Understanding the rise of China | Martin Jacques

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: Ido Dekkers

The world is changing

העולם משתנה

with really remarkable speed.

במהירות יוצאת דופן.

If you look at the chart at the top here,

אם תביטו בתרשים שנמצא כאן למעלה,

you'll see that in 2025,

תראו שבשנת 2025,

these Goldman Sachs projections

תחזיות גולדמן-סאקס שלפניכם

suggest that the Chinese economy

מציעות שהכלכלה הסינית

will be almost the same size as the American economy.

תהיה כמעט זהה בגודלה לכלכלה האמריקנית.

And if you look at the chart

ואם תביטו בתרשים

for 2050,

עבור 2050

it's projected that the Chinese economy

צפוי שהכלכלה הסינית

will be twice the size of the American economy,

תהיה כפולה בגודלה ממקבילתה האמריקנית,

and the Indian economy will be almost the same size

והכלכלה ההודית, תהיה כמעט בגודל

as the American economy.

הכלכלה האמריקאית.

And we should bear in mind here

ועלינו לזכור בנקודה זו,

that these projections were drawn up

שתחזיות אלו נוצרו

before the Western financial crisis.

לפני המשבר בכלכלה המערבית.

A couple of weeks ago,

לפני שבועיים,

I was looking at the latest projection

עיינתי בתחזיות האחרונות

by BNP Paribas

שפורסמו ע"י BNP Paribas

for when China

שמנסות לחזות מתי כלכלת סין

will have a larger economy

תעבור בגודלה

than the United States.

את הכלכלה האמריקנית.

Goldman Sachs projected 2027.

גולדמן סאקס צופים שזה יתרחש ב- 2027

The post-crisis projection

התחזיות המעודכנות לאחר המשבר

is 2020.

צופות שזה יקרה ב-2020.

That's just a decade away.

זה בסך הכל עשור מהיום.

China is going to change the world

סין הולכת לשנות את העולם

in two fundamental respects.

בשני מובנים מהותיים.

First of all,

ראשית,

it's a huge developing country

זו מדינה מתפתחת ענקית

with a population of 1.3 billion people,

עם אוכלוסייה של 1.3 מיליארד אנשים,

which has been growing for over 30 years

שלא הפסיקה לגדול ב- 30 השנים האחרונות.

at around 10 percent a year.

בערך, ב-10 אחוזים בכל שנה.

And within a decade,

ובתוך עשור,

it will have the largest economy in the world.

סין תהיה בעלת הכלכלה הגדולה בעולם.

Never before in the modern era

מעולם בתולדות העידן המודרני

has the largest economy in the world

לא התרחש מצב, שהכלכלה הגדולה בעולם

been that of a developing country,

תהיה זו של מדינה מתפתחת,

rather than a developed country.

ולא של מדינה מפותחת.

Secondly,

שנית,

for the first time in the modern era,

לראשונה בתולדות העידן המודרני,

the dominant country in the world --

המדינה הדומיננטית בעולם

which I think is what China will become --

שלדעתי, סין עתידה להיות,

will be not from the West

לא תהיה מדינה מערבית

and from very, very different civilizational roots.

וכן תהיה בעלת שורשי תרבות שונים לחלטין.

Now, I know it's a widespread assumption in the West

אני יודע שזו סברה רווחת במערב

that as countries modernize,

שכאשר מדינות הופכות מודרניות יותר,

they also westernize.

הן גם הופכות מערביות יותר.

This is an illusion.

זוהי אשלייה.

It's an assumption that modernity

ישנה הנחה שקידמה

is a product simply of competition, markets and technology.

היא תוצאה של ישירה של תחרות, שוק חופשי וטכנולוגיה.

It is not. It is also shaped equally

ובכן, היא לא; הקידמה מעוצבת בצורה שווה

by history and culture.

גם על ידי היסטוריה ותרבות.

China is not like the West,

סין היא לא כמו המערב,

and it will not become like the West.

והיא לא תהפוך להיות מערבית.

It will remain in very fundamental respects

סין תישאר, במובנים הבסיסיים ביותר

very different.

שונה מאוד.

Now the big question here is obviously,

אם כן, השאלה הגדולה ברורה,

how do we make sense of China?

איך אנו מבינים את סין?

How do we try to understand what China is?

איך אנו מנסים להבין את שהיא סין?

And the problem we have in the West at the moment, by and large,

והבעיה הגורפת שישנה כרגע במערב,

is that the conventional approach

היא שהגישה המסורתית

is that we understand it really in Western terms,

מאפשרת לנו להבין במונחים מערביים

using Western ideas.

ובשימוש ברעיונות מערביים.

We can't.

זוהי סתירה מעצם הגדרתה.

Now I want to offer you

ברצוני להציע לכם

three building blocks

שלוש אבני בניין

for trying to understand what China is like,

שיסייעו לנו לנסות להבין מהי סין

just as a beginning.

רק כנקודת התחלה.

The first is this:

נתחיל מהעובדה

that China is not really a nation-state.

שסין איננה באמת מדינת לאום.

Okay, it's called itself a nation-state

אז נכון, היא קוראת לעצמה מדינת לאום

for the last hundred years,

כבר מאה שנים.

but everyone who knows anything about China

אך כל מי שיודע דבר או שניים על סין

knows it's a lot older than this.

יודע שזהו סיפור עתיק מכך.

This was what China looked like with the victory of the Qin Dynasty

כך נראו גבולותיה של סין לאחר נצחונה של שושלת צ'ין

in 221 B.C. at the end of the warring-state period --

בשנת 221 לפני הספירה, בסוף תקופת המדינות הלוחמות -

the birth of modern China.

לידת סין המודרנית.

And you can see it against the boundaries of modern China.

וניתן לראותה לעומת גבולות סין בת זמננו.

Or immediately afterward, the Han Dynasty,

או מיד לאחריה, שושלת האן,

still 2,000 years ago.

כל זה, לפני 2000 שנים.

And you can see already it occupies

וכבר ניתן לראות שהיא חולשת

most of what we now know as Eastern China,

על מרבית ממה שמוכר היום כמזרח סין,

which is where the vast majority of Chinese lived then

שמאכלס את מרבית אוכלוסיית סין

and live now.

בעבר ובהווה.

Now what is extraordinary about this

מה שיוצא דופן לגבי זה,

is, what gives China its sense of being China,

הוא שמה שנותן לסין את תחושת היותה סין,

what gives the Chinese

מה שנותן לסינים

the sense of what it is to be Chinese,

את הזהות שלהם כסינים,

comes not from the last hundred years,

לא מגיע מחלון זמן של מאות שנים

not from the nation-state period,

לא מתקופת מדינת הלאום,

which is what happened in the West,

כפי שהתרחש במערב,

but from the period, if you like,

אלא, אם תרצו,

of the civilization-state.

מתקופתה כמדינת ציוויליזציה.

I'm thinking here, for example,

אני חושב, שדוגמאות לכך ניתן לראות,

of customs like ancestral worship,

במנהגים כמו פולחן האבות הקדמונים,

of a very distinctive notion of the state,

וכמו תפיסה מוגדרת מאוד של המדינה,

likewise, a very distinctive notion of the family,

ובצורה דומה, תפיסה מגובשת היטב של המשפחה,

social relationships like guanxi,

קשרים חברתיים כגון גנוקסי,

Confucian values and so on.

ערכים קונפיוציים וכך הלאה.

These are all things that come

כל אלה, מקורם

from the period of the civilization-state.

מתקופת מדינת הציוויליזציה.

In other words, China, unlike the Western states and most countries in the world,

במילים אחרות, סין, בשונה ממדינות מערביות ומרוב מדינות העולם,

is shaped by its sense of civilization,

מעוצבת על ידי תחושה של ציוויליזציה,

its existence as a civilization-state,

קיומה כמדינת ציוויליזציה

rather than as a nation-state.

ולא כמדינת לאום.

And there's one other thing to add to this, and that is this:

ויש דבר אחד להוסיף על כך, והוא:

Of course we know China's big, huge,

ובכן, אנחנו יודעים שסין גדולה, עצומה.

demographically and geographically,

דמוגרפית וגיאוגרפית,

with a population of 1.3 billion people.

עם אוכלוסייה של 1.3 מיליארד אנשים.

What we often aren't really aware of

מה שאנחנו פחות ערים אליו

is the fact

היא העובדה

that China is extremely diverse

שסין היא מאוד מגוונת

and very pluralistic,

ומאוד פלורליסטית,

and in many ways very decentralized.

ובמובנים רבים, מאוד מבוזרת.

You can't run a place on this scale simply from Beijing,

אתה לא יכול לנהל בקנה מידה כזה מבייג'ינג.

even though we think this to be the case.

למרות שאנו סבורים שזהו המצב.

It's never been the case.

זה מעולם לא היה כך.

So this is China, a civilization-state,

אז זוהי סין, מדינת ציוויליזציה,

rather than a nation-state.

ולא מדינת לאום.

And what does it mean?

ומה המשמעות של כל זה?

Well, I think it has all sorts of profound implications.

ובכן, אני מאמין שיש לכך השפעות מגוונות ומרחיקות לכת.

I'll give you two quick ones.

אני אדגים שניים בקצרה.

The first is that

הראשון הוא

the most important political value for the Chinese

הערך הפוליטי הראשון במעלה עבור הסינים

is unity,

הוא האחדות.

is the maintenance

הוא התחזוקה

of Chinese civilization.

של הציוויליזציה הסינית.

You know, 2,000 years ago, Europe:

אתם יודעים, לפני 2000 שנים, אירופה:

breakdown -- the fragmentation of the Holy Roman Empire.

התמוטטות - פירוקה של האימפריה הרומית.

It divided, and it's remained divided ever since.

היא פולגה, ונשארה מפולגת מאז ועד היום.

China, over the same time period,

סין, באותו פרק זמן,

went in exactly the opposite direction,

הלכה בדיוק בכיוון ההפוך,

very painfully holding this huge civilization,

ובצורה מלאת כאב, החזיקה את הציוויליזציה האדירה הזו,

civilization-state, together.

כמדינת ציוויליזציה מאוחדת.

The second

הדוגמה השנייה

is maybe more prosaic,

היא אולי יותר פרוזאית,

which is Hong Kong.

והיא הונג-קונג.

Do you remember the handover of Hong Kong

האם אתם זוכרים את ההעברה של הונג קונג,

by Britain to China in 1997?

על ידי בריטניה בשנת 1997?

You may remember

ייתכן ואתם זוכרים

what the Chinese constitutional proposition was.

מה ההצעה החוקתית הסינית הייתה?

One country, two systems.

מדינה אחת, שתי מערכות שלטון.

And I'll lay a wager

ואני מוכן להמר,

that barely anyone in the West believed them.

שכמעט איש במערב לא האמין להם.

"Window dressing.

"דיבורים של "חלון ראווה".

When China gets its hands on Hong Kong,

כשסין תניח את ידיה על הונג קונג

that won't be the case."

זה לא יהיה המצב".

Thirteen years on,

ועכשיו, כעבור 13 שנים,

the political and legal system in Hong Kong

המערכת הפוליטית והמשפטית בהונג קונג

is as different now as it was in 1997.

שונה כפי שהייתה ב-1997.

We were wrong. Why were we wrong?

טעינו. ומדוע טעינו?

We were wrong because we thought, naturally enough,

טעינו כיוון שחשבנו, בצורה מתקבלת על הדעת,

in nation-state ways.

בדרך מחשבה של מדינת לאום.

Think of German unification, 1990.

תחשבו על איחוד גרמניה, 1990.

What happened?

מה קרה?

Well, basically the East was swallowed by the West.

ובכן, בעיקרו של דבר, המזרח נבלע על ידי המערב.

One nation, one system.

מדינה אחת, לאום אחד, מערכת שלטונית אחת.

That is the nation-state mentality.

זוהי המנטליות של מדינת הלאום.

But you can't run a country like China,

אבל לא ניתן לנהל מדינה כסין,

a civilization-state,

מדינת ציוויליזציה,

on the basis of one civilization, one system.

על בסיס של ציוויליזציה אחת, מערכת אחת.

It doesn't work.

זה פשוט לא עובד.

So actually the response of China

כך שלמעשה תגובתה של סין

to the question of Hong Kong --

לגבי סוגיית הונג-קונג

as it will be to the question of Taiwan --

כפי שתהיה לסוגיית טאיוואן

was a natural response:

הייתה תגובה טבעית:

one civilization, many systems.

ציוויליזציה אחת, הרבה מערכות שלטוניות.

Let me offer you another building block

הרשו לי להציע עוד אבן בניין,

to try and understand China --

בכדי לנסות להבין את סין -

maybe not sort of a comfortable one.

אולי נקודה שאינה כה נוחה.

The Chinese have a very, very different

לסינים תפיסה שונה מאוד מאוד

conception of race

בכל הנוגע לגזע

to most other countries.

ביחס למרבית המדינות אחרות.

Do you know,

האם אתם יודעים,

of the 1.3 billion Chinese,

כי מתוך 1.3 מיליארד סינים,

over 90 percent of them

למעלה מ- 90% מהם

think they belong to the same race,

סבורים כי הם בני אותו הגזע,

the Han?

גזע ההאן.

Now, this is completely different

זוהי תפיסה שונה לגמרי,

from the world's [other] most populous countries.

מזו שרווחת ביתר המדינת המאוכלסות בעולם.

India, the United States,

הודו, ארצות הברית,

Indonesia, Brazil --

אינדונזיה, ברזיל --

all of them are multiracial.

כולן רב גזעיות.

The Chinese don't feel like that.

הסינים אינם חשים כך.

China is only multiracial

סין היא רב גזעית רק

really at the margins.

למעשה רק בשוליה.

So the question is, why?

לפיכך, השאלה היא מדוע?

Well the reason, I think, essentially

הסיבה לדעתי, ביסודו של דבר,

is, again, back to the civilization-state.

היא, שוב, חזרה אל מדינת הציוויליזציה.

A history of at least 2,000 years,

היסטוריה של לפחות 2000 שנים,

a history of conquest, occupation,

היסטוריה של כיבוש, השתלטות,

absorption, assimilation and so on,

קליטה, התבוללות, וכד',

led to the process by which,

הובילו לתהליך שעל פיו,

over time, this notion of the Han emerged --

במרוצת הזמן, האומה הזו - ההאן, נוצרה -

of course, nurtured

כמובן, הוזנה

by a growing and very powerful sense

על ידי תחושה חזקה מאד

of cultural identity.

של זהות תרבותית.

Now the great advantage of this historical experience

היתרון המשמעותי של הניסיון ההיסטורי הזה

has been that, without the Han,

היה בכך שלולא ההאן,

China could never have held together.

סין לעולם לא הייתה מסוגלת להשאר מאוחדת.

The Han identity has been the cement

זהות ההאן הייתה המלט

which has held this country together.

אשר החזיק את הארץ הזו מאוחדת.

The great disadvantage of it

החסרון הגדול

is that the Han have a very weak conception

היה בכך שלהאן הייתה תפיסה חלשה מאד

of cultural difference.

לגבי שונות תרבותית.

They really believe

הם מאמינים באמת

in their own superiority,

בעליונות שלהם,

and they are disrespectful

והם חסרי כבוד

of those who are not.

למי שאינו משתייך אליהם.

Hence their attitude, for example,

מכך גישתם, לשם דוגמה,

to the Uyghurs and to the Tibetans.

לאויגורים (עם טורקי ממרכז אסיה) והטיבטים.

Or let me give you my third building block,

או - הרשו לי להציג בפניכם את אבן הבניין השלישית שלי,

the Chinese state.

המדינה הסינית.

Now the relationship

ובכן, מערכת היחסים

between the state and society in China

בין המדינה ובין החברה בסין

is very different from that in the West.

היא שונה מאד מהצורה המערבית.

Now we in the West

אם כן, במערב,

overwhelmingly seem to think -- in these days at least --

מקובל לחשוב בצורה מכרעת - בימינו אנו לכל הפחות -

that the authority and legitimacy of the state

שהסמכות והלגיטימציה של המדינה

is a function of democracy.

היא פונקציה של דמוקרטיה.

The problem with this proposition

הבעיה בהנחה הזו היא

is that the Chinese state

היא שהמדינה הסינית

enjoys more legitimacy

זוכה ליותר לגיטימציה

and more authority

ויותר סמכות

amongst the Chinese

בקרב הסינים

than is true

בהשוואה

with any Western state.

לכל מדינה מערבית.

And the reason for this

והסיבה לכך

is because --

היא בשל העובדה --

well, there are two reasons, I think.

ובכן, יש שתי סיבות, אני סבור.

And it's obviously got nothing to do with democracy,

וכצפוי, אין לכך שום קשר לדמוקרטיה,

because in our terms the Chinese certainly don't have a democracy.

שכן במונחינו, בסין אין דמוקרטיה כלל.

And the reason for this is,

והסיבה לכך היא,

firstly, because the state in China

ראשית, כיוון שהמדינה בסין

is given a very special --

מקבלת יחס --

it enjoys a very special significance

היא מקבלת משמעות מיוחדת במינה

as the representative,

בעצם היותה הייצוג,

the embodiment and the guardian

ההתגלמות וההשגחה

of Chinese civilization,

של הציוויליזציה הסינית,

of the civilization-state.

של מדינת הציוויליזציה.

This is as close as China gets

זוהי הקרבה הגדולה ביותר שיש בסין

to a kind of spiritual role.

למשהו שקשור לתפקיד רוחני.

And the second reason is because,

והסיבה השניה היא בכך,

whereas in Europe

שבזמן שבאירופה

and North America,

וצפון אמריקה,

the state's power is continuously challenged --

כוחה של המדינה מאותגר כל העת -

I mean in the European tradition,

כוונתי היא שבמסורת האירופאית,

historically against the church,

באופן היסטורי נגד הכנסייה,

against other sectors of the aristocracy,

נגד מגזרים של האצולה,

against merchants and so on --

נגד סוחרים וכן הלאה --

for 1,000 years,

במשך 1000 שנים,

the power of the Chinese state

כוחה של המדינה הסינית

has not been challenged.

לא אותגר.

It's had no serious rivals.

לא היו לה יריבים רציניים.

So you can see

וכך אתם יכולים לראות

that the way in which power has been constructed in China

שהאופן בו הובנה הכוח בסין

is very different from our experience

הינו שונה מאד מהנסיון שלנו

in Western history.

בהיסטוריה המערבית.

The result, by the way,

התוצאה, דרך אגב,

is that the Chinese have a very different view of the state.

היא שלסינים תפיסה שונה מאד לגבי המדינה.

Whereas we tend to view it as an intruder,

בעוד שאנו נוטים לראות אותה כפולשנית,

a stranger,

זרה,

certainly an organ

מכשיר ממשי

whose powers need to be limited

אשר כוחותיו צריכים להיות מוגבלים

or defined and constrained,

או מוגדרים או מרוסנים,

the Chinese don't see the state like that at all.

הסינים לא רואים את המדינה כך כלל ועיקר.

The Chinese view the state

הסינים חווים את המדינה

as an intimate -- not just as an intimate actually,

כאדם קרוב - לא רק כאדם קרוב, למעשה,

as a member of the family --

כחלק מהמשפחה --

not just in fact as a member of the family,

לא רק, לאמיתו של דבר, כחלק מהמשפחה,

but as the head of the family,

אלא ראש המשפחה,

the patriarch of the family.

הפטריארך של המשפחה.

This is the Chinese view of the state --

זוהי נקודת המבט של הסינים לגבי המדינה --

very, very different to ours.

שונה מאד מאד משלנו.

It's embedded in society in a different kind of way

היא מוטמעת בחברה בצורה שונה

to what is the case

מהאופן שהדבר נראה

in the West.

במערב.

And I would suggest to you that actually what we are dealing with here,

והייתי מציע שלמעשה, מה שאנו מתמודדים איתו כאן,

in the Chinese context,

בהקשר הסיני,

is a new kind of paradigm,

הוא סוג של פרדיגמה חדשה,

which is different from anything

ששונה מכל דבר

we've had to think about in the past.

שחשבנו אודותיו בעבר.

Know that China believes in the market and the state.

דעו שסין מאמינה בשוק ובמדינה.

I mean, Adam Smith,

אני מתכוון, אדם סמית',

already writing in the late 18th century, said,

כתב כבר בשלהי המאה ה-18,

"The Chinese market is larger and more developed

"השוק הסיני הוא גדול ומפותח יותר

and more sophisticated

ומתוחכם יותר

than anything in Europe."

ביחס לכל דבר באירופה".

And, apart from the Mao period,

ולמעט תקופת מאו,

that has remained more or less the case ever since.

הדבר נשאר נכון, פחות או יותר, מאז ועד עתה.

But this is combined

אך דבר זה משולב

with an extremely strong and ubiquitous state.

יחד עם מדינה חזקה מאד, שידה בכל.

The state is everywhere in China.

המדינה היא בכל מקום בסין.

I mean, it's leading firms --

כוונתי היא, היא מנהלת חברות,

many of them are still publicly owned.

רבות מהן עדיין בבעלות ציבורית.

Private firms, however large they are, like Lenovo,

חברות פרטיות, גדולות ככל שיהיו, כמו לנובו,

depend in many ways on state patronage.

תלויות במידה רבה על פטרונות מדינית.

Targets for the economy and so on

יעדי הכלכלה, וכיוצא בזה

are set by the state.

נקבעים על ידי המדינה.

And the state, of course, its authority flows into lots of other areas --

והמדינה, כמובן, סמכותה מחלחלת לתוך תחומי חיים רבים אחרים --

as we are familiar with --

כמו שמוכר לנו --

with something like the one-child policy.

עם משהו כמו מדיניות הילד-האחד.

Moreover, this is a very old state tradition,

יותר מזה, זוהי מסורת מדינית עתיקה,

a very old tradition of statecraft.

מסורת שלטונית עתיקה מאד.

I mean, if you want an illustration of this,

אני מתכוון, אם תרצו דוגמה לכך,

the Great Wall is one.

החומה הסינית היא דוגמה אחת לכך.

But this is another, this is the Grand Canal,

אך יש עוד, זוהי התעלה הגדולה של סין,

which was constructed in the first instance

אשר בנייתה החלה

in the fifth century B.C.

במאה החמישית לפני הספירה.

and was finally completed

ובנייתה הושלמה

in the seventh century A.D.

במאה השביעית לספירה.

It went for 1,114 miles,

היא נחפרה לאורך 1800 ק"מ,

linking Beijing

מחברת את בייג'ין

with Hangzhou and Shanghai.

עם האנגג'ואו ושנחאי.

So there's a long history

כך שיש היסטוריה ארוכה

of extraordinary state infrastructural projects

של תכניות תשתית יוצאות מן הכלל

in China,

בסין,

which I suppose helps us to explain what we see today,

שמסייעות לנו להסביר את מה שאנו רואים כיום,

which is something like the Three Gorges Dam

שזהו משהו כמו סכר שלושת הערוצים

and many other expressions

וביטויים רבים נוספים

of state competence

של יכולותיה של המדינה

within China.

בתוך סין.

So there we have three building blocks

והנה לפנינו שלוש אבני בניין

for trying to understand the difference that is China --

בנסיון להבין את השוני שבסין -

the civilization-state,

מדינת הציוויליזציה,

the notion of race

תפיסת הגזע

and the nature of the state

וטבעה של המדינה

and its relationship to society.

ומערכת היחסים שלה עם החברה.

And yet we still insist, by and large,

ועדיין אנו מתעקשים, רוב הזמן,

in thinking that we can understand China

לחשוב שאנו יכולים להבין את סין

by simply drawing on Western experience,

על ידי הסתמכות על נסיון מערבי,

looking at it through Western eyes,

התבוננות עליה דרך עיניים מערביות,

using Western concepts.

בשימוש בתפיסות מערביות.

If you want to know why

אם ברצונכם לדעת מדוע

we unerringly seem to get China wrong --

אנו ממשיכים בעקשנות להבין את סין באופן שגוי --

our predictions about what's going to happen to China are incorrect --

התחזיות שלנו לגבי מה שעתיד להתרחש בסין הן שגויות --

this is the reason.

זוהי הסיבה.

Unfortunately, I think,

לצערי אני חושב,

I have to say that I think

עלי להודות שאני חושב

attitude towards China

שהגישה כלפי סין

is that of a kind of little Westerner mentality.

היא גישה של מנטליות מערבית קטנה.

It's kind of arrogant.

היא במידת מה זחוחה.

It's arrogant in the sense

היא זחוחה במובן זה

that we think that we are best,

שאנו סבורים שאנו הטובים ביותר,

and therefore we have the universal measure.

ולפיכך בנו מצוי קנה המידה האוניברסאלי.

And secondly, it's ignorant.

ושנית, היא גישה של בורות.

We refuse to really address

אנו ממאנים לתת התייחסות אמיתית

the issue of difference.

לנושא של שוני.

You know, there's a very interesting passage

אתם יודעים, ישנה פיסקה מעניינת

in a book by Paul Cohen, the American historian.

בספרו של פול כהן, ההיסטוריון האמריקאי.

And Paul Cohen argues

ופול כהן טוען

that the West thinks of itself

שהמערב חושב על עצמו

as probably the most cosmopolitan

כעל הדבר הקוסמופוליטי ביותר

of all cultures.

מכל שאר התרבויות.

But it's not.

אך הוא לא.

In many ways,

במובנים רבים,

it's the most parochial,

הוא צר האופקים ביותר,

because for 200 years,

שכן במשך 200 שנים,

the West has been so dominant in the world

המערב היה כה דומיננטי בעולם

that it's not really needed

שאין הוא זקוק כלל

to understand other cultures,

להבין תרבויות אחרות,

other civilizations.

ציוויליזציות אחרות.

Because, at the end of the day,

שכן, בסופו של יום

it could, if necessary by force,

הוא יכול, אם צריך גם באמצעות כוח,

get its own way.

להשיג את הדברים בדרכו שלו.

Whereas those cultures --

כאשר התרבויות האחרות --

virtually the rest of the world, in fact,

בעצם כל שאר העולם, למעשה -

which have been in a far weaker position, vis-a-vis the West --

אשר היו בעמדה נחותה יותר, מול המערב,

have been thereby forced to understand the West,

נאלצו, בעל כרחן, להבין את המערב,

because of the West's presence in those societies.

בשל נוכחותו של המערב בחברות שלהן.

And therefore, they are, as a result,

ובשל כך, התוצאה היא שהן

more cosmopolitan in many ways than the West.

יותר קוסמופוליטיות בצורות רבות מהמערב.

I mean, take the question of East Asia.

למשל, קחו את שאלת מזרח אסיה.

East Asia: Japan, Korea, China, etc. --

מזרח אסיה: יפן, קוריאה, סין, וכד'. --

a third of the world's population lives there.

שליש מאוכלוסיית העולם מתגוררת שם,

Now the largest economic region in the world.

כיום האזור הכלכלי הגדול ביותר בעולם.

And I'll tell you now,

ואומר לכם עתה,

that East Asianers, people from East Asia,

שמזרח אסייתים, אנשים ממזרח אסיה,

are far more knowledgeable

הם ידענים גדולים יותר

about the West

אודות המערב

than the West is about East Asia.

מאשר המערב על מזרח אסיה.

Now this point is very germane, I'm afraid,

כעת, נקודה זו היא קריטית, לצערי,

to the present.

להווה.

Because what's happening? Back to that chart at the beginning,

מפני שמה שמתרחש -- חזרה אל התרשימים בהתחלה --

the Goldman Sachs chart.

התרשים של גולדמן סאקס.

What is happening

מה שמתרחש

is that, very rapidly in historical terms,

הוא שבמהירות רבה, במונחים היסטוריים,

the world is being driven

העולם מונע

and shaped,

ומעוצב,

not by the old developed countries,

לא בידי המדינות המפותחות הישנות,

but by the developing world.

אלא בידי העולם המתפתח.

We've seen this

ראינו זאת

in terms of the G20

במונחים של ה-G20 -

usurping very rapidly the position of the G7,

השתלטות מהירה מאד על המקומות ב-G7,

or the G8.

או ה-G8.

And there are two consequences of this.

וישנן שתי השלכות לכך.

First, the West

ראשית, המערב,

is rapidly losing

מפסיד במהירות

its influence in the world.

את השפעתו על העולם.

There was a dramatic illustration of this actually a year ago --

הייתה לכך הדגמה טובה, למעשה, לפני שנה -

Copenhagen, climate change conference.

קופנהגן, הועידה למשבר שינוי האקלים.

Europe was not at the final negotiating table.

אירופה לא נכחה בשולחן הדיונים הסופי.

When did that last happen?

מתי זה קרה בפעם האחרונה?

I would wager it was probably about 200 years ago.

אני מוכן להתערב שזה היה, ככל הנראה, לפני כמאתיים שנה.

And that is what is going to happen in the future.

וזה מה שיתרחש גם בעתיד.

And the second implication

וההשלכה השנייה

is that the world will inevitably, as a consequence,

היא שהעולם, באופן בלתי נמנע, כתוצאה מכך,

become increasingly unfamiliar to us,

יהפוך להיות, בצורה הולכת וגוברת, פחות מוכר לנו,

because it'll be shaped by cultures and experiences and histories

שכן הוא יעוצב בידי תרבויות ואירועים היסטוריים

that we are not really familiar with,

אשר אינם מוכרים לנו,

or conversant with.

ואיננו בקיאים בהם.

And at last, I'm afraid -- take Europe;

ולבסוף, לצערי -- קחו את אירופה,

America is slightly different --

אמריקה מעט שונה בכך --

but Europeans by and large, I have to say,

אך האירופאים, באופן מובהק, עלי לומר,

are ignorant,

הם בורים,

are unaware

הם אינם מודעים

about the way the world is changing.

על האופן בו העולם משתנה.

Some people -- I've got an English friend in China,

כמה אנשים -- יש לי חבר אנגלי בסין,

and he said, "The continent is sleepwalking into oblivion."

והוא אמר: "היבשת צועדת סהרורית אל עבר תהום הנשייה".

Well, maybe that's true,

ובכן, אולי זה נכון,

maybe that's an exaggeration.

אולי זוהי הגזמה.

But there's another problem which goes along with this --

אך ישנה בעיה שהולכת יד ביד עם זה --

that Europe is increasingly out of touch with the world --

שאירופה מתנתקת אט אט מהעולם --

and that is a sort of

וזהו סוג של

loss of a sense of the future.

אבדן של תחושת העתיד.

I mean, Europe once, of course, once commanded the future

אני מתכוון, היו ימים שאירופה, כמובן, ניווטה את העתיד

in its confidence.

בבטחונה.

Take the 19th century, for example.

קחו לדוגמה את המאה ה-19.

But this, alas, is no longer true.

אך זאת, למצער, כבר איננה האמת.

If you want to feel the future, if you want to taste the future,

אם ברצונכם לחוש בעתיד, ואם ברצונכם לטעום מן העתיד,

try China -- there's old Confucius.

נסו את סין -- הנה קונפוציוס הזקן.

This is a railway station

זוהי תחנת רכבת

the likes of which you've never seen before.

שכמותה טרם יצא לכם עדיין לראות.

It doesn't even look like a railway station.

היא אף לא נראית כתחנת רכבת.

This is the new [Wuhan] railway station

זוהי תחנת הרכבת החדשה של גואנגג'ואו

for the high-speed trains.

בעבור רכבות מהירות.

China already has a bigger network

לסין כבר עתה יש רשת גדולה יותר

than any other country in the world

מאשר כל מדינה אחרת בעולם

and will soon have more than all the rest of the world put together.

ובקרוב יהיה לה אף יותר מכל שאר העולם יחדיו.

Or take this: now this is an idea,

או ראו את זה: זהו רעיון,

but it's an idea to be tried out shortly

אך זהו רעיון אשר ינוסה בקרוב

in a suburb of Beijing.

בפרברי בייג'ינג.

Here you have a megabus,

הנה לפניכם מגה-אוטובוס,

on the upper deck carries about 2,000 people.

ברציף העליון הוא נושא כ-2000 אנשים.

It travels on rails

הוא נוסע על מסילה

down a suburban road,

בכבישי הפרברים,

and the cars travel underneath it.

והמכוניות בכביש נוסעות תחתיו.

And it does speeds of up to about 100 miles an hour.

והוא מאיץ למהירות של כ-160 קמ"ש.

Now this is the way things are going to move,

וזוהי הדרך בה דברים עתידים לנוע,

because China has a very specific problem,

כיוון שלסין יש בעיה ספציפית,

which is different from Europe

שהיא שונה מאירופה

and different from the United States:

ושונה מארצות הברית.

China has huge numbers of people and no space.

בסין יש מספר עצום של אנשים וחסך במרחב.

So this is a solution to a situation

וזהו פתרון למצב

where China's going to have

שבו לסין יהיו

many, many, many cities

המון המון המון ערים

over 20 million people.

יותר מ-20 מיליון אנשים.

Okay, so how would I like to finish?

אוקיי, אז איך ארצה לסיים?

Well, what should our attitude be

ובכן, מה הגישה שלנו אמורה להיות

towards this world

כלפי העולם הזה

that we see

שאנו רואים

very rapidly developing

מתפתח במהירות אדירה

before us?

לנגד עינינו?

I think there will be good things about it and there will be bad things about it.

אנו סבור כי יהיו לכך השלכות טובות ויהיו לכך השלכות רעות.

But I want to argue, above all,

אך אני מבקש לטעון, מעל הכל,

a big-picture positive for this world.

על תמונה חיובית מאד בעבור העולם.

For 200 years,

במשך 200 שנים,

the world was essentially governed

העולם נשלט, למעשה,

by a fragment of the human population.

על ידי חלקיק מאכולוסיית העולם.

That's what Europe and North America represented.

החלק שאותו מייצגות אירופה וארצות הברית.

The arrival of countries

ההגעה של ארצות

like China and India --

כמו סין והודו --

between them 38 percent of the world's population --

שבהן 38% מאוכלוסיית העולם --

and others like Indonesia and Brazil and so on,

ונוספות כמו אינדונזיה וברזיל וכן הלאה,

represent the most important single act

מייצגות את הביטוי החשוב ביותר

of democratization

של דמוקרטיזציה

in the last 200 years.

ב-200 השנים האחרונות.

Civilizations and cultures,

ציוויליזציות ותרבויות,

which had been ignored, which had no voice,

אשר התעלמו מהן, שהיו חסרות קול,

which were not listened to, which were not known about,

אשר לא הקשיבו לקולן, אשר לא ידעו אודותן,

will have a different sort

עתידות לזכות

of representation in this world.

בייצוג חדש בעולם.

As humanists, we must welcome, surely,

כהומניסטים, עלינו לקבל, בוודאי,

this transformation,

את השינוי הזה.

and we will have to learn

ויהיה עלינו ללמוד

about these civilizations.

על הציוויליזציות הללו.

This big ship here

הספינה הגדולה כאן

was the one sailed in by Zheng He

הייתה זו שהפליגה בפיקודו של ג'נג-חה

in the early 15th century

בתחילת המאה ה-15

on his great voyages

במסעו הגדול

around the South China Sea, the East China Sea

סביב ים סין הדרומי, ים סין המזרחי

and across the Indian Ocean to East Africa.

ולאורך האוקיינוס ההודי, אל מזרח אפריקה.

The little boat in front of it

הסירה הקטנה שלפניה

was the one in which, 80 years later,

הייתה הספינה, ששמונים שנה לאחר מכן,

Christopher Columbus crossed the Atlantic.

כריסטופר קולומבוס חצה בה את האוקיינוס האטלנטי.

(Laughter)

(צחוק)

Or, look carefully

או, הביטו היטב

at this silk scroll

זוהי מגילת משי

made by ZhuZhou

שצויירה על ידי ג'וג'ו

in 1368.

בשנת 1368.

I think they're playing golf.

אני חושב שהם משחקים גולף.

Christ, the Chinese even invented golf.

אלוהים, הסינים אפילו המציאו את הגולף.

Welcome to the future. Thank you.

ברוכים הבאים לעתיד. תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)