What I discovered in New York City trash | Robin Nagle

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I was about 10 years old

הייתי כבת 10,

on a camping trip with my dad

בטיול מחנאות עם אבי

in the Adirondack Mountains, a wilderness area

בהרי אדירונדק, אזור פראי

in the northern part of New York State.

בחלק הצפוני של מדינת ניו-יורק.

It was a beautiful day.

זה היה יום יפה.

The forest was sparkling.

היער נצץ.

The sun made the leaves glow like stained glass,

השמש הפכה את העלים זוהרים, כמו זכוכית צבועה,

and if it weren't for the path we were following,

ואילולא השביל עליו צעדנו,

we could almost pretend we were

היינו יכולים כמעט לדמיין

the first human beings to ever walk that land.

שאנו בני האדם הראשונים שכף רגלם דורכת שם.

We got to our campsite.

הגענו לאתר המחנה שלנו.

It was a lean-to on a bluff

זו היתה סככה שניצבה על שן-סלע

looking over a crystal, beautiful lake,

והשקיפה על אגם בדולח יפהפה,

when I discovered a horror.

ואז גיליתי את הזוועה.

Behind the lean-to was a dump,

מאחורי הסככה היתה מזבלה,

maybe 40 feet square

בערך בגודל 15 מטר רבועים

with rotting apple cores

ובה ליבות תפוחים רקובים

and balled-up aluminum foil,

אריזות אלומיניום מקומטות

and a dead sneaker.

ונעל ספורט בלויה.

And I was astonished,

ואני נדהמתי,

I was very angry, and I was deeply confused.

התרגזתי מאד וגם הייתי מאד מבולבלת.

The campers who were too lazy

המחנאים שהתעצלו

to take out what they had brought in,

לקחת איתם את מה שהביאו,

who did they think would clean up after them?

מי הם חשבו שינקה אחריהם?

That question stayed with me,

השאלה המשיכה להטריד אותי

and it simplified a little.

והיא נעשתה מעט פשוטה יותר.

Who cleans up after us?

מי מנקה אחרינו?

However you configure

יהיו אשר יהיו בעיניכם

or wherever you place the us,

ה"אחרינו", או "המקום שלנו",

who cleans up after us in Istanbul?

מי מנקה אחרינו באיסטנבול?

Who cleans up after us in Rio

מי מנקה אחרינו בריו?

or in Paris or in London?

או בפריס, או בלונדון?

Here in New York,

כאן, בניו-יורק,

the Department of Sanitation cleans up after us,

מחלקת התברואה היא שמנקה אחרינו,

to the tune of 11,000 tons of garbage

בסדר-גודל של 11,000 טון זבל

and 2,000 tons of recyclables every day.

ו-2,000 טון אשפה למיחזור מידי יום.

I wanted to get to know them as individuals.

רציתי להכיר את בני האדם האלה.

I wanted to understand who takes the job.

רציתי להבין מי לוקח עבודה כזו,

What's it like to wear the uniform

ואיך זה ללבוש את המדים

and bear that burden?

ולשאת בנטל הזה?

So I started a research project with them.

אז פתחתי במיזם מחקר יחד איתם.

I rode in the trucks and walked the routes

נסעתי במשאיות וצעדתי במסלולי הפינוי

and interviewed people in offices and facilities

וראיינתי אנשים במשרדים ובמתקנים

all over the city,

בכל רחבי העיר.

and I learned a lot,

ולמדתי המון,

but I was still an outsider.

אבל עדיין הייתי משקיפה מהצד.

I needed to go deeper.

היה עלי להעמיק יותר.

So I took the job as a sanitation worker.

אז השגתי עבודה כפועלת תברואה.

I didn't just ride in the trucks now. I drove the trucks.

כעת לא סתם נסעתי במשאיות. נהגתי בהן.

And I operated the mechanical brooms and I plowed the snow.

ותפעלתי את המטאטאים המכניים ופיניתי את השלג.

It was a remarkable privilege

זו היתה זכות גדולה

and an amazing education.

ושיעור מעולה.

Everyone asks about the smell.

כולם שואלים בקשר לריח.

It's there, but it's not as prevalent as you think,

הוא קיים. אבל הוא לא חזק כפי שחושבים,

and on days when it is really bad,

ובימים בהם הוא ממש עז,

you get used to it rather quickly.

מתרגלים אליו די מהר.

The weight takes a long time to get used to.

המשקל הוא שנדרש זמן רב להתרגל אליו.

I knew people who were several years on the job

פגשתי אנשים שעובדים בזה כמה שנים,

whose bodies were still adjusting to the burden

וגופם עדיין מתרגל לנטל

of bearing on your body

של נשיאת טונות זבל

tons of trash every week.

על הגוף בכל שבוע.

Then there's the danger.

וישנה גם הסכנה.

According to the Bureau of Labor Statistics,

לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה של העבודה,

sanitation work is one of the 10 most dangerous

עבודת התברואה היא אחד מ-10 המסוכנים ביותר

occupations in the country,

מכל העיסוקים בארץ,

and I learned why.

ונוכחתי לדעת מדוע.

You're in and out of traffic all day,

את נכנסת ויוצאת כל היום בתוך זרם התעבורה,

and it's zooming around you.

וכלי הרכב טסים סביבך.

It just wants to get past you, so it's often

הם פשוט רוצים לחלוף על פנייך, אז קורה הרבה

the motorist is not paying attention.

שהנהגים לא שמים לב.

That's really bad for the worker.

זה ממש גרוע מבחינת הפועל.

And then the garbage itself is full of hazards

וגם הזבל עצמו מלא בסיכונים

that often fly back out of the truck

שפעמים רבות מתעופפים ונופלים מהמשאית

and do terrible harm.

וגורמים לנזק איום.

I also learned about the relentlessness of trash.

למדתי גם על חוסר-הסובלנות של הזבל.

When you step off the curb

כשמרימים את הרגל מעל המדרכה

and you see a city from behind a truck,

ורואים את העיר מצידה האחורי של משאית,

you come to understand that trash

מבינים שהזבל

is like a force of nature unto itself.

הוא כמו איתן-טבע בפני עצמו.

It never stops coming.

הוא לא עוצר לרגע.

It's also like a form of respiration or circulation.

הוא גם דומה למחזור הנשימה או הדם:

It must always be in motion.

הוא חייב להיות תמיד בתנועה.

And then there's the stigma.

וישנה גם הסטיגמה.

You put on the uniform, and you become invisible

ברגע שאת לובשת את המדים, את הופכת לבלתי-נראית,

until someone is upset with you for whatever reason

עד שמישהו מתרגז עלייך מסיבה כלשהי,

like you've blocked traffic with your truck,

למשל, אם חסמת את התנועה במשאית שלך,

or you're taking a break too close to their home,

או שאת עושה הפסקה קרוב מדי לבית שלו,

or you're drinking coffee in their diner,

או שותה קפה במזנון שלו,

and they will come and scorn you,

ואז הוא בא ולועג לך,

and tell you that they don't want you anywhere near them.

ואומר לך שהוא לא רוצה אותך בקרבת מקום.

I find the stigma especially ironic,

בעיני, הסטיגמה היא במיוחד אירונית,

because I strongly believe that sanitation workers

כי אני באמת חושבת שעובדי התברואה

are the most important labor force

הם כוח העבודה החשוב ביותר

on the streets of the city, for three reasons.

ברחובות העיר, ומשלוש סיבות.

They are the first guardians of public health.

הם המשמר הראשון של בריאות הציבור.

If they're not taking away trash

אם הם לא יסלקו את האשפה

efficiently and effectively every day,

היטב וביעילות מידי יום,

it starts to spill out of its containments,

היא תתחיל לגלוש מעבר למיכלים,

and the dangers inherent to it threaten us

והסכנות הטמונות בכך מאיימות עלינו

in very real ways.

בדרכים ממשיות מאד.

Diseases we've had in check for decades and centuries

מחלות שבלמנו בהצלחה מזה עשרות ומאות שנים

burst forth again and start to harm us.

יפרצו שוב ויתחילו לפגוע בנו.

The economy needs them.

הכלכלה זקוקה להם.

If we can't throw out the old stuff,

אם איננו יכולים להשליך את הדברים הישנים,

we have no room for the new stuff,

לא יהיה לנו מקום לדברים החדשים,

so then the engines of the economy

ומנועי הכלכלה

start to sputter when consumption is compromised.

יתחילו לחרוק כשהצריכה תיפגע.

I'm not advocating capitalism, I'm just pointing out their relationship.

אינני מעודדת כאן קפיטליזם, אלא רק מצביעה על הזיקה.

And then there's what I call

ובנוסף ישנה מה שאני מכנה

our average, necessary quotidian velocity.

"מהירותנו השגרתית הממוצעת וההכרחית".

By that I simply mean

בכך כוונתי היא פשוט

how fast we're used to moving

למהירות בה אנו מורגלים לנוע

in the contemporary day and age.

ביום ובעידן המודרניים.

We usually don't care for, repair, clean, carry around

בד"כ איננו מטפלים, מתקנים, מנקים, לוקחים איתנו

our coffee cup, our shopping bag,

את כוס הקפה, את שקית הקניות,

our bottle of water.

את בקבוק המים שלנו.

We use them, we throw them out, we forget about them,

אנו משתמשים בהם, משליכים אותם ושוכחים מהם,

because we know there's a workforce

כי אנו יודעים שיש עובדים

on the other side that's going to take it all away.

בקצה השני, שיסלקו את כל הדברים האלה.

So I want to suggest today a couple of ways

אז היום אני רוצה להציע שתי דרכים

to think about sanitation that will perhaps help

לחשוב בהן על התברואה, שאולי תעזורנה

ameliorate the stigma

לרכך את הסטיגמה

and bring them into this conversation

ולהכניס אנשים אלה לשיח

of how to craft a city that is sustainable and humane.

העוסק בדרכים ליצירת עיר ברת-קיימא ואנושית.

Their work, I think, is kind of liturgical.

עבודתם, לדעתי, היא מעין פולחן.

They're on the streets every day, rhythmically.

הם נמצאים ברחובות מידי יום, בקצב קבוע.

They wear a uniform in many cities.

בערים רבות הם לובשים מדים.

You know when to expect them.

אתם יודעים מתי לצפות להם.

And their work lets us do our work.

ועבודתם מאפשרת לנו לעסוק בעבודתנו.

They are almost a form of reassurance.

הם מקנים לנו מעין בטחון יומי מחודש;

The flow that they maintain

הזרימה שהם מקיימים

keeps us safe from ourselves,

תמשיך לשמור עלינו מפני עצמנו,

from our own dross, our cast-offs,

מפני הסיגים שלנו, הפסולת שלנו,

and that flow must be maintained always

והזרימה הזו חייבת להישמר תמיד

no matter what.

ויהי מה.

On the day after September 11 in 2001,

ביום שאחרי ה-11 לספטמבר, 2001,

I heard the growl of a sanitation truck on the street,

שמעתי את נהמתה של משאית תברואה ברחוב,

and I grabbed my infant son and I ran downstairs

תפסתי את התינוק שלי וירדתי בריצה במדרגות,

and there was a man doing his paper recycling route

והיה שם גבר שעשה את מסלול מיחזור הנייר שלו

like he did every Wednesday.

כמו בכל יום רביעי.

And I tried to thank him for doing his work

ואני ניסיתי להודות לו על כך שהוא עושה את עבודתו

on that day of all days,

דווקא ביום הזה,

but I started to cry.

אבל התחלתי לבכות.

And he looked at me,

הוא הביט בי,

and he just nodded, and he said,

ופשוט הניד בראשו ואמר,

"We're going to be okay.

"הכל יהיה בסדר,

We're going to be okay."

"הכל יהיה בסדר."

It was a little while later that I started

מעט אחר כך התחלתי

my research with sanitation,

במחקר שלי על התברואה,

and I met that man again.

ופגשתי שוב את הגבר ההוא.

His name is Paulie, and we worked together many times,

שמו פולי, ואנו עבדנו ביחד הרבה פעמים.

and we became good friends.

הפכנו לחברים טובים.

I want to believe that Paulie was right.

אני רוצה להאמין שפולי צדק.

We are going to be okay.

הכל באמת יהיה בסדר.

But in our effort to reconfigure

אבל במאמצינו להגדיר מחדש

how we as a species exist on this planet,

איך אנו, כמין, קיימים על כוכב הלכת הזה,

we must include and take account of

אנו חייבים לכלול ולקחת בחשבון

all the costs, including the very real human cost

את כל העלויות, כולל העלות האנושית המציאותית ביותר

of the labor.

של העבודה.

And we also would be well informed

וכדאי שנהיה מאד בעניינים

to reach out to the people who do that work

כדי שנוכל להושיט יד לאנשים שעושים עבודה זו

and get their expertise

כדי לזכות במומחיות שלהם

on how do we think about,

בכל הקשור לדרכי החשיבה שלנו

how do we create systems around sustainability

על יצירת מערכות מקיימות

that perhaps take us from curbside recycling,

שאולי תיקחנה אותנו מפינות המיחזור שעל המדרכה,

which is a remarkable success across 40 years,

שהן סיפור הצלחה נפלא בן 40 שנה

across the United States and countries around the world,

בכל ארצות הברית ובארצות אחרות בכל העולם,

and lift us up to a broader horizon

ותעלינה אותנו לאופק רחב יותר

where we're looking at other forms of waste

שבו נוכל לראות צורות אחרות של פסולת

that could be lessened

שניתן לצמצם

from manufacturing and industrial sources.

ממקורות של ייצור ותעשיה.

Municipal waste, what we think of when we talk about garbage,

הפסולת העירונית, שעליה אנו חושבים כשמדברים על זבל,

accounts for three percent of the nation's waste stream.

מכסה 3 אחוזים מכל זרם הפסולת הארצית.

It's a remarkable statistic.

זהו נתון מדהים.

So in the flow of your days,

לכן, בזרימת ימיכם,

in the flow of your lives,

בזרימת חייכם,

next time you see someone whose job is

בפעם הבאה בה תראו מישהו שעבודתו היא

to clean up after you,

לנקות אחריכם,

take a moment to acknowledge them.

הקדישו רגע להראות לו ששמתם לב.

Take a moment to say thank you.

הקדישו רגע לומר לו "תודה".

(Applause)

[מחיאות כפיים]