What it's like to be a Muslim in America | Dalia Mogahed

מתרגם: Shir Ben Asher Kestin מבקר: Zeeva Livshitz

What do you think when you look at me?

מה אתם חושבים כשאתם מסתכלים עלי?

A woman of faith? An expert?

אשה מאמינה? מומחית?

Maybe even a sister.

אולי אפילו אחות.

Or oppressed,

או מישהי מדוכאת,

brainwashed,

שעברה שטיפת מוח,

a terrorist.

טרוריסטית.

Or just an airport security line delay.

או פשוט עיכוב בתור לבדיקה הבטחונית בשדה התעופה.

That one's actually true.

האחרון הוא נכון, למעשה.

(Laughter)

(צחוק)

If some of your perceptions were negative, I don't really blame you.

אם חלק מהתפישות שלכם היו שליליות, אני לא ממש מאשימה אתכם.

That's just how the media has been portraying

זה פשוט איך שהתקשורת מציגה

people who look like me.

אנשים שנראים כמוני.

One study found

מחקר אחד מצא

that 80 percent of news coverage about Islam and Muslims is negative.

ש-80 אחוז מהחדשות לגבי מוסלמים ואיסלאם הן שליליות.

And studies show that Americans say that most don't know a Muslim.

ומחקרים מראים שאמריקאים אומרים שרובם לא מכירים מוסלמי.

I guess people don't talk to their Uber drivers.

אני מניחה שאנשים לא מדברים עם נהגי האובר שלהם.

(Laughter)

(צחוק)

Well, for those of you who have never met a Muslim,

ובכן, עבור אלו מבינכם שמעולם לא פגשו מוסלמי,

it's great to meet you.

אני שמחה מאוד להכיר אתכם.

Let me tell you who I am.

הרשו לי לספר לכם מי אני.

I'm a mom, a coffee lover --

אני אמא, אוהבת קפה--

double espresso, cream on the side.

אספרסו כפול, חלב בצד.

I'm an introvert.

אני מופנמת.

I'm a wannabe fitness fanatic.

אני מנסה להיות משוגעת לכושר.

And I'm a practicing, spiritual Muslim.

ואני מוסלמית מאמינה ורוחנית.

But not like Lady Gaga says, because baby, I wasn't born this way.

אבל לא כמו שליידי גאגא אומרת, בגלל ש-מותק, לא נולדתי כך.

It was a choice.

זו היתה בחירה.

When I was 17, I decided to come out.

כשהייתי בת 17, החלטתי לצאת מהארון.

No, not as a gay person like some of my friends,

לא, לא כהומוסקסואלית כמו חלק מהחברים שלי.

but as a Muslim,

אלא כמוסלמית,

and decided to start wearing the hijab, my head covering.

והחלטתי להתחיל לחבוש את החיג'אב, כיסוי הראש שלי.

My feminist friends were aghast:

חברותי הפמיניסטיות נחרדו:

"Why are you oppressing yourself?"

"למה את מדכאת את עצמך?"

The funny thing was,

מה שמצחיק הוא

it was actually at that time a feminist declaration of independence

שבאותו זמן זו היתה הכרזת עצמאות פמיניסטית

from the pressure I felt as a 17-year-old,

מהלחץ שהרגשתי כבת 17

to conform to a perfect and unattainable standard of beauty.

להתיישר לפי אמות מידה בלתי מושגות של יופי ושלמות.

I didn't just passively accept the faith of my parents.

לא קיבלתי עלי באופן פאסיבי את האמונה של הורי.

I wrestled with the Quran.

נאבקתי עם הקוראן.

I read and reflected and questioned and doubted

קראתי והרהרתי ושאלתי ופקפקתי

and, ultimately, believed.

ולבסוף, האמנתי.

My relationship with God -- it was not love at first sight.

מערכת היחסים שלי עם אלוהים-- זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.

It was a trust and a slow surrender

זו היתה כניעה איטית ובטוחה

that deepened with every reading of the Quran.

שהעמיקה עם כל קריאה של הקוראן.

Its rhythmic beauty sometimes moves me to tears.

היופי הריתמי שלו לפעמים מרגש אותי עד דמעות.

I see myself in it. I feel that God knows me.

אני רואה את עצמי בו. אני מרגישה שאלוהים מכיר אותי.

Have you ever felt like someone sees you, completely understands you

האם אי פעם הרגשתם שמישהו רואה אתכם, מבין אתכם לחלוטין

and yet loves you anyway?

ואוהב אתכם בכל זאת?

That's how it feels.

כך זה מרגיש.

And so later, I got married,

וכך מאוחר יותר, התחתנתי,

and like all good Egyptians,

וכמו כל מצרית טובה,

started my career as an engineer.

התחלתי את הקריירה שלי כמהנדסת.

(Laughter)

(צחוק)

I later had a child, after getting married,

מאוחר יותר נולד לי ילד, אחרי שהתחתנתי,

and I was living essentially the Egyptian-American dream.

ולמעשה חייתי את החלום המצרי-אמריקאי.

And then that terrible morning of September, 2001.

ואז הגיע אותו בוקר נוראי של ספטמבר 2001.

I think a lot of you probably remember exactly where you were that morning.

אני חושבת שרבים מכם בוודאי זוכרים בדיוק היכן הייתם באותו בוקר.

I was sitting in my kitchen finishing breakfast,

אני ישבתי במטבח שלי סיימתי את ארוחת הבוקר,

and I look up on the screen and see the words "Breaking News."

והסתכלתי על מסך הטלויזיה וראיתי את המילים "מבזק".

There was smoke, airplanes flying into buildings,

היה עשן, מטוסים טסו לתוך בניינים.

people jumping out of buildings.

אנשים קפצו מבניינים.

What was this?

מה זה היה?

An accident?

תאונה?

A malfunction?

תקלה?

My shock quickly turned to outrage.

ההלם שלי התחלף במהרה לזעם.

Who would do this?

מי יעשה משהו כזה?

And I switch the channel and I hear,

והחלפתי ערוץ ושמעתי,

"... Muslim terrorist ...,"

"...טרוריסט מוסלמי..."

"... in the name of Islam ...,"

"... בשם האיסלאם..."

"... Middle-Eastern descent ...,"

"... מוצא מזרח תיכוני..."

"... jihad ...,"

"...ג'יהאד..."

"... we should bomb Mecca."

"... צריך להפציץ את מכה."

Oh my God.

אלוהים.

Not only had my country been attacked,

לא די בכך שהמדינה שלי הותקפה,

but in a flash,

אלא שבהרף עין,

somebody else's actions had turned me from a citizen

פעולותיו של אדם אחר הפכו אותי מאזרחית

to a suspect.

לחשודה.

That same day, we had to drive across Middle America

באותו יום, היינו צריכים לנסוע לרוחב מרכז אמריקה

to move to a new city to start grad school.

כדי לעבור לעיר אחרת ולהתחיל תואר שני.

And I remember sitting in the passenger seat

אני זוכרת שישבתי במושב שליד הנהג

as we drove in silence,

בעודנו נוסעים בדממה,

crouched as low as I could go in my seat,

אני שפופה ככל יכולתי במושב,

for the first time in my life, afraid for anyone to know I was a Muslim.

בפעם הראשונה בחיי, פחדתי שמישהו יידע שאני מוסלמית.

We moved into our apartment that night in a new town

עברנו לדירה החדשה באותו ערב בעיר חדשה

in what felt like a completely different world.

במה שהרגיש כמו עולם אחר לגמרי.

And then I was hearing and seeing and reading

ואז שמעתי וראיתי וקראתי

warnings from national Muslim organizations

התראות מארגונים מוסלמים לאומיים

saying things like, "Be alert," "Be aware,"

שאמרו דברים כמו "היו ערניים"

"Stay in well-lit areas," "Don't congregate."

"הישארו באיזורים מוארים היטב" "אל תתקהלו"

I stayed inside all week.

נשארתי בבית כל השבוע.

And then it was Friday that same week,

ואז הגיע יום שישי,

the day that Muslims congregate for worship.

היום שבו מוסלמים נאספים לתפילה.

And again the warnings were, "Don't go that first Friday,

ושוב היו ההתראות, "אל תלכו ביום שישי הקרוב,

it could be a target."

זו יכולה להיות מטרה".

And I was watching the news, wall-to-wall coverage.

וצפיתי בחדשות, סיקור נרחב.

Emotions were so raw, understandably,

הרגש היה כה חשוף וגלמי, באופן מובן,

and I was also hearing about attacks on Muslims,

וגם שמעתי על התקפות כלפי מוסלמים,

or people who were perceived to be Muslim, being pulled out

או אנשים שנתפשו כמוסלמים, שנתפסו

and beaten in the street.

והוכו ברחוב.

Mosques were actually firebombed.

מסגדים אפילו הופצצו.

And I thought, we should just stay home.

ואני חשבתי, אנחנו צריכים להישאר בבית.

And yet, something didn't feel right.

ובכל זאת, משהו הרגיש לא נכון.

Because those people who attacked our country

כיוון שאותם אנשים שהתקיפו את המדינה שלנו

attacked our country.

התקיפו את המדינה שלנו.

I get it that people were angry at the terrorists.

אני מבינה שאנשים כעסו על הטרוריסטים.

Guess what? So was I.

נחשו מה? גם אני כעסתי.

And so to have to explain yourself all the time isn't easy.

ולהיות במצב שבו אתה צריך להסביר כל הזמן זה לא קל.

I don't mind questions. I love questions.

לא אכפת לי ששואלים שאלות. אני אוהבת שאלות.

It's the accusations that are tough.

אלו הן ההאשמות שקשות לי.

Today we hear people actually saying things like,

היום שומעים אנשים אומרים דברים כמו,

"There's a problem in this country, and it's called Muslims.

"יש בעיה במדינה הזו, קוראים לה מוסלמים.

When are we going to get rid of them?"

מתי אנחנו הולכים להיפטר מהם?"

So, some people want to ban Muslims and close down mosques.

אז, יש אנשים שרוצים לאסור מוסלמים ולסגור מסגדים.

They talk about my community kind of like we're a tumor

הם מדברים על הקהילה שלי כאילו שאנחנו גידול

in the body of America.

בגופה של אמריקה.

And the only question is, are we malignant or benign?

והשאלה היחידה היא, האם אנחנו ממאירים או שפירים?

You know, a malignant tumor you extract altogether,

אתם יודעים, גידול ממאיר מוציאים לגמרי,

and a benign tumor you just keep under surveillance.

וגידול שפיר פשוט משאירים תחת מעקב.

The choices don't make sense, because it's the wrong question.

האפשרויות אינן הגיוניות, בגלל שזו השאלה הלא נכונה.

Muslims, like all other Americans, aren't a tumor in the body of America,

מוסלמים, כמו כל האמריקאים האחרים, אינם גידול בגופה של אמריקה

we're a vital organ.

אנחנו איבר חיוני.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Muslims are inventors and teachers,

מוסלמים הם ממציאים ומורים,

first responders and Olympic athletes.

אנשי חירום והצלה וספורטאים אולימפיים.

Now, is closing down mosques going to make America safer?

כעת, האם סגירת מסגדים תהפוך את אמריקה לבטוחה יותר?

It might free up some parking spots,

אולי זה יפנה כמה מקומות חנייה,

but it will not end terrorism.

אבל זה לא ישים קץ לטרור.

Going to a mosque regularly is actually linked

פקידה תכופה של המסגד למעשה מקושרת

to having more tolerant views of people of other faiths

לדעות יותר סובלניות לאנשים עם אמונות אחרות

and greater civic engagement.

ואזרחות יותר מעורבת.

And as one police chief in the Washington, DC area

וכמו שמפקד משטרה אחד באיזור וושינגטון הבירה

recently told me,

אמר לי לאחרונה,

people don't actually get radicalized at mosques.

אנשים בעצם לא נעשים קיצוניים יותר במסגדים.

They get radicalized in their basement or bedroom, in front of a computer.

הם נעשים קיצוניים יותר במרתפים או בחדרי השינה שלהם, מול מחשב.

And what you find about the radicalization process

ומה שמגלים לגבי תהליך ההקצנה

is it starts online,

הוא שזה מתחיל באינטרנט,

but the first thing that happens

אבל הדבר הראשון שקורה

is the person gets cut off from their community,

הוא שהאדם מנותק מהקהילה שלו.

from even their family,

אפילו מהמשפחה שלו.

so that the extremist group can brainwash them

כך שהקבוצה הקיצונית תוכל לעשות לו שטיפת מוח

into believing that they, the terrorists, are the true Muslims,

כך שיאמין שהם, הטרוריסטים, הם המוסלמים האמיתיים,

and everyone else who abhors their behavior and ideology

וכל האחרים שבוחלים בהתנהגות ובאידאולוגיה שלהם

are sellouts or apostates.

הם כופרים או שאיבדו את דרכם.

So if we want to prevent radicalization,

אז אם אנחנו רוצים למנוע הקצנה,

we have to keep people going to the mosque.

אנחנו חייבים לגרום לאנשים להמשיך ללכת למסגד.

Now, some will still argue Islam is a violent religion.

כעת, יש אנשים שעדיין יגידו שהאיסלאם היא דת אלימה.

After all, a group like ISIS bases its brutality on the Quran.

בכל זאת, קבוצה כמו דעאש מבססת את הברוטליות שלה על הקוראן.

Now, as a Muslim, as a mother, as a human being,

כעת, כמוסלמית, כאם, כאדם,

I think we need to do everything we can to stop a group like ISIS.

אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו על מנת לעצור קבוצה כמו דעאש.

But we would be giving in to their narrative

אבל זאת תהיה כניעה לנרטיב שלהם

if we cast them as representatives of a faith of 1.6 billion people.

אם נלהק אותם בתור הנציגים של אמונה של 1.6 מיליארד אנשים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה

ISIS has as much to do with Islam

הקשר של דעאש לאיסלאם

as the Ku Klux Klan has to do with Christianity.

הוא כמו הקשר של הקו קלוקס קלאן לנצרות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Both groups claim to base their ideology on their holy book.

שתי הקבוצות טוענות שהן מבססות את האידאולוגיה שלהן על ספר הקודש שלהן.

But when you look at them, they're not motivated

אבל כשמסתכלים עליהם, הם לא מקבלים מוטיבציה

by what they read in their holy book.

ממה שהם קוראים בספר הקודש שלהם.

It's their brutality that makes them read these things into the scripture.

זו הברוטליות שלהם שגורמת להם לראות את הדברים הללו בכתובים.

Recently, a prominent imam told me a story that really took me aback.

לאחרונה, אימאם מוכר סיפר לי סיפור שממש הימם אותי.

He said that a girl came to him

הוא אמר שילדה באה אליו

because she was thinking of going to join ISIS.

כי היא חשבה על להצטרף לדעאש.

And I was really surprised and asked him,

ואני הייתי ממש מופתעת ושאלתי אותו,

had she been in contact with a radical religious leader?

האם היא הייתה בקשר עם מנהיג של קבוצה קיצונית?

And he said the problem was quite the opposite,

והוא אמר שהבעיה היתה בדיוק הפוכה,

that every cleric that she had talked to had shut her down

שכל איש דת שהיא ניסתה לדבר איתו, דחה אותה

and said that her rage, her sense of injustice in the world,

ואמר לה שהזעם שלה, תחושת חוסר הצדק שלה בעולם,

was just going to get her in trouble.

תסבך אותה בצרות.

And so with nowhere to channel and make sense of this anger,

אז ללא מקום לתעל אליו את הרגשות, ולהכניס הגיון בכעס הזה,

she was a prime target to be exploited

היא היתה מטרה מעולה להיות מנוצלת

by extremists promising her a solution.

על ידי קיצוניים שמבטיחים לה פתרון.

What this imam did was to connect her back to God and to her community.

מה שהאימאם הזה עשה היה לחבר אותה בחזרה לאלוהים ולקהילה שלה.

He didn't shame her for her rage -- instead, he gave her constructive ways

הוא לא בייש אותה על הזעם שלה-- ובמקום הוא נתן לה דרכים בונות

to make real change in the world.

לעשות שינוי אמיתי בעולם.

What she learned at that mosque prevented her from going to join ISIS.

מה שהיא למדה במסגד מנע ממנה להצטרף לדעאש.

I've told you a little bit

סיפרתי לכם קצת

about how Islamophobia affects me and my family.

על איך שאיסלאמופוביה משפיעה עלי ועל משפחתי.

But how does it impact ordinary Americans?

אבל איך זה משפיע על אמריקאים רגילים?

How does it impact everyone else?

איך זה משפיע על כל שאר האנשים?

How does consuming fear 24 hours a day affect the health of our democracy,

איך צריכה של פחד 24 שעות ביממה משפיעה על בריאות הדמוקרטיה שלנו,

the health of our free thought?

בריאות המחשבה החופשית שלנו?

Well, one study -- actually, several studies in neuroscience --

ובכן, מחקר אחד-- למעשה, מספר מחקרים במדעי המוח--

show that when we're afraid, at least three things happen.

מראים שכשאנחנו מפחדים קורים לפחות 3 דברים.

We become more accepting of authoritarianism,

אנחנו מקבלים יותר טוב סמכותנות,

conformity and prejudice.

קונפורמיסטיות ודעות קדומות.

One study showed that when subjects were exposed to news stories

מחקר אחד הראה שכשנושאי המחקר היו חשופים לחדשות

that were negative about Muslims,

שהיו שליליות לגבי מוסלמים,

they became more accepting of military attacks on Muslim countries

הם קיבלו יותר טוב התקפות צבאיות על מדינות מוסלמיות

and policies that curtail the rights of American Muslims.

ומדיניויות שמגבילות את הזכויות של מוסלמים אמריקניים.

Now, this isn't just academic.

כעת, זה לא רק אקדמי.

When you look at when anti-Muslim sentiment spiked

כשמסתכלים על מתי שהאנטי- מוסלמיות הגיעה לשיאה

between 2001 and 2013,

בין 2001-2013,

it happened three times,

זה קרה שלוש פעמים,

but it wasn't around terrorist attacks.

אבל זה לא היה סביב התקפות טרור.

It was in the run up to the Iraq War and during two election cycles.

זה היה בזמן תחילת מלחמת עיראק ובזמן שני מחזורי בחירות.

So Islamophobia isn't just the natural response to Muslim terrorism

אז איסלאמופוביה היא לא רק התגובה הברורה לטרור מוסלמי

as I would have expected.

כמו שהייתי מצפה.

It can actually be a tool of public manipulation,

היא למעשה יכולה להיות כלי למניפולציה של הציבור,

eroding the very foundation of a free society,

ולשחוק את הבסיס של החברה החופשית כולו,

which is rational and well-informed citizens.

שהוא אזרחים רציונליים שמקבלים מידע אמין.

Muslims are like canaries in the coal mine.

מוסלמים הם כמו קנריות במכרות פחם.

We might be the first to feel it,

אנחנו אולי הראשונים שחשים זאת,

but the toxic air of fear is harming us all.

אבל האוויר הרעיל של הפחד פוגע בכולנו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And assigning collective guilt

ולהאשים באופן קולקטיבי

isn't just about having to explain yourself all the time.

זה לא רק להצטרך להסביר את עצמך כל הזמן.

Deah and his wife Yusor were a young married couple

דאה ואשתו יוסור היו זוג צעיר ונשוי

living in Chapel Hill, North Carolina,

שחיו בצ'אפל היל, צפון קרוליינה,

where they both went to school.

שם שניהם למדו.

Deah was an athlete.

דאה היה אתלט.

He was in dental school, talented, promising ...

הוא היה תלמיד מבטיח לרפואת שיניים..

And his sister would tell me that he was the sweetest,

ואחותו סיפרה לי שהוא היה האדם המתוק

most generous human being she knew.

והנדיב ביותר שהיא הכירה.

She was visiting him there and he showed her his resume,

היא ביקרה אותו שם והוא הראה לה את קורות החיים שלו,

and she was amazed.

והיא נדהמה.

She said, "When did my baby brother become such an accomplished young man?"

היא אמרה "מתי האח הקטן שלי נהיה כזה איש צעיר עטור הישגים?"

Just a few weeks after Suzanne's visit to her brother and his new wife,

רק כמה שבועות לאחר הביקור של סוזאן אצל אחיה ואשתו החדשה,

their neighbor,

השכן שלהם,

Craig Stephen Hicks,

קרייג סטיבן היקס,

murdered them,

רצח אותם,

as well as Yusor's sister, Razan, who was visiting for the afternoon,

יחד עם אחותה של יוסור, רזאן, שביקרה אותם אחר הצהריים,

in their apartment,

בדירה שלהם,

execution style,

בסגנון הוצאה להורג,

after posting anti-Muslim statements on his Facebook page.

לאחר שפירסם הצהרות אנטי-מוסלמיות בעמוד הפייסבוק שלו.

He shot Deah eight times.

הוא ירה בדאה 8 פעמים.

So bigotry isn't just immoral, it can even be lethal.

אז גזענות היא לא רק בלתי מוסרית, היא יכולה גם להיות קטלנית.

So, back to my story.

אז, בחזרה לסיפור שלי.

What happened after 9/11?

מה קרה לאחר 11.9?

Did we go to the mosque or did we play it safe and stay home?

האם הלכנו למסגד או שהלכנו על בטוח ונשארנו בבית?

Well, we talked it over,

ובכן, דיברנו על זה,

and it might seem like a small decision, but to us,

וזה אולי נראה כמו החלטה קטנה, אבל עבורנו,

it was about what kind of America we wanted to leave for our kids:

זה היה להחליט איזה סוג אמריקה אנחנו רוצים להשאיר לילדינו:

one that would control us by fear

כזו שתשלוט בנו על ידי פחד

or one where we were practicing our religion freely.

או כזו שבה אנחנו מתפללים באופן חופשי.

So we decided to go to the mosque.

אז החלטנו ללכת למסגד.

And we put my son in his car seat,

ושמנו את הבן שלי במושב שלו במכונית,

buckled him in, and we drove silently, intensely, to the mosque.

חגרנו אותו ונסענו בדממה רועמת למסגד.

I took him out, I took off my shoes, I walked into the prayer hall

הוצאתי אותו, חלצתי נעליים ונכנסתי להיכל התפילה

and what I saw made me stop.

ומה שראיתי גרם לי לעצור.

The place was completely full.

המקום היה מלא לחלוטין.

And then the imam made an announcement,

ואז האימאם נשא הודעה,

thanking and welcoming our guests,

הודה ובירך את האורחים שלנו,

because half the congregation

כיוון שחצי מהקהל

were Christians, Jews, Buddhists, atheists,

היו נוצרים, יהודים, בודהיסטים, אתאיסטים,

people of faith and no faith,

אנשי אמונה ואנשים לא מאמינים,

who had come not to attack us, but to stand in solidarity with us.

שבאו לא על מנת לתקוף אותנו, אלא על מנת להפגין סולידריות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I just break down at this time.

פשוט התמוטטתי ברגע הזה.

These people were there because they chose courage and compassion

האנשים האלו היו שם כיוון שהם בחרו באומץ ובחמלה

over panic and prejudice.

על פני פאניקה ודעות קדומות.

What will you choose?

מה תבחרו?

What will you choose at this time of fear and bigotry?

מה תבחרו? בזמנים אלו של פחד וגזענות?

Will you play it safe?

האם תלכו על בטוח?

Or will you join those who say

או שתצטרפו לאלו שאומרים

we are better than that?

אנחנו יותר טובים מזה?

Thank you.

תודה

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you so much.

תודה רבה

Helen Walters: So Dalia, you seem to have struck a chord.

הלן וולטרס: אז, דאליה, נראה שעשית רושם רציני.

But I wonder,

אבל אני תוהה,

what would you say to those who might argue

מה תאמרי לאלו שיגידו

that you're giving a TED Talk,

שאת מרצה ב-TED,

you're clearly a deep thinker,

את בבירור אדם עם מחשבה עמוקה,

you work at a fancy think tank,

את עובדת במכון מחקר מפואר,

you're an exception, you're not the rule.

את היוצא מן הכלל, לא הכלל.

What would you say to those people?

מה תאמרי לאנשים הללו?

Dalia Mogahed: I would say, don't let this stage distract you,

-דאליה מוגאהד: אני אומר, אל תתנו לבמה הזו לבלבל אתכם.

I'm completely ordinary.

אני רגילה לחלוטין.

I'm not an exception.

אני לא היוצאת מן הכלל.

My story is not unusual.

הסיפור שלי אינו מיוחד.

I am as ordinary as they come.

אני הכי רגילה שיש.

When you look at Muslims around the world --

כשמסתכלים על מוסלמים בכל העולם--

and I've done this, I've done the largest study ever done

ועשיתי זאת, ערכתי את המחקר הכי גדול שאי פעם נעשה

on Muslims around the world --

על מוסלמים ברחבי העולם --

people want ordinary things.

אנשים רוצים דברים רגילים.

They want prosperity for their family,

הם רוצים עושר עבור משפחותיהם.

they want jobs

הם רוצים עבודה

and they want to live in peace.

והם רוצים לחיות בשלום.

So I am not in any way an exception.

אז אני בשום אופן לא היוצאת מן הכלל.

When you meet people who seem like an exception to the rule,

כשפוגשים אנשים שנראים כמו יוצאים מן הכלל,

oftentimes it's that the rule is broken,

הרבה פעמים זה בגלל שהכלל הזה מקולקל,

not that they're an exception to it.

לא שהם חורגים ממנו.

HW: Thank you so much. Dalia Mogahed.

הלן וולטרס: תודה רבה דאליה מוגאהד.

(Applause)

(מחיאות כפיים)