The Art of Stillness | Pico Iyer | TED

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I'm a lifelong traveler.

אני נוסע כל חיי.

Even as a little kid,

אפילו כילד קטן,

I was actually working out that it would be cheaper

אני למעשה הבנתי שזה יהיה זול יותר

to go to boarding school in England

ללכת לפנימייה באנגליה

than just to the best school down the road from my parents' house in California.

מאשר לבית הספר הטוב ביותר במורד הרחוב מהבית של ההורים שלי בקליפורניה.

So, from the time I was nine years old

אז, מאז שהייתי בן תשע

I was flying alone several times a year

טסתי לבד כמה פעמים בשנה

over the North Pole, just to go to school.

מעל לקוטב הצפוני, רק בכדי להגיע לבית הספר.

And of course the more I flew the more I came to love to fly,

וכמובן שככל שטסתי יותר כך אהבתי יותר לטוס,

so the very week after I graduated from high school,

וכך, שבוע אחרי שסיימתי תיכון,

I got a job mopping tables

קיבלתי עבודה בניקוי שולחנות

so that I could spend every season of my 18th year

כך שאוכל לבלות כל עונה בשנתי ה-18

on a different continent.

ביבשת אחרת.

And then, almost inevitably, I became a travel writer

ואז, כמעט באופן בלתי נמנע, אני הפכתי לכתב מסעות

so my job and my joy could become one.

כך שהעבודה והשמחה שלי התאחדו.

And I really began to feel that if you were lucky enough

ואני באמת התחלתי להרגיש שאם הייתם ברי מזל מספיק

to walk around the candlelit temples of Tibet

להסתובב במקדשי טיבט המוארים בנרות

or to wander along the seafronts in Havana

או לשוטט לאורך חופי הים בהוואנה

with music passing all around you,

עם מוסיקה שעוברת סביבכם,

you could bring those sounds and the high cobalt skies

אתם תוכלו להביא את הצלילים והשמים הצבועים בקובלט

and the flash of the blue ocean

והבזק של האוקיינוס ​​הכחול

back to your friends at home,

בחזרה לחברים שלכם בבית,

and really bring some magic

ובאמת להביא מעט קסם

and clarity to your own life.

ובהירות לחיים שלכם.

Except, as you all know,

מלבד, כפי שכולכם יודעים,

one of the first things you learn when you travel

אחד הדברים הראשונים שאתם לומדים כשאתם נוסעים

is that nowhere is magical unless you can bring the right eyes to it.

זה ששום מקום אינו קסום אלא אם כן אתם מביאים את העיניים הנכונות לשם.

You take an angry man to the Himalayas,

קחו אדם כועס להימלאיה,

he just starts complaining about the food.

הוא רק יתחיל להתלונן על האוכל.

And I found that the best way

ומצאתי שהדרך הטובה ביותר

that I could develop more attentive and more appreciative eyes

שאני יכול לפתח עיניים קשובות ומעריכות יותר

was, oddly,

היתה, באופן מוזר,

by going nowhere, just by sitting still.

על ידי הליכה לשום מקום, רק לשבת בשקט.

And of course sitting still is how many of us get

וכמובן שעל ידי ישיבה בשקט רבים מאיתנו מקבלים

what we most crave and need in our accelerated lives, a break.

את מה שרובנו משתוקקים וצריכים בחיינו הקדחתניים, הפסקה.

But it was also the only way

אבל זו גם היתה הדרך היחידה

that I could find to sift through the slideshow of my experience

שאני יכולתי למצוא כדי לנפות את המצגת של הניסיון שלי

and make sense of the future and the past.

ולהבין את ההיגיון של העתיד והעבר.

And so, to my great surprise,

וכך, להפתעתי הרבה,

I found that going nowhere

התברר לי שהליכה לשום מקום

was at least as exciting as going to Tibet or to Cuba.

היתה מרגשת לפחות כמו ללכת לטיבט או לקובה

And by going nowhere, I mean nothing more intimidating

ועל ידי הליכה לשום מקום, אני מתכוון שום דבר מפחיד יותר

than taking a few minutes out of every day

מאשר לקחת כמה דקות מתוך כל יום

or a few days out of every season,

או כמה ימים מכל עונה,

or even, as some people do,

או אפילו, כמו שחלק מהאנשים עושים,

a few years out of a life

כמה שנים מהחיים

in order to sit still long enough

בכדי לשבת בשקט מספיק זמן

to find out what moves you most,

לברר מה מרגש אתכם ביותר,

to recall where your truest happiness lies

כדי להיזכר איפה האושר האמיתי שלכם שוכן

and to remember that sometimes

ובכדי להזכר שלפעמים

making a living and making a life

להתפרנס ולחיות

point in opposite directions.

מצביעים לכיוונים מנוגדים.

And of course, this is what wise beings through the centuries

וכמובן, זה מה שאדם חכם במשך מאות בשנים

from every tradition have been telling us.

מכל מסורת היה אומר לנו.

It's an old idea.

זה רעיון עתיק.

More than 2,000 years ago, the Stoics were reminding us

לפני יותר מ- 2,000 שנה, הסטואיקנים הזכירו לנו

it's not our experience that makes our lives,

זה לא הניסיון שלנו שעושה את חיינו,

it's what we do with it.

זה מה שאנחנו עושים איתו.

Imagine a hurricane suddenly sweeps through your town

תארו לעצמכם הוריקן שוטף בפתאומיות בעיר שלכם

and reduces every last thing to rubble.

והופך הכל לעיי חורבות.

One man is traumatized for life.

אדם אחד חווה טראומה לכל חיים.

But another, maybe even his brother, almost feels liberated,

אבל אחר, אולי אפילו אחיו, מרגיש כמעט משוחרר,

and decides this is a great chance to start his life anew.

ומחליט שזוהי הזדמנות נהדרת להתחיל חיים חדשים.

It's exactly the same event,

זהו בדיוק אותו אירוע,

but radically different responses.

אבל תגובות שונות באופן קיצוני.

There is nothing either good or bad, as Shakespeare told us in "Hamlet,"

אין שום דבר טוב או רע, כמו ששייקספיר אמר לנו ב"המלט"

but thinking makes it so.

אבל חשיבה עושה אותו לכזה.

And this has certainly been my experience as a traveler.

וזה כבר בהחלט ניסיוני כנוסע.

Twenty-four years ago I took the most mind-bending trip

לפני עשרים וארבע שנים עשיתי את הטיול הכי מטריף.

across North Korea.

ברחבי צפון קוריאה.

But the trip lasted a few days.

אבל המסע נמשך כמה ימים.

What I've done with it sitting still, going back to it in my head,

מה שעשיתי עימו בישיבה בשקט, חזרתי לזה בראש שלי,

trying to understand it, finding a place for it in my thinking,

מנסה להבין את זה, למצוא מקום לזה במחשבות שלי,

that's lasted 24 years already

זה נמשך כבר 24 שנה

and will probably last a lifetime.

וכנראה ימשיך לכל החיים.

The trip, in other words, gave me some amazing sights,

הטיול, במילים אחרות, נתן לי כמה מראות מדהימים,

but it's only sitting still

אבל זו רק הישיבה בשקט

that allows me to turn those into lasting insights.

שאפשרה לי להפוך אותם לתובנות שנמשכות.

And I sometimes think that so much of our life

ולפעמים אני חושב שכל כך הרבה מהחיים שלנו

takes place inside our heads,

מתרחשים בתוך הראש שלנו,

in memory or imagination or interpretation or speculation,

בזכרון או בדמיון או פרשנות או ספקולציות,

that if I really want to change my life

כך שאם אני באמת רוצה לשנות את החיים שלי

I might best begin by changing my mind.

הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא להתחיל בלשנות את דעתי.

Again, none of this is new;

שוב, שום דבר מזה הוא חדש

that's why Shakespeare and the Stoics were telling us this centuries ago,

זו הסיבה ששייקספיר והסטואיקנים אמרו לנו את זה לפני מאות שנים,

but Shakespeare never had to face 200 emails in a day.

אבל שייקספיר מעולם לא היה צריך להתמודד עם 200 מיילים ביום.

(Laughter)

(צחוק)

The Stoics, as far as I know, were not on Facebook.

הסטואיקנים, עד כמה שאני יודע, לא היו בפייסבוק.

We all know that in our on-demand lives,

כולנו יודעים שבחיינו התובעניים,

one of the things that's most on demand

אחד מהדברים הכי נדרשים

is ourselves.

זה אנחנו עצמנו.

Wherever we are, any time of night or day,

איפה שאנחנו נמצאים, ביום או בלילה,

our bosses, junk-mailers, our parents can get to us.

הבוסים שלנו, דואר זבל, ההורים שלנו יכולים להגיע אלינו.

Sociologists have actually found that in recent years

סוציולוגים ממש מצאו כי בשנים האחרונות

Americans are working fewer hours than 50 years ago,

אמריקאים עובדים פחות שעות מאשר מלפני 50 שנה,

but we feel as if we're working more.

אבל אנחנו מרגישים כאילו אנחנו עובדים יותר.

We have more and more time-saving devices,

יש לנו יותר ויותר מכשירים חוסכי זמן,

but sometimes, it seems, less and less time.

אבל לפעמים, זה נראה, פחות ופחות זמן.

We can more and more easily make contact with people

אנחנו יכולים יותר בקלות ליצור קשרים עם אנשים

on the furthest corners of the planet,

בפינות הרחוקות ביותר של כדור הארץ,

but sometimes in that process

אבל לפעמים בתהליכים האלה

we lose contact with ourselves.

אנחנו מאבדים קשר עם עצמנו.

And one of my biggest surprises as a traveler

ואחת מההפתעות הגדולות ביותר שלי כנוסע

has been to find that often it's exactly the people

היתה למצוא כי לעתים קרובות אלו בדיוק האנשים

who have most enabled us to get anywhere

שהכי אפשרו לנו להגיע לכל מקום

who are intent on going nowhere.

שהיו נחושים בדעתם ללכת לשום מקום.

In other words, precisely those beings

במילים אחרות, בדיוק אנשים אלה

who have created the technologies

שיצרו את הטכנולוגיות

that override so many of the limits of old,

שהתגברו על כל כך הרבה מהגבולות של הישן,

are the ones wisest about the need for limits,

היו אלו שהבינו בחוכמה את הצורך בגבולות,

even when it comes to technology.

אפילו כשזה מגיע לטכנולוגיה.

I once went to the Google headquarters

פעם הלכתי למטה של גוגל

and I saw all the things many of you have heard about;

וראיתי הרבה מהדברים שרובכם שמעתם עליהם

the indoor tree houses, the trampolines,

בתי העץ המקורים, טרמפולינות,

workers at that time enjoying 20 percent of their paid time free

עובדים נהנו אז מ-20 אחוזים של חופש מזמן העבודה שלהם

so that they could just let their imaginations go wandering.

כך שהם פשוט יוכלו לתת לדמיון שלהם לשוטט

But what impressed me even more

אבל מה שהכי הרשים אותי

was that as I was waiting for my digital I.D.,

זה שכשחיכיתי לתעודת הזהות הדיגיטאלית שלי,

one Googler was telling me about the program

גוגלר אחד סיפר לי על תוכנית

that he was about to start to teach the many, many Googlers

שהוא עמד להתחיל ללמד הרבה, הרבה גוגלרים

who practice yoga to become trainers in it,

המתרגלים יוגה להיות מאמנים בזה,

and the other Googler was telling me about the book that he was about to write

וגוגלר אחר סיפר לי על הספר שהוא עומד לכתוב

on the inner search engine,

על מנוע החיפוש הפנימי,

and the ways in which science has empirically shown

והדרכים בהן מדע הראה באופן אמפירי

that sitting still, or meditation,

כיצד ישיבה בשקט, או מדיטציה,

can lead not just to better health or to clearer thinking,

יכולה להביא לא רק בריאות טובה או חשיבה בהירה יותר

but even to emotional intelligence.

אלה אפילו לאינטליגנציה רגשית.

I have another friend in Silicon Valley

יש לי עוד חבר בעמק הסיליקון

who is really one of the most eloquent spokesmen

שהוא באמת אחד הדוברים הרהוטים ביותר

for the latest technologies,

בנושא הטכנולוגיות החדישות ביותר,

and in fact was one of the founders of Wired magazine, Kevin Kelly.

ולמעשה היה אחד מהמייסדים של מגזין Wired, קווין קלי.

And Kevin wrote his last book on fresh technologies

וקווין כתב את הספר האחרון על טכנולוגיות חדישות

without a smartphone or a laptop or a TV in his home.

ללא טלפון חכם או מחשב נייד או טלוויזיה בביתו.

And like many in Silicon Valley,

וכמו רבים בעמק הסיליקון,

he tries really hard to observe

הוא מנסה ממש חזק לצפות

what they call an Internet sabbath,

במה שהם מכנים שבת אינטרנטית,

whereby for 24 or 48 hours every week

לפיה 24 או 48 שעות בכל שבוע

they go completely offline

הם מתנתקים לגמרי

in order to gather the sense of direction

על מנת לאסוף את חוש הכיוון

and proportion they'll need when they go online again.

והפרופורציות שהם יצטרכו כשהם גולשים באינטרנט שוב.

The one thing perhaps that technology hasn't always given us

דבר אחד אולי שהטכנולוגיה לא תמיד נתנה לנו

is a sense of how to make the wisest use of technology.

זה תחושה של איך לעשות שימוש חכם בטכנולוגיה.

And when you speak of the sabbath,

וכשאתם מדברים על השבת,

look at the Ten Commandments --

תסתכלו על עשרת הדיברות --

there's only one word there for which the adjective "holy" is used,

ישנה שם רק מילה אחת שהתואר "קדוש" משמש אותה,

and that's the Sabbath.

וזאת השבת.

I pick up the Jewish holy book of the Torah --

אני לקחתי את הספר הקדוש ליהודים התורה --

its longest chapter, it's on the Sabbath.

הפרק הארוך ביותר שלו, הוא על השבת.

And we all know that it's really one of our greatest luxuries,

וכולנו יודעים שזה באמת אחד הפינוקים הגדולים ביותר שלנו,

the empty space.

החלל הריק.

In many a piece of music, it's the pause or the rest

בהרבה יצירות מוזיקליות, זו העצירה או המנוחה

that gives the piece its beauty and its shape.

שנותנת ליצירה את היופי והצורה.

And I know I as a writer

ואני יודע שאני כסופר

will often try to include a lot of empty space on the page

אנסה לעיתים קרובות לכלול הרבה חללים ריקים בדף

so that the reader can complete my thoughts and sentences

בכדי שהקורא יוכל לסיים את המחשבות והמשפטים שלי

and so that her imagination has room to breathe.

כך שלדמיון שלהם יהיה מקום לנשום.

Now, in the physical domain, of course, many people,

עכשיו, במימד הפיזי, כמובן, הרבה אנשים,

if they have the resources,

אם יש להם את המשאבים,

will try to get a place in the country, a second home.

ינסו להשיג מקום בכפר, כבית שני.

I've never begun to have those resources,

מעולם לא החלתי לצבור את המשאבים הללו,

but I sometimes remember that any time I want,

אבל אני לפעמים זוכר שבכל זמן שאני רוצה,

I can get a second home in time, if not in space,

אני יכול לקבל בית שני בכל זמן, אם לא בכל מרחב,

just by taking a day off.

רק על ידי לקיחת יום חופש.

And it's never easy because, of course, whenever I do I spend much of it

וזה אף פעם לא קל, כי, כמובן, בכל פעם שאני עושה את זה, אני מבלה את רובו

worried about all the extra stuff

בדאגה על כל הדברים הנוספים

that's going to crash down on me the following day.

שעומדים ליפול עלי ביום שאחרי.

I sometimes think I'd rather give up meat or sex or wine

אני לפעמים חושב שמוטב לי לוותר על בשר או סקס או יין

than the chance to check on my emails.

מאשר ההזדמנות לבדוק את המיילים שלי.

(Laughter)

(צחוק)

And every season I do try to take three days off on retreat

וכל עונה אני מנסה לקחת שלושה ימים חופש.

but a part of me still feels guilty to be leaving my poor wife behind

אבל חלק ממני עדיין מרגיש אשם שאני עוזב את אישתי המסכנה מאחור

and to be ignoring all those seemingly urgent emails

ומתעלם מכל המיילים הלכאורה דחופים

from my bosses

מהבוסים שלי

and maybe to be missing a friend's birthday party.

ואולי מפספס מסיבת יום הולדת של חבר.

But as soon as I get to a place of real quiet,

אבל ברגע שאני מגיע למקום של שקט אמיתי,

I realize that it's only by going there

אני מבין שרק על ידי הליכה לשם

that I'll have anything fresh or creative or joyful to share

יהיה לי משהו טרי או יצירתי או שמח לחלוק

with my wife or bosses or friends.

עם אשתי או בוסים או חברים.

Otherwise, really,

אחרת, באמת,

I'm just foisting on them my exhaustion or my distractedness,

אני רק מפקיר אותם לתשישות שלי או חוסר הריכוז שלי,

which is no blessing at all.

שזאת לא ברכה כלל.

And so when I was 29,

אז כשהייתי בן 29,

I decided to remake my entire life

החלטתי לשנות לגמרי את חיי

in the light of going nowhere.

לאור ההליכה לשום מקום.

One evening I was coming back from the office,

ערב אחד חזרתי מהמשרד,

it was after midnight, I was in a taxi driving through Times Square,

זה היה אחרי חצות, הייתי במונית חוצה את הטיימס-סקוור,

and I suddenly realized that I was racing around so much

ולפתע הבנתי שהייתי כל כך במרוצה

I could never catch up with my life.

שאני לעולם לא אשלים פערים בחיים שלי.

And my life then, as it happened,

והחיים שלי אז, כפי שקרה,

was pretty much the one I might have dreamed of as a little boy.

היו פחות או יותר מה שחלמתי עליו כילד קטן.

I had really interesting friends and colleagues,

היו לי חברים וקולגות באמת מעניינים,

I had a nice apartment on Park Avenue and 20th Street.

הייתה לי דירה נחמדה בפרק אווניו ורחוב 20.

I had, to me, a fascinating job writing about world affairs,

היתה לי, בעיניי, עבודה מרתקת כתיבה על עניינים בעולם,

but I could never separate myself enough from them

אבל לא יכולתי ממש להפריד את עצמי מזה

to hear myself think --

לשמוע את עצמי חושב --

or really, to understand if I was truly happy.

או ממש, להבין אם אני באמת מאושר.

And so, I abandoned my dream life

ואז, נטשתי את החיים החלומיים שלי

for a single room on the backstreets of Kyoto, Japan,

לדירת חדר ברחובות הצדדיים של קיוטו, יפן,

which was the place that had long exerted a strong,

שהיה המקום שהפעיל עלי בצורה חזקה ביותר

really mysterious gravitational pull on me.

כוח משיכה באמת מסתורי.

Even as a child

אפילו כילד

I would just look at a painting of Kyoto and feel I recognized it;

אני פשוט הסתכלתי על ציור של קיוטו ומרגיש שאני מכיר את זה.

I knew it before I ever laid eyes on it.

אני הכרתי אותו אפילו לפני שהעיניים שלי נחו על זה.

But it's also, as you all know,

אבל זו גם, כמו שאתם יודעים,

a beautiful city encircled by hills,

עיר יפה המוקפות בגבעות,

filled with more than 2,000 temples and shrines,

מלאה ביותר מ 2,000 מקדשים,

where people have been sitting still for 800 years or more.

שבה אנשים יושבים בשקט כבר 800 שנה או יותר.

And quite soon after I moved there, I ended up where I still am

וזמן קצר לאחר שעברתי לשם, הגעתי למקום בו אני עדיין נמצא

with my wife, formerly our kids,

עם אשתי, ובעבר עם ילדינו,

in a two-room apartment in the middle of nowhere

בדירת שני חדרים באמצע שום מקום

where we have no bicycle, no car,

היכן שאין לנו אופניים, ולא מכונית,

no TV I can understand,

לא טלויזיה שאני מבין,

and I still have to support my loved ones

ועדיין צריך לתמוך באהובים שלי

as a travel writer and a journalist,

ככתב טיולים ועיתונאי,

so clearly this is not ideal for job advancement

די ברור שזה לא אידיאלי להתקדמות בעבודה

or for cultural excitement

או להתרגשות תרבותית

or for social diversion.

או להסתה חברתית.

But I realized that it gives me what I prize most,

אבל הבנתי שזה נותן לי את מה שאני הכי חפץ בו,

which is days

שזה ימים

and hours.

ושעות.

I have never once had to use a cell phone there.

אני מעולם לא נאלצתי להשתמש בטלפון נייד שם.

I almost never have to look at the time,

אני כמעט מעולם לא הייתי צריך להסתכל על השעה,

and every morning when I wake up,

וכל בוקר כשהתעוררתי,

really the day stretches in front of me

באמת היום נפרש בפני

like an open meadow.

כמו אחו פתוח.

And when life throws up one of its nasty surprises,

וכאשר החיים זורקים את אחת הפתעות הנבזיות שלהם,

as it will, more than once,

כפי שיקרה, יותר מפעם אחת,

when a doctor comes into my room

כאשר רופא בא לחדר שלי

wearing a grave expression,

כשעל פניו ארשת חמורה,

or a car suddenly veers in front of mine on the freeway,

או מכונית פתאום סוטה מול שלי בכביש המהיר,

I know, in my bones,

אני יודע, בעצמותי,

that it's the time I've spent going nowhere

שזה הזמן שביליתי בללכת לשום מקום

that is going to sustain me much more

שהולך לתמוך בי הרבה יותר

than all the time I've spent racing around to Bhutan or Easter Island.

מכל הזמן שביליתי במירוץ סביב לבהוטן או איי פסחא.

I'll always be a traveler --

אני תמיד אהיה נוסע --

my livelihood depends on it --

הפרנסה שלי תלויה בזה -

but one of the beauties of travel

אבל אחד הדברים היפים בנסיעה

is that it allows you to bring stillness

הוא שזה מאפשר לך להביא רוגע

into the motion and the commotion of the world.

לתנועה וההמולה של העולם.

I once got on a plane in Frankfurt, Germany,

פעם עליתי על מטוס בפרנקפורט, גרמניה,

and a young German woman came down and sat next to me

ואישה גרמניה צעירה התיישבה לידי

and engaged me in a very friendly conversation

ופנתה אלי בשיחה מאוד ידידותית

for about 30 minutes,

למשך כ-30 דקות,

and then she just turned around

ואז היא פשוט הסתובבה

and sat still for 12 hours.

וישבה בשקט למשך 12 שעות.

She didn't once turn on her video monitor,

היא לא הדליקה אפילו פעם אחת את מסך הוידאו שלה,

she never pulled out a book, she didn't even go to sleep,

היא לא הוציאה ספר, היא אפילו לא הלכה לישון,

she just sat still,

היא פשוט ישבה בשקט,

and something of her clarity and calm really imparted itself to me.

ומשהו בבהירות והרוגע באמת הנחיל עצמו אליי.

I've noticed more and more people taking conscious measures these days

אני כבר שמתי לב יותר ויותר אנשים נוקטים צעדים מודעים בימים אלה

to try to open up a space inside their lives.

בנסיון לפתוח מרחב בחיים שלהם.

Some people go to black-hole resorts

יש אנשים שהולכים לנופש החור השחור

where they'll spend hundreds of dollars a night

שבו הם מוציאים מאות של דולרים ללילה

in order to hand over their cell phone and their laptop

כדי למסור את הטלפון הנייד שלהם ואת המחשב הנייד שלהם

to the front desk on arrival.

בדלפק הקבלה בעת הגעתם.

Some people I know, just before they go to sleep,

יש אנשים שאני מכיר, שממש לפני שהם הולכים לישון,

instead of scrolling through their messages

במקום לגלול בהודעות שלהם

or checking out YouTube,

או להסתכל ביו-טיוב,

just turn out the lights and listen to some music,

פשוט מכבים את האורות ומקשיבים למוזיקה,

and notice that they sleep much better

והם שמו לב שהם ישנים יותר טוב

and wake up much refreshed.

ומתעוררים הרבה יותר רעננים.

I was once fortunate enough

פעם היה לי מספיק מזל

to drive into the high, dark mountains behind Los Angeles,

לנהוג אל ההרים הכהים, הגבוהים, מאחורי לוס אנג'לס,

where the great poet and singer

ששם המשורר, הזמר הגדול

and international heartthrob Leonard Cohen

ושובר הלבבות הבינלאומי לאונרד כהן

was living and working for many years as a full-time monk

חי ועבד שנים רבות כנזיר במשרה מלאה

in the Mount Baldy Zen Center.

במרכז הזן שבהר בולדי.

And I wasn't entirely surprised

ואני לא ממש הופתעתי

when the record that he released at the age of 77,

כאשר התקליט שהוא הוציא בגיל 77,

to which he gave the deliberately unsexy title of "Old Ideas,"

שהוא נתן לו במכוון את הכותרת הלא סקסית "רעיונות ישנים,"

went to number one in the charts in 17 nations in the world,

היה למספר אחד במצעד ב-17 מדינות בעולם,

hit the top five in nine others.

הגיע לחמשת הגדולים בתשע אחרות.

Something in us, I think, is crying out

משהו בתוכנו, אני חושב, זועק

for the sense of intimacy and depth that we get from people like that.

לתחושה של אינטימיות ועומק שאנו מקבלים מאנשים כאלה.

who take the time and trouble to sit still.

שלוקחים את הזמן וטורחים לשבת בשקט.

And I think many of us have the sensation,

ואני חושב שלרבים מאיתנו יש את התחושה, לי בהחלט יש,

I certainly do,

that we're standing about two inches away from a huge screen,

שאנחנו עומדים סנטימטרים ספורים ממסך ענק,

and it's noisy and it's crowded

וזה רועש וזה צפוף

and it's changing with every second,

וזה משתנה עם כל שנייה,

and that screen is our lives.

והמסך הזה הוא החיים שלנו.

And it's only by stepping back, and then further back,

ורק על ידי צעד לאחור, ולאחר מכן עוד יותר אחורה,

and holding still,

ולעמוד בשקט,

that we can begin to see what the canvas means

אנחנו נתחיל לראות מה הכוונה בבד

and to catch the larger picture.

ולראות את התמונה הגדולה.

And a few people do that for us by going nowhere.

וכמה אנשים עושים זאת עבורנו על ידי הליכה לשום מקום.

So, in an age of acceleration,

אז, בעידן של האצה,

nothing can be more exhilarating than going slow.

דבר לא יכול לרגש יותר מאשר ללכת לאט.

And in an age of distraction,

ובעידן של הסחת דעת,

nothing is so luxurious as paying attention.

דבר אינו מפואר כמו לשים לב.

And in an age of constant movement,

ובעידן של תנועה תמידית,

nothing is so urgent as sitting still.

דבר אינו דחוף כמו לשבת בשקט.

So you can go on your next vacation

אז אתם יכולים ללכת לחופשה הבאה שלכם

to Paris or Hawaii, or New Orleans;

לפריז או הוואי או ניו-אורלינס;

I bet you'll have a wonderful time.

אני משוכנע שיהיה לכם זמן נפלא.

But, if you want to come back home alive and full of fresh hope,

אבל, אם אתם רוצים לחזור הביתה בחיים ומלאים בתקווה חדשה,

in love with the world,

מאוהבים בעולם,

I think you might want to try considering going nowhere.

אני חושב שאולי כדאי לכם לנסות לשקול ללכת לשום מקום.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)