Rebecca MacKinnon: Let's take back the Internet!

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

So I begin with an advertisement

אפתח בפרסומת

inspired by George Orwell

שקיבלה את השראתה מג'ורג' אורוול

that Apple ran in 1984.

ושחברת "אפל" הציגה ב-1984.

(Video) Big Brother: We are one people

(סרטון) האח הגדול: אנחנו עם אחד

with one will, one resolve,

בעל רצון אחד, החלטה אחת,

one cause.

מטרה אחת.

Our enemies shall talk themselves to death,

אויבינו יכולים להמשיך ולדבר לעייפה,

and we will fight them with their own confusion.

ואנחנו ננצל את מבוכתם כנשק נגדם.

We shall prevail.

אנחנו ננצח.

Narrator: On January 24th,

קריין: ב-24 לינואר,

Apple Computer will introduce Macintosh.

חברת "אפל" תציג את "מקינטוש".

And you'll see why 1984

ואז תיווכחו לדעת מדוע 1984

won't be like "1984."

לא תהיה "1984".

Rebecca MacKinnon: So the underlying message of this video

רבקה מק'קינון: המסר שביסוד סרטון זה

remains very powerful even today.

נותר חזק מאד עד היום.

Technology created by innovative companies

הטכנולוגיה שיוצרות חברות חדשניות

will set us all free.

עתידה להוציא אותנו לחופשי.

Fast-forward more than two decades:

נדלג שני עשורים קדימה:

Apple launches the iPhone in China

"אפל" משיקה את ה"אייפון" בסין

and censors the Dalai Lama out

ומצנזרת ממנו את הדלאי-למה,

along with several other politically sensitive applications

ועימו עוד כמה יישומים בעלי רגישות פוליטית,

at the request of the Chinese government

לפי בקשת הממשל הסיני

for its Chinese app store.

עבור חנות היישומים הסינית.

The American political cartoonist

הקריקטוריסט הפוליטי האמריקאי

Mark Fiore

מארק פיורי

also had his satire application

זכה גם הוא לכך שהיישום הסאטירי שלו

censored in the United States

יצונזר בארה"ב

because some of Apple's staff

מפני שאחדים מאנשי "אפל"

were concerned it would be offensive to some groups.

חששו שזה יפגע בקבוצות מסוימות.

His app wasn't reinstated

היישום שלו לא הוחזר

until he won the Pulitzer Prize.

אלא כשזכה בפרס "פוליצר".

The German magazine Stern, a news magazine,

העיתון הגרמני "שטרן",

had its app censored

עיתון חדשותי, זכה לכך שהיישום שלו יצונזר

because the Apple nannies deemed it

כי המטפלות של "אפל" חשבו שהוא

to be a little bit too racy for their users,

קצת גזעני מדי עבור משתמשיהם,

and despite the fact that this magazine

למרות העובדה שהעיתון הזה

is perfectly legal for sale

נמכר באופן חוקי לגמרי

on newsstands throughout Germany.

בדוכני העיתונים בכל גרמניה.

And more controversially, recently,

ומשהו בעייתי יותר: לאחרונה,

Apple censored a Palestinian protest app

"אפל" צינזרה יישום מחאה פלשתיני

after the Israeli government voiced concerns

אחרי שממשלת ישראל הביעה דאגה

that it might be used to organize violent attacks.

שמא הוא ישמש לארגון פיגועים אלימים.

So here's the thing.

אז ככה:

We have a situation where private companies

יש לנו מצב שבו חברות פרטיות

are applying censorship standards

מחילות תקני צנזורה

that are often quite arbitrary

שלעתים קרובות הם שרירותיים למדי,

and generally more narrow

ובד"כ גם צרים יותר

than the free speech constitutional standards

מתיקוני חופש הדיבור החוקתיים

that we have in democracies.

שיש לנו בדמוקרטיות.

Or they're responding to censorship requests

או שהן נענות לדרישות הצנזורה

by authoritarian regimes

של משטרים רודניים

that do not reflect consent of the governed.

שאינן משקפות את רצון הנשלטים.

Or they're responding to requests and concerns

או שהן נענות לדרישות ודאגות

by governments that have no jurisdiction

של ממשלים שאין להם כל סמכות שיפוטית

over many, or most, of the users and viewers

על רבים מן המשתמשים והצופים, או רובם,

who are interacting with the content in question.

שבאים במגע עם התוכן בו מדובר.

So here's the situation.

זה היה המצב

In a pre-Internet world,

בעולם הטרום-אינטרנטי:

sovereignty over our physical freedoms,

הריבונות על החירויות הפיזיות שלנו,

or lack thereof,

או היעדרה,

was controlled almost entirely

היתה נתונה רובה ככולה

by nation-states.

בידי המדינה.

But now we have this new layer

אך כעת יש לנו הרובד החדש הזה

of private sovereignty

של ריבונות פרטית

in cyberspace.

במרחב הוירטואלי.

And their decisions about software coding,

והחלטתיהם בנוגע לקודי תוכנה,

engineering, design, terms of service

להנדסה, עיצוב, תנאי שירות

all act as a kind of law

מתפקדים כולם כמו סוג של חוק

that shapes what we can and cannot do with our digital lives.

שמעצב את מה שמותר או אסור לנו לעשות בחיינו הדיגיטליים.

And their sovereignties,

והריבונויות שלהם,

cross-cutting, globally interlinked,

החופפות והמקושרות ביניהן גלובלית,

can in some ways

יכולות בדרכים מסוימות

challenge the sovereignties of nation-states

לקרוא תיגר על ריבונותן של מדינות

in very exciting ways,

בדרכים משמחות מאד,

but sometimes also act

אך לעתים גם לפעול

to project and extend it

כשלוחה וכהרחבה של ריבונות זאת,

at a time when control

בעידן שבו לשליטה

over what people can and cannot do

על מה שמותר או אסור לבני-אדם

with information

לעשות עם מידע

has more effect than ever

יש יותר השפעה יותר מאי-פעם

on the exercise of power

על השימוש בכוח

in our physical world.

בעולמנו הממשי.

After all, even the leader of the free world

אחרי הכל, אפילו מנהיג העולם החופשי

needs a little help from the sultan of Facebookistan

צריך קצת עזרה מהסולטן של פייסבוקיסטאן

if he wants to get reelected next year.

אם ברצונו להיבחר שוב בשנה הבאה.

And these platforms

והבמות האלה

were certainly very helpful

היו ללא ספק לעזר רב

to activists in Tunisia and Egypt

לפעילים בטוניס ובמצרים

this past spring and beyond.

באביב האחרון ולאחריו.

As Wael Ghonim,

כפי שוואהל גונים,

the Google-Egyptian-executive by day,

מנהל "גוגל מצרים" ביום,

secret-Facebook-activist by night,

ופעיל "פייסבוק" בלילה,

famously said to CNN

אמר כידוע לסי-אן-אן

after Mubarak stepped down,

אחרי שמובארק עזב את השלטון,

"If you want to liberate a society,

"אם רוצים לשחרר חברה כלשהי,

just give them the Internet."

צריך פשוט לתת להם אינטרנט."

But overthrowing a government is one thing

אבל הדחה של משטר היא דבר אחד

and building a stable democracy

ואילו בניית דמוקרטיה יציבה

is a bit more complicated.

היא עניין מעט יותר מורכב.

On the left there's a photo taken by an Egyptian activist

משמאל זו תמונה שצולמה ע"י פעיל מצרי

who was part of the storming

שלקח חלק בהשתלטות

of the Egyptian state security offices in March.

על משרדי הבטחון הלאומי המצרי במרץ.

And many of the agents

רבים מהסוכנים

shredded as many of the documents as they could

השמידו מסמכים רבים ככל שיכלו

and left them behind in piles.

והותירו אותם מאחוריהם בערימות.

But some of the files were left behind intact,

אבל חלק מהתיקים נותרו שלמים,

and activists, some of them,

והפעילים, כמה מהם,

found their own surveillance dossiers

מצאו את תיקי המעקב שלהם

full of transcripts of their email exchanges,

ושהיו מלאים בתמלילי תכתובות הדוא"ל שלהם,

their cellphone text message exchanges,

במסרוני הטלפונים הניידים שלהם,

even Skype conversations.

אפילו בשיחות "סקייפ".

And one activist actually found

ואחד הפעילים אפילו מצא

a contract from a Western company

חוזה של חברה מערבית

for the sale of surveillance technology

למכירת ציוד מעקב

to the Egyptian security forces.

לכוחות הבטחון המצריים.

And Egyptian activists are assuming

הפעילים המצריים סבורים

that these technologies for surveillance

שטכנולוגיות המעקב האלה

are still being used

נמצאות עדיין בשימוש

by the transitional authorities running the networks there.

ע"י רשויות המעבר שמנהלות שם את הרשתות.

And in Tunisia, censorship actually began to return in May --

ובטוניס, הצנזורה אף הופיעה מחדש במאי--

not nearly as extensively

לא באופן כה נרחב

as under President Ben Ali.

כמו בימי הנשיא בן עלי,

But you'll see here a blocked page

אבל כאן אפשר לראות עמוד שנחסם,

of what happens when you try to reach

וזה מה שקורה כשמנסים להגיע

certain Facebook pages and some other websites

לעמודי "פייסבוק" או דפי אינטרנט מסוימים

that the transitional authorities

שרשויות המעבר

have determined might incite violence.

החליטו שהם עלולים להסית לאלימות.

In protest over this,

במחאה על כך,

blogger Slim Amamou,

הבלוגר סלים אמאמו,

who had been jailed under Ben Ali

שנכלא בימי משטרו של בן עלי,

and then became part of the transitional government

והצטרף לממשלת המעבר

after the revolution,

אחרי המהפכה,

he resigned in protest from the cabinet.

התפטר במחאה מהקבינט.

But there's been a lot of debate in Tunisia

אבל היו הרבה דיונים בטוניס

about how to handle this kind of problem.

איך להתמודד עם בעיה מסוג זה.

In fact, on Twitter,

למעשה, ב"טוויטר",

there were a number of people who were supportive of the revolution

היו כמה אנשים מתומכי המהפכה

who said, "Well actually,

שאמרו, "האמת היא,

we do want democracy and free expression,

שאנו רוצים דמוקרטיה וחופש-ביטוי,

but there is some kinds of speech that need to be off-bounds

אבל יש דיבורים מסוימים שצריכים להיות מחוץ לתחום

because it's too violent and it might be destabilizing for our democracy.

כי הם אלימים מדי ועלולים לערער את הדמוקרטיה שלנו.

But the problem is,

אך הבעיה היא,

how do you decide who is in power to make these decisions

איך מחליטים למי יהיה הכוח לקבל החלטות כאלה

and how do you make sure

ואיך מוודאים

that they do not abuse their power?

שהכוח הזה לא ינוצל לרעה.

As Riadh Guerfali,

כפי שריאד גרפאלי,

the veteran digital activist from Tunisia,

פעיל הרשת הטוניסאי לשעבר,

remarked over this incident,

העיר בנוגע לתקרית הזאת,

"Before, things were simple:

"קודם הכל היה פשוט:

you had the good guys on one side and the bad guys on the other.

היו הטובים והיו הרעים.

Today, things are a lot more subtle."

היום יש הרבה יותר דקויות."

Welcome to democracy, our Tunisian and Egyptian friends.

ברוכים הבאים לדמוקרטיה, ידידינו הטוניסאים והמצרים.

The reality is

המציאות היא

that even in democratic societies today,

שאפילו בחברות הדמוקרטיות של היום,

we do not have good answers

אין לנו תשובות מספקות

for how you balance the need

לשאלה איך מאזנים בין הצורך

for security and law enforcement on one hand

בבטחון ובאכיפת החוק מחד,

and protection of civil liberties

ובין ההגנה על זכויות האזרח

and free speech on the other

וחופש הדיבור מאידך

in our digital networks.

ברשתות הדיגיטליות שלנו.

In fact, in the United States,

למעשה, בארה"ב,

whatever you may think of Julian Assange,

תהיה אשר תהיה דעתכם על ג'וליאן אסאנג':

even people who are not necessarily big fans of his

אפילו מי שאינם בהכרח מאוהדיו הגדולים

are very concerned about the way

מוטרדים מאד מהאופן

in which the United States government and some companies have handled Wikileaks.

שבו ממשל ארה"ב וחברות מסוימות התייחסו ל"ויקיליקס".

Amazon webhosting dropped Wikileaks as a customer

שירות אירוח האתרים של "אמזון" מחק את "ויקיליקס"

after receiving a complaint from U.S. Senator Joe Lieberman,

בעקבות תלונה של הסנטור ג'ו ליברמן,

despite the fact

חרף העובדה

that Wikileaks had not been charged,

ש"ויקיליקס" לא הואשם,

let alone convicted,

שלא לומר הורשע,

of any crime.

בפשע כלשהו.

So we assume

אז אנחנו מניחים

that the Internet is a border-busting technology.

שהאינטרנט הוא טכנולוגיה פורצת-גבולות.

This is a map of social networks worldwide,

זוהי מפה של הרשתות החברתיות הכלל-עולמיות,

and certainly Facebook has conquered much of the world --

וודאי ש"פייסבוק" תופסת חלק גדול מהעולם הזה--

which is either a good or a bad thing,

וזה טוב או רע,

depending on how you like

לפי איך שאוהבים

the way Facebook manages its service.

את הדרך בה "פייסבוק" מנהל את שירותיה.

But borders do persist

אבל ניצבים עדיין גבולות

in some parts of cyberspace.

בחלקים מסוימים של המרחב הוירטואלי.

In Brazil and Japan,

בברזיל וביפן,

it's for unique cultural and linguistic reasons.

זה מסיבות תרבותיות ולשוניות ייחודיות.

But if you look at China, Vietnam

אבל אם מסתכלים על סין, וייטנאם

and a number of the former Soviet states,

וכמה ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר,

what's happening there is more troubling.

מה שקורה שם הוא מטריד יותר.

You have a situation

מתקיים מצב

where the relationship between government

שבו היחסים בין הממשל

and local social networking companies

והחברות המקומיות של הרשתות החברתיות

is creating a situation

יוצרים מצב

where, effectively,

שבו, בפועל,

the empowering potential of these platforms

פוטנציאל ההעצמה של הבמות האלה

is being constrained

נתון ללחץ

because of these relationships

בגלל היחסים

between companies and government.

בין החברות לממשל.

Now in China,

כיום, בסין,

you have the "great firewall," as it's well-known,

ישנה "חומת האש הגדולה", כפי שהיא מוכרת ברבים,

that blocks Facebook

שחוסמת את "פייסבוק"

and Twitter and now Google+

ואת "טוויטר", וכעת גם את "גוגל פלוס"

and many of the other overseas websites.

ורבים מהאתרים בחו"ל.

And that's done in part with the help from Western technology.

וזה נעשה בחלקו בעזרת טכנולוגיה מערבית.

But that's only half of the story.

אבל זה רק חצי מן הסיפור.

The other part of the story

החצי השני של הסיפור

are requirements that the Chinese government places

הוא הדרישות שמציבה הממשלה הסינית

on all companies operating on the Chinese Internet,

בפני כל החברות שמפעילות את האינטרנט הסיני,

known as a system of self-discipline.

דרישות המכונות "מערכת של משמעת עצמית",

In plain English, that means censorship and surveillance

ובשפה פשוטה: צנזורה ומעקב

of their users.

על המשתמשים שלהן.

And this is a ceremony I actually attended in 2009

זהו טקס אמיתי שנכחתי בו ב-2009

where the Internet Society of China presented awards

שבו חברת האינטרנט של סין העניקה פרסים

to the top 20 Chinese companies

ל-20 החברות הסיניות הגדולות

that are best at exercising self-discipline --

שהיו הכי טובות ביישום משמעת עצמית--

i.e. policing their content.

כלומר, לפקח על התוכן שלהן.

And Robin Li, CEO of Baidu,

ורובין לי, מנכ"ל "באידו",

China's dominant search engine,

מנוע החיפוש העיקרי של סין,

was one of the recipients.

היה אחד הזוכים.

In Russia, they do not generally block the Internet

ברוסיה, בד"כ לא חוסמים את האינטרנט

and directly censor websites.

ומצנזרים אתרים באופן ישיר.

But this is a website called Rospil

אבל זהו אתר בשם "רוספיל"

that's an anti-corruption site.

שהוא אתר נגד שחיתות.

And earlier this year,

ומוקדם יותר השנה,

there was a troubling incident

היתה תקרית מטרידה

where people who had made donations to Rospil

שבה אנשים שתרמו ל"רוספיל"

through a payments processing system

באמצעות מערכת ניהול תרומות

called Yandex Money

בשם "יאנדקס מאני"

suddenly received threatening phone calls

קיבלו לפתע איומים טלפוניים

from members of a nationalist party

מחברי המפלגה הלאומנית,

who had obtained details

שהשיגו פרטים

about donors to Rospil

של תורמים ל"רוספיל"

through members of the security services

דרך חברים בשירותי הבטחון

who had somehow obtained this information

שהשיגו איכשהו את המידע הזה

from people at Yandex Money.

מאנשים ב"יאנדקס מאני".

This has a chilling effect

היתה לכך השפעה מצמררת

on people's ability to use the Internet

על יכולתם של בני-אדם לנצל את האינטרנט

to hold government accountable.

כדי לתבוע אחריות מהממשלה.

So we have a situation in the world today

אז כיום יש לנו בעולם מצב,

where in more and more countries

שבו ביותר ויותר ארצות

the relationship between citizens and governments

היחסים בין האזרח והממשל

is mediated through the Internet,

נעשים בתיווך האינטרנט.

which is comprised primarily

שמורכב בראש ובראשונה

of privately owned and operated services.

משירותים שמוחזקים ומופעלים בידיים פרטיות.

So the important question, I think,

ולדעתי, הסוגיה החשובה היא

is not this debate over whether the Internet

היא לא הדיון בשאלה האם האינטרנט

is going to help the good guys more than the bad guys.

יעזור לטובים יותר מאשר לרעים.

Of course, it's going to empower

ברור שהוא יעצים

whoever is most skilled at using the technology

את זה שמיומן יותר בשימוש בטכנולוגיה הזאת

and best understands the Internet

ומבין הכי טוב את האינטרנט

in comparison with whoever their adversary is.

לעומת יריבו, יהיה אשר יהיה.

The most urgent question we need to be asking today

השאלה הדחופה ביותר שעלינו לשאול כיום

is how do we make sure

היא איך להבטיח

that the Internet evolves

שהאינטרנט יתפתח

in a citizen-centric manner.

כשהאזרח במרכזו.

Because I think all of you will agree

כי נראה לי שכולכם תסכימו

that the only legitimate purpose of government

שמטרתו הלגיטימית היחידה של הממשל

is to serve citizens,

היא לשרת את האזרחים.

and I would argue

והייתי מוסיפה וטוענת

that the only legitimate purpose of technology

שהמטרה הלגיטימית היחידה של הטכנולוגיה

is to improve our lives,

היא לשפר את חיינו,

not to manipulate or enslave us.

ולא לתחמן ולשעבד אותנו.

So the question is,

אז השאלה היא,

we know how to hold government accountable.

אנו יודעים לדרוש אחריות מן הממשל.

We don't necessarily always do it very well,

לא תמיד אנו עושים זאת מספיק טוב,

but we have a sense of what the models are,

אך יש לנו תחושה מה המודלים,

politically and institutionally, to do that.

הפוליטיים והחוקתיים, לפיהם יש לעשות זאת.

How do you hold the sovereigns of cyberspace

איך נדרוש מריבוני המרחב הוירטואלי

accountable to the public interest

לקחת אחריות על האינטרנט הציבורי,

when most CEO's argue

כשמרבית המנכ"לים טוענים

that their main obligation

שהם מחוייבים קודם כל

is to maximize shareholder profit?

למרב את רווחי בעלי המניות?

And government regulation

והפיקוח הממשלתי

often isn't helping all that much.

לעתים קרובות אינו עוזר בהרבה.

You have situations, for instance, in France

יש מצבים, למשל בצרפת,

where president Sarkozy

שבהם הנשיא סרקוזי

tells the CEO's of Internet companies,

אומר למנכ"לי חברות האינטרנט,

"We're the only legitimate representatives

"אנו הנציגים הלגיטימיים היחידים

of the public interest."

של האינטרס הציבורי."

But then he goes and champions laws

ואז הוא הולך ומקדם חוקים

like the infamous "three-strikes" law

כמו "חוק 3 המכשלות" הנודע לשימצה

that would disconnect citizens from the Internet

שבכוחו לנתק אזרחים מהאינטרנט

for file sharing,

בגין שיתוף קבצים,

which has been condemned by the U.N. Special Rapporteur

מה שזכה לגינוי מצד מגיש הדוחות המיוחד של האו"ם

on Freedom of Expression

בנושא חופש הביטוי,

as being a disproportionate violation

כהפרה חסרת-פרופורציות

of citizens' right to communications,

של זכות האזרחים לתקשורת,

and has raised questions amongst civil society groups

והעלה שאלות בקרב קבוצות חברה אזרחית

about whether

בשאלה האם

some political representatives

נציגים פוליטיים מסוימים

are more interested in preserving

מעוניינים יותר לשמור על

the interests of the entertainment industry

האינטרסים של תעשיית הבידור

than they are in defending the rights of their citizens.

מאשר להגן על זכויות אזרחיהם.

And here in the United Kingdom

וגם כאן בבריטניה

there's also concern over

יש דאגה סביב

a law called the Digital Economy Act

חוק שקרוי "חוק הכלכלה הדיגיטלית"

that's placing more onus

שמטיל יותר אחריות

on private intermediaries

על גורמי-ביניים פרטיים

to police citizen behavior.

מבחינת הפיקוח על התנהגות האזרח.

So what we need to recognize

כך שעלינו להכיר בעובדה

is that if we want to have

שאם אנו מעוניינים

a citizen-centric Internet in the future,

בעתיד באינטרנט שהאזרח במרכזו,

we need a broader and more sustained

נחוצה לנו תנועה רחבה וממושכת יותר

Internet freedom movement.

לשמירת חופש האינטרנט.

After all, companies didn't stop polluting groundwater

אחרי הכל, החברות לא חדלו לזהם את מי התהום

as a matter of course,

כי חשבו שזה מובן מאליו,

or employing 10-year-olds as a matter of course,

או להעסיק ילדים בני 10 כי חשבו שזה מובן מאליו,

just because executives woke up one day

רק בגלל שהמנהלים התעוררו יום אחד

and decided it was the right thing to do.

והחליטו שזה מה שנכון לעשות.

It was the result of decades of sustained activism,

זו היתה תוצאה של עשרות שנים של פעילות מתמדת,

shareholder advocacy

בתמיכת בעלי המניות

and consumer advocacy.

ובתמיכת הצרכנים.

Similarly, governments don't enact

בדומה לכך, ממשלים אינן מחוקקים

intelligent environmental and labor laws

חוקי סביבה ועבודה נבונים

just because politicians wake up one day.

רק כי הפוליטיקאים מתעוררים יום אחד.

It's the result of very sustained and prolonged

זה נובע מהשקעה ארוכה וממושכת

political activism

בפעילות פוליטית

that you get the right regulations,

במטרה להשיג את החוקים הנכונים

and that you get the right corporate behavior.

ואת ההתנהגות התאגידית הנכונה.

We need to make the same approach

עלינו לנקוט באותה הגישה

with the Internet.

בנוגע לאינטרנט.

We also are going to need

נזדקק גם

political innovation.

לחדשנות פוליטית.

Eight hundred years ago, approximately,

לפני כ-800 שנה,

the barons of England decided

הברונים האנגליים החליטו

that the Divine Right of Kings

שכל נושא המלוכה בחסד עליון

was no longer working for them so well,

כבר לא הכי מתאים להם,

and they forced King John

והם אילצו את המלך ג'ון

to sign the Magna Carta,

לחתום על ה"מגנה כרטה",

which recognized

שהכירה בכך

that even the king

שאפילו המלך,

who claimed to have divine rule

שטען לזכותו האלוהית למשול,

still had to abide by a basic set of rules.

עדיין חייב לציית למערכת חוקי יסוד.

This set off a cycle

זה חולל תקופה

of what we can call political innovation,

של מה שנוכל לכנות חדשנות פוליטית,

which led eventually to the idea of consent of the governed --

שהולידה לבסוף את הרעיון של הסכמת הנשלטים--

which was implemented for the first time

רעיון שיושם לראשונה

by that radical revolutionary government

ע"י הממשל הרדיקלי והמהפכני

in America across the pond.

באמריקה שמעבר לים.

So now we need to figure out

אז כעת עלינו למצוא

how to build consent of the networked.

איך ליצור את הסכמת המתוקשרים

And what does that look like?

ואיך זה ייראה?

At the moment, we still don't know.

לפי שעה איננו יודעים.

But it's going to require innovation

אבל זה ידרוש חדשנות

that's not only going to need

וזו תצטרך לא רק

to focus on politics,

להתמקד בפוליטיקה,

on geopolitics,

בגיאופוליטיקה,

but it's also going to need

אלא תצטרך גם

to deal with questions

להתמודד עם סוגיות

of business management, investor behavior,

של ניהול עיסקי, התנהגות משקיעים,

consumer choice

בחירת הצרכנים

and even software design and engineering.

ואפילו עיצוב ובניית התוכנה.

Each and every one of us has a vital part to play

על כל אחד ואחד מאיתנו למלא תפקיד חיוני

in building the kind of world

בבניית אותו עולם

in which government and technology

שבו הממשל והטכנולוגיה

serve the world's people and not the other way around.

משרתים את תושבי העולם, ולא להיפך.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]