Shirin Neshat: Art in exile

מתרגם: Noa Yehiel מבקר: Ido Dekkers

The story I wanted to share with you today

הסיפור שאני רוצה לחלוק אתכם היום

is my challenge as an Iranian artist,

הוא האתגר שלי כאמנית איראנית,

as an Iranian woman artist,

כאישה אמנית איראנית,

as an Iranian woman artist

כאישה אמנית איראנית

living in exile.

שחיה בגלות.

Well, it has its pluses and minuses.

ובכן, יש לזה יתרונות וחסרונות.

On the dark side,

מהצד השלילי,

politics doesn't seem to escape people like me.

נראה שפוליטיקה לא פוסחת על אנשים כמוני.

Every Iranian artist, in one form or another,

כל אמן איראני, בצורה זו או אחרת,

is political.

הוא אמן פוליטי.

Politics have defined our lives.

הפוליטיקה הגדירה את חיינו.

If you're living in Iran,

אם אתם חיים באיראן,

you're facing censorship, harassment,

אתם ניצבים בפני צנזורה, הטרדה,

arrest, torture --

מעצר, עינויים --

at times, execution.

לעיתים, הוצאה להורג.

If you're living outside like me,

אם אתם חיים מחוץ לאיראן, כמוני

you're faced with life in exile --

אתם ניצבים מול חיים בגלות --

the pain of the longing

כאב הכמיהה

and the separation from your loved ones

וההפרדה מהיקרים לך

and your family.

ומהמשפחה שלך.

Therefore, we don't find

עקב כך, אנחנו לא מוצאים

the moral, emotional,

את המרחב המוסרי, הרגשי,

psychological and political space

הפסיכולוגי והפוליטי

to distance ourselves from the reality

להפריד את עצמנו ממציאות

of social responsibility.

האחריות החברתית.

Oddly enough,

למרבה התמיהה,

an artist such as myself

אומנית כמוני

finds herself also in the position of being the voice,

מוצאת את עצמה גם בתפקיד הקול,

the speaker of my people,

הדוברת של בני עמי,

even if I have, indeed,

גם אם אין לי, למעשה,

no access to my own country.

גישה למדינה שלי.

Also, people like myself,

בנוסף, אנשים כמוני

we're fighting two battles on different grounds.

אנחנו נלחמים בשני קרבות בחזיתות שונות.

We're being critical of the West,

אנחנו ביקורתיים כלפי המערב,

the perception of the West

התפיסה של המערב

about our identity --

לגבי הזהות שלנו --

about the image that is constructed about us,

לגבי התדמית שנבנתה לנו,

about our women, about our politics,

לגבי הנשים שלנו, לגבי הפוליטיקה שלנו,

about our religion.

לגבי הדת שלנו.

We are there to take pride

אנחנו שם בשביל להתגאות

and insist on respect.

ולהתעקש על כבוד.

And at the same time,

ובו זמנית,

we're fighting another battle.

אנחנו נלחמים בעוד קרב.

That is our regime,

זהו המשטר שלנו,

our government --

הממשלה שלנו --

our atrocious government,

הממשלה האכזרית שלנו,

[that] has done every crime

שביצעה כל פשע

in order to stay in power.

על מנת להישאר בשלטון.

Our artists are at risk.

האמנים שלנו בסכנה.

We are in a position of danger.

אנחנו במצב של סכנה.

We pose a threat

אנחנו מהווים איום

to the order of the government.

על המערך של הממשלה.

But ironically,

אבל למרבה האירוניה,

this situation

המצב הזה

has empowered all of us,

העצים את כולנו,

because we are considered, as artists,

משום שכאמנים, אנחנו נחשבים

central to the cultural, political,

מרכזיים לשיח התרבותי, פוליטי

social discourse in Iran.

והתרבותי של איראן.

We are there to inspire, to provoke,

אנחנו שם בשביל לנסוך השראה, לגרות,

to mobilize,

לנייד,

to bring hope to our people.

להביא תקווה לעמנו.

We are the reporters of our people,

אנחנו הכתבים של עמנו,

and are communicators

ואנחנו מתקשרים

to the outside world.

לעולם החיצוני.

Art is our weapon.

אמנות היא כלי הנשק שלנו.

Culture is a form of resistance.

תרבות היא צורת התנגדות.

I envy sometimes the artists of the West

לפעמים אני מקנאת באמני המערב

for their freedom of expression.

על חופש הביטוי שלהם --

For the fact that they can distance themselves

על זה שהם יכולים להרחיק את עצמם

from the question of politics.

מסוגיית הפוליטיקה --

From the fact that they are only serving one audience,

מהעובדה שהם משרתים רק קהל אחד,

mainly the Western culture.

בעיקר את התרבות המערבית.

But also, I worry about the West,

אבל אני גם מודאגת לגבי המערב

because often in this country,

בגלל שלעיתים קרובות במדינה הזו,

in this Western world that we have,

בעולם המערבי הזה שיש לנו,

culture risks being a form of entertainment.

התרבות בסכנה שתהפוך לצורת בידור.

Our people depend on our artists,

אנשי העם שלנו תלויים באמנים שלנו,

and culture is beyond communication.

והתרבות היא מעבר לתקשורת.

My journey as an artist

המסע שלי כאמנית

started from a very, very personal place.

התחיל ממקום אישי מאוד.

I did not start

לא התחלתי

to make social commentary

כדי לתת פרשנות פוליטית

about my country.

על המדינה שלי.

The first one that you see in front of you

התמונה הראשונה שאתם רואים לפניכם

is actually when I first returned to Iran

היא למעשה כשחזרתי לאיראן לראשונה

after being separated for a good 12 years.

אחרי הפרדה של 12 שנים טובות.

It was after the Islamic Revolution

זה היה אחרי המהפיכה האיסלאמית

of 1979.

של 1979.

While I was absent from Iran,

בזמן שנעדרתי מאיראן,

the Islamic Revolution had descended on Iran

המהפיכה האיסלאמית חלה על איראן

and had entirely transformed the country

והמירה את המדינה לחלוטין

from Persian to the Islamic culture.

מהתרבות הפרסית לתרבות איסלאמית.

I came mainly to be reunited with my family

באתי בעיקר בשביל להתאחד עם משפחתי

and to reconnect in a way

ולהתחבר מחדש בדרך

that I found my place in the society.

שבה מצאתי את מקומי בחברה.

But instead, I found a country

אך במקום זאת, מצאתי מדינה

that was totally ideological

שהיא אידיאולוגית לחלוטין

and that I didn't recognize anymore.

ושכבר לא זיהיתי.

More so, I became very interested,

מעבר לכך, התחלתי להתעניין מאוד,

as I was facing

בעוד שניצבתי בפני

my own personal dilemmas and questions,

ההתלבטויות והשאלות האישיות שלי עצמי,

I became immersed in the study

התחלתי להתעניין בלמידת

of the Islamic Revolution --

המהפיכה האיסלאמית --

how, indeed,

איך למעשה,

it had incredibly transformed

היא שינתה בצורה שלא תיאמן

the lives of Iranian women.

את חיי הנשים האיראניות.

I found the subject of Iranian women

עניין הנשים האיראניות

immensely interesting,

עניין אותי מאוד,

in the way the women of Iran, historically,

באופן שבו נשות איראן, מבחינה היסטורית,

seemed to embody the political transformation.

גילמו את השינוי הפוליטי.

So in a way, by studying a woman,

כך שבמידה מסוימת, על ידי למידת אישה,

you can read the structure and the ideology of the country.

ניתן לראות את המבנה והאידיאולוגיה של המדינה.

So I made a group of work

אז יצרתי קבוצת עבודה

that at once faced my own personal questions in life,

שמיד ניצבה מול השאלות האישיות שלי בחיים,

and yet it brought my work into a larger discourse --

ועם זאת היא הביאה את עבודתי לשיח יותר רחב --

the subject of martyrdom,

נושא מות הקדושים,

the question of those who willingly stand in that intersection

הסוגייה של אלו העומדים מרצון בנקודת המפגש הזו

of love of God, faith,

של אלוהים, אמונה,

but violence and crime and cruelty.

אך אלימות ופשע ואכזריות.

For me, this became incredibly important.

בשבילי, זה הפך לחשוב מאוד.

And yet, I had an unusual position toward this.

ועדיין, הייתה לי עמדה חריגה לגבי זה.

I was an outsider

הייתי זרה

who had come back to Iran to find my place,

שחזרה לאיראן כדי למצוא את מקומי,

but I was not in a position

אבל לא הייתי בעמדה

to be critical of the government

שאפשרה לי להיות ביקורתית כלפי הממשלה

or the ideology of the Islamic Revolution.

או האידיאולוגיה של המהפיכה האיסלאמית.

This changed slowly

זה השתנה באיטיות

as I found my voice

כשמצאתי את קולי

and I discovered things

וגיליתי דברים

that I didn't know I would discover.

שלא ידעתי שאני אגלה.

So my art became slightly more critical.

אז האומנות שלי הפכה לקצת יותר ביקורתית.

My knife became a little sharper.

הסכין שלי השתחזה קצת.

And I fell into a life in exile.

ונפלתי לחיים בגלות.

I am a nomadic artist.

אני אמנית נודה.

I work in Morocco, in Turkey, in Mexico.

אני עובדת במרוקו, בטורקיה, במקסיקו.

I go everywhere to make believe it's Iran.

אני הולכת לכל מקום להעמיד פנים שזאת איראן.

Now I am making films.

עכשיו אני יוצרת סרטים.

Last year, I finished a film

בשנה שעברה סיימתי סרט

called "Women Without Men."

שנקרא "נשים ללא גברים".

"Women Without Men" returns to history,

"נשים ללא גברים" חוזר להיסטוריה,

but another part of our Iranian history.

אבל לחלק אחר של ההיסטוריה האיראנית שלנו.

It goes to 1953

הוא הולך ל 1953

when American CIA exercised a coup

כשהסי.אי.איי האמריקאי ישם הפיכה

and removed a democratically elected leader,

והורידו מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי,

Dr. Mossadegh.

דוקטור מוסאדק.

The book is written by an Iranian woman,

הספר נכתב ע"י אישה איראנית,

Shahrnush Parsipur.

שהרנוש פרסיפור.

It's a magical realist novel.

זהו רומן קסום ומפוכח.

This book is banned,

הספר הזה מוחרם,

and she spent five years in prison.

והיא ריצתה חמש שנים בכלא.

My obsession with this book,

האובססיה שלי לספר הזה

and the reason I made this into a film,

והסיבה שהפכתי אותו לסרט,

is because it at once was addressing

היא בגלל שהוא התייחס מיד

the question of being a female --

לשאלת ההויה הנשית

traditionally, historically in Iran --

באופן מסורתי, היסטורי באיראן --

and the question of four women

והשאלה של ארבע נשים

who are all looking for an idea

שכולן מחפשות רעיון

of change, freedom and democracy --

של שינוי, חופש ודמוקרטיה --

while the country of Iran, equally, as if another character,

בזמן שמדינת איראן, באותו האופן, כמו דמות נוספת,

also struggled for an idea

גם נאבקה עבור רעיון

of freedom and democracy

של חופש ודמוקרטיה

and independence from the foreign interventions.

ועצמאות מההתערבויות הזרות.

I made this film

יצרתי את הסרט הזה

because I felt it's important

כי הרגשתי שחשוב

for it to speak to the Westerners

שהוא ידבר למערביים

about our history as a country.

על ההיסטוריה שלנו כמדינה.

That all of you seem to remember Iran

שנראה שכולכם זוכרים את איראן

after the Islamic Revolution.

אחרי המהפיכה האיסלאמית.

That Iran was once a secular society,

שאיראן הייתה פעם חברה חילונית,

and we had democracy,

והייתה לנו דמוקרטיה,

and this democracy was stolen from us

והדמוקרטיה הזו נגזלה מאיתנו

by the American government,

על ידי הממשל האמריקאי,

by the British government.

על ידי הממשל הבריטי.

This film also speaks to the Iranian people

הסרט הזה מדבר גם לעם האיראני

in asking them to return to their history

בכך שהוא מבקש מהם לחזור להיסטוריה שלהם

and look at themselves before they were so Islamicized --

ולהסתכל על עצמם לפני שהם התאסלמו כל כך --

in the way we looked, in the way we played music,

בדרך בה הסתכלנו, בדרך בה ניגנו מוסיקה,

in the way we had intellectual life.

בדרך בה היו לנו חיי רוח.

And most of all,

ויותר מכל,

in the way that we fought for democracy.

בדרך בה נאבקנו עבור דמוקרטיה.

These are some of the shots actually from my film.

אלה למעשה כמה תצלומים מהסרט שלי.

These are some of the images of the coup.

אלה כמה מתמונות ההפיכה.

And we made this film in Casablanca,

ויצרנו את הסרט הזה בקזבלנקה,

recreating all the shots.

שיחזרנו את כל התמונות.

This film tried to find a balance

הסרט הזה ניסה למצוא איזון

between telling a political story,

בין לספר סיפור פוליטי,

but also a feminine story.

אבל גם סיפור נשי.

Being a visual artist, indeed,

אכן, בהיותי אמנית חזותית,

I am foremost interested to make art --

אני מעוניינת בראש ובראשונה ליצור אומנות --

to make art that transcends

ליצור אומנות שמתעלה מעל

politics, religion,

פוליטיקה, דת,

the question of feminism,

סוגיית הפמיניזם,

and become an important, timeless,

ולהפוך ליצירת אומנות

universal work of art.

חשובה, נצחית ואוניברסלית.

The challenge I have

האתגר שעומד בפניי

is how to do that.

הוא איך לעשות זאת --

How to tell a political story but an allegorical story.

איך לספר סיפור פוליטי ע"י סיפור משל

How to move you with your emotions,

איך לקדם אתכם עם הרגשות שלכם,

but also make your mind work.

אבל גם לגרום לראש שלכם לעבוד.

These are some of the images

אלה חלק מהתמונות

and the characters of the film.

ומהדמויות של הסרט.

Now comes the green movement --

עכשיו מגיעה התנועה הירוקה --

the summer of 2009,

בקיץ 2009,

as my film is released --

כשהסרט שלי יצא לאקרנים --

the uprising begins in the streets of Tehran.

ההתקוממות מתחילה ברחובות טהרן.

What is unbelievably ironic

מה שאירוני בצורה שלא תיאמן

is the period that we tried to depict in the film,

הוא התקופה שבה ניסינו להציג את הסרט,

the cry for democracy

הזעקה לדמוקרטיה

and social justice,

והצדק החברתי,

repeats itself now

חוזר על עצמו עכשיו

again in Tehran.

שוב בטהרן.

The green movement

התנועה הירוקה

significantly inspired the world.

עוררה השראה בעולם באופן משמעותי.

It brought a lot of attention to all those Iranians

היא הביאה הרבה תשומת לב לכל האיראנים ההם

who stand for basic human rights

שדוגלים בזכויות אדם בסיסיות

and struggle for democracy.

ונאבקים עבור דמוקרטיה.

What was most significant for me

מה שהיה משמעותי בשבילי

was, once again,

היה, שוב,

the presence of the women.

נוכחותן של הנשים.

They're absolutely inspirational for me.

הן מעוררות השראה לחלוטין עבורי.

If in the Islamic Revolution,

אם במהפיכה האיסלאמית,

the images of the woman portrayed

התמונות של הנשים המתוארות

were submissive

היו כנועות

and didn't have a voice,

ולא היה להן קול,

now we saw a new idea of feminism

עכשיו ראינו מושג חדש של פמיניזם

in the streets of Tehran --

ברחובות טהרן --

women who were educated,

נשים משכילות,

forward thinking, non-traditional,

חושבות קדימה, לא מסורתיות,

sexually open, fearless

חופשיות מינית, נועזות,

and seriously feminist.

ופמיניסטיות ברצינות.

These women and those young men

הנשים האלה והבחורים הצעירים האלה

united Iranians

איחדו איראנים

across the world, inside and outside.

מסביב לעולם, מבפנים ומבחוץ.

I then discovered

אז גיליתי

why I take so much inspiration

למה אני מקבלת כל כך הרבה השראה

from Iranian women.

מנשים איראניות.

That, under all circumstances,

שבכל הנסיבות,

they have pushed the boundary.

הן בחנו את הגבולות.

They have confronted the authority.

הן התעמתו עם הרשויות.

They have broken every rule

הן עברו על כל כלל

in the smallest and the biggest way.

בדרך הקטנה ביותר והגדולה ביותר.

And once again, they proved themselves.

ופעם נוספת, הן הוכיחו את עצמן.

I stand here to say

אני עומדת פה כדי להגיד

that Iranian women have found a new voice,

שנשים איראניות מצאו קול חדש,

and their voice is giving me my voice.

והקול שלהן נותן לי את הקול שלי.

And it's a great honor

וזה כבוד גדול

to be an Iranian woman and an Iranian artist,

להיות אישה איראנית ואמנית איראנית,

even if I have to operate in the West only for now.

גם אם אני צריכה לפעול במערב רק לבינתיים.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)