Why should you read "One Hundred Years of Solitude"? - Francisco Díez-Buzo

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

One day in 1965, while driving to Acapulco for a vacation with his family,

יום אחד ב 1965, בעודו נוהג לאקפולקו לחופשה עם משפחתו,

Colombian journalist Gabriel García Márquez abruptly turned his car around,

העיתונאי הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס סובב את מכוניתו בפתאומיות,

asked his wife to take care of the family’s finances for the coming months,

ביקש מאשתו לטפל בענייני המשפחה במשך כמה חודשים,

and returned home.

וחזר הביתה.

The beginning of a new book had suddenly come to him:

ההתחלה של ספר חדש פתאום התגלתה לו:

“Many years later, as he faced the firing squad,

"הרבה שנים לאחר מכן, כשעמד מול כיתת היורים,

Colonel Aureliano Buendía was to remember that distant afternoon

קולונל אאורליאנו בואנדיה זכר את אחר הצהריים המרוחק ההוא

when his father took him to discover ice.”

כשאביו לקח אותו לגלות את הקרח."

Over the next eighteen months,

במהלך שמונה עשר החודשים הבאים,

those words would blossom into One Hundred Years of Solitude.

המילים האלו יפרחו למאה שנים של בדידות.

A novel that would go on to bring Latin American literature

סיפור שיביא את הספרות של אמריקה הלטינית

to the forefront of the global imagination,

לחזית הדמיון הגלובלי,

earning García Márquez the 1982 Nobel Prize for Literature.

ויזכו את גרסיה מרקס בפרס הנובל בספרות ב 1982.

What makes One Hundred Years of Solitude so remarkable?

מה הופך את מאה שנים של בדידות לכה יוצא דופן?

The novel chronicles the fortunes and misfortunes

הסיפור מספר את המעללים

of the Buendía family over seven generations.

של משפחת בואנדיה במהלך שבעה דורות.

With its lush, detailed sentences,

עם המשפטים המלאים והשופעים שלו,

large cast of characters,

הליהוק הרחב של דמויות,

and tangled narrative,

ועלילות מסובכות,

One Hundred Years of Solitude is not an easy book to read.

מאה שנים של בדידות הוא לא ספר קל לקריאה.

But it’s a deeply rewarding one,

אבל הוא מאוד מתגמל,

with an epic assortment of intense romances,

עם מגוון אפי של רומנים אינטנסיביים,

civil war,

מלחמות אזרחים,

political intrigue,

אינטריגות פוליטיות,

globe-trotting adventurers,

עלילות חוצות גלובוס,

and more characters named Aureliano than you’d think possible.

ויותר דמויות בשם אאורליאנו משאתם יכולים לחשוב.

Yet this is no mere historical drama.

ועדיין זו לא רק דרמה הסטורית.

One Hundred Years of Solitude is one of the most famous examples

מאה שנים של בדידות הוא אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר

of a literary genre known as magical realism.

של ג'אנר ספרותי שידוע כראליזם קסום.

Here, supernatural events or abilities

פה, ארועים או יכולות על טבעיים

are described in a realistic and matter-of-fact tone,

מתוארים בצורה ראליסטית ועובדתית,

while the real events of human life and history

בעוד ארועים אמיתיים של חיים אנושיים והסטוריה

reveal themselves to be full of fantastical absurdity.

מגלים את עצמם בפנטסטיות האבסורדית שלהם.

Surreal phenomena within the fictional village of Macondo

תופעות סוריאליסטיות בתוך הכפר הדמיוני של מקונדו

intertwine seamlessly with events taking place in the real country of Colombia.

משתלבים בשלמות עם ארועים שמתרחשים בארץ האמיתית קולומביה.

The settlement begins in a mythical state of isolation,

הישוב מתחיל במצב מיתי של בידוד,

but is gradually exposed to the outside world,

אבל בהדרגה נחשף לעולם החיצוני,

facing multiple calamities along the way.

עומד בפני אסונות רבים במהלך הדרך.

As years pass, characters grow old and die,

כשהשנים עוברות, הדמויות מזדקנות ומתות,

only to return as ghosts,

רק כדי לחזור כרוחות רפאים,

or to be seemingly reincarnated in the next generation.

או לעבור גלגול נשמות בדור הבא.

When the American fruit company comes to town,

כשחברת הפרי האמריקאית מגיעה לעיר,

so does a romantic mechanic who is always followed by yellow butterflies.

כך גם המכונאי הרומנטי שתמיד מלווה על ידי פרפרים צהובים.

A young woman up and floats away.

אישה צעירה מפליגה למרחק.

Although the novel moves forward through subsequent generations,

למרות שהסיפור נע קדימה בדורות עוקבים,

time moves in an almost cyclical manner.

הזמן נע באופן כמעט מחזורי.

Many characters have similar names and features to their forebears,

להרבה דמויות יש שמות ותכונות דומות לקודמיהן,

whose mistakes they often repeat.

שעל טעויותיהן הן מרבות לחזור.

Strange prophecies and visits from mysterious gypsies

נבואות מוזרות וביקורים מצוענים מסתוריים

give way to the skirmishes and firing squads of repeated civil wars.

מפנות מקום לקטטות ולכיתות יורים של מלחמות אזרחים חוזרות.

An American fruit company opens a plantation near the village

חברת פירות אמריקאית פותחת מטע בקרבת הכפר

and ends up massacring thousands of striking workers,

ובסופו של דבר טובחת אלפי עובדים שובתים,

mirroring the real-life ‘Banana Massacre’ of 1928.

משקפת את "טבח הבננות" בחיים האמיתיים של 1928.

Combined with the novel’s magical realism,

בשילוב עם המציאות הקסומה של הסיפור,

this produces a sense of history as a downward spiral

זה מייצר תחושה של הסטוריה כספירלה יורדת

the characters seem powerless to escape.

הדמויות נראות חסרות יכולת לברוח.

Beneath the magic is a story about the pattern of Colombian

תחת הקסם יש סיפור על התבנית של ההסטוריה

and Latin American history from colonial times onward.

של קולומביה ואמריקה הלטינית מהתקופה הקולוניאלית והלאה.

This is a history that the author experienced firsthand.

זה הסיפור שהסופר חווה ממקור ראשון.

Gabriel García Márquez grew up in a Colombia torn apart by civil conflict

גבריאל גרסיה מרקס גדל בקולומביה קרועה בקונפליקט אזרחי

between its Conservative and Liberal political parties.

בין המפלגות השמרנית והליברלית.

He also lived in an autocratic Mexico

הוא גם חי במקסיקו האוטוקרטית

and covered the 1958 Venezuelan coup d’état as a journalist.

וכיסה את הההפיכה בונצואלה ב 1958 כעיתונאי.

But perhaps his biggest influences were his maternal grandparents.

אבל אולי ההשפעה הגדולה ביותר עליו היתה סבו וסבתו מצד אמו.

Nicolás Ricardo Márquez was a decorated veteran of the Thousand Days War

ניקולאס רודריגו מרקז היה חייל משוחרר מעוטר של מלחמת אלף הימים

whose accounts of the rebellion against Colombia's conservative government

שזכרונותיו מהמרד נגד הממשל השמרני של קולומביה

led Gabriel García Márquez to a socialist outlook.

הובילו את גבריאל גרסיה מרקס לנקודת מבט סוציאליסטית.

Meanwhile, Doña Tranquilina Iguarán Cotes’ omnipresent superstition

בינתיים, האמונות התפלות של דונה טרנקווילה איגורן קוטס

became the foundation of One Hundred Years of Solitude’s style.

הפכו לבסיס של הסגנון של מאה שנים של בדידות.

Their small house in Aracataca where the author spent his childhood

הבית הקטן שלהם בארקטקה שם הסופר בילה את ילדותו

formed the main inspiration for Macondo.

יצר את ההשראה המרכזית למקונדו.

With One Hundred Years of Solitude,

עם מאה שנים של בדידות,

Gabriel García Márquez found a unique way

גבריאל גרסיה מרקס מצא דרך יחודית

to capture the unique history of Latin America.

ללכוד את ההסטוריה היחודית של אמריקה הלטינית.

He was able to depict the strange reality of living in a post-colonial society,

הוא היה מסוגל לתאר את המציאות המוזרה של חיים בחברה פוסט קולוניאלית,

forced to relive the tragedies of the past.

שנידונה לחיות מחדש את הטרגדיות של העבר.

In spite of all this fatalism, the novel still holds hope.

למרות כל הפטאליזם הזה, הסיפור עדיין נושא תקווה.

At his Nobel Lecture,

בהרצאת הנובל שלו,

García Marquez reflected on Latin America’s long history

גרסיה מרקס שיקף את ההסטוריה הארוכה של אמריקה הלטינית

of civil strife and rampant iniquity.

של סבל אזרחי וחוסר שוויון משתולל.

Yet he ended the speech by affirming the possibility of building a better world,

ועדיין הוא סיים את הנאום בחיזוק האפשרות של בניית עולם טוב יותר,

to quote, “where no one will be able to decide for others how they die,

אם לצטט, "מקום בו אף אחד לא יוכל להחליט עבור אחרים איך למות,

where love will prove true

שם האהבה תוכח כאמיתית

and happiness be possible,

והאושר יהיה אפשרי,

and where the races condemned to one hundred years of solitude

והיכן שלגזעים שנידונו למאה שנים של בדידות

will have, at last and forever, a second chance on earth."

תהיה, סוף סוף ולתמיד, הזדמנות שניה לכדור הארץ."