The opportunity of adversity | Aimee Mullins

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: Shaike Katz

I'd like to share with you a discovery that I made a few months ago

הייתי רוצה לשתף אתכם בגילוי שנתוודעתי אליו לפני חודשים מספר

while writing an article for Italian Wired.

כאשר חיברתי מאמר בעבור כתב-העת "Wired" האיטלקי.

I always keep my thesaurus handy whenever I'm writing anything,

אני תמיד שומרת אגרון (מילון מילים נרדפות) בקרבת מקום, כאשר אני כותבת,

but I'd already finished editing the piece,

אך כבר סיימתי את מלאכת העריכה של אותו חיבור,

and I realized that I had never once in my life

ונוכחתי שבעצם מעולם, בכל ימי חיי לא

looked up the word "disabled" to see what I'd find.

חיפשתי את המילה "מוגבל" בכדי לראות מה אמצא.

Let me read you the entry.

אבקש לקרוא לכם את הערך.

"Disabled, adjective: crippled, helpless, useless, wrecked,

"מוגבל", תואר השם: "בעל מום, חסר ישע, חסר תועלת, מנופץ,

stalled, maimed, wounded, mangled, lame, mutilated,

איטי, שיצא מכלל פעולה, פצוע, מקולקל, חיגר, מעוות,

run-down, worn-out, weakened, impotent, castrated, paralyzed, handicapped,

תשוש, סחוט, מוחלש, אימפוטנט, מסורס, משותק, נכה,

senile, decrepit, laid-up, done-up, done-for, done-in

סנילי, רעוע, מרותק למיטה, לאה, גמור, רצוץ

cracked-up, counted-out;

ממוטט, נפסד;

see also hurt, useless and weak.

עיין ערך: פגוע, חסר תועלת וחלש.

Antonyms, healthy, strong, capable."

מילות היפוך: בריא, חזק, בעל מסוגלות."

I was reading this list out loud to a friend and at first was laughing,

קראתי את הרשימה הזו בקול רם לחבר ובתחילה צחקתי,

it was so ludicrous,

זה היה כל כך מגוחך,

but I'd just gotten past "mangled," and my voice broke,

אבל כבר שחלפתי על פני "שיצא מכלל פעולה" קולי החל להיסדק,

and I had to stop and collect myself

והיתיי צריכה לעצור ולאסוף את עצמי

from the emotional shock and impact that the assault from these words unleashed.

מהעוצמה הרגשית והשפעתה של ההתקפה שהייתה מגולמת במילים האלה.

You know, of course, this is my raggedy old thesaurus

אתם יודעים, כמובן, זהו האגרון הישן והמרופט שלי.

so I'm thinking this must be an ancient print date, right?

חשבתי לעצמי - זוהי וודאי הדפסה עתיקה, כן.

But, in fact, the print date was the early 1980s,

אך, למעשה, תאריך ההדפסה היה מתחילת שנות השמונים,

when I would have been starting primary school

בתקופה בה התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי

and forming an understanding of myself outside the family unit

והתחלתי ליצור הבנה של עצמי מחוץ לתא המשפחתי

and as related to the other kids and the world around me.

וגם ביחס לילדים אחרים והעולם שסובב אותי.

And, needless to say, thank God I wasn't using a thesaurus back then.

וכמובן, אין צורך לומר, תודה לאל שלא נהגתי להשתמש אז באגרון.

I mean, from this entry, it would seem that I was born into a world

כלומר, מהערך הזה, היה יכול להיראות שנולדתי לתוך עולם

that perceived someone like me

שתופס מישהי כמוני

to have nothing positive whatsoever going for them,

כמשהו שאין בו שום דבר חיובי בשום מקרה,

when in fact, today I'm celebrated for the opportunities and adventures

כאשר, למעשה, כיום אני חוגגת את ההזדמנויות וההרפתקאות

my life has procured.

שחיי זימנו לי.

So, I immediately went to look up the 2009 online edition,

ולכן, מיהרתי אל ההוצאה המקוונת של 2009,

expecting to find a revision worth noting.

עם ציפייה למצוא תיקונים משמעותיים.

Here's the updated version of this entry.

הנה הגרסה המתוקנת של הערך.

Unfortunately, it's not much better.

למרבה הצער, זה לא טוב בהרבה.

I find the last two words under "Near Antonyms," particularly unsettling:

אני מוצאת ששתי המילים תחת "מילות היפוך קרובות" מטרידות במיוחד,

"whole" and "wholesome."

"שלם" ו-"בריא".

So, it's not just about the words.

אז לא מדובר רק במילים עצמן.

It's what we believe about people when we name them with these words.

זוהי האמונה שלנו על אנשים כאשר אנחנו מתארים אותם במילים האלה.

It's about the values behind the words, and how we construct those values.

אלו הערכים שמגולמים במילים, והאופן שבו אנו מבנים ערכים אלו.

Our language affects our thinking and how we view the world

השפה משפיעה על החשיבה ועל איך שאנו רואים את העולם

and how we view other people.

ואיך שאנו רואים אנשים אחרים.

In fact, many ancient societies, including the Greeks and the Romans,

למעשה, הרבה חברות עתיקות, כולל היוונים והרומאים,

believed that to utter a curse verbally was so powerful,

האמינו כי לקלל במילים היא פעולה עוצמתית,

because to say the thing out loud brought it into existence.

שכן לקרוא בקול כמוהו להביא את האמירה אל תוך הקיום.

So, what reality do we want to call into existence:

לכן, איזה מציאות היינו רוצים להביא אל תוך הקיום,

a person who is limited, or a person who's empowered?

אדם שהוא מוגבל, או אדם שהוא מועצם?

By casually doing something as simple as naming a person, a child,

בעשותינו פעולה פשוטה כקריאה בשם לאדם, לילד,

we might be putting lids and casting shadows on their power.

אנו עשויים להניח כיסוי שיטיל צל על הכוחות שיש בהם.

Wouldn't we want to open doors for them instead?

לא עדיף היה, לו היינו פותחים בעבורם דלתות?

One such person who opened doors for me was my childhood doctor

דוגמה לאדם כזה, שפתח בעבורי דלתות, היה רופא הילדים שלי

at the A.I. duPont Institute in Wilmington, Delaware.

בבית החולים לילדים ע"ש אלפרד דופון במדינת דלאוור.

His name was Dr. Pizzutillo,

שמו היה ד"ר פיציטילו.

an Italian American, whose name, apparently,

אמריקאי ממוצא איטלקי, ששמו, כך מסתבר,

was too difficult for most Americans to pronounce,

היה מסורבל מדי עבור אמריקאים לבטא,

so he went by Dr. P.

לכן הוא בחר בד"ר פ.

And Dr. P always wore really colorful bow ties

וד"ר פ. תמיד לבש עניבות-פרפר ססגוניות

and had the very perfect disposition to work with children.

והיה בעל זיקה מושלמת לעבודה עם ילדים.

I loved almost everything about my time spent at this hospital,

אהבתי כמעט הכל בקשר לתקופה שהעברתי בבית החולים הזה,

with the exception of my physical therapy sessions.

כשיוצאים מהכלל הם אימוני הפיזיותרפיה שלי.

I had to do what seemed like innumerable repetitions of exercises

עברתי מה שדימיתי כחזרה בלתי נגמרת של תרגילים

with these thick, elastic bands -- different colors,

עם רצועות גומי אלסטיות ועבות, בצבעים שונים -

you know -- to help build up my leg muscles,

אתם יודעים, בכדי לעזור לבנות את שרירי הרגל שלי.

and I hated these bands more than anything --

ושנאתי את הרצועות האלה יותר מהכל.

I hated them, had names for them. I hated them.

שנאתי אותן, קראתי להן בשמות, שנאתי אותן.

And, you know, I was already bargaining, as a five year-old child,

ואתם יודעים, כבר אז התמקחתי, כילדה בת חמש,

with Dr. P to try to get out of doing these exercises,

עם ד"ר פ. כדי לנסות לשחרר אותי מהתרגילים האלה,

unsuccessfully, of course.

ללא הצלחה, כמובן.

And, one day, he came in to my session --

ויום אחד, הוא נכנס לאימון שלי -

exhaustive and unforgiving, these sessions --

מתישים ובלתי מתפשרים, האימונים האלה -

and he said to me, "Wow. Aimee, you are such a strong and powerful little girl,

והוא אמר לי "וואו, איימי, את ילדה כל כך חזקה,

I think you're going to break one of those bands.

אני משוכנע שאת עומדת לקרוע את אחת הרצועות הללו.

When you do break it, I'm going to give you a hundred bucks."

כאשר תצליחי לעשות זאת, אני מתכוון לתת לך מאה דולר".

Now, of course, this was a simple ploy on Dr. P's part

כמובן, לא הייתה זו אלא תחבולה מצידו של ד"ר פ.

to get me to do the exercises I didn't want to do

בכדי לגרום לי לבצע את התרגילים שלא רציתי לעשות

before the prospect of being the richest five-year-old in the second floor ward,

לפני שיעלה בידי להיות הילדה בת החמש העשירה ביותר במחלקה שבקומה השנייה,

but what he effectively did for me was reshape an awful daily occurrence

אך מה שהוא עשה בעבורי בפועל, היה לעצב מחדש התמודדות איומה ויום יומית,

into a new and promising experience for me.

לכדי התנסות חדשה ומבטיחה עבורי.

And I have to wonder today to what extent his vision

ואני תוהה כיום, עד כמה השפיעה ראייתו,

and his declaration of me as a strong and powerful little girl

ואמירתו על היותי ילדה חזקה,

shaped my own view of myself

בעיצוב נקודת מבטי על עצמי

as an inherently strong, powerful and athletic person well into the future.

כעל מישהי חזקה מטבעי, עוצמתית ואתלטית, מאותה נקודה ואילך.

This is an example of how adults in positions of power

זוהי דוגמה כיצד מבוגרים בעמדות כוח

can ignite the power of a child.

יכולים להצית את הכוחות הטמונים בילד.

But, in the previous instances of those thesaurus entries,

אולם, בדוגמאות הקודמות מתוך הערך באגרון,

our language isn't allowing us to evolve into the reality that we would all want,

השפה לא מאפשרת לנו לגדול לתוך מציאות שאליה היינו שואפים,

the possibility of an individual to see themselves as capable.

האפשרות של פרט לראות עצמו כבעל מסוגלות.

Our language hasn't caught up with the changes in our society,

השפה לא עמדה בקצב השינויים של החברה שלנו,

many of which have been brought about by technology.

רבים מהשינויים הגיעו מתוך הטכנולוגיה.

Certainly, from a medical standpoint,

כיום, בהסתכלות מנקודת מבט רפואית,

my legs, laser surgery for vision impairment,

רגליי, ניתוח לייזר לטיפול בלקויות ראייה,

titanium knees and hip replacements for aging bodies

מפרקי טיטניום בברך ובירך בגופים מזדקנים

that are allowing people to more fully engage with their abilities,

שמאפשרים לאנשים להשתמש בצורה מלאה יותר בגופם,

and move beyond the limits that nature has imposed on them --

ולנוע מעבר למגבלות שהטבע כפה עליהם,

not to mention social networking platforms

שלא לדבר על רשתות חברתיות,

allow people to self-identify, to claim their own descriptions of themselves,

שמאפשרות לאנשים להגדרה עצמית, לתבוע את התיאור על עצמם,

so they can go align with global groups of their own choosing.

בכדי שיוכלו להשתייך לקבוצות חובקות עולם, לפי ראות עיניהם.

So, perhaps technology is revealing more clearly to us now

לפיכך, דומה כי הטכנולוגיה חושפת לנו כעת

what has always been a truth:

מה שהיה נכון מאז ומעולם,

that everyone has something rare and powerful to offer our society,

שבכולנו קיים דבר מה נדיר ורב-עצמה להציע לחברה,

and that the human ability to adapt is our greatest asset.

ושיכולתו של האדם להסתגל היא הנכס הגדול ביותר שלנו.

The human ability to adapt, it's an interesting thing,

יכולתו של האדם להסתגל, זה דבר מעניין,

because people have continually wanted to talk to me about overcoming adversity,

שכן אנשים תמיד רצו לדבר איתי על התגברות על מצוקה,

and I'm going to make an admission:

ואני מתכוונת לצאת בהודאה.

This phrase never sat right with me,

צירוף המילים הזה מעולם לא הסתדר לי,

and I always felt uneasy trying to answer people's questions about it,

ותמיד חשתי שלא בנוח בנסיוני לענות לאנשים על שאלות כאלה,

and I think I'm starting to figure out why.

ואני חושבת שאני מתחילה להבין מדוע.

Implicit in this phrase of "overcoming adversity"

בתוך צירוף המילים "התגברות על מצוקה", מובלע

is the idea that success, or happiness,

הרעיון שהצלחה, או אושר,

is about emerging on the other side of a challenging experience

מהותם היא להיות מסוגל להפציע אל מחוץ להתמודדות המאתגרת

unscathed or unmarked by the experience,

בלא פגע וללא סימן על ידי אותה התמודדות,

as if my successes in life have come about from an ability

כאילו ניתן לחשוב שהצלחתי בחיים נובעת מיכולת

to sidestep or circumnavigate the presumed pitfalls of a life with prosthetics,

להקיף מסביב או לפסוע בצד של מה שנתפס כמלכודת שבחיים עם פרוטזות,

or what other people perceive as my disability.

או מה שאנשים מסוימים תופסים כמגבלה שלי.

But, in fact, we are changed. We are marked, of course, by a challenge,

אך, למעשה, אנחנו שונים. אנחנו מסומנים, כמובן, על ידי אותה התמודדות,

whether physically, emotionally or both.

אם גופנית, רגשית, או גם השתיים.

And I'm going to suggest that this is a good thing.

ואני מבקשת לטעון שזהו דבר טוב.

Adversity isn't an obstacle that we need to get around

מצוקה היא לא מכשול שיש להקיפו

in order to resume living our life.

בכדי לחזור לחיים.

It's part of our life.

היא חלק מהחיים עצמם.

And I tend to think of it like my shadow.

ואני נוטה לחשוב עליה כמו על הצל שלי.

Sometimes I see a lot of it, sometimes there's very little,

לעיתים אני רואה הרבה ממנו, לעיתים ניתן לראות רק מעט,

but it's always with me.

איך הוא תמיד איתי.

And, certainly, I'm not trying to diminish the impact, the weight, of a person's struggle.

וללא צל של ספק, אין בכוונתי לצמצם את השפעתה ומשקלה של מצוקתו של אדם.

There is adversity and challenge in life,

ישנם מצוקות ואתגרים בחיים,

and it's all very real and relative to every single person,

והללו מציאותיים ויחסיים לכל אדם ואדם,

but the question isn't whether or not you're going to meet adversity,

אך השאלה איננה אם יתרע מזלכם ותתקלו במצוקה,

but how you're going to meet it.

אלא באיזה הזדמנות אתם עומדים לפגוש בה.

So, our responsibility is not simply shielding those we care for from adversity,

ולכן, האחריות שלנו היא לא רק להגן על היקרים לנו מפני מצוקה,

but preparing them to meet it well.

אלא גם להכינם היטב למפגש איתה.

And we do a disservice to our kids

ואנו עושים שירות רע לילדינו

when we make them feel that they're not equipped to adapt.

כאשר אנו נוטעים בהם את התחושה שאין ביכולתם להסתגל.

There's an important difference and distinction

יש הבדל משמעותי והבחנה ברורה

between the objective medical fact of my being an amputee

בין אבחנה רפואית שלי כאדם שעבר קטיעה

and the subjective societal opinion of whether or not I'm disabled.

והעמדה הסובייקטיבית-חברתית בשאלה האם אני מוגבלת.

And, truthfully, the only real and consistent disability I've had to confront

ולמען האמת, המגבלה האמיתית והעקבית מולה נאלצתי להתמודד

is the world ever thinking that I could be described by those definitions.

היתה מציאות העולם סביב, שחושב שניתן לתאר אותי רק על פי ההגדרות הללו.

In our desire to protect those we care about

ברצותנו לשמור על היקרים לנו

by giving them the cold, hard truth about their medical prognosis,

בבחירה לתת להם את הניבוי הקשה, הכנה, על הפרוגנוזה (הערכת סיכויים) שלהם,

or, indeed, a prognosis on the expected quality of their life,

או הערכת הסיכוי הצפוייה אודות איכות החיים שתהיה להם,

we have to make sure that we don't put the first brick in a wall

עלינו להיות סמוכים ובטוחים כי לא נשים את הלבנה הראשונה בחומה

that will actually disable someone.

שלמעשה תגביל את האדם.

Perhaps the existing model of only looking at what is broken in you

ייתכן והמודל הקיים, המתבונן רק במה שמקולקל בך

and how do we fix it, serves to be more disabling to the individual

ומנסה למצוא כיצד לתקן זאת, הינו מגביל יותר את האדם בפועל

than the pathology itself.

ביחס לפתולוגיה עצמה.

By not treating the wholeness of a person,

כאשר אין יחס לאדם בשלמותו,

by not acknowledging their potency,

כאשר אין הכרה בחוזק הטמון בו,

we are creating another ill on top of whatever natural struggle they might have.

אנחנו בוראים מחלה נוספת שמוסיפה נדבך על המאבק שקיים בין כה.

We are effectively grading someone's worth to our community.

אנו קובעים בנחרצות את ערכו של אדם לקהילה שלנו.

So we need to see through the pathology

לכן, עלינו לראות אל מעבר לפתולוגיה

and into the range of human capability.

ואל תוך טווח היכולת האנושית.

And, most importantly, there's a partnership

וחשוב מכל, ישנה זיקה

between those perceived deficiencies

בין אותן מגבלות הנראות לעין

and our greatest creative ability.

והיכולת של כולנו ליצירתיות.

So it's not about devaluing, or negating, these more trying times

כך שאין מדובר בהפחתה או הרחקה של תקופות הקושי האלה

as something we want to avoid or sweep under the rug,

כמשהו שיש להתחמק מפניו או לטאטאו תחת השטיח,

but instead to find those opportunities wrapped in the adversity.

אלא למצוא את ההזדמנויות הצרורות בתוך המצוקה.

So maybe the idea I want to put out there is

ואולי בעצם הרעיון המרכזי שלי להעביר,

not so much overcoming adversity

אינו בהכרח ההתגברות על המצוקה,

as it is opening ourselves up to it,

אלא לפתוח את עצמנו בפניה,

embracing it,

לחבק אותה,

grappling with it,

להתגושש איתה,

to use a wrestling term,

אם להשתמש במושג מתחום ההאבקות,

maybe even dancing with it.

אולי אפילו לרקוד איתה.

And, perhaps, if we see adversity as natural, consistent and useful,

וכך, אולי, אם נראה את המצוקה כטבעית, עקבית ושימושית,

we're less burdened by the presence of it.

המעמסה שהיא מכבידה עלינו כאשר היא מופיעה תפחת.

This year we celebrate the 200th birthday of Charles Darwin,

השנה אנו מציינים 200 שנה להולדתו של צ'ארלס דארווין,

and it was 150 years ago, when writing about evolution,

ולפני 150 שנים, כאשר החלה הכתיבה על אבולוציה,

that Darwin illustrated, I think, a truth about the human character.

דארווין תיאר, בעיניי, אמת על טבע האדם.

To paraphrase: It's not the strongest of the species that survives,

ובלשון אחרת, לא החזק הוא ששורד,

nor is it the most intelligent that survives;

ואף לא הנבון ביותר,

it is the one that is most adaptable to change.

אלא האחד שמצליח בצורה הטובה ביותר להתאים עצמו לשינוי.

Conflict is the genesis of creation.

קונפליקט הוא ראשית היצירה.

From Darwin's work, amongst others, we can recognize that

מעבודותיו של דארווין, בין השאר, ניתן לזהות

the human ability to survive and flourish

כי יכולתו של האדם לשרוד ולשגשג

is driven by the struggle of the human spirit through conflict

מונעת על ידי מאבקה של רוח האדם בקונפליקט

into transformation.

אל תוך טרנספורמציה.

So, again, transformation, adaptation, is our greatest human skill.

וכך, שוב, טרנספורמציה, הסתגלות, אלו התכונות העצומות ביותר של האדם.

And, perhaps, until we're tested, we don't know what we're made of.

וכך, אולי, עד לנקודה בה אנו עומדים למבחן, אין אנו יודעים ממה באמת קורצנו.

Maybe that's what adversity gives us:

אולי זה מה שמעניקה לנו המצוקה,

a sense of self, a sense of our own power.

תחושה של עצמיות, ותחושה של הכוח שבנו.

So, we can give ourselves a gift.

וכך, אנו יכולים להעניק לעצמנו מתנה.

We can re-imagine adversity as something more than just tough times.

אנו יכולים להבין מחדש את המצוקה כמשהו שמעבר לתקופה קשה.

Maybe we can see it as change.

אולי ניתן לראות אותה כשינוי.

Adversity is just change that we haven't adapted ourselves to yet.

מצוקה אינה אלא שינוי שטרם הסתגלנו אליו.

I think the greatest adversity that we've created for ourselves

אני חושבת שהמצוקה הגדולה ביותר שיצרנו לעצמנו

is this idea of normalcy.

היא מושג הנורמאליות.

Now, who's normal?

מי הוא הנורמאלי?

There's no normal.

אין דבר כזה נורמאלי.

There's common, there's typical. There's no normal,

יש מצוי. יש טיפוסי. אין דבר כזה נורמאלי.

and would you want to meet that poor, beige person if they existed?

ובאמת הייתם רוצים לפגוש את האדם המסכן הזה, בצבע בז', לו היה קיים?

(Laughter)

(צחוק)

I don't think so.

אני לא חושבת.

If we can change this paradigm from one of achieving normalcy

אם נוכל לשנות את הפרדיגמה מאחת הקוראת להשגת נורמאליות

to one of possibility -- or potency, to be even a little bit more dangerous --

לאחת שמתרכזת באפשרות, או בעוצמה, אם לשים זאת בצורה יותר מסוכנת,

we can release the power of so many more children,

אנו יכולים לשחרר את כוחם של הרבה ילדים נוספים,

and invite them to engage their rare and valuable abilities with the community.

ולהזמינם לערב את היכולות הנדירות שלהם בקהילה.

Anthropologists tell us that the one thing

אנתרופולוגים מלמדים אותנו שהדבר היחיד

we as humans have always required of our community members

שאנו כבני אדם תמיד דרשנו מחברינו לקהילה

is to be of use, to be able to contribute.

הוא להביא תועלת, להיות מסוגלים לתרום.

There's evidence that Neanderthals, 60,000 years ago,

ישנן עדויות שניאנדרטלים, לפני כ-60,000 שנים,

carried their elderly and those with serious physical injury,

היו נושאים את זקניהם ואת בעלי פגיעות הגוף החמורות,

and perhaps it's because the life experience of survival of these people

אולי, כיוון שנסיון החיים ההישרדותי של אותם אנשים

proved of value to the community.

הוכיח את עצמו כבעל ערך לקהילה:

They didn't view these people as broken and useless;

הם לא תפסו את אותם אנשים כשבורים או חסרי תועלת;

they were seen as rare and valuable.

הם נתפסו כנדירים ומשמעותיים.

A few years ago, I was in a food market in the town where I grew up

לפני מספר שנים, ביקרתי בשוק מזון בעיר שבה גדלתי

in that red zone in northeastern Pennsylvania,

באזור האדום הזה בצפון פנסילבניה,

and I was standing over a bushel of tomatoes.

ועמדתי לי מאחורי ערמה של עגבניות.

It was summertime: I had shorts on.

זו הייתה תקופת הקיץ, הייתי עם בגדים קצרים.

I hear this guy, his voice behind me say, "Well, if it isn't Aimee Mullins."

ואני שומעת את הבחור הזה, קולו מאחוריי פונה ואומר, "ובכן, האין זו איימי מאלינס".

And I turn around, and it's this older man. I have no idea who he is.

ואני חגה על עקבי, והנה אדם מבוגר. אין לי מושג מי האיש.

And I said, "I'm sorry, sir, have we met? I don't remember meeting you."

ואני אומרת, "אני מצטערת, אדוני, נפגשנו פעם? אינני זוכרת אותך".

He said, "Well, you wouldn't remember meeting me.

והוא אומר, "ובכן, אינך יכולה לזכור שפגשת אותי.

I mean, when we met I was delivering you from your mother's womb."

אני מתכוון, כאשר נפגשנו עזרתי ליילד אותך מרחם אימך".

(Laughter)

(צחוק)

Oh, that guy.

אהה, הבחור הזה.

And, but of course, actually, it did click.

אך, לאמיתו של דבר, זה התחבר לי.

This man was Dr. Kean,

האיש הזה היה ד"ר קין,

a man that I had only known about through my mother's stories of that day,

אדם עליו שמעתי רק מסיפוריה של אימי מאותו יום,

because, of course, typical fashion, I arrived late for my birthday by two weeks.

שכן כמובן, כמה אופייני, נולדתי באיחור של שבועיים מהתאריך הצפוי.

And so my mother's prenatal physician had gone on vacation,

וכך, רופא הטרום-לידה של אימי יצא לחופשה,

so the man who delivered me was a complete stranger to my parents.

והאדם שיילד אותי היה זר לחלוטין להוריי.

And, because I was born without the fibula bones,

ומשום שנולדתי ללא עצם השוק,

and had feet turned in, and a few toes in this foot and a few toes in that,

וכפות הרגליים נכנסו פנימה - מספר בהונות ברגל אחת, ומספר נוספות בשנייה,

he had to be the bearer -- this stranger had to be the bearer of bad news.

היה מוטל עליו להיות השליח, הזר הזה היה מוכרח להיות השליח של חדשות רעות.

He said to me, "I had to give this prognosis to your parents

הוא אמר לי, "הייתי צריך לתת את הפרוגנוזה הזו להורייך

that you would never walk,

שלעולם לא תלכי,

and you would never have the kind of mobility that other kids have

ולעולם לא תהיה לך הניידות שיש לילדים אחרים

or any kind of life of independence,

ושום סוג של חיים עצמאיים,

and you've been making liar out of me ever since."

ועשית ממני שקרן מאותו יום ואילך".

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The extraordinary thing is that he said he had saved

הדבר המדהים הוא, שהוא סיפר ששמר

newspaper clippings throughout my whole childhood,

גזירי עיתונים לאורך כל ילדותי,

whether winning a second grade spelling bee,

בין שהיתה זו הזכייה בתחרות האיות מכיתה ב',

marching with the Girl Scouts, you know, the Halloween parade,

הצעידה בסך עם צופי הבנות, אתם יודעים, מצעד ליל כל הקדושים,

winning my college scholarship, or any of my sports victories,

הזכייה במילגת המכללה, או כל אחת מהזכיות שלי בספורט,

and he was using it, and integrating it into teaching resident students,

והוא השתמש בהם, ושילב אותם בתוך תכנית לימודי המתמחים שהעביר,

med students from Hahnemann Medical School and Hershey Medical School.

לסטודנטים לרפואה בבית ספר לרפואה של האנמן ובית ספר לרפואה של הרשי.

And he called this part of the course the X Factor,

והוא קרא לחלק הזה בקורס "גורם ה-X",

the potential of the human will.

הפוטנציאל שבכוח הרצון האנושי.

No prognosis can account for how powerful this could be

שום פרוגנוזה לא יכולה להשפיע על כמה עוצמתי הוא יכול להיות

as a determinant in the quality of someone's life.

כגורם מכריע על איכות חייו של אדם.

And Dr. Kean went on to tell me,

וד"ר קין סיפר לי עוד,

he said, "In my experience, unless repeatedly told otherwise,

הוא אמר "מנסיוני, אלא אם כן חוזרים שוב ושוב ההפך,

and even if given a modicum of support,

ואף אם נותנים ולו קורטוב של תמיכה,

if left to their own devices, a child will achieve."

אם מניחים לו להסתדר בכוחות עצמו, הילד יצליח".

See, Dr. Kean made that shift in thinking.

אתם מבינים, ד"ר קין עשה את ההיסט הזה בחשיבה שלו.

He understood that there's a difference between the medical condition

הוא הבין שישנו הבדל בין המצב הרפואי

and what someone might do with it.

ומה שאדם עשוי לעשות איתו.

And there's been a shift in my thinking over time,

ובעניין הזה נעשתה אצלי תמורה לאורך הזמן.

in that, if you had asked me at 15 years old,

בכך, שאילו הייתם שואלים אותי בגיל 15,

if I would have traded prosthetics for flesh-and-bone legs,

אם הייתי מחליפה את הפרוטזות ברגליים בשר ודם,

I wouldn't have hesitated for a second.

לא הייתי מהססת לשניה.

I aspired to that kind of normalcy back then.

כמהתי לסוג כזה של נורמאליות בתקופה ההיא.

But if you ask me today, I'm not so sure.

אילו הייתם שואלים אותי היום. אני לא כל כך בטוחה.

And it's because of the experiences I've had with them,

וזאת בזכות סך החוויות שעברתי בגללן,

not in spite of the experiences I've had with them.

ולא למרות סך החוויות שעברתי בגללן.

And perhaps this shift in me has happened

ואולי, התמורה הזו בי התרחשה

because I've been exposed to more people who have opened doors for me

בגלל שנחשפתי ליותר אנשים שפתחו בעבורי דלתות

than those who have put lids and cast shadows on me.

מאשר אלו אשר הניחו כיסוי והטילו צל עלי.

See, all you really need is one person

אתם מבינים, כל שאתם זקוקים לו הוא אדם אחד

to show you the epiphany of your own power, and you're off.

שיצית בכם את ההתגלות בכוחכם שלכם, ואתם מסודרים.

If you can hand somebody the key to their own power --

אם תוכלו לתת למישהו את המפתח לכוחו שלו,

the human spirit is so receptive -- if you can do that

הרוח האנושית כל כך פתוחה לקבלה, אם תוכלו לעשות זאת

and open a door for someone at a crucial moment,

ולפתוח דלת עבור מישהו שנמצא בתקופה מכרעת,

you are educating them in the best sense.

אתם מחנכים אותם באופן הנכון ביותר.

You're teaching them to open doors for themselves.

אתם מלמדים אותם לפתוח דלתות בעצמם ובעבורם.

In fact, the exact meaning of the word "educate"

למעשה, המשמעות האמיתית של המילה educate (לחנך)

comes from the root word "educe."

לקוחה משורש המילה "educe".

It means "to bring forth what is within,

ומשמעותה - לחלץ החוצה את מה שמצוי בפנים,

to bring out potential."

להוציא את הפוטנציאל.

So again, which potential do we want to bring out?

שוב, איזה פוטנציאל נרצה להוציא אל הפועל?

There was a case study done in 1960s Britain,

ישנו מקרה מבחן שנעשה בשנת 1960 בבריטניה,

when they were moving from grammar schools to comprehensive schools.

שבו תלמידים עברו מבית ספר יסודי לבית ספר מקיף.

It's called the streaming trials. We call it "tracking" here in the States.

זה נקרא "שיטת ההקבצות". אנו קוראים לזה "מעקב" כאן הארצות הברית.

It's separating students from A, B, C, D and so on.

זוהי חלוקת תלמידים לפי ציוניהם; A, B, C, D וכדומה.

And the "A students" get the tougher curriculum, the best teachers, etc.

ותלמידי ה-A מקבלים את תכנית הלימודים המתאגרת יותר, המורים הטובים ביותר, וכיוצא בזה.

Well, they took, over a three-month period,

אם כן, הם לקחו, במשך תקופה של שלושה חודשים,

D-level students, gave them A's,

תלמידים מרמה D, ונתנו להם ציוני A,

told them they were "A's," told them they were bright,

אמרו להם שהם A, אמרו להם שהם מבריקים.

and at the end of this three-month period,

ולאחר התקופה של שלושת החודשים,

they were performing at A-level.

הם אכן תפקדו ברמה A.

And, of course, the heartbreaking, flip side of this study,

וכמובן, צידו השני ושובר הלב של המטבע במחקר זה,

is that they took the "A students" and told them they were "D's."

הוא שהם לקחו תלמידים מרמה A ואמרו להם שהם D.

And that's what happened at the end of that three-month period.

וזה בדיוק מה שקרה לאחר התקופה של שלושת החודשים.

Those who were still around in school, besides the people who had dropped out.

הכוונה לאלו שעדיין נותרו בבית הספר, ולא התלמידים שנשרו עד אז.

A crucial part of this case study was that the teachers were duped too.

חלק משמעותי במקרה המבחן הזה הוא שהמורים אף הם הולכו שולל.

The teachers didn't know a switch had been made.

המורים לא היו מודעים להחלפה שנעשתה.

They were simply told, "These are the 'A-students,' these are the 'D-students.'"

נאמר להם בפשטות שאלה תלמידי A, ואלו תלמידי D.

And that's how they went about teaching them and treating them.

ולפי חלוקה זו כך גם לימדו אותם והתייחסו אליהם.

So, I think that the only true disability is a crushed spirit,

לכן, אני סבורה שהמום היחידי הוא נפש מרוסקת,

a spirit that's been crushed doesn't have hope,

בנפש שרוסקה אין תקווה.

it doesn't see beauty,

היא לא רואה יופי.

it no longer has our natural, childlike curiosity

לא קיימת בה יותר הסקרנות הטבעית, התמה

and our innate ability to imagine.

והיכולת שטבועה בדמנו לדמיין.

If instead, we can bolster a human spirit to keep hope,

אם במקום זאת, נוכל להעצים נפשו של אדם בכדי לשמר את התקווה,

to see beauty in themselves and others,

בכדי לראות יופי בעצמם ובסובבים אותם,

to be curious and imaginative,

בכדי להיות סקרנים ומלאי דמיון,

then we are truly using our power well.

רק כך אנו משתמשים בצורה נאותה בכוח שלנו.

When a spirit has those qualities, we are able to create new realities

כאשר בנפש קיימות הסגולות האלה, בכוחנו ליצור מציאויות חדשות

and new ways of being.

ואופנים חדשים של קיום.

I'd like to leave you with a poem

הייתי רוצה לסיים עם שיר

by a fourteenth-century Persian poet named Hafiz

מאת המשורר הפרסי בן המאה ה-14, חאפז

that my friend, Jacques Dembois told me about,

שידידי, ז'אן דמבואה סיפר לי אודותיו.

and the poem is called "The God Who Only Knows Four Words":

שמו של השיר הוא "האלוהים שמכיר אך ארבע מילים".

"Every child has known God,

"כל ילד מכיר את אלוהים,

not the God of names,

לא את אלוהי השמות,

not the God of don'ts,

לא את אלוהי האיסורים,

but the God who only knows four words and keeps repeating them,

אלא את האלוהים שמכיר אך ארבע מילים ולא חדל מלחזור עליהם,

saying, 'Come dance with me.

ואומר: בוא, תרקוד נא עימי.

Come, dance with me. Come, dance with me.'"

בוא, תרקוד נא עימי.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)