Eric X. Li: A tale of two political systems

מתרגם: Guy Sella מבקר: Ido Dekkers

Good morning.

בוקר טוב.

My name is Eric Li, and I was born here.

שמי הוא אריק לי, ונולדתי כאן.

But no, I wasn't born there.

אבל לא, לא נולדתי שם.

This was where I was born:

שם נודלתי:

Shanghai, at the height of the Cultural Revolution.

שנגחאי, בשיאה של מהפכת התרבות.

My grandmother tells me that she heard

סבתא שלי מספרת לי שהיא שמעה

את קולות הירי לצד זעקותי הראשונות.

the sound of gunfire along with my first cries.

When I was growing up, I was told a story

כשגדלתי, סיפרו לי סיפור

that explained all I ever needed to know about humanity.

שהסביר כל מה שאי פעם רציתי לדעת על האנושות.

It went like this.

זה הלך ככה:

All human societies develop in linear progression,

כל החברות האנושיות מתפתחות בקו ישר,

beginning with primitive society, then slave society,

בהתחלה כחברה פרימיטיבית, אחר כך חברה של עבדים -

feudalism, capitalism, socialism,

פיאודליזם, קפיטליזם, סוציאליזם,

and finally, guess where we end up?

ובסוף, נחשו מה קורה בסוף?

Communism!

קומוניזם!

Sooner or later, all of humanity,

במוקדם או במאוחר, כל האנושות,

regardless of culture, language, nationality,

ללא קשר לתרבות, שפה, לאום,

will arrive at this final stage

תגיע לשלב האחרון

of political and social development.

של פיתוח פוליטי וחברתי.

The entire world's peoples will be unified

כל עמי העולם יתאחדו

in this paradise on Earth

בגן העדן הזה עלי האדמות

and live happily ever after.

ויחיו באושר לעד.

But before we get there, we're engaged

אבל לפני שאנחנו מגיעים לשם, אנחנו מחוייבים

in a struggle between good and evil,

במאבק בין טוב לרע,

the good of socialism against the evil of capitalism,

הטוב של הסוציאליזם נגד הרוע של הקפיטליזם.

and the good shall triumph.

והטוב ביותר ינצח.

That, of course, was the meta-narrative

זה, כמובן, היה סיפור העל

distilled from the theories of Karl Marx.

שזוקק מהתיאוריות של קארל מרקס.

And the Chinese bought it.

והסינים קנו את זה.

We were taught that grand story day in and day out.

הסיפור הזה נלמד יום אחרי יום.

It became part of us, and we believed in it.

זה הפך להיות חלק מאיתנו, והאמנו בו.

The story was a bestseller.

הסיפור היה רב-מכר.

About one third of the entire world's population

בערך שליש מאוכלוסיית העולם כולו

lived under that meta-narrative.

חיו תחת סיפור העל הזה.

Then, the world changed overnight.

ואז, העולם השתנה בין לילה.

As for me, disillusioned by the failed religion of my youth,

בעבורי, התעוררתי מהחלום כאשר דת הנעורים שלי קרסה,

I went to America and became a Berkeley hippie.

נסעתי לאמריקה והפכתי להיפי באוניברסיטת ברקלי.

(Laughter)

(צחוק).

Now, as I was coming of age, something else happened.

עכשיו, כשהתבגרתי, משהו אחר קרה.

As if one big story wasn't enough,

כאילו שסיפור גדול אחד לא הספיק,

I was told another one.

סיפרו לי סיפור אחר.

This one was just as grand.

לא פחות גדול מקודמו.

It also claims that all human societies

גם הוא מספר שכל החברות האנושיות

develop in a linear progression towards a singular end.

מתפתחות בקו ישר לכיוון סוף אחד.

This one went as follows:

הסיפור הזה הלך ככה:

All societies, regardless of culture,

כל החברות, ללא קשר לתרבות,

be it Christian, Muslim, Confucian,

לא משנה אם הן נוצריות, מוסלמיות, קונפוציאניות,

must progress from traditional societies

חייבות להתקדם מחברות מסורתיות

in which groups are the basic units

בהן קבוצות הן יחידות בסיסיות

to modern societies in which atomized individuals

לחברות מודרניות שבהן הפרטים

are the sovereign units,

הם השולטים,

and all these individuals are, by definition, rational,

וכל הפרטים הללו הם, בהגדרה, רציונליים

and they all want one thing:

וכולם רוצים דבר אחד:

the vote.

להצביע.

Because they are all rational, once given the vote,

בגלל שכולם רציונליים, ברגע שהם מקבלים זכות הצבעה,

they produce good government

הם מקימים ממשלה טובה

and live happily ever after.

וחיים באושר לעד.

Paradise on Earth, again.

גן עדן עלי אדמות, שוב.

Sooner or later, electoral democracy will be

במוקדם או במאוחר, דמוקרטיה אלקטורלית תהיה

the only political system for all countries and all peoples,

המערכת הפוליטית היחידה לכל המדינות ולכל העמים,

with a free market to make them all rich.

עם שוק חופשי שיהפוך את כולם לעשירים.

But before we get there, we're engaged in a struggle

אבל לפני שנגיע לשם, אנחנו מחוייבים למאבק

between good and evil.

בין הטוב לרע.

(Laughter)

(צחוק)

The good belongs to those who are democracies

הטוב שייך לדמוקרטים

and are charged with a mission of spreading it

המתחייבים למשימה להפיץ את הדמוקרטיה

around the globe, sometimes by force,

בכל העולם, לעתים בכוח,

against the evil of those who do not hold elections.

נגד הרוע של אלה שאין אצלם בחירות.

(Video) George H.W. Bush: A new world order...

(וידאו) ג'ורג' בוש האב: "סדר עולמי חדש..."

(Video) George W. Bush:... ending tyranny in our world...

(וידאו) ג'ורג' בוש הבן: "... לסיים את הרודנות בעולמנו..."

(וידאו) ברק אובמה: "...תקן אחד לכולם"

(Video) Barack Obama:... a single standard for all

(וידאו) ברק אובמה: "מי שברשותו הכוח."

who would hold power.

Eric X. Li: Now --

אריק לי: עכשיו -

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

This story also became a bestseller.

הסיפור הזה גם הפך לרב מכר.

According to Freedom House,

לפי ארגון "בית החירות",

the number of democracies went from 45 in 1970

מספר הדמוקרטיות צמח מ-45 בשנת 1970

to 115 in 2010.

ל-115 בשנת 2010.

In the last 20 years, Western elites tirelessly

בעשרים השנים האחרונות, אליטות מערביות רצו

trotted around the globe selling this prospectus:

ללא לאות מסביב לעולם, ומכרו את התכנית הזו:

Multiple parties fight for political power

מספר מפלגות נלחמות על כוח פוליטי

and everyone voting on them

וכולם מצביעים עבורן -

is the only path to salvation

זו הדרך היחידה לגאולה

to the long-suffering developing world.

לעולם המתפתח שסובל זמן כה רב.

Those who buy the prospectus are destined for success.

אלה שקונים את התכנית הזו - מיועדים להצלחה.

Those who do not are doomed to fail.

אלה שלא - נגזר עליהם להיכשל.

But this time, the Chinese didn't buy it.

אבל הפעם, הסינים לא קנו את זה.

Fool me once...

תעבדו עלי פעם אחת...

(Laughter)

(צחוק)

The rest is history.

השאר היסטוריה.

In just 30 years, China went from

בשלושים שנה בלבד, סין הפכה

one of the poorest agricultural countries in the world

מאחת המדינות החקלאיות העניות בעולם

לכלכלה השנייה בגודלה בו.

to its second-largest economy.

Six hundred fifty million people

650 מיליון אנשים

were lifted out of poverty.

יצאו ממעגל העוני.

Eighty percent of the entire world's poverty alleviation

80 אחוזים מהיציאה העולמית מקו העוני

during that period happened in China.

בתקופה הזו - קרתה בסין.

In other words, all the new and old democracies

במלים אחרות, כל הדמוקרטיות החדשות והישנות

put together amounted to a mere fraction

הסתכמו ביחד לשבריר אחוז בלבד

of what a single, one-party state did without voting.

ביחס למה שעשתה מדינה חד-מפלגתית יחידה, ללא בחירות.

See, I grew up on this stuff: food stamps.

תראו, אני גדלתי על הדבר הזה: תלושי מזון.

Meat was rationed to a few hundred grams

בשר הוקצה לכמה מאות גרמים

per person per month at one point.

לאדם בחודש בנקודה אחת.

Needless to say, I ate all my grandmother's portions.

לא צריך לציין, אכלתי את כל המנות של הסבים והסבתות שלי.

So I asked myself, what's wrong with this picture?

אז שאלתי את עצמי: מה לא בסדר בתמונה?

Here I am in my hometown,

הנה אני בעיר מולדתי,

my business growing leaps and bounds.

העסק שלי הולך וגדל.

Entrepreneurs are starting companies every day.

יזמים מקימים חברות כל יום.

Middle class is expanding in speed and scale

מעמד ביניים הולך ומתהווה במהירות

unprecedented in human history.

ללא תקדים בהיסטוריה האנושית.

Yet, according to the grand story,

עדיין, לפי הסיפור הגדול,

none of this should be happening.

שום דבר מהדברים הללו לא אמור לקרות.

So I went and did the only thing I could. I studied it.

אז קמתי ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי: למדתי את זה.

Yes, China is a one-party state

כן, סין היא מדינה חד-מפלגתית.

run by the Chinese Communist Party, the Party,

מנוהלת בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, ה-מפלגה,

and they don't hold elections.

ואין שם בחירות.

Three assumptions are made

ישנן שלוש הנחות

by the dominant political theories of our time.

במסגרת התיאוריות הפוליטיות העיקריות כיום.

Such a system is operationally rigid,

מערכת כזו היא נוקשה ביצועית,

politically closed, and morally illegitimate.

סגורה פוליטית, ולא לגיטימית מבחינה מוסרית.

Well, the assumptions are wrong.

ובכן, ההנחות שגויות.

The opposites are true.

ההיפך הוא הנכון.

Adaptability, meritocracy, and legitimacy

יכולת התאמה, מריטוקרטיה ולגיטימיות

are the three defining characteristics

הן שלוש התכונות המגדירות

of China's one-party system.

את המערכת החד-מפלגתית בסין.

Now, most political scientists will tell us

כעת, רוב מדעני המדינה יספרו לנו

שמערכת חד-מפלגתית אינו מסוגלת, אינהרנטית,

that a one-party system is inherently incapable

of self-correction.

לתקן את עצמה.

It won't last long because it cannot adapt.

היא לא תשרוד לאורך זמן מפני שהיא לא מסוגלת להתאים את עצמה.

Now here are the facts.

עכשיו, הנה העובדות.

In 64 years of running the largest country in the world,

ב-64 שנים בהן ניהלה את המדינה הגדולה בעולם

the range of the Party's policies has been wider

טווח המדיניות של המפלגה היה רחב יותר

than any other country in recent memory,

משל כל מדינה אחרת בזמן האחרון,

from radical land collectivization to the Great Leap Forward,

מקולקטיביזם קיצוני של האדמות ל"קפיצה הגדולה קדימה",

then privatization of farmland,

ואז הפרטה של השטחים החקלאיים,

then the Cultural Revolution,

ואז "המהפכה התרבותית",

then Deng Xiaoping's market reform,

ואז רפורמת השוק של דנג שיאופינג,

then successor Jiang Zemin took the giant political step

ואז מחליפו ז'יאנג דזה-מין עשה את הצעד הפוליטי הענק

of opening up Party membership to private businesspeople,

כאשר פתח בפני אנשי עסקים פרטיים את האפשרות לחברות במפלגה,

something unimaginable during Mao's rule.

דבר בלתי מתקבל על הדעת בעת שלטונו של מאו.

So the Party self-corrects in rather dramatic fashions.

אז התיקונים העצמיים של המפלגה הם דרמטיים.

Institutionally, new rules get enacted

ממסדית, חוקים חדשים נחקקים

to correct previous dysfunctions.

לתקן תפקודים לקויים בעבר.

For example, term limits.

לדוגמא, הגבלת קדנציות.

Political leaders used to retain their positions for life,

מנהיגים פוליטיים נטו להחזיק בתפקידיהם לכל החיים,

and they used that to accumulate power

והם השתמשו בזה לצבור כוח

ולהנציח את חוקיהם.

and perpetuate their rules.

Mao was the father of modern China,

מאו היה אבי האומה הסינית המודרנית,

yet his prolonged rule led to disastrous mistakes.

אך עם זאת שלטונו הממושך הוביל לטעויות הרות אסון.

So the Party instituted term limits

אז המפלגה קצבה את אורך הקדנציות

with mandatory retirement age of 68 to 70.

וקבעה גיל פרישה חובה - בין 68 ל-70.

One thing we often hear is,

דבר אחד שאנחנו שומעים לעתים קרובות הוא,

"Political reforms have lagged far behind economic reforms,"

"רפורמות פוליטיות נמצאות הרבה מאחורי רפורמות כלכליות",

and "China is in dire need of political reform."

ו-"סין משוועת לרפורמה פוליטית."

But this claim is a rhetorical trap

אבל הטענה הזו היא מלכודת רטורית

hidden behind a political bias.

חבויה מאחורי נטייה פוליטית.

See, some have decided a priori

תראו, יש אנשים שהחליטו מבלי לנסות

what kinds of changes they want to see,

אילו סוגים של שינויים הם רוצים לראות,

and only such changes can be called political reform.

ורק שינויים כאלה ראויים להיקרא "רפורמה פוליטית".

The truth is, political reforms have never stopped.

האמת היא, שרפורמות פוליטיות מעולם לא הפסיקו.

Compared with 30 years ago, 20 years, even 10 years ago,

אם נשווה לתקופה שלפני 30 שנה, 20 שנה, אפילו לפני 10 שנים,

every aspect of Chinese society,

כל צד בחברה הסינית,

how the country is governed,

איך מנוהלת המדינה,

from the most local level to the highest center,

מהפרט המקומי לכלל המרכזי,

are unrecognizable today.

אינו ניתן להכרה כיום.

Now such changes are simply not possible

עכשיו שינויים כאלה פשוט בלתי אפשריים

without political reforms of the most fundamental kind.

ללא רפורמות פוליטיות מהסוג הקיצוני ביותר.

Now I would venture to suggest the Party

כעת אעז להציע למפלגה

is the world's leading expert in political reform.

את המומחה המוביל בעולם לרפורמות פוליטיות.

The second assumption is that in a one-party state,

ההנחה השנייה היא שמדינה חד-מפלגתית

power gets concentrated in the hands of the few,

כוח מתרכז בידיהם של מעטים,

and bad governance and corruption follow.

ומשילות כושלת, ולאחר מכן שחיתות פושה.

Indeed, corruption is a big problem,

למעשה, שחיתות היא בעיה גדולה,

but let's first look at the larger context.

אבל בואו נסתכל קודם על ההקשר הגדול יותר.

Now, this may be counterintuitive to you.

עכשיו, זה בוודאי בניגוד לאינטואיציה שלכם.

The Party happens to be one of the most meritocratic

מתברר שהמפלגה היא למעשה אחת המוסדות הפוליטיים

political institutions in the world today.

המריטוקרטיים ביותר בעולם כיום.

China's highest ruling body, the Politburo, has 25 members.

בגוף השלטוני הבכיר בסין, הפוליטביורו, יושבים 25 חברים.

In the most recent one, only five of them

במושב הנוכחי, רק חמישה מהם

came from a background of privilege, so-called princelings.

הגיעו מרקע של חסינות, מה שהסינים קוראים "נסיכונים".

The other 20, including the president and the premier,

יתר 20 החברים, כולל הנשיא וראש הממשלה,

came from entirely ordinary backgrounds.

הגיעו מרקע רגיל לחלוטין.

In the larger central committee of 300 or more,

בועידה המרכזית הגדולה, בה יושבים 300 חברים או יותר,

the percentage of those who were born

אחוז החברים שנולדו

into power and wealth was even smaller.

לתוך כוח ועושר אפילו קטן יותר.

The vast majority of senior Chinese leaders

הרוב הגדול של המנהיגים הבכירים בסין

worked and competed their way to the top.

עבדו וסללו את דרכם לצמרת.

Compare that with the ruling elites

בהשוואה לאליטות שולטות

in both developed and developing countries,

במדינות מפותחות ומתפתחות,

I think you'll find the Party being near the top

אני חושב שתמצאו שהמפלגה נמצאת בצמרת

in upward mobility.

שוויון ההזדמנויות לקידום.

The question then is, how could that be possible

השאלה היא, אם כן, איך זה ייתכן

in a system run by one party?

במערכת שמנוהלת על ידי מפלגה אחת?

Now we come to a powerful political institution,

עכשיו אנחנו מגיעים למוסד פוליטי עתיר כוח,

little-known to Westerners:

לא מוכר בקרב בני המערב:

the Party's Organization Department.

מחלקת הארגון של המפלגה.

The department functions like a giant

המחלקה מתפקדת כמו

human resource engine that would be the envy

מנוע משאבי אנוש ענק שהוא מושא קנאתם

of even some of the most successful corporations.

של כמה מהתאגידים המצליחים ביותר.

It operates a rotating pyramid

היא מפעילה פירמידה הפוכה

made up of three components:

שמורכבת משלושה מרכיבים:

civil service, state-owned enterprises,

שירות אזרחי, מפעל בבעלות המדינה

and social organizations like a university

וארגונים חברתיים כמו אוניברסיטה

or a community program.

או תכנית קהילתית.

They form separate yet integrated career paths

הם יוצרים מסלולי קריירה נפרדים אך קשורים זה בזה

for Chinese officials.

עבור משרות רשמיות בממשל הסיני.

They recruit college grads into entry-level positions

הם מגייסים בוגרי אקדמיה למשרות זוטרות

in all three tracks, and they start from the bottom,

בכל שלושת המסלולים, והם מתחילים מלמטה,

called "keyuan" [clerk].

ממשרות שנקראות "קיואן" (פקיד).

Then they could get promoted

אז הם יכולים להתקדם

through four increasingly elite ranks:

לארבע דרגות עלית שהולכות ומשתבחות:

fuke [deputy section manager], ke [section manager], fuchu [deputy division manager], and chu [division manger].

"פוקה" (סגן ראש מדור), "קה" (ראש מדור), פוצ'ו (סגן ראש מחלקה) וצ'ו (ראש מחלקה).

Now these are not moves from "Karate Kid," okay?

אלה לא מהלכים מ"קראטה קיד", בסדר?

זהו עסק רציני.

It's serious business.

The range of positions is wide,

טווח התפקידים נרחב,

from running health care in a village

החל מניהול קופת חולים בכפר

to foreign investment in a city district

להשקעות זרות במחוז עירוני,

to manager in a company.

ועד למנהל חברה.

Once a year, the department reviews their performance.

אחת לשנה, המחלקה סוקרת את ביצועיהם.

They interview their superiors, their peers,

הם מראיינים את הממונים עליהם, את מקביליהם,

their subordinates. They vet their personal conduct.

את הכפופים להם. הם בוחנים את התנהלותם האישית.

They conduct public opinion surveys.

הם מריצים סקרי דעת קהל.

Then they promote the winners.

והם מקדמים את הטובים.

Throughout their careers, these cadres

לאורך הקריירות שלהם, חברי הסגל

יכולים לנוע בין שלושת המסלולים הללו.

can move through and out of all three tracks.

Over time, the good ones move beyond the four base levels

עם הזמן, הטובים מצליחים לטפס מעבר לארבעת השלבים הבסיסיים

to the fuju [deputy bureau chief] and ju [bureau chief] levels.

אל שלבי הפוג'ו (סגן ראש לשכה) וג'ו (ראש לשכה).

There, they enter high officialdom.

שם, הם מגיעים לפקידות גבוהה.

By that point, a typical assignment will be

בנקודה הזו, מטלה טיפוסית תהיה

to manage a district with a population in the millions

לנהל מחוז עם אוכלוסייה של מיליונים

or a company with hundreds of millions of dollars in revenue.

או חברה שמגלגלת מאות מיליוני דולרים.

Just to show you how competitive the system is,

רק כדי להראות לכם עד כמה המערכת תחרותית,

in 2012, there were 900,000 fuke and ke levels,

בשנת 2012 היו 900 אלף איש בדרגות "פוקה" ו"קה",

600,000 fuchu and chu levels,

600 אלף איש בדרגות "פוצ'ו" ו-"צ'ו"

and only 40,000 fuju and ju levels.

ורק 40 אלף בדרגות "פוג'ו" ו"ג'ו".

After the ju levels,

אחרי דרגות ה"ג'ו",

the best few move further up several more ranks,

המעטים הטובים ביותר התקדמו עוד כמה דרגות,

and eventually make it to the Central Committee.

ובסופו של דבר נבחרו לועידה המרכזית.

The process takes two to three decades.

התהליך לוקח בין שניים לשלושה עשורים.

Does patronage play a role? Yes, of course.

האם החסות משחקת תפקיד? כן, כמובן.

But merit remains the fundamental driver.

אך ההצטיינות היא התמריץ המשמעותי.

In essence, the Organization Department runs

במהות, מחלקת הארגון מנהלת

a modernized version of China's centuries-old

גרסה מודרנית של מערכת החסויות הסינית

mentoring system.

בת מאות השנים.

China's new president, Xi Jinping,

נשיאה החדש של סין, שי ג'ינפינג,

is the son of a former leader, which is very unusual,

הוא בנו של מנהיג לשעבר, דבר מאוד לא שגרתי,

first of his kind to make the top job.

הראשון מסוגו בתפקיד רם זה.

Even for him, the career took 30 years.

אפילו עבורו, הקריירה נמשכה שלושים שנה.

He started as a village manager,

הוא התחיל כראש כפר,

and by the time he entered the Politburo,

וכאשר הוא נכנס לפוליטביורו,

he had managed areas with a total population

הוא ניהל אזורים עם אוכלוסייה כוללת

of 150 million people

של 150 מיליון בני אדם

and combined GDPs of 1.5 trillion U.S. dollars.

וחלש על תוצר מקומי גולמי של 1.5 טריליון דולר.

Now, please don't get me wrong, okay?

עכשיו, אנא, אל תבינו אותי לא נכון - בסדר?

This is not a put-down of anyone. It's just a statement of fact.

זה לא אמור לדכא אף אחד. זו רק הצהרה של עובדה.

George W. Bush, remember him?

ג'ורג' וו. בוש, זוכרים אותו?

This is not a put-down.

הוא לא מדכא.

(Laughter)

(צחוק)

Before becoming governor of Texas,

לפני שמונה למושל טקסס,

or Barack Obama before running for president,

או ברק אובמה לפני שרץ לנשיאות,

could not make even a small county manager

לא יכל לנהל אפילו מדינה קטנה

in China's system.

במערכת הסינית.

Winston Churchill once said that democracy

ווינסטון צ'רצ'יל פעם אמר שדמוקרטיה

is a terrible system except for all the rest.

היא צורת משטר איומה, חוץ מכל השאר.

Well, apparently he hadn't heard of the Organization Department.

ובכן, מסתבר שהוא לא שמע על מחלקת הארגון.

Now, Westerners always assume that

עכשיו, בני המערב תמיד מניחים

multi-party election with universal suffrage

שבחירות רב-מפלגתיות עם זכות בחירה לכל

is the only source of political legitimacy.

הן המקור היחידי ללגיטימיות פוליטית.

I was asked once, "The Party wasn't voted in by election.

שאלו אותי פעם, "המפלגה לא נבחרה בבחירות."

Where is the source of legitimacy?"

"איפה המקור ללגיטימציה שלה?"

I said, "How about competency?"

אמרתי - "מה לגבי מיומנות?"

We all know the facts.

כולנו מכירים את העובדות.

In 1949, when the Party took power,

ב-1949, כשהמפלגה עלתה לשלטון,

China was mired in civil wars, dismembered by foreign aggression,

סין הייתה בבוץ של מלחמות אזרחים, נקרעה לגזרים ע"י אגרסיביות של גורמים זרים,

average life expectancy at that time, 41 years old.

כשתוחלת החיים הממוצעת הייתה 41 שנים.

Today, it's the second largest economy in the world,

כיום, זו הכלכלה השנייה בגדולה בעולם,

an industrial powerhouse, and its people live

כח תעשייתי גדול, והעם חי

in increasing prosperity.

בשגשוג שהולך ומתפתח.

Pew Research polls Chinese public attitudes,

מכון המחקר "פיו" סקר את המגמות בציבור הסיני,

and here are the numbers in recent years.

והנה המספרים של השנים האחרונות.

Satisfaction with the direction of the country: 85 percent.

שביעות רצון מהכיוון שהמדינה הולכת אליו: 85 אחוז.

Those who think they're better off than five years ago:

כמה מהם חשבו שהם במקום טוב יותר משהיו בו לפני חמש שנים:

70 אחוז.

70 percent.

Those who expect the future to be better:

אלה שמצפים שהעתיד יהיה טוב יותר:

a whopping 82 percent.

82 אחוז - המון.

Financial Times polls global youth attitudes,

העיתון "פיננשל טיימס" סקר מגמות בקרב הצעירים בעולם,

and these numbers, brand new, just came from last week.

והמספרים האלה, חמים מהתנור, פורסמו בשבוע שעבר.

Ninety-three percent of China's Generation Y

93 אחוז מבני דור ה-Y בסין

are optimistic about their country's future.

אופטימיים ביחס לעתיד ארצם.

Now, if this is not legitimacy, I'm not sure what is.

עכשיו, אם זו לא לגיטימיות, אני לא בטוח מה כן.

In contrast, most electoral democracies around the world

מנגד, רוב הדמוקרטיות בעולם בהן נהוגות בחירות

are suffering from dismal performance.

סובלות מביצועים חלשים.

I don't need to elaborate for this audience

אינני צריך לפרט בפני הקהל,

how dysfunctional it is, from Washington to European capitals.

כמו שהן לא מתפקדת, מוושינגטון ועד בירות אירופה.

With a few exceptions, the vast number

למעט כמה חריגות, הרוב הגדול

of developing countries that have adopted electoral regimes

של המדינות המתפתחות שאימצו משטרי בחירות

are still suffering from poverty and civil strife.

עדיין סובלות מעוני וסכסוכים אזרחיים.

Governments get elected, and then they fall

ממשלות נבחרות, ואז הן נופלות

below 50 percent approval in a few months

מתחת ל-50% תמיכה בתוך כמה חודשים

and stay there and get worse until the next election.

וממשיכות לכהן, ומדרדרות - עד הבחירות הבאות.

Democracy is becoming a perpetual cycle

דמוקרטיה הופכת ללולאה אינסופית

of elect and regret.

של "תבחר את" - ו"תתחרט".

At this rate, I'm afraid it is democracy,

ביחס הזה, אני חושש שזו דמוקרטיה,

not China's one-party system, that is in danger

לא המדיניות החד-מפלגתית בסין, שבסכנה

of losing legitimacy.

לאבד לגיטימציה.

Now, I don't want to create the misimpression

עכשיו, אני לא רוצה ליצור רושם מוטעה

that China's hunky-dory, on the way

שבסין הכל דבש, בדרך

to some kind of superpowerdom.

לסוג של מעצמת-על עתירת כח.

The country faces enormous challenges.

המדינה מתמודדת עם אתגרים אדירים.

The social and economic problems that come

הבעיות החברתיות והכלכליות שמגיעות

with wrenching change like this are mind-boggling.

עם שינוי כל כך קיצוני הן אדירות.

Pollution is one. Food safety. Population issues.

זיהום אוויר זה אחד. בטיחות המזון. בעיות אוכלוסייה.

On the political front, the worst problem is corruption.

בצד הפוליטי, הבעיה הקשה ביותר היא השחיתות.

Corruption is widespread and undermines the system

מימדי השחיתות נרחבים ומערערים את המערכת

and its moral legitimacy.

ואת הלגיטימציה המוסרית שלה.

But most analysts misdiagnose the disease.

אבל רוב האנליסטים מאבחנים את המחלה לא נכון.

They say that corruption is the result of the one-party system,

הם אומרים שהשחיתות היא התוצאה של המערכת החד-מפלגתית,

and therefore, in order to cure it,

ולפיכך, בכדי לטפל בה,

you have to do away with the entire system.

עליך להיפטר מהמערכת כולה.

But a more careful look would tell us otherwise.

אבל מבט זהיר יותר יספר לנו אחרת.

Transparency International ranks China

ארגון "שקיפות בינלאומית" מדרג את סין

between 70 and 80 in recent years among 170 countries,

בין 70 ל-80 מתוך 170 מדינות בשנים האחרונות,

and it's been moving up.

והיא עולה בדירוג.

India, the largest democracy in the world,

הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם,

94 and dropping.

מדורגת 94 ויורדת בדירוג.

For the hundred or so countries that are ranked below China,

למאה ומשהו מדינות שמדורגות מתחת לסין,

יותר מחצי מהן הן דמוקרטיות שמתקיימות בהן בחירות.

more than half of them are electoral democracies.

So if election is the panacea for corruption,

אז אם הבחירות היא התרופה לכל בעיות השחיתות,

how come these countries can't fix it?

איך המדינות הללו לא יכולות לתקן את זה?

Now, I'm a venture capitalist. I make bets.

היום, אני משקיע בהון סיכון. אני מהמר.

It wouldn't be fair to end this talk without

זה לא יהיה הוגן לסיים את ההרצאה מבלי

putting myself on the line and making some predictions.

להעמיד את עצמי בחזית ולהעריך הערכות.

So here they are.

אז הנה הן.

In the next 10 years, China will surpass the U.S.

בעשר השנים הבאות, סין תעלה על ארצות הברית

and become the largest economy in the world.

ותהפוך לכלכלה הגדולה בעולם.

Income per capita will be near the top

ההכנסה לנפש תהיה סמוכה לצמרת

of all developing countries.

של כל המדינות המתפתחות.

Corruption will be curbed, but not eliminated,

השחיתות תרוסן, אך לא תיעלם,

and China will move up 10 to 20 notches

וסין תעלה 10-20 מקומות

to above 60 in T.I. ranking.

בדירוג של ארגון "שקיפות בינלאומית", לבערך 60.

Economic reform will accelerate, political reform will continue,

הרפורמה הכלכלית תואץ, הרפורמה הפוליטית תמשיך,

and the one-party system will hold firm.

והמדיניות החד-מפלגתית תחזיק מעמד.

We live in the dusk of an era.

אנחנו חיים בתקופת דמדומים.

Meta-narratives that make universal claims

סיפורי-על שהופכים לטענות אוניברסליות

failed us in the 20th century

הכשילו אותנו במאה ה-20

and are failing us in the 21st.

ומכשילים אותנו במאה ה-21.

Meta-narrative is the cancer

סיפורי על הן הסרטן

that is killing democracy from the inside.

שמחסל את הדמוקרטיה מבפנים.

Now, I want to clarify something.

עכשיו, אני רוצה להבהיר משהו:

I'm not here to make an indictment of democracy.

אינני כאן כדי להאשים את הדמוקרטיה.

On the contrary, I think democracy contributed

מנגד, אני חושב שדמוקרטיה תרמה

to the rise of the West and the creation of the modern world.

לעלייתו של המערב ויצירתו של העולם המודרני.

It is the universal claim that many Western elites

זוהי טענה אוניברסלית שאליטות מערביות רבות

are making about their political system, the hubris,

טוענים על המערכת הפוליטית שלהם, ההיבריס,

that is at the heart of the West's current ills.

שנמצא בלב תחלואות המערב היום.

If they would spend just a little less time

אם הם רק ישקיעו פחות זמן

on trying to force their way onto others,

לנסות לכפות את דרכם על אחרים,

and a little bit more on political reform at home,

וישקיעו קצת יותר ברפורמה פוליטית אצלם בבית,

they might give their democracy a better chance.

הם עשויים לתת לדמוקרטיה שלהם סיכוי טוב יותר.

China's political model will never supplant

המודל הפוליטי של סין לעולם לא יפנה את מקומו

electoral democracy, because unlike the latter,

לדמוקרטיה שבה מתנהלות בחירות, בגלל שבניגוד אליה,

it doesn't pretend to be universal.

היא לא מעמידה פנים שהיא אוניברסלית.

It cannot be exported. But that is the point precisely.

אי אפשר לייצא אותה. אבל זו בדיוק הנקודה.

The significance of China's example

המשמעות של הדוגמא הסינית

is not that it provides an alternative,

היא לא שהיא מספקת אלטרנטיבה,

but the demonstration that alternatives exist.

אבל היא מדגימה שקיימות אלטרנטיבות.

Let us draw to a close this era of meta-narratives.

בוא נשאף לסיים את התקופה של סיפורי-על.

Communism and democracy may both be laudable ideals,

קומוניזם ודמוקרטיה הם אידאלים ראויים לשבח

but the era of their dogmatic universalism is over.

אבל התקופה של האוניברסליות העקרונית שלהם הסתיימה.

Let us stop telling people and our children

בואו נפסיק לספר לאנשים ולילדים שלנו

there's only one way to govern ourselves

שיש רק דרך אחת למשול

and a singular future towards which

ועתיד יחיד שאליו

all societies must evolve.

כל החברות חייבות להתפתח.

It is wrong. It is irresponsible.

זו טעות, זה לא אחראי.

And worst of all, it is boring.

והגרוע מכל - זה משעמם.

Let universality make way for plurality.

תנו לאוניברסליות לפנות מקום לרבים.

Perhaps a more interesting age is upon us.

אולי עידן מעניין יותר לפנינו.

Are we brave enough to welcome it?

האם אנחנו אמיצים מספיק לקדם את פניו?

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you. Thank you. Thanks.

תודה. תודה. תודה. תודה.

Bruno Giussani: Eric, stay with me for a couple of minutes,

ברונו ג'יוסאני: אריק, הישאר איתי לכמה דקות,

because I want to ask you a couple of questions.

כי אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות.

I think many here, and in general in Western countries,

אני חושב שהרבה מאיתנו, ובאופן כללי במדינות מערביות,

would agree with your statement about analysis

יסכימו עם הקביעה שלך בנוגע לניתוח

of democratic systems becoming dysfunctional,

שמשטרים דמוקרטיים לוקים בתפקודם,

but at the same time, many would kind of find

אבל במקביל, רבים ימצאו

unsettling the thought that there is an unelected

חוסר שקט במחשבה שישנה

authority that, without any form of oversight or consultation,

סמכות שלא נבחרה, שללא שום צורה של פיקוח או התייעצות,

decides what the national interest is.

מחליטה מהו האינטרס הלאומי.

What is the mechanism in the Chinese model

מהו המנגנון במודל הסיני

that allows people to say, actually,

שמאפשר לאנשים לומר, למעשה,

the national interest as you defined it is wrong?

"האינטרס הלאומי שהגדרת הינו שגוי"?

EXL: You know, Frank Fukuyama, the political scientist,

אריק לי: אתה יודע, פראנק פוקויאמה, מדען המדינה,

called the Chinese system "responsive authoritarianism."

כינה את המערכת הסינית "סמכותיות תגובתית".

It's not exactly right, but I think it comes close.

זה לא לגמרי נכון, אבל אני חושב שזה קרוב למציאות.

So I know the largest public opinion survey company

אז אני מכיר את חברת סקרי דעת-הקהל הגדולה ביותר

in China, okay?

בסין, בסדר?

Do you know who their biggest client is?

אתה יודע מיהו הלקוח הגדול ביותר שלהם?

The Chinese government.

הממשלה הסינית.

Not just from the central government,

לא רק מהממשלה המרכזית,

the city government, the provincial government,

העיריות, המחוזות,

to the most local neighborhood districts.

וגם ראשי הרשויות הקטנות ביותר.

They conduct surveys all the time.

הם מזמינים סקרים כל הזמן.

Are you happy with the garbage collection?

"אתה מרוצה מאיסוף הזבל"?

Are you happy with the general direction of the country?

"אתה מרוצה מהכיוון הכללי של המדינה"?

So there is, in China, there is a different kind of mechanism

אז יש בסין מנגנון מסוג שונה

to be responsive to the demands and the thinking of the people.

שמגיב לרחשי הציבור ומחשבותיו.

My point is, I think we should get unstuck

הנקודה שלי היא, אני חושב שאנחנו צריכים לא לדבוק

from the thinking that there's only one political system --

במחשבה שיש רק מערכת פוליטית אחת -

election, election, election --

בחירות, בחירות, בחירות -

that could make it responsive.

שמסוגלת להגיב.

I'm not sure, actually, elections produce

אני לא בטוח, למעשה, שבחירות

responsive government anymore in the world.

יוצרות ממשלות מגיבות בעולם יותר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

BG: Many seem to agree.

ברונו ג'יוסאני: נראה שרבים מסכימים.

One of the features of a democratic system

אחת התכונות של מערכת דמוקרטית

is a space for civil society to express itself.

היא המרווח של חופש הביטוי.

And you have shown figures about the support

והראית תרשימים בנוגע לתמיכה

that the government and the authorities have in China.

שיש לממשלה ולרשויות בסין.

But then you've just mentioned other elements

אבל אז הזכרת אלמנטים אחרים

like, you know, big challenges, and there are, of course,

כמו, אתה יודע, אתגרים גדולים, ויש כמובן

a lot of other data that go in a different direction:

נתונים רבים אחרים שהולכים בכיוון אחר:

tens of thousands of unrests and protests

עשרות אלפי הפגנות ומחאות

and environmental protests, etc.

ומחאות סביבתיות וכו'.

So you seem to suggest the Chinese model

אז נדמה שאתה מציע שבמודל הסיני

doesn't have a space outside of the Party

מחוץ למפלגה אין מרווח

for civil society to express itself.

לחופש הביטוי.

EXL: There's a vibrant civil society in China,

אריק לי: יש חברה אזרחית מלאת מרץ בסין,

whether it's environment or what-have-you.

בין אם היא סביבתית או מה שתרצה.

But it's different. You wouldn't recognize it.

אבל זה שונה. לא תזהה אותה.

Because, by Western definitions, a so-called civil society

בגלל, שבהגדרות מערביות, חברה אזרחית לכאורה

has to be separate or even in opposition

חייבת להיות נפרדת או אפילו אופוזיציה

to the political system,

למערכת הפוליטית

but that concept is alien for Chinese culture.

אבל הקונספט הזה זר בתרבות הסינית.

For thousands of years, you have civil society,

במשך אלפי שנים, הייתה חברה אזרחית,

yet they are consistent and coherent

ועדיין הם עקביים וקוהרנטיים

and part of a political order, and I think

וחלק מסדר פוליטי, ואני חושב

it's a big cultural difference.

שזהו הבדל תרבותי גדול.

BG: Eric, thank you for sharing this with TED. EXL: Thank you.

ברונו ג'יוסאני: אריק, תודה רבה שחלקת זאת עם TED. אריק לי: תודה.