To raise brave girls, encourage adventure | Caroline Paul

מתרגם: Alon Alboher מבקר: Tomer Ghelber

When I was a kid, I was obsessed with the Guinness Book of World Records,

כשהייתי ילדה, הייתי אובססיבית עם ספר השיאים של גינס,

and I really wanted to set a world record myself.

וממש רציתי לקבוע שיא עולם בעצמי.

But there was just one small problem:

אבל הייתה רק בעיה אחת קטנה:

I had absolutely no talent.

לא היה לי שום כשרון.

So I decided to set a world record in something

אז, החלטתי לקבוע שיא עולם במשהו

that demanded absolutely no skill at all.

שלא דרש שום מיומנות בכלל.

I decided to set a world record

החלטתי לקבוע שיא עולם

in crawling.

בזחילה.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

Now, the record at the time was 12 and a half miles,

השיא בזמנו היה קצת יותר מ20 ק"מ,

and for some reason, this seemed totally manageable.

ומשום מה, זה הרגיש לי לגמרי אפשרי.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

I recruited my friend Anne,

גייסתי את חברה שלי אן,

and together we decided, we didn't even need to train.

וביחד החלטנו שאין לנו צורך אפילו להתאמן.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

And on the day of our record attempt,

וביום שבו ניסינו לשבור את השיא,

we put furniture pads on the outside of our good luck jeans

שמנו רפידות רהיטים בחלקו החיצוני של ג'ינס המזל שלנו.

and we set off,

ויצאנו לדרך,

and right away, we were in trouble,

ומיד, היינו בצרות,

because the denim was against our skin

כי הג'ינס נצמד לעור שלנו

and it began to chafe,

והוא התחיל לשפשף,

and soon our knees were being chewed up.

ובמהרה הברכיים שלנו התחילו להיחתך.

Hours in,

תוך כמה שעות,

it began to rain.

התחיל לרדת גשם.

Then, Anne dropped out.

ואז אן פרשה.

Then, it got dark.

ואז החשיך.

Now, by now, my knees were bleeding through my jeans,

עד אז הברכיים שלי כבר דיממו דרך הג'ינס,

and I was hallucinating from the cold

והתחילו לי הזיות מרוב מהקור

and the pain and the monotony.

ומהכאב ומהמונוטוניות.

And to give you an idea of the suffer-fest that I was undergoing,

ובשביל שתבינו את פסטיבל הכאב שעברתי,

the first lap around the high school track took 10 minutes.

הסיבוב הראשון סביב מסלול הריצה של התיכון לקח 10 דקות.

The last lap took almost 30.

הסיבוב האחרון לקח כמעט 30.

After 12 hours of crawling,

אחרי 12 שעות של זחילה,

I stopped,

עצרתי,

and I had gone eight and a half miles.

ועברתי קצת יותר מ13.5 ק"מ.

So I was short of the 12-and-a-half-mile record.

אז זה לא היה מספיק בשביל השיא של מעל 20 ק"מ.

Now, for many years, I thought this was a story of abject failure,

במשך שנים, חשבתי שזה סיפור של כישלון מחפיר,

but today I see it differently,

אבל היום אני רואה את זה אחרת,

because when I was attempting the world record,

כי כשניסיתי לשבור את שיא העולם,

I was doing three things.

עשיתי שלושה דברים.

I was getting outside my comfort zone,

יצאתי מאזור הנוחות שלי,

I was calling upon my resilience,

דאגתי להשתמש באיתנות שלי,

and I was finding confidence in myself

ומצאתי ביטחון בעצמי

and my own decisions.

ובהחלטות שלי.

I didn't know it then,

לא ידעתי את זה אז,

but those are not the attributes of failure.

אבל אלה לא התכונות של כשלון.

Those are the attributes of bravery.

אלה התכונות של אומץ.

Now, in 1989, at the age of 26,

אז ב-1989, בגיל 26,

I became a San Francisco firefighter,

הפכתי לכבאית אש בסן פרנסיסקו,

and I was the 15th woman in a department of 1,500 men.

והייתי האישה ה-15 באגף של 1500 גברים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And as you can imagine, when I arrived

וכפי שתוכלו לדמיין, כשהגעתי

there were many doubts about whether we could do the job.

היו הרבה ספקות האם נוכל לבצע את התפקיד.

So even though I was a 5'10", 150-pound collegiate rower,

אפילו שהייתי 1.55 מטר, 68 קילו ושייטת מקצועית,

and someone who could endure 12 hours of searing knee pain --

ומישהי שיכולה לסבול 12 שעות של כאב ברכיים מייגע --

(Laughter)

(הקהל צוחק)

I knew I still had to prove my strength and fitness.

ידעתי שאני עדיין חייבת להוכיח את הכוח והכושר שלי.

So one day a call came in for a fire,

אז יום אחד, הגיעה קריאה על שריפה,

and sure enough, when my engine group pulled up,

וכמובן, שברגע שצוות הכבאית הגיע למקום,

there was black smoke billowing from a building off an alleyway.

עשן שחור עלה מתוך בניין באחת הסמטאות.

And I was with a big guy named Skip,

ואני הייתי עם בחור מגודל בשם סקיפ,

and he was on the nozzle, and I was right behind,

והוא אחז את הפיה של הזרנוק, ואני הייתי ממש מאחוריו,

and it was a typical sort of fire.

וזו הייתה שריפה די טיפוסית.

It was smoky, it was hot,

היה מלא עשן, והיה חם,

and all of a sudden,

ופתאום,

there was an explosion,

היה פיצוץ,

and Skip and I were blown backwards,

ואני וסקיפ עפנו לאחור,

my mask was knocked sideways,

המסכה שלי עפה לצד הפנים,

and there was this moment of confusion.

והיה רגע כזה של בלבול.

And then I picked myself up,

ואז הרמתי את עצמי,

I groped for the nozzle,

תפסתי את הפיה של הזרנוק,

and I did what a firefighter was supposed to do:

ועשיתי מה שכל כבאי אמור לעשות:

I lunged forward,

זינקתי לפנים,

opened up the water

פתחתי את המים

and I tackled the fire myself.

ונלחמתי באש לגמרי לבדי.

The explosion had been caused by a water heater,

הפיצוץ התרחש בגלל דוד מים,

so nobody was hurt, and ultimately it was not a big deal,

אז אף אחד לא נפגע, ובסופו של דבר זה לא היה כזה סיפור,

but later Skip came up to me and said,

אבל יותר מאוחר, סקיפ התקרב אלי ואמר,

"Nice job, Caroline,"

"עבודה טובה, קרולין"

in this surprised sort of voice.

בקול שנשמע קצת מופתע.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

And I was confused, because the fire hadn't been difficult physically,

ואני הייתי מבולבלת, כי, השריפה לא הייתה כזו קשה פיזית,

so why was he looking at me with something like astonishment?

אז למה הוא מסתכל עלי במבט מתפלא שכזה?

And then it became clear:

ואז זה הפך להיות מובן:

Skip, who was by the way a really nice guy

סקיפ, שאגב היה בחור ממש נחמד

and an excellent firefighter,

ולוחם אש מצויין,

not only thought that women could not be strong,

לא רק שחשב שנשים לא יכולות להיות חזקות,

he thought that they could not be brave either.

הוא גם חשב שהן לא יכולות להיות אמיצות.

And he wasn't the only one.

והוא לא היה היחיד.

Friends, acquaintances and strangers,

חברים, מכרים וזרים,

men and women throughout my career

גברים ונשים במהלך כל הקריירה שלי

ask me over and over,

שאלו אותי שוב ושוב,

"Caroline, all that fire, all that danger,

"קרולין, כל האש הזו, כל הסכנה הזו,

aren't you scared?"

"את לא מפחדת?"

Honestly, I never heard a male firefighter asked this.

בכנות, מעולם לא שמעתי ששואלים שאלה כזו מכבאי גבר.

And I became curious.

והתחלתי להיות סקרנית.

Why wasn't bravery expected of women?

למה לא מצפים מנשים שיהיו אמיצות?

Now, the answer began to come

התשובות התחילו להגיע

when a friend of mine lamented to me

כשחברה שלי קוננה בפני

that her young daughter was a big scaredy-cat,

שהבת הקטנה שלה ממש פחדנית,

and so I began to notice,

אז התחלתי לשים לב,

and yes, the daughter was anxious,

שכן, הבת שלה הייתה חרדתית,

but more than that, the parents were anxious.

אבל יותר מזה, ההורים היו חרדתיים.

Most of what they said to her when she was outside began with,

רוב הדברים שהם היו אומרים לה כשהם היו יוצאים איתה לחצר היו:

"Be careful," "Watch out," or "No."

"תזהרי!", "תשמרי על עצמך" או "לא."

Now, my friends were not bad parents.

החברים שלי לא היו הורים רעים.

They were just doing what most parents do,

הם פשוט עשו מה שעושים רוב ההורים,

which is cautioning their daughters much more than they caution their sons.

שזה להזהיר את הבנות שלהן הרבה יותר משמזהירים את הבנים שלהם.

There was a study involving a playground fire pole, ironically,

היה מחקר שכלל מתקן שעשועים של מוט כבאים, למרבה האירוניה,

in which researchers saw that little girls were very likely to be warned

שבו חוקרים הבחינו שמאוד סביר שילדות קטנות יוזהרו

by both their moms and dads about the fire pole's risk,

גם על ידי אמם וגם על ידי אביהם שהמתקן הזה מסוכן

and if the little girls still wanted to play on the fire pole,

ואם הילדות עדיין רצו לשחק במתקן,

a parent was very likely to assist her.

קרוב לוודאי שאחד ההורים ילווה אותן.

But the little boys?

אבל מה לגבי הבנים?

They were encouraged to play on the fire pole

הבנים דווקא קיבלו עידוד לשחק במתקן

despite any trepidations that they might have,

על אף חרדות כאלו ואחרות שאולי היו להם,

and often the parents offered guidance on how to use it on their own.

ולעיתים קרובות ההורים נתנו הדרכה איך הילד יוכל לשחק במתקן בכוחות עצמו.

So what message does this send to both boys and girls?

אז איזה מסר זה מעביר לבנים ולבנות?

Well, that girls are fragile and more in need of help,

ככל הנראה, שבנות הן שבירות, שהן זקוקות יותר לסיוע,

and that boys can and should master difficult tasks by themselves.

ושבנים צריכים להתמודד עם אתגרים קשים בכוחות עצמם.

It says that girls should be fearful

זה אומר שבנות צריכות לפחד

and boys should be gutsy.

ושבנים צריכים לאזור אומץ.

Now, the irony is that at this young age,

האירוניה היא שדווקא בגיל כזה צעיר,

girls and boys are actually very alike physically.

בנים ובנות כמעט זהים מבחינה פיזית.

In fact, girls are often stronger until puberty,

למעשה, לעיתים קרובות בנות הן דווקא יותר חזקות עד גיל ההתבגרות, ויותר בוגרות.

and more mature.

And yet we adults act

ולמרות זאת, אנחנו המבוגרים מתנהגים

as if girls are more fragile

כאילו ילדות הן שבירות,

and more in need of help,

זקוקות יותר לעזרה,

and they can't handle as much.

ושהן לא יכולות להתמודד עם הרבה.

This is the message that we absorb as kids,

זה המסר שאנחנו סופגים בתור ילדים,

and this is the message that fully permeates as we grow up.

וזה המסר שדבק בנו כשאנו מתבגרים.

We women believe it, men believe it,

אנו הנשים מאמינות בזה, גברים מאמינים בזה,

and guess what?

ונחשו מה?

As we become parents, we pass it on to our children,

כשאנחנו הופכים להורים, אנחנו מעבירים את זה לילדים שלנו,

and so it goes.

והמעגל ממשיך.

Well, so now I had my answer.

אז עכשיו קיבלתי את התשובה שחיפשתי.

This is why women, even firewomen,

זו הסיבה שמצפים שנשים, אפילו לוחמות אש,

were expected to be scared.

יפחדו.

This is why women often are scared.

וזו הסיבה שנשים לעיתים קרובות באמת מפחדות.

Now, I know some of you won't believe me when I tell you this,

אני יודעת שחלקכם לא תאמינו כשאספר את זה,

but I am not against fear.

אבל אני לא נגד פחד.

I know it's an important emotion, and it's there to keep us safe.

אני מכירה בחשיבות שלו כרגש, והוא שם כדי לשמור עלינו.

But the problem is when fear is the primary reaction

אבל הבעיה היא שפחד הוא התגובה העיקרית

that we teach and encourage in girls

שאנחנו מלמדים ומעודדים בילדות

whenever they face something outside their comfort zone.

בכל פעם שהן מתמודדות עם משהו שמחוץ לאזור הנוחות שלהן.

So I was a paraglider pilot for many years --

אז, הייתי צנחנית רחיפה במשך שנים רבות --

(מחיאות כפיים)

(Applause)

and a paraglider is a parachute-like wing,

ומצנח רחיפה הוא סוג של כנף שעשויה ממצנח,

and it does fly very well,

והוא דווקא עף די טוב,

but to many people I realize it looks just like a bedsheet

אבל אני מבינה שלהרבה אנשים זה נראה יותר כמו סדין

with strings attached.

עם כמה חוטים שקשורים אליו.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

And I spent a lot of time on mountaintops

וביליתי הרבה מאוד זמן על כיפות הרים

inflating this bedsheet,

בניפוח של הסדין הזה,

running off and flying.

ובריצה לתעופה.

And I know what you're thinking.

ואני יודעת מה אתם חושבים.

You're like, Caroline, a little fear would make sense here.

אתם כזה: "קרולין, קצת פחד יהיה הגיוני פה".

And you're right, it does.

ואתם צודקים, זה הגיוני.

I assure you, I did feel fear.

ואני מבטיחה לכם שפחדתי.

But on that mountaintop,

אבל על כיפת ההר הזו,

waiting for the wind to come in just right,

בהמתנה לרוח שתגיע בדיוק בצורה הנכונה,

I felt so many other things, too:

הרגשתי עוד כל כך הרבה דברים.

exhilaration, confidence.

התרגשות, ביטחון עצמי.

I knew I was a good pilot.

ידעתי שאני צנחנית טובה.

I knew the conditions were good, or I wouldn't be there.

ידעתי שהתנאים היו טובים, או שאני לא הייתי שם.

I knew how great it was going to be a thousand feet in the air.

ידעתי שזה הולך להיות מדהים להיות אלפי מטרים באוויר.

So yes, fear was there,

אז כן, הפחד היה שם,

but I would take a good hard look at it,

אבל אני הבטתי בו ארוכות,

assess just how relevant it was

הערכתי כמה הוא באמת רלוונטי

and then put it where it belonged,

ואז שמתי אותו במקומו,

which was more often than not

שלעיתים קרובות יותר מרחוקות

behind my exhilaration, my anticipation

היה מאחורי ההתרגשות, הציפייה

and my confidence.

והביטחון העצמי שלי.

So I'm not against fear.

אז אני לא נגד פחד.

I'm just pro-bravery.

אני פשוט בעד אומץ.

Now, I'm not saying your girls must be firefighters

אני לא אומרת שהבנות שלכם צריכות להיות לוחמות אש

or that they should be paragliders,

או שהן צריכות לעסוק במצנחי רחיפה,

but I am saying that we are raising our girls to be timid, even helpless,

אני כן אומרת שאנחנו מגדלים את הבנות שלנו להיות ביישניות ואפילו חסרות אונים,

and it begins when we caution them against physical risk.

וזה מתחיל בזה שאנחנו מזהירים אותן מפני סכנות פיזיות.

The fear we learn and the experiences we don't

הפחד שאנו לומדות וההתנסויות שאנחנו לא

stay with us as we become women

נשארים איתנו כשאנו הופכות לנשים

and morphs into all those things that we face and try to shed:

וזה משתנה לכל אותם דברים שאנו מתמודדות איתן ומנסות להיפטר מהם:

our hesitation in speaking out,

ההיסוס שלנו לומר את מה שאנחנו חושבות,

our deference so that we can be liked

הכניעה שאנו מציגות כדי שיאהבו אותנו

and our lack of confidence in our own decisions.

והביטחון העצמי הנמוך בהחלטות שלנו.

So how do we become brave?

אז איך אנחנו הופכות לאמיצות?

Well, here's the good news.

טוב, אלו החדשות הטובות.

Bravery is learned,

אומץ זו תכונה נרכשת,

and like anything learned,

וכמו כל תכונה נרכשת

it just needs to be practiced.

פשוט צריך לאמן אותה.

So first,

אז דבר ראשון,

we have to take a deep breath

אנחנו צריכים לקחת נשימה עמוקה

and encourage our girls

ולעודד את הילדות שלנו

to skateboard, climb trees

לגלוש בסקייטבורד, לטפס על עצים

and clamber around on that playground fire pole.

ולטפס על מוט הכבאים בגן השעשועים.

This is what my own mother did.

זה מה שאמא שלי עשתה.

She didn't know it then,

היא לא ידעה את זה אז,

but researchers have a name for this.

אבל לחוקרים דווקא יש שם לזה.

They call it risky play,

הם קוראים לזה "משחק מסוכן",

and studies show that risky play is really important for kids, all kids,

ומחקרים מראים שמשחק מסוכן הוא ממש חשוב לילדים, לכל הילדים,

because it teaches hazard assessment,

בגלל שזה מלמד אותם להעריך סכנות,

it teaches delayed gratification,

זה מלמד אותם לדחות סיפוקים,

it teaches resilience,

זה מלמד אותם איתנות,

it teaches confidence.

זה מלמד אותם ביטחון עצמי,

In other words,

במילים אחרות,

when kids get outside and practice bravery,

כשילדים יוצאים לחצר ומתאמנים בלהיות אמיצים,

they learn valuable life lessons.

הם לומדים לקחים מאוד חשובים לחיים.

Second, we have to stop cautioning our girls willy-nilly.

הדבר השני שאנו צריכים לעשות הוא להפסיק להזהיר את בנותינו בין אם הן רוצות או לא.

So notice next time you say,

אז שימו לב בפעם הבאה שאתם אומרים,

"Watch out, you're going to get hurt,"

"זהירות, את תפגעי"

or, "Don't do that, it's dangerous."

או "אל תעשי את זה, זה מסוכן."

And remember that often what you're really telling her

ותזכרו שלעיתים קרובות מה שאתם בעצם אומרים לה

is that she shouldn't be pushing herself,

זה שהיא לא צריכה לדחוק בעצמה,

that she's really not good enough,

שהיא בעצם לא טובה מספיק,

that she should be afraid.

שהיא צריכה לפחד.

Third,

דבר שלישי,

we women have to start practicing bravery, too.

אנו הנשים חייבות להתחיל להתאמן באומץ גם.

We cannot teach our girls until we teach ourselves.

אנחנו לא יכולות ללמד את הילדות שלנו עד שלא נלמד את עצמינו.

So here's another thing:

אז הנה עוד משהו:

fear and exhilaration

פחד והתרגשות משמחה,

feel very similar --

מרגישים די דומים --

the shaky hands, the heightened heart rate,

הידיים רועדות, פעימות לב מואצות,

the nervous tension,

המתיחות הדרוכה,

and I'm betting that for many of you

ואני מתערבת שרבים מכם

the last time you thought you were scared out of your wits,

בפעם האחרונה שחשבתם שאתם ממש מפחדים ממשהו

you may have been feeling mostly exhilaration,

כנראה שבכלל הרגשתם התרגשות,

and now you've missed an opportunity.

ועכשיו כבר פיספסתם את ההזדמנות.

So practice.

אז תתאמנו.

And while girls should be getting outside to learn to be gutsy,

ועל אף שבנות צריכות לצאת החוצה כדי ללמוד להיות אמיצות,

I get that adults don't want to get on hoverboards or climb trees,

אני מבינה שמבוגרים לא כל כך רוצים לעלות על רכינוע או לטפס על עצים,

so we all should be practicing

אז כולנו צריכות להתאמן

at home, in the office

בבית, במשרד,

and even right here getting up the guts

ואפילו ממש כאן לאזור אומץ

to talk to someone that you really admire.

לדבר עם מישהו שאת ממש מעריצה.

Finally, when your girl is, let's say,

ולבסוף, כשהבת שלך נניח,

on her bike on the top of the steep hill

תרכב על האופניים שלה בראש גבעה תלולה,

that she insists she's too scared to go down,

שהיא מתעקשת שהיא מפחדת מדי לרדת,

guide her to access her bravery.

תנחו אותה להיות אמיצה.

Ultimately, maybe that hill really is too steep,

בסופו של דבר, אולי הגבעה הזו באמת תלולה,

but she'll come to that conclusion through courage, not fear.

אבל היא תגיע למסקנה הזו דרך אומץ, ולא דרך פחד.

Because this is not about the steep hill in front of her.

בגלל שזה לא קשור לגבעה התלולה הזו שלפניה,

This is about the life ahead of her

זה קשור לחיים שלפניה

and that she has the tools

ושיש לה את הכלים

to handle and assess

להעריך ולהתמודד

all the dangers that we cannot protect her from,

עם הסכנות שאנו לא נוכל להגן עליה מפניהן,

all the challenges that we won't be there to guide her through,

עם כל האתגרים שאנו לא נהיה שם כדי להדריך אותה להתמודד איתם,

everything that our girls here

כל דבר שהבנות שלנו כאן

and around the world

ומסביב לעולם

face in their future.

יתמודדו איתו בעתיד.

So by the way,

ודרך אגב,

the world record for crawling today --

שיא העולם בזחילה כיום --

(Laughter)

(הקהל צוחק)

is 35.18 miles,

עומד על 56.6 קילומטר,

and I would really love to see a girl go break that.

וממש הייתי שמחה לראות ילדה שתנסה לשבור את השיא הזה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)