Fighting with non-violence | Scilla Elworthy

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Orr Schlesinger מבקר: Sigal Tifferet

In half a century of trying to help prevent wars,

בחצי מאה שבה אני מנסה לעזור למנוע מלחמות,

there's one question that never leaves me:

ישנה שאלה אחת שלא מרפה ממני:

How do we deal with extreme violence

כיצד מתמודדים עם אלימות קיצונית

without using force in return?

ללא שימוש בכח?

When you're faced with brutality,

כאשר ניצבים אל מול ברוטליות,

whether it's a child facing a bully on a playground

אם זה ילד הניצב מול בריון בגן המשחקים

or domestic violence --

או אלימות בבית --

or, on the streets of Syria today,

או ברחובות סוריה כיום,

facing tanks and shrapnel,

כאשר ניצבים אל מול טנקים ופגזי רסס,

what's the most effective thing to do?

מה הדבר האפקטיבי ביותר שאפשר לעשות?

Fight back? Give in?

להילחם בחזרה? להיכנע?

Use more force?

להשתמש ביותר כח?

This question: "How do I deal with a bully

השאלה הזו: "כיצד אני מתמודדת עם בריון

without becoming a thug in return?"

בלי להפוך לאחד כזה בעצמי?"

has been with me ever since I was a child.

ליוותה אותי מאז שהייתי ילדה.

I remember I was about 13,

אני זוכרת שכשהייתי בת 13 בערך,

glued to a grainy black and white television in my parents' living room

הייתי דבוקה לטלוויזיה משובשת בשחור-לבן בסלון של הוריי

as Soviet tanks rolled into Budapest,

כאשר טנקים סובייטים נכנסו לבודפשט,

and kids not much older than me

וילדים שלא מבוגרים בהרבה ממני

were throwing themselves at the tanks

התעמתו עם הטנקים

and getting mown down.

שהרגו אותם ללא קושי.

And I rushed upstairs and started packing my suitcase.

ואני רצתי במעלה המדרגות והתחלתי לארוז את המזוודה שלי.

And my mother came up and said, "What on Earth are you doing?"

אמא שלי באה אלי ואמרה, "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?"

And I said, "I'm going to Budapest."

ועניתי לה: "אני נוסעת לבודפשט."

And she said, "What on Earth for?"

והיא שאלה אותי, "למה בדיוק?"

And I said, "Kids are getting killed there.

עניתי לה: "ילדים נהרגים שם.

There's something terrible happening."

משהו נורא קורה."

And she said, "Don't be so silly."

והיא אמרה לי, "אל תתנהגי בטפשות."

And I started to cry.

ואני התחלתי לבכות.

And she got it, she said,

כשהיא ראתה זאת היא אמרה,

"Okay, I see it's serious.

"אוקיי, אני רואה שזה רציני.

You're much too young to help.

את צעירה מדיי בשביל לעזור.

You need training. I'll help you.

את צריכה הכשרה. אני אעזור לך.

But just unpack your suitcase."

אבל תפרקי את המזוודה שלך."

And so I got some training

אז הלכתי לקבל הכשרה

and went and worked in Africa during most of my 20s.

ולאחר מכן עבדתי באפריקה במשך רוב העשור השלישי לחיי.

But I realized that what I really needed to know

אבל הבנתי שמה שבאמת הייתי צריכה לדעת

I couldn't get from training courses.

לא יכולתי להשיג בקורסי הכשרה.

I wanted to understand

רציתי להבין

how violence, how oppression, works.

כיצד אלימות ודיכוי עובדים.

And what I've discovered since is this:

וזה מה שגיליתי מאז:

Bullies use violence in three ways.

בריונים משתמשים באלימות בשלוש דרכים.

They use political violence to intimidate,

הם משתמשים באלימות פוליטית כדי לאיים ולהפחיד,

physical violence to terrorize

משתמשים באלימות פיזית כדי להטיל מורא

and mental or emotional violence to undermine.

ואלימות נפשית או רגשית על מנת לערער ולהחליש.

And only very rarely in very few cases

ורק לעיתים נדירות במקרים מעטים

does it work to use more violence.

שימוש ביותר אלימות אכן עובד.

Nelson Mandela went to jail believing in violence,

נלסון מנדלה נכנס לכלא כאשר הוא מאמין באלימות,

and 27 years later

ו-27 שנים מאוחר יותר

he and his colleagues

הוא וחבריו לדרך

had slowly and carefully

לאט ובזהירות

honed the skills, the incredible skills, that they needed

השחיזו את המיומנויות המדהימות, שהם היו צריכים

to turn one of the most vicious governments the world has known

על מנת להפוך את אחד המשטרים הנוראיים שהיו אי פעם

into a democracy.

לדמוקרטיה.

And they did it in a total devotion to non-violence.

הם עשו זאת במחוייבות מלאה לאי שימוש באלימות.

They realized that using force against force

הם הבינו שהשימוש בכח כתגובה לכח

doesn't work.

איננו עובד.

So what does work?

אז מה כן עובד?

Over time I've collected about a half-dozen methods

לאורך הזמן אספתי כחצי תריסר שיטות

that do work -- of course there are many more --

שכן עובדות -- כמובן שישנן עוד רבות --

that do work and that are effective.

שעובדות והן אפקטיביות.

And the first is

הראשונה היא

that the change that has to take place

שהשינוי שצריך לקרות

has to take place here, inside me.

צריך לקרות כאן, בתוכי.

It's my response, my attitude, to oppression

זו התגובה שלי, הגישה שלי, לדיכוי

that I've got control over,

שעליה יש לי שליטה,

and that I can do something about.

ובנוגע אליה יש לי מה לעשות.

And what I need to develop is self-knowledge to do that.

ומה שאני צריכה לפתח זה מודעות עצמית על מנת לעשות זאת.

That means I need to know how I tick,

זאת אומרת שאני צריכה לדעת כיצד אני פועלת,

when I collapse,

מתי אני קורסת,

where my formidable points are,

היכן הנקודות שקשה לי להתמודד איתן,

where my weaker points are.

היכן הנקודות החלשות שלי.

When do I give in?

מתי אני מוותרת?

What will I stand up for?

למען מה אני מוכנה להילחם?

And meditation or self-inspection

התבוננות פנימית וביקורת עצמית

is one of the ways -- again it's not the only one --

הן אחת הדרכים -- זו לא היחידה --

it's one of the ways

זו אחת הדרכים

of gaining this kind of inner power.

להשגת כח פנימי מסוג זה.

And my heroine here -- like Satish's --

והגיבורה שלי כאן -- כמו של סטיש --

is Aung San Suu Kyi in Burma.

היא אונג סאן סו צ'י בבורמה.

She was leading a group of students

היא הובילה קבוצת סטודנטים

on a protest in the streets of Rangoon.

במחאה ברחובות רנגון.

They came around a corner faced with a row of machine guns.

הם מצאו את עצמם ניצבים אל מול שורה של מכונות ירייה

And she realized straight away

והיא ישר הבינה

that the soldiers with their fingers shaking on the triggers

שהחיילים שהיו שם, עם אצבעות רועדות על ההדק

were more scared than the student protesters behind her.

היו מפוחדים יותר מאשר הסטודנטים המוחים שהיו מאחוריה.

But she told the students to sit down.

אבל היא אמרה לסטודנטים לשבת במקומם.

And she walked forward with such calm and such clarity

והיא צעדה קדימה עם כזה רוגע ובהירות

and such total lack of fear

ולגמרי ללא פחד,

that she could walk right up to the first gun,

שהיא פשוט יכלה ללכת עד מכונת הירייה הראשונה,

put her hand on it and lower it.

לשים את ידה עליה ולהוריד אותה לכוון הרצפה.

And no one got killed.

ואף אחד לא נהרג.

So that's what the mastery of fear can do --

זה מה ששליטה על הפחד יכולה לעשות --

not only faced with machine guns,

לא רק כאשר ניצבים אל מול מכונות ירייה,

but if you meet a knife fight in the street.

גם אם נקלעים לקטטה עם סכינים ברחוב.

But we have to practice.

אבל אנחנו צריכים להתאמן.

So what about our fear?

מה בנוגע לפחד שלנו?

I have a little mantra.

יש לי מנטרה קטנה.

My fear grows fat

הפחד שלי הולך ומשמין

on the energy I feed it.

מאנרגיה שאני מאכילה אותו.

And if it grows very big

ואם הוא גדל עד מאוד

it probably happens.

זה כנראה קורה.

So we all know the three o'clock in the morning syndrome,

כולנו מכירים את סינדרום שלוש בבוקר,

when something you've been worrying about wakes you up --

כאשר משהו שמדאיג אתכם גורם לכם להתעורר --

I see a lot of people --

אני רואה המון אנשים --

and for an hour you toss and turn,

ושעה שלמה אתם מתהפכים מצד לצד,

it gets worse and worse,

זה הופך ליותר ויותר גרוע,

and by four o'clock you're pinned to the pillow

ובשעה ארבע אתם דבוקים לכרית

by a monster this big.

בגלל מפלצת ענקית.

The only thing to do

הדבר היחיד לעשות

is to get up, make a cup of tea

הוא לקום, להכין כוס תה

and sit down with the fear like a child beside you.

ולשבת עם הפחד ליידכם כאילו היה ילד.

You're the adult.

אתם המבוגר.

The fear is the child.

הפחד הוא הילד.

And you talk to the fear

ואתם מדברים אל הפחד

and you ask it what it wants, what it needs.

ואתם שואלים אותו מה הוא רוצה, מה הוא צריך.

How can this be made better?

כיצד ניתן לשפר את המצב?

How can the child feel stronger?

כיצד הילד ירגיש חזק יותר?

And you make a plan.

ואתם בונים תכנית.

And you say, "Okay, now we're going back to sleep.

ואתם אומרים, "אוקיי, עכשיו אנו חוזרים לישון.

Half-past seven, we're getting up and that's what we're going to do."

שבע וחצי, אנחנו קמים וזה מה שאנחנו צריכים לעשות."

I had one of these 3 a.m. episodes on Sunday --

חוויתי אחת מהחוויות האלה של 3 בבוקר ביום ראשון --

paralyzed with fear at coming to talk to you.

משותקת מפחד מהמחשבה לבוא לדבר אליכם.

(Laughter)

(צחוק)

So I did the thing.

אז עשיתי את זה.

I got up, made the cup of tea, sat down with it, did it all

התעוררתי, הכנתי כוס תה, ישבתי איתה, עשיתי הכל

and I'm here -- still partly paralyzed, but I'm here.

והנה אני כאן -- עדיין משותקת בחלקי, אבל אני כאן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So that's fear. What about anger?

אז זה פחד. מה בנוגע לכעס?

Wherever there is injustice there's anger.

בכל מקום שיש אי צדק, יש כעס.

But anger is like gasoline,

אבל כעס הוא כמו בנזין,

and if you spray it around and somebody lights a match,

ואם אתה מפזר אותו מסביב ומישהו מדליק גפרור,

you've got an inferno.

נוצרת אש ענקית.

But anger as an engine -- in an engine -- is powerful.

אבל כעס כמנוע -- במנוע -- הוא בעל כח אדיר.

If we can put our anger inside an engine,

אם היינו יכולים לשים את הכעס שלנו במנוע,

it can drive us forward,

הוא היה מניע אותנו קדימה,

it can get us through the dreadful moments

הוא יכול להעביר אותנו דרך הרגעים הקשים

and it can give us real inner power.

ויכול להעניק לנו כח פנימי אמיתי.

And I learned this in my work

למדתי את זה בעבודה שלי

with nuclear weapon policy-makers.

עם קובעי מדיניות בנושא נשק גרעיני.

Because at the beginning I was so outraged

כיוון שבהתחלה כל כך כעסתי

at the dangers they were exposing us to

על הסכנות אליהן הם חושפים אותנו

that I just wanted to argue and blame and make them wrong.

שרק רציתי להתווכח איתם, להאשים אותם ולהעמיד אותם על טעותם.

Totally ineffective.

לגמרי לא יעיל.

In order to develop a dialogue for change

על מנת לפתח דיאלוג לשינוי

we have to deal with our anger.

עלינו להתמודד עם הכעס שלנו.

It's okay to be angry with the thing --

זה בסדר לכעוס על הדבר --

the nuclear weapons in this case --

נשק גרעיני במקרה הזה --

but it is hopeless to be angry with the people.

אבל זה חסר תועלת לכעוס על אנשים.

They are human beings just like us.

הם בני אדם בדיוק כמונו.

And they're doing what they think is best.

והם עושים מה שהם חושבים לנכון.

And that's the basis on which we have to talk with them.

וזה הבסיס שממנו אנו באים לדבר איתם.

So that's the third one, anger.

זה הדבר השלישי, כעס.

And it brings me to the crux

וזה מביא אותי לעיקר

of what's going on, or what I perceive as going on,

של מה שקורה, או מה שאני תופסת כקורה מסביבי,

in the world today,

בעולם היום,

which is that last century was top-down power.

שבמאה האחרונה היה מנוהל מלמעלה.

It was still governments telling people what to do.

עדיין ממשלות אמרו לאנשים מה לעשות.

This century there's a shift.

במאה הזאת יש שינוי.

It's bottom-up or grassroots power.

הכח בא מלמטה, מהשורשים.

It's like mushrooms coming through concrete.

זה כמו פטריות שיוצאות מתוך בטון.

It's people joining up with people, as Bundy just said, miles away

זה אנשים שמתאגדים יחדיו, כמו שבאנדי בדיוק אמר, ממרחק רב

to bring about change.

על מנת להביא לשינוי.

And Peace Direct spotted quite early on

וארגון "שלום ישיר" הבין דיי מוקדם

that local people in areas of very hot conflict

שהמקומיים באזורים בהם ישנו עימות פעיל

know what to do.

יודעים מה צריך לעשות.

They know best what to do.

הם יודעים הכי טוב מה צריך לעשות.

So Peace Direct gets behind them to do that.

אז "שלום ישיר" עומד מאחוריהם על מנת להוציא את זה לפועל.

And the kind of thing they're doing

וסוג הדברים שהם עושים

is demobilizing militias,

הוא פירוק מיליציות,

rebuilding economies,

בניה מחדש של הכלכלה,

resettling refugees,

יישוב מחדש של פליטים,

even liberating child soldiers.

ואפילו שחרור של ילדים-חיילים.

And they have to risk their lives almost every day

והם צריכים לסכן את חייהם כמעט בכל יום

to do this.

על מנת לעשות זאת.

And what they've realized

ומה שהם הבינו

is that using violence in the situations they operate in

הוא שהשימוש באלימות בעימותים בהם הם פועלים

is not only less humane,

הוא לא רק פחות הומאני,

but it's less effective

אלא גם פחות יעיל

than using methods that connect people with people, that rebuild.

מאשר שימוש בשיטות שמחברות בין אנשים, שבונות מחדש.

And I think that the U.S. military

אני חושבת שצבא ארצות הברית

is finally beginning to get this.

סוף סוף מתחיל להבין את זה.

Up to now their counter-terrorism policy

עד עכשיו המדיניות שלהם ללוחמה בטרור

has been to kill insurgents at almost any cost,

היתה להרוג מורדים כמעט בכל מחיר,

and if civilians get in the way,

ואם אזרחים היו עומדים בדרך,

that's written as "collateral damage."

זה נקרא "נזק היקפי".

And this is so infuriating and humiliating

וזה כל כך מרגיז ומשפיל

for the population of Afghanistan,

בשביל האוכלוסיה באפגניסטן,

that it makes the recruitment for al-Qaeda very easy,

שזה הופך את הגיוס לאל-קאעידה למאוד פשוט,

when people are so disgusted by, for example,

כאשר אנשים כל כך נגעלים, לדוגמה,

the burning of the Koran.

מהשריפה של הקוראן.

So the training of the troops has to change.

אז האימון של החיילים צריך להשתנות.

And I think there are signs that it is beginning to change.

ואני חושבת שישנם סימנים שהשינוי כבר מתחיל.

The British military have always been much better at this.

הצבא הבריטי תמיד היה טוב יותר בזה.

But there is one magnificent example for them to take their cue from,

אבל ישנה דוגמא מדהימה שהם יכולים ללמוד ממנה,

and that's a brilliant U.S. lieutenant colonel

סגן אלוף מבריק מצבא ארה"ב

called Chris Hughes.

ששמו כריס יוז.

And he was leading his men down the streets of Najaf --

והוא הוביל את אנשיו ברחובות נג'אף --

in Iraq actually --

למעשה בעיראק --

and suddenly people were pouring out of the houses on either side of the road,

ואנשים החלו לצאת פתאום מהבתים משני צידי הרחוב,

screaming, yelling, furiously angry,

צועקים, זועקים, רותחים מזעם,

and surrounded these very young troops who were completely terrified,

והם הקיפו את החיילים הצעירים הללו, שהיו מתים מפחד,

didn't know what was going on, couldn't speak Arabic.

שלא ידעו מה קורה, לא יכלו לדבר ערבית.

And Chris Hughes strode into the middle of the throng

כאשר כריס יוז פסע למרכז ההמון

with his weapon above his head, pointing at the ground,

עם הנשק מעל ראשו, מצביע על הקרקע,

and he said, "Kneel."

והוא אמר, "כרעו ברך".

And these huge soldiers

והחיילים הענקים הללו

with their backpacks and their body armor,

עם התיקים ואפוד הקרב שלהם,

wobbled to the ground.

התנודדו אל האדמה.

And complete silence fell.

ואז השתררה דממה.

And after about two minutes,

ואחרי בערך שתי דקות,

everybody moved aside and went home.

כולם התפזרו בחזרה לבתיהם.

Now that to me is wisdom in action.

בשבילי זו תבונה בפעולה.

In the moment, that's what he did.

בהחלטה של רגע, זה מה שהוא עשה.

And it's happening everywhere now.

וזה קורה בכל מקום עכשיו.

You don't believe me?

אתם לא מאמינים לי?

Have you asked yourselves

האם שאלתם את עצמכם

why and how so many dictatorships have collapsed

למה ואיך כל כך הרבה דיקטטורות קרסו

over the last 30 years?

במהלך שלושים השנים האחרונות?

Dictatorships in Czechoslovakia, East Germany,

דיקטטורות בצ'כוסלובקיה, מזרח גרמניה,

Estonia, Latvia, Lithuania,

אסטוניה, לטביה, ליטא,

Mali, Madagascar,

מאלי, מדגסקר,

Poland, the Philippines,

פולין, הפיליפינים,

Serbia, Slovenia, I could go on,

סרביה, סלובניה, אני יכולה להמשיך,

and now Tunisia and Egypt.

עכשיו גם תוניסיה ומצרים.

And this hasn't just happened.

זה לא קרה סתם.

A lot of it is due to a book

הרבה מזה בגלל ספר

written by an 80-year-old man in Boston, Gene Sharp.

שנכתב על ידי אדם בן 80 בבוסטון, ג'ין שארפ.

He wrote a book called "From Dictatorship to Democracy"

הוא כתב ספר שנקרא "מדיקטטורה לדמוקרטיה"

with 81 methodologies for non-violent resistance.

שבו יש 81 דרכי פעולה להתנגדות לא אלימה.

And it's been translated into 26 languages.

הספר תורגם ל 26 שפות.

It's flown around the world.

הוא הופץ ברחבי העולם.

And it's being used by young people and older people everywhere,

ונעשה בו שימוש על ידי צעירים ומבוגרים בכל מקום,

because it works and it's effective.

בגלל שהוא עובד והוא אפקטיבי.

So this is what gives me hope --

זה מה שנותן לי תקווה --

not just hope, this is what makes me feel very positive right now.

לא רק תקווה, זה מה שגורם לי להרגיש מאוד חיובית כרגע.

Because finally human beings are getting it.

כיוון שסוף סוף בני האדם קולטים את זה.

We're getting practical, doable methodologies

אנחנו הופכים למעשיים, משתמשים בשיטות ברות ביצוע

to answer my question:

על מנת לענות על השאלה שלי:

How do we deal with a bully without becoming a thug?

כיצד מתמודדים עם בריון בלי להפוך לאחד כזה?

We're using the kind of skills that I've outlined:

אנו משתמשים ביכולות אותן פירטתי:

inner power -- the development of inner power -- through self-knowledge,

כח פנימי -- פיתוח של כח פנימי -- דרך מודעות עצמית,

recognizing and working with our fear,

הכרה ועמידה אל מול הפחד שלנו,

using anger as a fuel,

שימוש בכעס כדלק,

cooperating with others,

שיתוף פעולה עם אחרים,

banding together with others,

התאגדות עם אנשים אחרים,

courage,

אומץ,

and most importantly, commitment to active non-violence.

והכי חשוב, מחוייבות לפעול בצורה לא אלימה.

Now I don't just believe in non-violence.

אני לא מאמינה רק באי-אלימות.

I don't have to believe in it.

אני אינני צריכה להאמין בזה.

I see evidence everywhere of how it works.

אני רואה הוכחות כיצד זה עובד בכל מקום.

And I see that we, ordinary people,

ואני רואה שאנחנו, אנשים פשוטים,

can do what Aung San Suu Kyi and Ghandi and Mandela did.

יכולים לעשות את מה שאונג סאן סו צ'י, גאנדי ומנדלה עשו.

We can bring to an end

אנחנו יכולים לסיים

the bloodiest century that humanity has ever known.

את המאה המדממת ביותר שידעה האנושות.

And we can organize to overcome oppression

אנחנו יכולים להתארגן על מנת להתגבר על הדיכוי

by opening our hearts

על ידי כך שנפתח את הלב

as well as strengthening this incredible resolve.

כמו גם שנחזק את הנחישות המדהימה הזו.

And this open-heartedness is exactly what I've experienced

פתיחות לב כזו היא בדיוק מה שחוויתי

in the entire organization of this gathering since I got here yesterday.

בכל הארגון שאחראי על הכנס הזה, מאז שהגעתי לכאן אתמול.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)