Depression, the secret we share | Andrew Solomon

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

"I felt a Funeral, in my Brain,

הִרְגַּשְׁתִּי הַלְוָיָה בְּמֹחִי

and Mourners to and fro

וּמִתְאַבְּלִים אָנֶה וְאָנָה

kept treading -- treading -- till [it seemed]

דָרְכוּ דָרוֹךְ-דָרוֹךְ – עַד נִדְמָה

כִּי תְבוּנָתִי נִפְרֶכֶת-נִשְׁבָּרֶת –

that Sense was breaking through --

And when they all were seated,

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ כֻּלָּם,

a Service, like a Drum --

טֶקֶס-אַשְׁכָּבָה כְּמוֹ תֹף

kept beating -- beating -- till I [thought]

הָלַם הָלוֹם-הָלוֹם – עַד חָשַׁבְתִּי

שַׂרְעַפַּי קוֹפְאִים הָלוֹךְ וְקָפוֹא

my Mind was going numb --

And then I heard them lift a Box and creak across my Soul

אֲזַי שָׁמַעְתִּי, מְרִימִים אָרוֹן

וְשׁוּב חוֹרְקִים עַל גַּבֵּי נִשְׁמָתִי

with those same Boots of Lead, again,

בְּהָהֵם מַגְּפֵי-עוֹפֶרֶת,

then Space -- began to toll,

וְאָז הִתְחִיל מְלֹא-הֶחָלָל לְצַלְצֵל

As [all] the Heavens were a Bell, and Being, [but] an Ear,

כְּאִלּוּ כָּל הָרָקִיעַ – פַּעֲמוֹן

וְהַהֲוָיָה – כֻּלָּהּ אֹזֶן אַחַת

and I, and Silence, some strange Race,

וַאֲנִי וּדְמָמָה – מִין גֶּזַע נָכְרִי

wrecked, solitary, here --

טָרוּף, בָּדָד, פֹּה –

[And] then a Plank in Reason, broke,

וְאָז נִשְׁבַּר קֶרֶשׁ בְּרִצְפַּת-שִׂכְלִי

and I fell down and down --

וַאֲנִי נָפַלְתִּי מַטָּה-מַטָּה

and hit a World, at every plunge,

וְעִם כָּל צְלִילָה וּצְלִילָה פָּגַעְתִּי בְּעוֹלָם-עוֹלָם

and Finished knowing -- then --"

וְלֹא יָסַפְתִּי דַעַת – אָז. [עברית: אברהם רגלסון]

We know depression through metaphors.

אנו מכירים את הדכאון דרך דימויים.

Emily Dickinson was able to convey it in language,

אמילי דיקינסון הצליחה להביעו בלשון בני-אדם,

Goya in an image.

וגויה - בתמונה.

Half the purpose of art is to describe such iconic states.

מחצית ממטרתה של האמנות

היא לתאר מצבים סמליים כאלה.

As for me, I had always thought myself tough,

באשר לי, תמיד חשבתי עצמי קשוח,

one of the people who could survive

אדם שיכול היה לשרוד,

if I'd been sent to a concentration camp.

אילו נשלח למחנה-ריכוז.

In 1991, I had a series of losses.

ב-1991 חוויתי סדרה של אובדנים.

My mother died,

אמי נפטרה,

a relationship I'd been in ended,

מערכת-יחסים שלי הסתיימה,

I moved back to the United States from some years abroad,

עקרתי בחזרה לארצות הברית אחרי מספר שנים בחו"ל,

and I got through all of those experiences intact.

ויצאתי מכל המסות האלה ללא פגע.

But in 1994, three years later,

אך ב-1994, שלוש שנים אחר-כך,

I found myself losing interest in almost everything.

מצאתי שאני מאבד עניין כמעט בכל דבר ודבר.

לא רציתי לעשות דבר מהדברים

I didn't want to do any of the things I had previously wanted to do,

שקודם לכן רציתי לעשות,

and I didn't know why.

ולא ידעתי מדוע.

The opposite of depression is not happiness, but vitality.

ההיפך מדכאון

איננו אושר, אלא חיוניות,

והחיוניות היא

And it was vitality

that seemed to seep away from me in that moment.

שכנראה דלפה ממני באותו רגע.

Everything there was to do seemed like too much work.

כל מה שהיה צריך להיעשות

נראה כטירחה רבה מדי.

I would come home

הייתי בא הביתה,

and I would see the red light flashing on my answering machine,

רואה את האור האדום המהבהב במשיבון שלי,

and instead of being thrilled to hear from my friends,

ובמקום לשמוח על ידיעות מחברי,

I would think,

הייתי חושב:

"What a lot of people that is to have to call back."

"כמה הרבה אנשים שצריך להחזיר להם צלצול!"

Or I would decide I should have lunch,

או שהייתי מחליט לאכול,

and then I would think, but I'd have to get the food out

ואז הייתי חושב שיהיה עלי להוציא את האוכל,

and put it on a plate

להניחו על צלחת,

and cut it up and chew it and swallow it,

לחתוך אותו, ללעוס אותו ולבלוע אותו,

and it felt to me like the Stations of the Cross.

וחשתי כאילו אלה התחנות במסעו של הצלב.

And one of the things that often gets lost in discussions of depression

ואחד הדברים שמרבים ליפול בין הכסאות

בדיונים אודות הדכאון

is that you know it's ridiculous.

הוא שאתה יודע שזה מגוחך.

You know it's ridiculous while you're experiencing it.

אתה יודע שזה מגוחך בעודך חווה את זה.

You know that most people manage

אתה יודע שרוב האנשים מצליחים

to listen to their messages and eat lunch

להקשיב להודעות שלהם ולאכול ארוחת-צהריים

and organize themselves to take a shower

ולהתארגן כדי ללכת להתקלח, לצאת מהדלת הקדמית

and go out the front door

and that it's not a big deal,

ושזה לא עניין גדול,

and yet you are nonetheless in its grip

ואתה בכל זאת נתון באחיזתו

and you are unable to figure out any way around it.

ואינך יכול למצוא שום דרך לחמוק ממנו.

And so I began to feel myself doing less

אז התחלתי להרגיש כיצד אני עושה פחות

and thinking less

וחושב פחות

and feeling less.

ומרגיש פחות.

It was a kind of nullity.

זה היה סוג של התאיינות.

And then the anxiety set in.

ואז הגיעה החרדה.

If you told me that I'd have to be depressed for the next month,

אילו אמרתם לי שעלי להיות בדכאון במשך החודש הקרוב,

I would say, "As long I know it'll be over in November, I can do it."

הייתי עונה: "כל עוד ברור לי שזה עד נובמבר, אני מסוגל לכך."

But if you said to me,

אך אילו אמרתם לי:

"You have to have acute anxiety for the next month,"

"עליך להיות בחרדה עמוקה במשך החודש הקרוב,"

הייתי מעדיף לחתוך לעצמי את הוורידים במקום לעבור את זה.

I would rather slit my wrist than go through it.

It was the feeling all the time

היתה כל הזמן ההרגשה הזאת,

like that feeling you have if you're walking

כמו ההרגשה שיש לכם כשאתם הולכים,

and you slip or trip and the ground is rushing up at you,

ואז מחליקים או מועדים והקרקע עולה במהירות לקראתכם,

but instead of lasting half a second, the way that does,

אבל במקום שזה יימשך חצי שניה,

it lasted for six months.

זה נמשך שישה חודשים.

It's a sensation of being afraid all the time

זו תחושה של היות מפוחד כל הזמן

but not even knowing what it is that you're afraid of.

מבלי לדעת אפילו ממה.

And it was at that point that I began to think

והיה זה אז כשהתחלתי לחשוב

that it was just too painful to be alive,

שפשוט מכאיב מדי להישאר בחיים,

and that the only reason not to kill oneself

שהסיבה היחידה לא להתאבד

was so as not to hurt other people.

היא לא לפגוע באנשים אחרים.

And finally one day, I woke up

ויום אחד לבסוף התעוררתי

and I thought perhaps I'd had a stroke,

וחשבתי שאולי חטפתי שבץ,

because I lay in bed completely frozen,

כי שכבתי במיטה קפוא כולי, כשאני מביט בטלפון וחושב:

looking at the telephone, thinking,

"Something is wrong and I should call for help,"

"משהו לא בסדר ועלי לקרוא לעזרה",

and I couldn't reach out my arm

ולא יכולתי להושיט את זרועי,

and pick up the phone and dial.

להרים את הטלפון ולחייג.

And finally, after four full hours of my lying and staring at it,

ולבסוף, אחרי 4 שעות תמימות של שכיבה ובהייה בו,

the phone rang,

הטלפון צלצל,

and somehow I managed to pick it up,

ואיכשהו הצלחתי להרים אותו,

and it was my father, and I said,

וזה היה אבי,

ואני אמרתי: "אני בצרה חמורה.

"I'm in serious trouble. We need to do something."

"אנו חייבים לעשות משהו."

The next day I started with the medications and the therapy.

ביום למחרת התחלתי עם התרופות ועם הטיפול.

And I also started reckoning with this terrible question:

והתחלתי גם להתמודד עם השאלה הנוראה הזו:

If I'm not the tough person

אם אני לא הטיפוס הקשוח שהיה שורד מחנה-ריכוז,

who could have made it through a concentration camp,

then who am I?

אז מי אני?

And if I have to take medication,

ואם עלי לקחת תרופות,

is that medication making me more fully myself,

האם התרופות הופכות אותי לעצמי בצורה מלאה יותר,

or is it making me someone else?

או שמא הן הופכות אותי למישהו אחר?

And how do I feel about it if it's making me someone else?

ואיך אני מרגיש בקשר לכך

שאולי הן הופכות אותי למישהו אחר?

שני דברים עמדו לצידי כשהתחלתי במאבק הזה.

I had two advantages as I went into the fight.

The first is that I knew that, objectively speaking,

הראשון הוא שאובייקטיבית, ידעתי

I had a nice life,

שהיו לי חיים יפים,

and that if I could only get well,

ושאם רק אוכל להבריא,

there was something at the other end that was worth living for.

יש משהו בסוף הדרך שראוי לחיות בשבילו.

And the other was that I had access to good treatment.

והשני הוא שהיתה לי גישה לטיפול טוב.

But I nonetheless emerged and relapsed,

אבל בכל זאת היו לי התקדמויות ונסיגות,

and emerged and relapsed,

והתקדמויות ונסיגות,

and emerged and relapsed,

ועוד התקדמויות ונסיגות,

and finally understood

ולבסוף הבנתי

I would have to be on medication and in therapy forever.

שיהיה עלי לקחת תרופות

ולהיות בטיפול לנצח.

And I thought,

ושאלתי את עצמי:

"But is it a chemical problem or a psychological problem?

"אבל האם זאת בעיה כימית או פסיכולוגית?

And does it need a chemical cure or a philosophical cure?"

"והאם דרושה תרופה כימית או תרופה פילוסופית?"

And I couldn't figure out which it was.

ולא יכולתי להחליט מה נכון.

And then I understood that actually,

ואז הבנתי שלמעשה,

we aren't advanced enough in either area for it to explain things fully.

איננו מתקדמים מספיק בשום תחום מהם

כדי שיוכלו להסביר את הדברים באופן מוחלט.

The chemical cure and the psychological cure

התרופה הכימית והתרופה הפסיכולוגית

both have a role to play,

לשתיהן יש תפקיד שעליהן למלא,

and I also figured out that depression was something

והבנתי גם שהדכאון הוא משהו

ששזור בנו עמוק כל-כך

that was braided so deep into us

that there was no separating it from our character and personality.

עד שאין להפרידו

מהאופי והאישיות שלנו.

I want to say that the treatments we have for depression are appalling.

ברצוני לטעון שהטיפולים שיש לנו עבור הדכאון

הם מזעזעים.

הם אינם יעילים ביותר.

They're not very effective.

They're extremely costly.

הם יקרים עד מאד.

They come with innumerable side effects.

הם מלווים באינספור השפעות-לוואי.

They're a disaster.

הם בגדר אסון.

אבל אני כה אסיר-תודה על כך שאני חי היום,

But I am so grateful that I live now and not 50 years ago,

ולא לפני 50 שנה,

when there would have been almost nothing to be done.

כי אז לא היה כמעט שום פתרון.

I hope that 50 years hence,

אני מקווה ש-50 שנה מהיום,

people will hear about my treatments

אנשים ישמעו על הטיפולים שלי

ויזדעזעו למחשבה שמישהו נחשף למדע פרימיטיבי כזה.

and be appalled that anyone endured such primitive science.

Depression is the flaw in love.

הדכאון הוא הפגם באהבה.

If you were married to someone and thought,

אם הייתם נשואים למישהי וחשבתם,

"Well, if my wife dies, I'll find another one,"

"אם אשתי תמות, אמצא מישהי אחרת",

it wouldn't be love as we know it.

זו אינה האהבה שאנו מכירים.

There's no such thing as love without the anticipation of loss,

לא קיימת אהבה ללא הציפייה לאובדן,

and that specter of despair can be the engine of intimacy.

ואותו צל של יאוש עשוי להיות המניע לאינטימיות.

There are three things people tend to confuse:

יש 3 דברים שאנשים נוטים לבלבל ביניהם:

depression, grief and sadness.

דכאון, יגון ועצבות.

Grief is explicitly reactive.

היגון הוא במפורש תגובה:

If you have a loss and you feel incredibly unhappy,

אם חוויתם אובדן ואתם חשים אומללות שלא תיאמן,

and then, six months later,

ואחרי שישה חודשים,

you are still deeply sad, but you're functioning a little better,

אתם עדיין עצובים עמוקות, אך מתפקדים קצת טוב יותר,

זה כנראה יגון,

it's probably grief,

and it will probably ultimately resolve itself in some measure.

שלבסוף יסתיים כנראה מעצמו במידה זו או אחרת.

If you experience a catastrophic loss,

אם אתם חווים אובדן עקב אסון,

and you feel terrible,

ומרגישים נורא,

and six months later you can barely function at all,

ושישה חודשים אח"כ אתם בקושי מתפקדים,

then it's probably a depression that was triggered

מדובר כנראה בדכאון, שהתעורר עקב נסיבות האסון.

by the catastrophic circumstances.

The trajectory tells us a great deal.

מסלול הזמן מספר לנו המון.

People think of depression as being just sadness.

אנשים רואים בדכאון סתם עצבות.

It's much, much too much sadness,

מדובר בהרבה, הרבה מדי עצבות,

much too much grief

הרבה מדי יגון

at far too slight a cause.

בגלל סיבה קלושה מדי.

As I set out to understand depression,

כשהתחלתי לנסות להבין את הדכאון,

and to interview people who had experienced it,

ולראיין אנשים שחוו אותו,

I found that there were people who seemed, on the surface,

גיליתי שיש אנשים שלכאורה, על פני השטח,

to have what sounded like relatively mild depression

יש להם מעין דכאון מתון יחסית

שבכל זאת הגביל אותם לחלוטין.

who were nonetheless utterly disabled by it.

And there were other people who had what sounded

והיו אחרים שהיה להם מה שנשמע, לפי תיאוריהם,

as they described it like terribly severe depression

כמו דכאון חמור ונורא

who nonetheless had good lives

ובכל זאת ניהלו חיים טובים בין הסדקים

in the interstices between their depressive episodes.

של התקפי הדכאון שלהם.

And I set out to find out what it is that causes some people

ואני יצאתי לגלות מהו הדבר

שגורם לאנשים מסוימים

to be more resilient than other people.

להיות יותר גמישים מאחרים.

What are the mechanisms that allow people to survive?

מהם המנגנונים שמאפשרים לאנשים לשרוד?

And I went out and I interviewed person after person

אז יצאתי וראיינתי אדם אחרי אדם

who was suffering with depression.

שסבלו מדכאון.

One of the first people I interviewed

אחד הראשונים שראיינתי

תיאר את הדכאון

described depression as a slower way of being dead,

כצורה איטית של להיות מת,

and that was a good thing for me to hear early on

וטוב ששמעתי את זה כבר בהתחלה,

because it reminded me that that slow way of being dead

כי זה הזכיר לי

שאותה צורה איטית של מוות

can lead to actual deadness,

יכולה להוביל למיתה אמיתית,

that this is a serious business.

וזה כבר עניין רציני.

It's the leading disability worldwide,

זוהי המוגבלות הכי נפוצה בעולם,

and people die of it every day.

ואנשים מתים ממנה מידי יום ביומו.

One of the people I talked to when I was trying to understand this

אחד האנשים איתם שוחחתי, כשניסיתי להבין זאת,

was a beloved friend who I had known for many years,

היתה חברה אהובה

שהכרתי במשך שנים רבות,

and who had had a psychotic episode in her freshman year of college,

ושסבלה מהתקף פסיכוטי בשנתה הראשונה בקולג',

and then plummeted into a horrific depression.

ואז שקעה בדכאון מחריד.

She had bipolar illness,

היא סבלה ממחלה דו-קוטבית,

or manic depression, as it was then known.

או מניה-דיפרסיה, כפי שנודעה באותם ימים.

And then she did very well for many years on lithium,

ואחר היא חיה טוב מאד במשך שנים, על כדורי ליתיום,

ובסופו של דבר,

and then eventually, she was taken off her lithium

הופסק הטיפול שלה בליתיום,

to see how she would do without it,

כדי לראות איך תסתדר בלעדיו,

and she had another psychosis,

והיה לה עוד התקף פסיכוטי,

and then plunged into the worst depression that I had ever seen

והיא שקעה בדכאון הנורא ביותר

שאי-פעם ראיתי,

in which she sat in her parents' apartment,

ובמהלכו ישבה בדירת הוריה,

more or less catatonic, essentially without moving,

פחות או יותר קטטונית, למעשה מבלי לזוז,

day after day after day.

יום אחרי יום אחרי יום.

And when I interviewed her about that experience some years later --

וכשראיינתי אותה אודות חוויה זו אחרי כמה שנים --

she's a poet and psychotherapist named Maggie Robbins --

היא משוררת ופסיכיאטרית, ושמה מגי רובינס --

when I interviewed her, she said,

כשראיינתי אותה, היא אמרה:

"I was singing 'Where Have All The Flowers Gone,'

"שרתי את 'איפה הפרחים כולם?'

over and over, to occupy my mind.

"שוב ושוב, כדי להעסיק את מוחי.

I was singing to blot out the things my mind was saying,

"שרתי כדי להחריש דברים שהמוח שלי אמר,

which were, 'You are nothing. You are nobody.

"דברים כמו:

"'את כלום. את אפס.

You don't even deserve to live.'

"לא מגיע לך לחיות.'

And that was when I really started thinking

"ואז גם התחלתי לחשוב

"על להרוג את עצמי."

about killing myself."

You don't think in depression that you've put on a gray veil

כשאתם בדכאון, אינכם חושבים

שעטיתם צעיף אפור

and are seeing the world through the haze of a bad mood.

שאתם רואים את העולם דרך הערפל

של מצב רוח רע.

You think that the veil has been taken away,

אלא אתם חושבים שהצעיף הוסר,

צעיף האושר,

the veil of happiness,

and that now you're seeing truly.

ושכעת אתם רואים נכוחה.

It's easier to help schizophrenics who perceive

קל יותר לעזור לסכיזופרנים, שמבינים שיש משהו זר בתוכם,

that there's something foreign inside of them that needs to be exorcised,

שיש לסלקו,

but it's difficult with depressives,

אבל עם המדוכאים זה קשה,

because we believe we are seeing the truth.

כי אנו מאמינים שאנו רואים את האמת.

But the truth lies.

אבל האמת משקרת.

I became obsessed with that sentence:

נעשיתי עסוק באופן כפייתי במשפט הזה:

"But the truth lies."

"אבל האמת משקרת."

And I discovered, as I talked to depressive people,

וגיליתי, ככל ששוחחתי עם אנשים בדכאון,

that they have many delusional perceptions.

שיש להם המון מחשבות שווא.

People will say, "No one loves me."

אנשים יאמרו: "איש אינו אוהב אותי."

And you say, "I love you,

ואתם תאמרו: "אני אוהב אותך,

your wife loves you, your mother loves you."

"אשתך אוהבת אותך, אמך אוהבת אותך."

You can answer that one pretty readily, at least for most people.

אתם יכולים לענות כך מיד,

לפחות לרוב האנשים.

אבל אנשים בדכאון גם יגידו:

But people who are depressed will also say,

"No matter what we do, we're all just going to die in the end."

"לא משנה מה נעשה,

"כולנו הרי נמות בסוף."

Or they'll say, "There can be no true communion

או: "לא יכול להיות שום קשר אמיתי

between two human beings.

"בין שני בני-אדם.

Each of us is trapped in his own body."

"כל אחד מאיתנו לכוד בגופו."

To which you have to say,

ועל כך עליכם לענות:

"That's true,

"זה נכון,

but I think we should focus right now on what to have for breakfast."

"אבל לדעתי, כרגע עלינו להתמקד

"במה שנאכל לארוחת הבוקר."

(Laughter)

[צחוק]

A lot of the time,

רוב הזמן,

what they are expressing is not illness, but insight,

מה שהם מביעים איננו חולי, אלא תובנות,

and one comes to think what's really extraordinary

ועולה המחשבה, וזה באמת מיוחד במינו,

is that most of us know about those existential questions

שמרביתנו מכירים את השאלות הקיומיות האלה

והן לא מרבות להסיח את דעתנו.

and they don't distract us very much.

There was a study I particularly liked

היה מחקר שאהבתי במיוחד

in which a group of depressed and a group of non-depressed people

שבו קבוצת אנשים בדכאון

וקבוצת אנשים לא-מדוכאים

התבקשו לשחק במשחק מחשב במשך שעה,

were asked to play a video game for an hour,

and at the end of the hour,

ובתום השעה

they were asked how many little monsters they thought they had killed.

שאלו אותם כמה מפלצות קטנות הם הרגו, לדעתם .

קבוצת המדוכאים דייקה בד"כ בתחום ה-10%,

The depressive group was usually accurate to within about 10 percent,

and the non-depressed people

וקבוצת הלא-מדוכאים

guessed between 15 and 20 times as many little monsters --

ניחשה שהם הרגו פי 15 או 20

מפלצות קטנות-- [צחוק]--

(Laughter)

מכפי שבאמת הרגו.

as they had actually killed.

A lot of people said, when I chose to write about my depression,

הרבה אנשים אמרו, כשהחלטתי לכתוב אודות הדכאון שלי,

that it must be very difficult to be out of that closet,

שוודאי קשה מאד

להיות מחוץ לארון, שאנשים יודעים.

to have people know.

הם שאלו: "האם אנשים מדברים איתך אחרת?"

They said, "Do people talk to you differently?"

I said, "Yes, people talk to me differently.

ואני עניתי: "כן. אנשים מדברים איתי אחרת;

They talk to me differently insofar

"הם מדברים איתי אחרת מבחינה זו,

as they start telling me about their experience,

"שהם מתחילים לספר לי על החוויה שלהם,

or their sister's experience,

"או על החוויה של אחותם,

or their friend's experience.

"או על החוויה של ידידם."

Things are different because now I know

המצב הוא שונה, כי עכשיו אני יודע

that depression is the family secret that everyone has.

שהדכאון הוא הסוד המשפחתי

שיש לכולם.

I went a few years ago to a conference,

לפני כמה שנים הייתי בכנס,

and on Friday of the three-day conference,

וביום שישי, מתוך שלושת ימי הכנס,

one of the participants took me aside, and she said,

אחת המשתתפות לקחה אותי הצידה ואמרה:

"I suffer from depression and I'm a little embarrassed about it,

"אני סובלת מדכאון,

"אני קצת נבוכה בגלל זה,

"אבל אני לוקחת תרופות,

but I've been taking this medication,

and I just wanted to ask you what you think?"

"ורציתי לשאול אותך מה דעתך."

עשיתי כמיטב יכולתי לייעץ לה,

And so I did my best to give her such advice as I could.

And then she said, "You know, my husband would never understand this.

ואז היא אמרה: "אתה יודע,

"אין סיכוי שבעלי יבין את זה.

He's really the kind of guy to whom this wouldn't make any sense,

"הוא בדיוק הטיפוס שבעיניו זה ממש לא הגיוני,

"אז שיישאר בינינו, אתה יודע."

so, you know, it's just between us."

And I said, "Yes, that's fine."

ואני עניתי: "כן, אין בעיה."

On Sunday of the same conference,

ביום ראשון, באותו הכנס,

her husband took me aside,

בעלה לקח אותי הצידה,

(Laughter)

and he said, "My wife wouldn't think

ואמר: "אשתי היתה חושבת

that I was really much of a guy if she knew this,

"שאני לא גבר אילו ידעה את זה,

but I've been dealing with this depression and I'm taking some medication,

"אבל אני מתמודד עם דכאון

"ואני לוקח תרופות,

and I wondered what you think?"

"ושאלתי את עצמי מה דעתך."

They were hiding the same medication

הם הסתירו

את אותה תרופה בשני מקומות שונים

in two different places in the same bedroom.

באותו חדר-שינה.

(Laughter)

ואני אמרתי שלדעתי

And I said that I thought communication within the marriage

מצב התקשורת בנישואיהם

might be triggering some of their problems.

הוא שגורם לכמה מבעיות שלהם.

(Laughter)

[צחוק]

But I was also struck

אבל גם בלט לעיני

האופי המכביד

by the burdensome nature of such mutual secrecy.

של סודיות הדדית כזו.

Depression is so exhausting.

הדכאון הוא כה מתיש.

It takes up so much of your time and energy,

הוא גוזל כל-כך הרבה זמן ומרץ,

and silence about it,

והשמירה על שתיקה לגביו,

it really does make the depression worse.

למעשה מחמירה את הדכאון.

And then I began thinking

ואז התחלתי לחשוב על כל הדרכים

about all the ways people make themselves better.

שבהן אנשים מבריאים את עצמם.

I'd started off as a medical conservative.

קודם לכן הייתי שמרן מבחינה רפואית.

I thought there were a few kinds of therapy that worked,

חשבתי שיש רק קומץ טיפולים שמצליחים,

it was clear what they were --

היה ברור מה הם--

there was medication,

יש תרופות,

there were certain psychotherapies,

יש טיפולי-נפש מסוימים,

there was possibly electroconvulsive treatment,

קיימת האפשרות לטיפול בנזעי-חשמל,

וכל היתר הן שטויות.

and that everything else was nonsense.

But then I discovered something.

אך אז גיליתי משהו.

If you have brain cancer,

אם יש לכם סרטן מוח,

and you say that standing on your head for 20 minutes every morning

ואתם טוענים שעמידה על הראש

במשך 20 דקות מידי בוקר תשפר את מצבכם,

makes you feel better,

it may make you feel better, but you still have brain cancer,

זה עשוי לשפר את מצבכם,

אבל עדיין יהיה לכם סרטן מוח,

and you'll still probably die from it.

וכנראה שבסופו של של דבר תמותו בגלל זה.

But if you say that you have depression,

אבל אם אתם אומרים שיש לכם דכאון,

and standing on your head for 20 minutes every day

ועמידה על הראש במשך 20 דקות מידי יום

תשפר את הרגשתכם, זה יצליח,

makes you feel better, then it's worked,

because depression is an illness of how you feel,

כי הדכאון הוא מחלה של ההרגשה,

and if you feel better,

ואם אתם מרגישים טוב יותר,

then you are effectively not depressed anymore.

אז בעצם כבר אינכם מדוכאים.

כך שנעשיתי הרבה יותר סובלני

So I became much more tolerant

כלפי העולם הנרחב של טיפולים אלטרנטיביים.

of the vast world of alternative treatments.

And I get letters, I get hundreds of letters

ואני מקבל מכתבים, מאות מכתבים

from people writing to tell me about what's worked for them.

מאנשים שכותבים ומספרים לי מה הצליח עבורם.

היום, מישהו שאל אותי מאחורי הקלעים על מדיטציה.

Someone was asking me backstage today about meditation.

My favorite of the letters that I got was the one that came from a woman

אחד המכתבים האהובים שקיבלתי

הגיע מאישה אחת, שכתבה שהיא ניסתה טיפול,

who wrote and said that she had tried therapy, medication,

היא ניסתה תרופות, היא ניסתה למעשה הכל,

she had tried pretty much everything,

והיא מצאה פתרון ומקווה שאני אגלה אותו לעולם:

and she had found a solution and hoped I would tell the world,

לטוות דברים קטנים.

and that was making little things from yarn.

(Laughter)

[צחוק]

She sent me some of them.

היא שלחה לי כמה מהם. [צחוק]

(Laughter)

And I'm not wearing them right now.

אני לא לובש אותם כרגע.

(Laughter)

I suggested to her that she also should look up

הצעתי לה גם לעיין בערך

obsessive compulsive disorder in the DSM.

"הפרעה טורדנית כפייתית" בספר האבחנות הפסיכיאטריות.

[צחוק]

And yet, when I went to look at alternative treatments,

ובכל זאת, כשחזרתי לבחון טיפולים אלטרנטיביים,

I also gained perspective on other treatments.

גיבשתי השקפה לגבי טיפולים אחרים.

I went through a tribal exorcism in Senegal

עברתי גירוש-רוחות שבטי בסנגל

that involved a great deal of ram's blood

שהיה בו הרבה מאד דם אייל

and that I'm not going to detail right now,

ולא אכנס כרגע לפרטים,

but a few years afterwards I was in Rwanda,

אבל אחרי כמה שנים הייתי ברואנדה

working on a different project,

כשעבדתי על מיזם אחר,

and I happened to describe my experience to someone,

ובמקרה תיארתי בפני מישהו את החוויה שלי,

and he said,

והוא אמר: "טוב, אתה יודע,

"Well, that's West Africa, and we're in East Africa,

"זה היה במערב-אפריקה, ואנו במזרח-אפריקה,

and our rituals are in some ways very different,

"והטקסים שלנו שונים מאד במובנים מסוימים,

but we do have some rituals

"אבל לכמה טקסים שלנו

that have something in common with what you're describing."

"יש משהו במשותף עם מה שאתה מתאר."

אמרתי: "אוה." והוא אמר: "כן,

And he said,

"But we've had a lot of trouble with Western mental health workers,

"אבל היו לנו המון בעיות עם עובדי בריאות הנפש המערביים,

"במיוחד אלה שהגיעו מיד אחרי טבח העם."

especially the ones who came right after the genocide."

שאלתי: "אילו בעיות היו לכם?"

I said, "What kind of trouble did you have?"

והוא אמר: "ובכן,

And he said, "Well, they would do this bizarre thing.

"הם היו עושים משהו מוזר.

They didn't take people out in the sunshine

"הם לא הוציאו אנשים לשמש

"ששם מתחילים להרגיש יותר טוב.

where you begin to feel better.

They didn't include drumming or music to get people's blood going.

"הם לא שילבו תיפוף או מוסיקה כדי שהדם של האנשים יתחיל לזרום.

They didn't involve the whole community.

"הם לא עירבו את כל הקהילה.

They didn't externalize the depression as an invasive spirit.

"הם לא הוציאו את הדכאון

"בתור רוח פולשנית.

Instead what they did was they took people one at a time into dingy little rooms

"במקום זה הם הכניסו אנשים

"אחד-אחד לחדרים קטנים וקודרים

and had them talk for an hour

"וגרמו להם לדבר במשך שעה

about bad things that had happened to them."

"על הדברים הרעים שקרו להם."

(Laughter)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

(Applause)

He said, "We had to ask them to leave the country."

הוא אמר: "נאלצנו לבקש מהם לעזוב את הארץ."

(Laughter)

[צחוק]

Now at the other end of alternative treatments,

ובקצה השני של קשת הטיפולים האלטרנטיביים,

הבה ואספר לכם על פרנק רוסאקוף.

let me tell you about Frank Russakoff.

פרנק רוסאקוף סבל מהדכאון הכי גרוע

Frank Russakoff had the worst depression perhaps that I've ever seen in a man.

שראיתי כנראה אצל גבר.

He was constantly depressed.

הוא היה מדוכא ללא-הרף.

He was, when I met him,

כשפגשתי אותו, הוא כבר קיבל בכל חודש טיפול בנזעי חשמל.

at a point at which every month, he would have electroshock treatment.

Then he would feel sort of disoriented for a week.

ואחריו היה מרגיש קצת מבולבל במשך שבוע.

Then he would feel okay for a week.

אח"כ היה מרגיש בסדר למשך שבוע.

Then he would have a week of going downhill.

אח"כ היה לו שבוע של הידרדרות.

And then he would have another electroshock treatment.

ואז היה מקבל עוד טיפול בנזעי חשמל.

והוא אמר לי, כשפגשתי אותו:

And he said to me when I met him,

"It's unbearable to go through my weeks this way.

"בלתי-נסבל לעבור ככה את השבועות שלי.

"אני לא יכול להמשיך ככה.

I can't go on this way,

and I've figured out how I'm going to end it

"וכבר החלטתי איך לסיים את זה

if I don't get better."

"אם לא ארגיש טוב יותר.

"But," he said to me, "I heard about a protocol at Mass General

"אבל," כך אמר לי, "שמעתי על נוהל

"בביה"ח הכללי של מסצ'וסטס, נוהל שנקרא

for a procedure called a cingulotomy, which is a brain surgery,

"סינגולוטומיה, שהוא ניתוח מוח,

and I think I'm going to give that a try."

"ונראה לי שאני אנסה את זה."

And I remember being amazed at that point to think that someone

ואני זוכר שבאותה עת נדהמתי למחשבה שמישהו,

who clearly had so many bad experiences

שעבר בבירור חוויות גרועות כה רבות

with so many different treatments

בכל-כך הרבה טיפולים שונים,

still had buried in him, somewhere, enough optimism

אי-שם בתוכו עדיין קבורה מספיק אופטימיות

to reach out for one more.

כדי לנסות עוד טיפול.

And he had the cingulotomy, and it was incredibly successful.

הוא עבר את הסינגולוטומיה,

והניתוח הצליח בצורה מדהימה.

He's now a friend of mine.

היום הוא חבר שלי.

He has a lovely wife and two beautiful children.

יש לו אישה נהדרת ושני ילדים יפהפיים.

He wrote me a letter the Christmas after the surgery,

הוא שלח לי מכתב, בחג המולד שלאחר הניתוח,

and he said,

ובו כתב:

"My father sent me two presents this year,

"אבי שלח לי השנה שתי מתנות,

First, a motorized CD rack from The Sharper Image

"האחת, מעמד תקליטורים ממונע של המותג שארפר אימג',

that I didn't really need,

"שלא היה ממש נחוץ לי,

but I knew he was giving it to me to celebrate

"אבל אני יודע שהוא נתן לי אותו כדי לחגוג את העובדה

the fact that I'm living on my own and have a job I seem to love.

"שאני מנהל חיים עצמאיים

"ויש לי עבודה שאני כנראה אוהב.

And the other present was a photo of my grandmother,

"והמתנה השניה

"היתה תמונה של סבתי,

who committed suicide.

"שהתאבדה.

As I unwrapped it, I began to cry,

"כשפתחתי אותה, התחלתי לבכות,

and my mother came over and said,

"ואמי באה ושאלה,

'Are you crying because of the relatives you never knew?'

"'אתה בוכה בגלל קרובת המשפחה שלא זכית להכיר?'

"ואני עניתי: 'היתה לה אותה מחלה שיש לי.'

And I said, 'She had the same disease I have.'

I'm crying now as I write to you.

"אני בוכה כעת, כשאני כותב לך.

It's not that I'm so sad, but I get overwhelmed,

"לא שאני כל-כך עצוב,

"אבל הרגשות מציפים אותי,

I think, because I could have killed myself,

"כי נראה לי שהייתי יכול להרוג את עצמי,

but my parents kept me going, and so did the doctors,

"אבל הורי שמרו עלי,

"וכך גם הרופאים,

and I had the surgery.

"ועברתי את הניתוח.

I'm alive and grateful.

"אני חי ואני אסיר-תודה.

We live in the right time, even if it doesn't always feel like it."

"אנו חיים בתקופה הנכונה,

"גם אם לא תמיד אנו מרגישים שזה כך."

I was struck by the fact that depression

הרשימה אותי העובדה שהדכאון

is broadly perceived to be a modern, Western, middle-class thing,

נתפש ברבים

כמשהו מודרני, מערבי, של המעמד הבינוני,

and I went to look at how it operated in a variety of other contexts,

ורציתי לבדוק את אופן פעולתו במגוון הקשרים אחרים,

and one of the things I was most interested in

ואחד הדברים שהכי עניינו אותי

was depression among the indigent.

היה דכאון בקרב העניים.

אז התחלתי לנסות לבדוק מה נעשה למען עניים בדכאון.

And so I went out to try to look

at what was being done for poor people with depression.

And what I discovered is that poor people

ומה שגיליתי הוא שאנשים עניים

are mostly not being treated for depression.

בד"כ לא זוכים לטיפול נגד דכאון.

הדכאון הוא תוצאה של פגיעוּת גנטית,

Depression is the result of a genetic vulnerability,

which is presumably evenly distributed in the population,

שלפי ההנחה נפוצה במידה שווה בכל האוכלוסיה,

and triggering circumstances,

ויש נסיבות-חיים שמעוררות אותו,

which are likely to be more severe for people who are impoverished.

וסביר שהן תהיינה חמורות יותר

אצל אנשים דלי-אמצעים.

And yet it turns out that if you have a really lovely life

ובכל זאת מסתבר שאם יש לכם

חיים ממש נחמדים, אך אתם חשים אומללים כל הזמן,

but feel miserable all the time,

you think, "Why do I feel like this?

אתם חושבים: "מדוע אני חש כך?

I must have depression."

"ודאי יש לי דכאון."

And you set out to find treatment for it.

ואתם יוצאים לחפש טיפול.

אבל אם יש לכם חיים איומים ונוראים,

But if you have a perfectly awful life,

and you feel miserable all the time,

ואתם מרגישים אומללים כל הזמן,

the way you feel is commensurate with your life,

הרגשתם עולה בקנה אחד עם אורח חייכם,

and it doesn't occur to you to think,

ולא עולה על דעתכם המחשבה:

"Maybe this is treatable."

"אולי אפשר לטפל בזה."

And so we have an epidemic in this country

כך שיש לנו מגפה בארץ הזו,

of depression among impoverished people

של דכאון בקרב דלי-האמצעים

that's not being picked up and that's not being treated

שאיננו מאובחן, איננו זוכה לטיפול

and that's not being addressed,

ואיננו זוכה להתייחסות,

and it's a tragedy of a grand order.

וזו טרגדיה בממדים עצומים.

And so I found an academic

אז מצאתי אשת-אקדמיה

who was doing a research project in slums outside of D.C.,

שערכה מיזם מחקר

במשכנות-עוני מחוץ לוושינגטון,

where she picked up women who had come in for other health problems

ובו בחרה נשים שהגיעו בגלל בעיות בריאותיות אחרות,

and diagnosed them with depression,

ואיבחנה אצלן דכאון,

ואז נתנה להן 6 חודשים של נוהל הטיפול הנסיוני.

and then provided six months of the experimental protocol.

One of them, Lolly, came in,

אחת מהן, לולי, הצטרפה לניסוי,

and this is what she said the day she came in.

וזה מה שהיא אמרה ביום בו הצטרפה.

היא אמרה - ומדובר באישה, דרך אגב,

She said, and she was a woman, by the way, who had seven children.

שילדה 7 ילדים. היא אמרה:

She said, "I used to have a job but I had to give it up

"פעם היתה לי עבודה, אבל נאלצתי לוותר עליה

because I couldn't go out of the house.

"כי לא יכולתי לצאת מהבית.

"אין לי מה לומר לילדי.

I have nothing to say to my children.

In the morning, I can't wait for them to leave,

"בבוקר אני רוצה שהם כבר יילכו,

and then I climb in bed and pull the covers over my head,

"ואז אני נכנסת למיטה ומושכת את השמיכה מעל לראש,

"והשעה שלוש, כשהם חוזרים הביתה,

and three o'clock when they come home,

"מגיעה כל-כך מהר."

it just comes so fast."

She said, "I've been taking a lot of Tylenol,

היא אמרה: "לקחתי המון משככי כאבים,

anything I can take so that I can sleep more.

"לקחתי כל מה שאפשר לקחת כדי שאוכל לישון יותר.

My husband has been telling me I'm stupid, I'm ugly.

"בעלי נהג לומר לי שאני טיפשה ומכוערת.

I wish I could stop the pain."

"הלוואי ויכולתי להפסיק את הכאב."

Well, she was brought into this experimental protocol,

היא הוכנסה לנוהל הנסיוני ההוא,

and when I interviewed her six months later,

וכשראיינתי אותה אחרי 6 חודשים,

she had taken a job working in childcare

היא מצאה עבודה במעון-יום לילדים-- [צחוק]

for the U.S. Navy, she had left the abusive husband,

--של צי ארה"ב, היא עזבה את בעלה המתעלל,

והיא אמרה לי:

and she said to me,

"ילדי הרבה יותר מאושרים עכשיו."

"My kids are so much happier now."

She said, "There's one room in my new place for the boys

היא אמרה: "יש חדר אחד בבית החדש שלי עבור הבנים,

and one room for the girls,

"וחדר אחד עבור הבנות

"אבל בערב כולם באים אלי למיטה,

but at night, they're just all up on my bed,

and we're doing homework all together and everything.

"ואנו מכינים ביחד שיעורי-בית והכל.

One of them wants to be a preacher,

"אחד מהם רוצה להיות מטיף,

one of them wants to be a firefighter,

"השני רוצה להיות כבאי,

and one of the girls says she's going to be a lawyer.

"ואחת הבנות אומרת שהיא תהיה עורכת-דין.

They don't cry like they used to,

"הם כבר לא בוכים כמו פעם,

and they don't fight like they did.

"והם כבר לא רבים כמו פעם.

"כל מה שאני צריכה עכשיו הם הילדים שלי.

That's all I need now, is my kids.

Things keep on changing,

"כל משתנה אצלי;

the way I dress, the way I feel, the way I act.

"איך אני מתלבשת, איך אני מרגישה, איך אני מתנהגת.

I can go outside not being afraid anymore,

"אני כבר יכולה לצאת מהבית בלי לפחד,

and I don't think those bad feelings are coming back,

"ולא נראה לי שהרגשות הרעים יחזרו,

"ואילולא ד"ר מירנדה והכל,

and if it weren't for Dr. Miranda and that,

"הייתי עדיין בבית עם השמיכה מעל לראש,

I would still be at home with the covers pulled over my head,

if I were still alive at all.

"אם הייתי בכלל עדיין בחיים.

"ביקשתי מאלוהים לשלוח לי מלאך,

I asked the Lord to send me an angel,

and He heard my prayers."

"והוא שמע את תפילותי."

התרגשתי מאד לשמע נסיונות החיים האלה,

I was really moved by these experiences,

and I decided that I wanted to write about them

והחלטתי לכתוב עליהם

not only in a book I was working on, but also in an article,

לא רק בספר שעבדתי עליו,

אלא גם במאמר,

and I got a commission from The New York Times Magazine

אז השגתי הזמנה מה"ניו-יורק טיימס"

לכתוב אודות דכאון בקרב העניים.

to write about depression among the indigent.

הגשתי את הכתבה שלי,

And I turned in my story,

and my editor called me and said, "We really can't publish this."

והעורכת קראה לי ואמרה:

"אנו לא יכולים לפרסם את זה."

שאלתי: "למה לא?"

And I said, "Why not?"

And she said, "It just is too far-fetched.

היא ענתה: "זה יותר מדי דמיוני.

These people who are sort of at the very bottom rung of society

"האנשים האלה נמצאים בתחתית החברה

and then they get a few months of treatment

"ואז הם מקבלים כמה חודשי טיפול

and they're virtually ready to run Morgan Stanley?

"ופתאום הם מוכנים לנהל בנק-השקעות?

"זה יותר מדי בלתי-סביר."

It's just too implausible."

היא אמרה: "מעולם לא שמעתי על משהו כזה."

She said, "I've never even heard of anything like it."

And I said, "The fact that you've never heard of it

עניתי לה: "העובדה שלא שמעת על זה,

"היא הוכחה ברורה לכך שאלה חדשות."

is an indication that it is news."

(Laughter)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

(Applause)

"And you are a news magazine."

"ואתם כתב-עת חדשותי."

So after a certain amount of negotiation, they agreed to it.

אז אחרי מידה מסוימת של משא ומתן,

הם הסכימו לכך.

But I think a lot of what they said was connected in some strange way

אבל אני חושב הרבה שמה שהם אמרו

קשור באיזו דרך משונה

to this distaste that people still have for the idea of treatment,

לשאט-הנפש שאנשים עדיין חשים כלפי רעיון הטיפול:

the notion that somehow if we went out

הרעיון שאם נצא איכשהו ונטפל בהמון אנשים בקהילות העניות,

and treated a lot of people in indigent communities,

that would be exploitative,

זה יהיה נצלני, כי בכך נשנה אותם.

because we would be changing them.

There is this false moral imperative that seems to be all around us,

יש מין צו מוסרי כוזב נפוץ מאד, כנראה,

that treatment of depression,

לפיו הטיפול בדכאון,

the medications and so on, are an artifice,

התרופות וכן הלאה, הן תחבולה מלאכותית,

and that it's not natural.

ושזה לא טבעי.

And I think that's very misguided.

ואני חושב שזה מוטעה מאד.

It would be natural for people's teeth to fall out,

נשירת שיניים היא דבר טבעי,

but there is nobody militating against toothpaste,

אבל איש אינו יוצא נגד משחות השיניים,

at least not in my circles.

לפחות לא בחוגים שלי.

People then say,

ואנשים גם אומרים: "אבל האם הדכאון

"But isn't depression part of what people are supposed to experience?

"איננו חלק ממה שאנשים צריכים לחוות?

"האם זה לא חלק מהאבולוציה?

Didn't we evolve to have depression?

"האם זה לא חלק מהאישיות?"

Isn't it part of your personality?"

To which I would say, mood is adaptive.

ועל כך הייתי עונה, שמצב הרוח הוא סתגלני.

Being able to have sadness and fear

היכולת לחוות עצב ופחד, חדווה ועונג,

and joy and pleasure

and all of the other moods that we have, that's incredibly valuable.

וכל יתר מצבי הרוח שלנו,

יש בכך ערך עצום.

And major depression

ואילו דכאון חמור הוא משהו שקורה

is something that happens when that system gets broken.

כשהמערכת הזאת מתקלקלת.

It's maladaptive.

זהו חוסר-הסתגלות.

People will come to me and say,

אנשים באים אלי ואומרים:

"I think, though, if I just stick it out for another year,

"אם רק אחזיק מעמד עוד שנה,

I think I can just get through this."

"אוכל לעבור את זה."

And I always say to them, "You may get through it,

ואני תמיד עונה להם: "אולי תעבור את זה,

"אבל לעולם לא תהיה שוב בן 37.

but you'll never be 37 again.

Life is short, and that's a whole year you're talking about giving up.

"החיים קצרים,

"ואתה מדבר על שנה שלמה של הרמת-ידיים.

Think it through."

"תחשוב על זה טוב."

It's a strange poverty of the English language,

זאת דלות משונה של השפה האנגלית,

and indeed of many other languages,

ובעצם של הרבה שפות אחרות,

that we use this same word, depression,

כשאנו משתמשים באותה המילה, "דכאון",

to describe how a kid feels when it rains on his birthday,

כדי לתאר איך ילד מרגיש

כשיורד גשם ביום ההולדת שלו,

and to describe how somebody feels the minute before they commit suicide.

וגם כדי לתאר איך מישהו מרגיש

בדקה שלפני התאבדותו.

People say to me, "Well, is it continuous with normal sadness?"

אנשים שואלים אותי: "האם זה נובע מעצב רגיל?"

And I say, in a way it's continuous with normal sadness.

ואני עונה: "במובן מסוים, זה נובע מעצב רגיל.

There is a certain amount of continuity,

"יש מידה מסוימת של המשכיות,

but it's the same way there's continuity

"אבל זה כמו ההמשכיות,

between having an iron fence outside your house

"שבין מצב שיש לך גדר ברזל סביב הבית,

"ומופיע בה כתם חלודה

that gets a little rust spot

that you have to sand off and do a little repainting,

"שדורש ממך קצת ליטוש וצביעה,

and what happens if you leave the house for 100 years

"לבין מה שיקרה אם תזניח את הבית למשך 100 שנה

and it rusts through until it's only a pile of orange dust.

"והוא מחליד עד שהוא הופך לערימה

"של חלודה חומה.

"ואותו כתם חלודה חום,

And it's that orange dust spot,

that orange dust problem,

"אותה בעיית חלודה חומה,

that's the one we're setting out to address.

"היא זו שבה אנו רוצים לטפל."

אז כעת אנשים אומרים:

So now people say,

"אתה לוקח את גלולות האושר האלה, אז אתה מרגיש מאושר?"

"You take these happy pills, and do you feel happy?"

And I don't.

ואני לא.

But I don't feel sad about having to eat lunch,

אבל אני לא מרגיש עצוב בגלל הצורך לאכול ארוחת-צהריים,

and I don't feel sad about my answering machine,

ואני לא מרגיש עצוב בגלל המשיבון שלי,

and I don't feel sad about taking a shower.

ואני לא מרגיש עצוב בגלל מקלחת.

I feel more, in fact, I think,

אני מרגיש בעצם יותר, כך נראה לי,

because I can feel sadness without nullity.

כי אני יכול להרגיש עצב בלי להרגיש אפס.

I feel sad about professional disappointments,

אני חש עצב בגלל אכזבות מקצועיות,

about damaged relationships,

בגלל יחסים שנפגעו,

about global warming.

בגלל ההתחממות הגלובלית.

Those are the things that I feel sad about now.

היום אלה הדברים שבגללם אני חש עצב.

And I said to myself, well, what is the conclusion?

ושאלתי את עצמי: "אז מה המסקנה?

How did those people who have better lives

"איך אותם אנשים, שיש להם חיים טובים יותר

even with bigger depression manage to get through?

"ודכאון גדול עוד יותר, הצליחו לעבור את זה?

What is the mechanism of resilience?

"מהו מנגנון הגמישות?"

And what I came up with over time

והמסקנה שהגעתי אליה עם הזמן

was that the people who deny their experience,

היא שהאנשים שמתכחשים לחוויה שלהם,

and say, "I was depressed a long time ago,

שאומרים: "לפני הרבה זמן הייתי מדוכא,

I never want to think about it again,

"ואני לא רוצה לחשוב על זה יותר

I'm not going to look at it

"ואני לא מתכוון להתייחס לזה

and I'm just going to get on with my life,"

"ופשוט אמשיך עם החיים שלי",

ironically, those are the people who are most enslaved by what they have.

באופן אירוני, אלה האנשים

שהכי משועבדים למה שהם סובלים ממנו.

Shutting out the depression strengthens it.

הדחקת הדכאון מחזקת אותו.

While you hide from it, it grows.

כשמסתתרים מפניו, הוא גדל.

והאנשים שחיים טוב יותר

And the people who do better

are the ones who are able to tolerate the fact that they have this condition.

הם אלה שיכולים לשאת את העובדה

שיש להם המחלה הזאת.

אלה שיכולים לעמוד בדכאון שלהם

Those who can tolerate their depression are the ones who achieve resilience.

הם אלה שמשיגים גמישות.

So Frank Russakoff said to me,

פרנק רוסאקוף אמר לי:

"If I had a do-over, I suppose I wouldn't do it this way,

"אם היה עלי לעבור זאת שוב,

"אולי לא הייתי עושה זאת באותה דרך,

but in a strange way, I'm grateful for what I've experienced.

"אבל באופן מוזר אני אסיר-תודה

"על מה שחוויתי.

I'm glad to have been in the hospital 40 times.

"אני שמח על כך שאושפזתי 40 פעם.

"זה לימד אותי המון על אהבה,

It taught me so much about love,

and my relationship with my parents and my doctors

"ומערכת היחסים שלי עם הורי ורופאי

has been so precious to me, and will be always."

"היתה תמיד יקרה ללבי, ותמיד תהיה."

And Maggie Robbins said,

ומגי רובינס אמרה:

"I used to volunteer in an AIDS clinic,

"פעם הייתי מתנדבת במרפאת איידס,

and I would just talk and talk and talk,

"והייתי רק מדברת ומדברת ומדברת,

and the people I was dealing with weren't very responsive, and I thought,

"והאנשים שאיתם התעסקתי

"לא ממש הגיבו, ואני חשבתי לעצמי:

'That's not very friendly or helpful of them.'"

"'זה לא יפה או מועיל מצידם.'

(Laughter)

"And then I realized,

"ואז הבנתי,

I realized that they weren't going to do more

"הבנתי שהם לא יעשו יותר

than make those first few minutes of small talk.

"מעבר לאותן דקות ראשונות של שיחה בטלה.

It was simply going to be an occasion

"זו תישאר עבורם רק הזדמנות

where I didn't have AIDS and I wasn't dying,

"שבה לי אין איידס ואני לא גוססת,

but could tolerate the fact that they did

"אבל אני מסוגלת לעמוד בכך

"שהם כן חולים באיידס ושהם כן גוססים.

and they were.

Our needs are our greatest assets.

"הצרכים שלנו הם הנכסים הכי גדולים שלנו.

"מסתבר שלמדתי להעניק

It turns out I've learned to give all the things I need."

"את כל הדברים שאני זקוקה להם."

Valuing one's depression does not prevent a relapse,

מתן ערך לדכאונו של אדם אינו מונע נסיגות,

but it may make the prospect of relapse

אבל אולי בזכותו, הסיכוי לנסיגה

and even relapse itself easier to tolerate.

ואף הנסיגה עצמה, ייעשו נסבלים יותר.

מדובר פחות

The question is not so much of finding great meaning

במציאת משמעות גדולה ובהגעה למסקנה

and deciding your depression has been very meaningful.

שהדכאון שלך היה מאד משמעותי.

It's of seeking that meaning and thinking, when it comes again,

אלא יותר בחיפוש אחר אותה משמעות

ובמחשבה, כשזה יחזור:

"This will be hellish, but I will learn something from it."

"זה יהיה גהינום,

"אבל אני אלמד מזה משהו."

I have learned in my own depression

בדכאון שלי למדתי

how big an emotion can be,

עד כמה רגש יכול להיות חזק,

how it can be more real than facts,

עד כמה בכוחו להיות אמיתי יותר מהעובדות,

וגיליתי שאותה חוויה איפשרה לי לחוות רגש חיובי

and I have found that that experience

has allowed me to experience positive emotion

in a more intense and more focused way.

באופן עז וממוקד יותר.

The opposite of depression is not happiness,

ההיפך מדכאון איננו אושר,

but vitality,

אלא חיוניות,

and these days, my life is vital,

וכיום, יש בחיי חיוניות,

אפילו בימים שבהם אני עצוב.

even on the days when I'm sad.

I felt that funeral in my brain,

הרגשתי באותה לווייה במוחי,

and I sat next to the colossus at the edge of the world,

והתיישבתי לצידו של הענק

בקצה העולם,

and I have discovered something inside of myself

וגיליתי

משהו בתוככי עצמי

that I would have to call a soul

שאותו מן הסתם אכנה "נשמה",

that I had never formulated until that day 20 years ago

ושאותו לא ניסחתי לעצמי עד אותו יום, לפני 20 שנה,

when hell came to pay me a surprise visit.

כשהגהינום בא אלי לביקור-פתע.

I think that while I hated being depressed

נראה לי שאף ששנאתי להיות מדוכא

and would hate to be depressed again,

ושלא אשמח להיות שוב מדוכא,

I've found a way to love my depression.

הרי שמצאתי דרך לאהוב את הדכאון שלי.

I love it because it has forced me to find and cling to joy.

אני אוהב אותו משום שהוא אילץ אותי

למצוא את השמחה ולהיאחז בה.

I love it because each day I decide,

אני אוהב אותו כי בכל יום אני מחליט,

sometimes gamely,

לפעמים כשעשוע,

and sometimes against the moment's reason,

ולפעמים במנוגד להגיון של אותו רגע,

to cleave to the reasons for living.

לדבוק בסיבות לחיות.

And that, I think, is a highly privileged rapture.

והקימה הזו לתחייה היא בעיני

זכות-יתר עצומה.

תודה לכם.

Thank you.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Thank you.

(Applause)