזל את יכולתנו לדמיין

or replace our dreams of achieving?

או מחליף את חלומותינו ושאיפותינו?

After all, if it is being done somewhere by someone,

הרי אם מישהו, היכנשהו, כבר עושה את זה

and we can participate virtually,

ואנו יכולים לקחת בכך חלק באופן וירטואלי,

then why bother leaving the house?"

אז בשביל מה לטרוח לצאת מהבית?"

I'm usually introduced as a polar explorer.

בד"כ מציגים אותי כחוקר קטבים.

I'm not sure that's the most progressive or 21st-century

איני בטוח שזה הכי מתקדם או הכי המאה ה-21

of job titles, but I've spent more than two percent now

מבחינת תיאור משרה, אך עד כה ביליתי מעל 2 אחוזים

of my entire life living in a tent inside the Arctic Circle,

מכל חיי באוהל בחוג הארקטי,

so I get out of the house a fair bit.

כך שאני מרבה למדי לצאת מהבית.

And in my nature, I guess, I am a doer of things

ואני משער שמטבעי אני אדם של עשייה,

more than I am a spectator or a contemplator of things,

יותר מאשר אדם שצופה בדברים או הוגה בהם,

and it's that dichotomy, the gulf between ideas and action

ובפיצול הזה, בפער בין רעיונות ופעולה,

that I'm going to try and explore briefly.

בו אנסה כעת לעסוק בקצרה.

The pithiest answer to the question "why?"

התשובה הכי תמציתית לשאלה "מדוע?"

that's been dogging me for the last 12 years

שמציקה לי כבר 12 שנה

was credited certainly to this chap, the rakish-looking gentleman

נזקפת לזכותו של הבחור הזה, האדון בעל המראה המופקר

standing at the back, second from the left,

שעומד מאחור, שני משמאל,

George Lee Mallory. Many of you will know his name.

ג'ורג' לי מלורי, שרבים מכם ודאי מכירים את שמו.

In 1924 he was last seen disappearing into the clouds

שנראה לאחרונה ב-1924 כשהוא נעלם בין העננים

near the summit of Mt. Everest.

בקרבת פסגת האוורסט.

He may or may not have been the first person to climb Everest,

הוא היה - ואולי לא - האדם הראשון שטיפס על האוורסט,

more than 30 years before Edmund Hillary.

יותר מ-30 שנה לפני אדמונד הילרי.

No one knows if he got to the top. It's still a mystery.

איש אינו יודע אם הוא הגיע לפסגה. זו עדיין תעלומה.

But he was credited with coining the phrase, "Because it's there."

אבל הוא נודע בשל הביטוי שטבע, "כי הוא שם."

Now I'm not actually sure that he did say that.

אני לא בטוח שהוא אכן אמר זאת,

There's very little evidence to suggest it, but what he did say

אין הרבה הוכחות לכך, אבל מה שהוא כן אמר,

is actually far nicer,

בעצם הרבה יותר יפה,

and again, I've printed this. I'm going to read it out.

ושוב, הדפסתי את זה. אקריא לכם:

"The first question which you will ask

"השאלה הראשונה שוודאי תשאל

and which I must try to answer is this:

ושעלי לנסות להשיב עליה, היא:

What is the use of climbing Mt. Everest?

'איזו תועלת יש בטיפוס על האוורסט?'

And my answer must at once be, it is no use.

ותשובתי הברורה תהיה, 'אין שום תועלת.

There is not the slightest prospect of any gain whatsoever.

אין שמץ של רווח שאפשר להפיק מכך.'

Oh, we may learn a little about the behavior

נכון, אולי נלמד משהו על התנהגות

of the human body at high altitudes,

הגוף האנושי בגובה רב,

and possibly medical men may turn our observation

ואנשי הרפואה אולי ישתמשו בממצאינו

to some account for the purposes of aviation,

במידה מסוימת בתחום התעופה,

but otherwise nothing will come of it.

אבל פרט לכך לא יצמח מזה דבר.

We shall not bring back a single bit of gold or silver,

לא נחזיר איתנו גרם אחד של זהב או כסף,

and not a gem, nor any coal or iron.

ושום אבן-חן, פחם או ברזל.

We shall not find a single foot of earth that can be planted

לא נמצא אפילו מטר רבוע אחד של אדמה שאפשר לשתול בה

with crops to raise food. So it is no use.

ולגדל מזון. כך שאין בכך שום תועלת.

If you cannot understand that there is something in man

אם אינך יכול להבין שיש באדם משהו

which responds to the challenge of this mountain

שמגיב לאתגר של ההר הזה,

and goes out to meet it, that the struggle

והוא יוצא לעמוד באתגר זה, שהמאבק

is the struggle of life itself upward and forever upward,

הוא מאבק החיים עצמם: למעלה, תמיד למעלה,

then you won't see why we go.

אז לא תבין מדוע אנו יוצאים לשם.

What we get from this adventure is just sheer joy,

מה שאנו מפיקים מהרפתקה זו הוא רק שמחה טהורה,

and joy, after all, is the end of life.

והרי שמחה היא מטרת החיים.

We don't live to eat and make money.

אנו לא חיים כדי לאכול ולעשות כסף.

We eat and make money to be able to enjoy life.

אנו אוכלים ועושים כסף כדי שנוכל ליהנות מהחיים.

That is what life means, and that is what life is for."

זו משמעות החיים, ולכך החיים נועדו."

Mallory's argument that leaving the house,

אבל הטיעון של מלורי, שעזיבת הבית,

embarking on these grand adventures is joyful and fun,

והיציאה להרפתקות נשגבות אלה הם שמחה וכיף,

however, doesn't tally that neatly with my own experience.

לא לגמרי עולה בקנה אחד עם נסיוני האישי.

The furthest I've ever got away from my front door

הכי רחוק שאי-פעם הרחקתי מדלת ביתי

was in the spring of 2004. I still don't know exactly

היתה באביב 2004. עדיין לא ברור לי מה בדיוק

what came over me, but my plan was to make

עבר עלי אז, אבל תכננתי לצאת

a solo and unsupported crossing of the Arctic Ocean.

למסע-יחיד, ללא סיוע, לחציית האוקיינוס הארקטי

I planned essentially to walk from the north coast of Russia

עקרונית, תכננתי לצעוד מהחוף הצפוני של רוסיה

to the North Pole, and then to carry on to the north coast of Canada.

ועד לקוטב הצפוני, ואחר להמשיך עד לחוף הצפוני של קנדה.

No one had ever done this. I was 26 at the time.

איש טרם עשה זאת. הייתי אז בן 26.

A lot of experts were saying it was impossible,

המון מומחים אמרו שזה בלתי-אפשרי,

and my mum certainly wasn't very keen on the idea.

וברור שאימי לא התלהבה מהרעיון.

(Laughter)

[צחוק]

The journey from a small weather station on the north coast

המסע מתחנת מזג-אוויר קטנה שבחוף הצפוני

of Siberia up to my final starting point,

של סיביר ועד לנקודת ההתחלה הסופית שלי,

the edge of the pack ice, the coast of the Arctic Ocean,

שולי הקרח הצף, חוף האוקיינוס הארקטי,

took about five hours, and if anyone watched fearless

ארך כחמש שעות, ואם מישהו מכם ראה את

Felix Baumgartner going up, rather than just coming down,

פליקס באומגרטנר העשוי ללא-חת עולה למטוס, ולא סתם צונח ממנו,

you'll appreciate the sense of apprehension,

ודאי תעריכו את החששות שלי,

as I sat in a helicopter thundering north,

כשישבתי במסוק שרעם צפונה,

and the sense, I think if anything, of impending doom.

ואת התחושה, אם בכלל חשתי משהו, של סופי הממשמש ובא.

I sat there wondering what on Earth I had gotten myself into.

ישבתי שם וחשבתי, למה לעזאזל הכנסתי את עצמי.

There was a bit of fun, a bit of joy.

היה קצת כיף, היתה טיפת שמחה.

I was 26. I remember sitting there

הייתי בן 26, ואי זוכר שישבתי שם

looking down at my sledge. I had my skis ready to go,

והבטתי על המזחלת שלי. המגלשיים שלי היו מוכנים,

I had a satellite phone, a pump-action shotgun

היה לי טלפון לווייני, רובה ציד,

in case I was attacked by a polar bear.

למקרה שאותקף ע"י דוב קוטב.

I remember looking out of the window and seeing the second helicopter.

אני זוכר שהבטתי דרך החלון וראיתי את המסוק השני.

We were both thundering through this incredible Siberian dawn,

שנינו טסנו ברעם מנועים דרך השחר הסיבירי המדהים הזה,

and part of me felt a bit like a cross between Jason Bourne

והרגשתי קצת כמו שילוב של ג'ייסון בורן (סוכן חשאי)

and Wilfred Thesiger. Part of me

ו-וילפרד טסיג'ר (כתב מסעות). במקום כלשהו

felt quite proud of myself, but mostly I was just utterly terrified.

הייתי די גאה בעצמי, אך באופן כללי הייתי מפוחד לגמרי.

And that journey lasted 10 weeks, 72 days.

אותו מסע ארך 10 שבועות, 72 יום.

I didn't see anyone else. We took this photo next to the helicopter.

לא ראיתי איש. את התמונה הזו צילמנו ליד המסוק.

Beyond that, I didn't see anyone for 10 weeks.

ופרט לכך לא ראיתי איש במשך 10 שבועות.

The North Pole is slap bang in the middle of the sea,

הקוטב הצפוני תקוע באמצע הים,

so I'm traveling over the frozen surface of the Arctic Ocean.

אז עשיתי את המסע על פניו הקפואים של האוקיינוס הארקטי.

NASA described conditions that year as the worst since records began.

נאס"א תיארה את התנאים באותה שנה כגרועים ביותר שתועדו עד אז.

I was dragging 180 kilos of food and fuel and supplies,

גררתי 180 קילו של מזון, דלק וציוד,

about 400 pounds. The average temperature for the 10 weeks

כ-400 ליברות. הטמפרטורה הממוצעת במשך עשרת השבועות

was minus 35. Minus 50 was the coldest.

היתה מינוס 35. הכי קר היה מינוס 50.

So again, there wasn't an awful lot of joy or fun to be had.

אז שוב, לא היה בזה מי יודע כמה כיף.

One of the magical things about this journey, however,

אבל אחד הדברים הקסומים במסע הזה,

is that because I'm walking over the sea,

היה, מפני שצעדתי מעל הים,

over this floating, drifting, shifting crust of ice

על קרום הקרח הצף, הנסחף והנע הזה,

that's floating on top of the Arctic Ocean is

שצף על גבי האוקיינוס הארקטי,

it's an environment that's in a constant state of flux.

היה שזו סביבה שנמצאת בהשתנות מתמדת.

The ice is always moving, breaking up, drifting around,

הקרח ללא הרף זז, נשבר, נסחף מסביב,

refreezing, so the scenery that I saw for nearly 3 months

קופא שוב, כך שהנוף שראיתי במשך 3 חודשים כמעט

was unique to me. No one else will ever, could ever,

נועד לעיני בלבד. איש לא יראה ולא יוכל לראות לעולם

possibly see the views, the vistas, that I saw for 10 weeks.

את המראות, את הנופים, שאני ראיתי במשך 10 שבועות.

And that, I guess, is probably the finest argument for leaving the house.

ונראה לי שזה הטיעון הטוב ביותר בעד עזיבת הבית.

I can try to tell you what it was like,

אני יכול לנסות לספר לכם איך זה היה,

but you'll never know what it was like,

אבל לעולם לא תדעו איך זה היה,

and the more I try to explain that I felt lonely,

וככל שאנסה להסביר כמה בודד חשתי,

I was the only human being in 5.4 million square-miles,

הייתי האדם היחיד בשטח של 14 מיליון קילומטרים רבועים,

it was cold, nearly minus 75 with windchill on a bad day,

היה קר, קרוב למינוס 75 ביום גרוע עם רוח,

the more words fall short, and I'm unable to do it justice.

ככל שאכביר מלים, הן תקצרנה מלהביע וכל תיאור שלי יהיה עלוב.

And it seems to me, therefore, that the doing,

ולכן נראה לי שהעשייה עצמה,

you know, to try to experience, to engage, to endeavor,

הנסיון לחוות, לעסוק בדבר, לעשות את המאמץ,

rather than to watch and to wonder, that's where

יותר מאשר לצפות ולתהות, רק שם אפשר

the real meat of life is to be found,

למצוא את המשמעות האמיתית של החיים,

the juice that we can suck out of our hours and days.

את התמצית שאנו יכולים להפיק מן השעות והימים שלנו.

And I would add a cautionary note here, however.

אבל הייתי מוסיף כאן אזהרה.

In my experience, there is something addictive

מנסיוני, יש משהו ממכר

about tasting life at the very edge of what's humanly possible.

בכך שטועמים את החיים על קצה גבול היכולת האנושית.

Now I don't just mean in the field of

ואינני מתכוון רק בתחום

daft macho Edwardian style derring-do,

ההעזה האדוארדיאנית המאצ'ואית המטופשת,

but also in the fields of pancreatic cancer,

אלא גם בתחומים כמו ריפוי סרטן הלבלב,

there is something addictive about this, and in my case,

יש בכך משהו ממכר, ובמקרה שלי,

I think polar expeditions are perhaps not that far removed

נראה לי שמשלחות לקוטב אינן שונות בהרבה

from having a crack habit.

מהתמכרות לקראק.

I can't explain quite how good it is until you've tried it,

אינני יכול להסביר לכם כמה זה טוב. תצטרכו לנסות בעצמכם,

but it has the capacity to burn up all the money I can get my hands on,

אבל יש לזה הכוח לשרוף את כל הכסף שאני מצליח להשיג,

to ruin every relationship I've ever had,

להרוס כל מערכת יחסים שאי-פעם הייתי בה,

so be careful what you wish for.

אז תיזהרו בשאיפותיכם.

Mallory postulated that there is something in man

מלורי סבר שיש משהו באדם

that responds to the challenge of the mountain,

שמגיב לאתגר שבהר,

and I wonder if that's the case whether there's something

ואני תוהה אם יש משהו

in the challenge itself, in the endeavor, and particularly

באתגר עצמו, במאמץ, ובמיוחד

in the big, unfinished, chunky challenges that face humanity

באתגרים הגדולים, הרציניים והבלתי-גמורים שהאנושות ניצבת לעומתם,

that call out to us, and in my experience that's certainly the case.

שקוראים לנו, ומנסיוני, אין ספק שזה כך.

There is one unfinished challenge

יש אתגר בלתי-גמור אחד

that's been calling out to me for most of my adult life.

שקורא לי מזה רוב חיי הבוגרים.

Many of you will know the story.

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור.

This is a photo of Captain Scott and his team.

זהו תצלום של קפטן סקוט וצוותו.

Scott set out just over a hundred years ago to try

סקוט ניסה, לפני מעט יותר ממאה שנה,

to become the first person to reach the South Pole.

להיות האדם הראשון שיגיע לקוטב הדרומי.

No one knew what was there. It was utterly unmapped

איש לא ידע מה יש שם. זה היה לגמרי לא ממופה

at the time. We knew more about the surface of the moon

באותה עת. ידענו יותר על פני השטח של הירח

than we did about the heart of Antarctica.

מאשר על מרכז אנטארקטיקה.

Scott, as many of you will know, was beaten to it

סקוט, כפי שרבים מכם ודאי יודעים, נוצח במירוץ זה

by Roald Amundsen and his Norwegian team,

ע"י רואלד אמונדסן וצוותו הנורבגי,

who used dogs and dogsleds. Scott's team were on foot,

שהשתמש בכלבים ובמזחלות. סקוט וצוותו נעו ברגל,

all five of them wearing harnesses and dragging around sledges,

כשכל החמישה לבושים בריתמות וגוררים מזחלות,

and they arrived at the pole to find the Norwegian flag already there,

והם הגיעו לקוטב ומצאו שהדגל הנורבגי כבר שם,

I'd imagine pretty bitter and demoralized.

ואני מניח שהיו די ממורמרים ומיואשים.

All five of them turned and started walking back to the coast

כל החמישה פנו לאחור והחלו לצעוד בחזרה לעבר החוף

and all five died on that return journey.

וכל החמישה מתו במסע חזרה.

There is a sort of misconception nowadays that

יש היום איזו סברה מוטעית

it's all been done in the fields of exploration and adventure.

שכל זה נעשה לשם המחקר וההרפתקה.

When I talk about Antarctica, people often say,

כשאני מדבר על אנטארקטיקה, אנשים מרבים לשאול,

"Hasn't, you know, that's interesting,

"זה מעניין,

hasn't that Blue Peter presenter just done it on a bike?"

האם מנחת הטלוויזיה ההיא לא עשתה את זה באופניים?"

Or, "That's nice. You know, my grandmother's going

או, "נחמד מאד. סבתא שלי יוצאת

on a cruise to Antarctica next year. You know.

לשיט לאנטארקטיקה בשנה הבאה.

Is there a chance you'll see her there?"

יש סיכוי שתיפגשו?"

(Laughter)

[צחוק]

But Scott's journey remains unfinished.

אבל מסעו של סקוט נותר לא-גמור.

No one has ever walked from the very coast of Antarctica

איש לא צעד ממש מחוף אנטארקטיקה

to the South Pole and back again.

עד לקוטב הדרומי ובחזרה מאז.

It is, arguably, the most audacious endeavor

אפשר לקבוע שזהו המאמץ הנועז ביותר

of that Edwardian golden age of exploration,

של תור הזהב של התגליות בתקופה האדוארדית,

and it seemed to me high time, given everything

ונראה לי שהגיע הזמן, בהינתן כל הדברים

we have figured out in the century since

שגילינו במרוצת המאה הנוכחית

from scurvy to solar panels, that it was high time

החל מטיפול בצפדינה ועד לוחות סולריים, שהגיע הזמן

someone had a go at finishing the job.

שמישהו ייקח על עצמו לסיים את המלאכה.

So that's precisely what I'm setting out to do.

וזה בדיוק מה שאני נערך לבצע.

This time next year, in October, I'm leading a team of three.

כעת חיה בשנה הבאה, באוקטובר, אני מוביל צוות של שלושה.

It will take us about four months to make this return journey.

יידרשו לנו כ-4 חודשים לבצע את המסע הזה חזרה.

That's the scale. The red line is obviously halfway to the pole.

זה קנה המידה. ברור שהקו האדום הוא במחצית הדרך לקוטב.

We have to turn around and come back again.

עלינו לפנות לאחור ולחזור על עקבותינו.

I'm well aware of the irony of telling you that we will be

אני מודע לאירוניה בכך שאני מודיע לכם שאנו

blogging and tweeting. You'll be able to live

נכתוב בלוגים ונצייץ. תוכלו לחוות איתנו

vicariously and virtually through this journey

בעקיפין ובאופן וירטואלי לאורך כל המסע

in a way that no one has ever before.

כפי שאיש טרם עשה עד כה.

And it'll also be a four-month chance for me to finally

ולי יהיו 4 חודשים לחשוב סוף-סוף

come up with a pithy answer to the question, "Why?"

על תשובה תמציתית וחכמה לשאלה, "למה?"

And our lives today are safer and more comfortable

חיינו היום יותר בטוחים ונוחים

than they have ever been. There certainly isn't much call

מאי-פעם. ודאי שכבר אין הרבה ביקוש

for explorers nowadays. My career advisor at school

למגלים בימינו. יועץ התעסוקה שלי בבית הספר

never mentioned it as an option.

מעולם לא העלה זאת כאפשרות.

If I wanted to know, for example,

אילו רציתי לדעת, למשל,

how many stars were in the Milky Way,

כמה כוכבים יש בשביל החלב,

how old those giant heads on Easter Island were,

מה גילם של ראשי הענק באי הפסחא,

most of you could find that out right now

מרביתכם הייתם ודאי מוצאים מיד את התשובה

without even standing up.

מבלי שאפילו תצטרכו לקום מהכיסא.

And yet, if I've learned anything in nearly 12 years now

ובכל זאת, אם יש משהו שלמדתי ב-12 השנים שעברו

of dragging heavy things around cold places,

שבהן גררתי דברים כבדים בכל מיני מקומות קרים,

it is that true, real inspiration and growth

הרי זה שהשראה וצמיחה של אמת

only comes from adversity and from challenge,

יכולות לנבוע רק ממצוקה ואתגר.

from stepping away from what's comfortable and familiar

מהתרחקות ממה שנוח ומוכר

and stepping out into the unknown.

ומיציאה אל הבלתי-נודע.

In life, we all have tempests to ride and poles to walk to,

החיים מזמנים לכולנו סערות לרכב עליהן וקטבים לצעוד אליהם,

and I think metaphorically speaking, at least,

ולדעתי, לפחות כדימוי,

we could all benefit from getting outside the house

כולנו יכולים להפיק תועלת מעזיבת הבית

a little more often, if only we could summon up the courage.

לעתים קצת יותר קרובות, אם רק נוכל לגייס את האומץ לכך.

I certainly would implore you to open the door just a little bit

אני בוודאי דוחק בכם לפתוח את הדלת ממש קצת

and take a look at what's outside.

ולהסתכל במה שיש בחוץ.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

;[מחיאות כפיים]