9/11 healing: The mothers who found forgiveness, friendship

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

Phyllis Rodriguez: We are here today

פיליס רודריגז: אנחנו כאן היום

because of the fact

בגלל העובדה

that we have what most people consider

שיש לנו חברות שרוב האנשים

an unusual friendship.

יחשיבו למוזרה.

And it is.

וכך היא.

And yet, it feels natural to us now.

ועדיין, לנו זה מרגיש טיבעי עכשיו.

I first learned

גיליתי לראשונה

that my son had been in the World Trade Center

שבני היה במרכז הסחר העולמי

on the morning of September 11th, 2001.

בבוקר ה11 בספטמבר 2001.

We didn't know

לא ידענו

if he had perished yet

אם הוא מת

until 36 hours later.

במשך 36 שעות.

At the time,

באותו הזמן,

we knew that it was political.

ידענו שזה היה פוליטי.

We were afraid of what our country was going to do

פחדנו ממה שהמדינה שלנו תעשה

in the name of our son --

בשמו של בננו --

my husband, Orlando, and I and our family.

בעלי, אורלנדו, ואני ומשפחתנו.

And when I saw it --

וכשראיתי את זה --

and yet, through the shock,

ועדיין, דרך ההלם,

the terrible shock,

ההלם הנוראי,

and the terrible explosion in our lives, literally,

והפיצוץ האדיר בחיינו, תרתי משמע,

we were not vengeful.

לא היינו נקמניים.

And a couple of weeks later

וכמה שבועות מאוחר יותר

when Zacarias Moussaoui was indicted

כשזכאראייס מסאויי הואשם

on six counts of conspiracy to commit terrorism,

בשישה מקרים של קשירת קשר לביצוע מעשי טרור,

and the U.S. government called for a death penalty

וממשלת ארצות הברית קראה לגזר דין מוות

for him, if convicted,

בשבילו, אם יורשע,

my husband and I spoke out

בעלי ואני יצאנו

in opposition to that, publicly.

נגד זה, פומבית.

Through that

דרך זה

and through human rights groups,

ודרך קבוצות למען זכויות אדם,

we were brought together

הפגישו אותנו

with several other victims' families.

עם כמה משפחות אחרות של קורבנות.

When I saw Aicha in the media,

כשראיתי את איישה יוצאת לתקשורת,

coming over when her son was indicted,

כשבנה הואשם,

and I thought, "What a brave woman.

חשבתי, "איזו אישה אמיצה.

Someday I want to meet that woman when I'm stronger."

יום אחד אני רוצה לפגוש אותה כשאהיה יותר חזקה."

I was still in deep grief;

הייתי עדיין באבל עמוק;

I knew I didn't have the strength.

ידעתי שאין לי את הכוח.

I knew I would find her someday,

ידעתי שאמצא אותה יום אחד,

or we would find each other.

או שנמצא אחת את השניה.

Because, when people heard that my son was a victim,

כי כשאנשים שמעו שבני היה קורבן,

I got immediate sympathy.

קיבלתי אהדה מיידית.

But when people learned

אבל כשאנשים שמעו

what her son was accused of,

במה בנה מואשם,

she didn't get that sympathy.

היא לא קיבלה אהדה כלל.

But her suffering is equal to mine.

אבל הסבל שלה זהה לשלי.

So we met in November 2002,

אז נפגשנו בנובמבר 2002.

and Aicha will now tell you

ואיישה תספר לכם עכשיו

how that came about.

איך זה קרה.

(Translator) Aicha el-Wafi: Good afternoon, ladies and gentlemen.

(מתורגמנית)איישה אל -וואפי: אחר צהריים טובים, גבירותי ורבותי.

I am the mother of Zacarias Moussaoui.

אני אמו של זכאראיה מסאויי.

And I asked

ואני ביקשתי

the Organization of Human Rights

מהארגון למען זכויות האדם

to put me in touch with the parents of the victims.

לקשר אותי עם הורים של הקורבנות.

So they introduced me

אז הם הכירו לי

to five families.

חמש משפחות.

And I saw Phyllis, and I watched her.

וראיתי את פיליס, והבטתי בה.

She was the only mother in the group.

היא הייתה האם היחידה בקבוצה.

The others were brothers, sisters.

האחרים היו אחים ואחיות.

And I saw in her eyes

וראיתי בעיניה

that she was a mother, just like me.

שהיא היתה אם, בדיוק כמוני.

I suffered a lot as a mother.

סבלתי הרבה כאם.

I was married when I was 14.

חותנתי כשהייתי בת 14.

I lost a child when I was 15,

איבדתי תינוק כשהייתי בת 15,

a second child when I was 16.

תינוק נוסף כשהייתי בת 16.

So the story with Zacarias was too much really.

אז הסיפור עם זכאראייס היה יותר מדי באמת.

And I still suffer,

ואני עדיין סובלת,

because my son

מפני שבני

is like he's buried alive.

כאילו קבור בחיים.

I know she really cried for her son.

ידעתי שהיא באמת בכתה על בנה.

But she knows where he is.

אבל היא יודעת איפה הוא.

My son, I don't know where he is.

בני, אני לא יודעת היכן הוא.

I don't know if he's alive. I don't know if he's tortured.

אני לא יודעת אם הוא חי. אני לא יודעת אם מענים אותו.

I don't know what happened to him.

אני לא יודעת מה קרה לו.

So that's why I decided to tell my story,

לכן החלטתי לספר את הסיפור שלי,

so that my suffering is something positive for other women.

כך שהסבל שלי יהיה משהו חיובי לנשים אחרות.

For all the women, all the mothers that give life,

לכל הנשים, כל האמהות שנותנות חיים,

you can give back,

אתן יכולות לתת בחזרה,

you can change.

אתן יכולות להשתנות.

It's up to us women,

זה תלוי בנו הנשים,

because we are women,

מפני שאנחנו נשים,

because we love our children.

מפני שאנחנו אוהבות את ילדינו.

We must be hand-in-hand

אנחנו צריכות ללכת יד ביד

and do something together.

ולעשות משהו ביחד.

It's not against women,

זה לא נגד הנשים,

it's for us, for us women,

זה בשבילנו, בשבילנו הנשים,

for our children.

למען ילדינו.

I talk against violence, against terrorism.

אני מדברת נגד אלימות, נגד טרור.

I go to schools

אני הולכת לבתי ספר

to talk to young, Muslim girls

כדי לדבר עם בנות מוסלמיות צעירות,

so they don't accept to be married against their will very young.

כך שלא יסכימו לחתונה כפויה בגיל צעיר.

So if I can save one of the young girls,

כך שאם אוכל להציל אחת מהילדות,

and avoid that they get married and suffer as much as I did,

ולמנוע חתונה מוקדמת ואת הסבל שאני עברתי,

well this is something good.

אז זה יהיה משהו טוב.

This is why I'm here in front of you.

לכן אני פה לפניכם.

PR: I would like to say

פ.ר. : הייתי רוצה להגיד

that I have learned so much from Aicha,

שלמדתי רבות מאיישה,

starting with that day we had our very first meeting

החל מהיום בו נערכה הפגישה הראשונה שלנו

with other family members --

עם בני משפחות אחרות --

which was a very private meeting with security,

שהיתה פגישה מאוד פרטית עם אבטחה,

because it was November 2002,

מפני שזה היה בנובמבר 2002,

and, frankly, we were afraid of the super-patriotism of that time in the country --

ולמען האמת, פחדנו מהסופר-פטריוטיות שהיתה באותו זמן במדינה --

those of us family members.

אנו בני המשפחות.

But we were all so nervous.

אבל גם היינו כל כך לחוצים.

"Why does she want to meet us?"

"למה היא רוצה לפגוש אותנו?"

And then she was nervous.

ואז היא היתה לחוצה.

"Why did we want to meet her?"

"למה אנחנו רצינו לפגוש אותה?"

What did we want from each other?

מה רצינו אחד מהשני?

Before we knew each others' names, or anything,

לפני שידענו אחד את שמו של השני, או משהו אחר,

we had embraced and wept.

התחבקנו ובכינו.

Then we sat in a circle

ואז ישבנו במעגל

with support, with help,

עם תמיכה, עם עזרה,

from people experienced in this kind of reconciliation.

מאנשים שמתמחים בסוג זה של פיוס.

And Aicha started,

ואיישה התחילה,

and she said,

והיא אמרה,

"I don't know if my son

"אני לא יודעת אם בני

is guilty or innocent,

אשם או זכאי,

but I want to tell you how sorry I am

אבל אני רוצה להגיד לכם כמה אני מצטערת

for what happened to your families.

על מה שקרה למשפחותיכם.

I know what it is to suffer,

אני יודעת מה זה לסבול,

and I feel that if there is a crime,

ואני מרגישה שאם יש פשע,

a person should be tried fairly and punished."

אדם צריך להישפט ביושר ולקבל את עונשו."

But she reached out to us in that way,

אבל היא נגעה בנו כך.

and it was, I'd like to say, it was an ice-breaker.

וזה היה, הייתי רוצה לומר, זה היה שובר שתיקה.

And what happened then is we all told our stories,

ומה שקרה היה, שכולנו סיפרנו את הסיפורים שלנו,

and we all connected as human beings.

וכולנו התחברנו כבני אדם.

By the end of the afternoon --

בסוף אותו יום --

it was about three hours after lunch --

כשלוש שעות לאחר ארוחת הצהריים --

we'd felt as if we'd known each other forever.

הרגשנו כאילו הכרנו אחד את השני מאז ומתמיד.

Now what I learned from her,

עכשיו מה שלמדתי ממנה,

is a woman, not only who could be so generous

לא רק שהיא אשה כל כך רחבת לב

under these present circumstances

תחת התנאים הנוכחיים

and what it was then,

והתנאים שהיו אז,

and what was being done to her son,

ומה שנעשה לבן שלה,

but the life she's had.

אלא על החיים שהיו לה.

I never had met

מעולם לא פגשתי

someone with such a hard life,

מישהו עם חיים כל כך קשים,

from such a totally different culture and environment from my own.

מתרבות וסביבה שונות כל כך משלי.

And I feel

ואני מרגישה

that we have

שיש לנו

a special connection,

קשר מיוחד,

which I value very much.

שאני מאוד מעריכה.

And I think it's all about

ואני חושבת שהמוקד

being afraid of the other,

קשור לפחד מהאחר,

but making that step

אבל לעשות את הצעד הזה

and then realizing, "Hey, this wasn't so hard.

ואז להבין, "היי, זה לא היה כל כך קשה.

Who else can I meet that I don't know,

את מי עוד אני יכולה לפגוש שאני לא מכירה,

or that I'm so different from?"

או שאני שונה ממנו כל כך?"

So, Aicha,

אז, איישה,

do you have a couple of words

יש לך כמה מילים

for conclusion?

לסיכום?

Because our time is up.

מפני שהזמן שלנו מסתיים.

(Laughter)

(צחוק)

(Translator) AW: I wanted to say

(מתורגמנית) א.א. : רציתי לומר

that we have to try to know other people, the other.

שאנחנו צריכים לנסות להכיר אנשים אחרים, את האחר.

You have to be generous,

צריך להיות נדיבים,

and your hearts must be generous,

והלבבות שלכם צריכים להיות נדיבים,

your mind must be generous.

הנפש שלכם צריכה להיות נדיבה.

You must be tolerant.

אתם צריכים להיות סבלניים.

You have to fight against violence.

אתם צריכים להילחם באלימות.

And I hope that someday we'll all live together

ואני מקווה שיום אחד כולנו נחייה יחד

in peace and respecting each other.

בשלום ובכבוד הדדי.

This is what I wanted to say.

זה מה שרציתי לומר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)