John McWhorter: Txtng is killing language. JK!!!

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

We always hear that texting is a scourge.

אנחנו תמיד שומעים ש"סימוס" (כתיבת מסרונים) היא מקור לפורענות

The idea is that texting spells the decline and fall

החשיבה היא שסימוס משמעו נסיגה וכשלון

of any kind of serious literacy, or at least writing ability,

של כל סוג של קרוא וכתוב או לפחות יכולת כתיבה רצינית,

among young people in the United States

אצל צעירים בארצות הברית

and now the whole world today.

ובעולם כולו כיום.

The fact of the matter is that it just isn't true,

העובדה היא שזה ממש לא נכון,

and it's easy to think that it is true,

וקל לחשוב שזה נכון,

but in order to see it in another way,

אבל כדי לראות את זה בדרך אחרת,

in order to see that actually texting is a miraculous thing,

על מנת לראות שסימוס הוא למעשה דבר נפלא

not just energetic, but a miraculous thing,

לא רק מלא אנרגיה, אלא ממש מופלא.

a kind of emergent complexity

סוג של מורכבות מתהווה

that we're seeing happening right now,

שאנו רואים שמתרחשת ממש עכשיו.

we have to pull the camera back for a bit

עלינו להתרחק מעט

and look at what language really is,

ולראות מהי בעצם שפה,

in which case, one thing that we see

בכל מקרה, דבר אחד שאנחנו רואים

is that texting is not writing at all.

הוא שסימוס אינו כתיבה כלל.

What do I mean by that?

למה אני מתכוון?

Basically, if we think about language,

בעקרון, אם אנחנו חושבים על שפה,

language has existed for perhaps 150,000 years,

שפה קיימת כבר בערך 150 אלף שנה,

at least 80,000 years,

או לפחות 80 אלף שנה,

and what it arose as is speech. People talked.

והצורה שבה היא קמה היא כדיבור, אנשים דיברו.

That's what we're probably genetically specified for.

זה כנראה מה שאנחנו מתוכננים גנטית לעשות.

That's how we use language most.

זאת הצורה בה אנו משתמשים בשפה הכי הרבה.

Writing is something that came along much later,

כתיבה היא משהו שהגיע הרבה יותר מאוחר,

and as we saw in the last talk,

וכפי שראינו בהרצאה האחרונה,

there's a little bit of controversy as to exactly when that happened,

ישנה מחלוקת קלה לגבי בדיוק מתי זה קרה,

but according to traditional estimates,

אבל לפי ההערכות המסורתיות,

if humanity had existed for 24 hours,

אם האנושות התקיימה 24 שעות,

then writing only came along at about 11:07 p.m.

אז הכתיבה רק הגיעה בסביבות 23:07.

That's how much of a latterly thing writing is.

זה רק ממחיש כמה הכתיבה היא דבר מאוחר.

So first there's speech, and then writing comes along

אז קודם היה דיבור, ואז הכתיבה הצטרפה

as a kind of artifice.

כסוג של קישוט.

Now don't get me wrong, writing has certain advantages.

אל תבינו אותי לא נכון, לכתיבה יש יתרונות מסויימים.

When you write, because it's a conscious process,

כשאתה כותב, מכיוון שזה תהליך מודע,

because you can look backwards,

בגלל שאתה יכול להסתכל אחורה,

you can do things with language that are much less likely

אתה יכול לעשות הרבה יותר דברים עם השפה

if you're just talking.

מאשר אם אתה רק מדבר.

For example, imagine a passage from Edward Gibbon's

לדוגמא, דמיינו פסקה מספרו של אדוארד גיבון

"The Decline and Fall of the Roman Empire:"

"שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית":

"The whole engagement lasted above twelve hours,

"כל האירוע ארך מעל שנים עשר שעות,

till the graduate retreat of the Persians was changed

עד שהנסיגה ההדרגתית של הפרסים הפכה

into a disorderly flight, of which the shameful example

למנוסה פרועה, כשהדוגמא המבישה ביותר

was given by the principal leaders and the Surenas himself."

ניתנה על ידי המנהיגים הגדולים וסורינאס עצמו".

That's beautiful, but let's face it, nobody talks that way.

זה יפהיפה, אבל בא נודה, אף אחד לא מדבר ככה.

Or at least, they shouldn't if they're interested

או לפחות, אסור להם אם הם מעוניינים

in reproducing. That --

להתרבות. זאת

(Laughter)

(צחוק)

is not the way any human being speaks casually.

היא הצורה בה בן אדם מדבר באופן רגיל.

Casual speech is something quite different.

דיבור רגיל הוא משהו די שונה.

Linguists have actually shown

בלשנים למעשה מצאו

that when we're speaking casually in an unmonitored way,

שכשאנחנו מדברים באופן רגיל בצורה לא מודעת

we tend to speak in word packets of maybe

אנחנו נוטים לדבר ביחידות מילים של אולי

seven to 10 words.

7 עד 10 מילים.

You'll notice this if you ever have occasion to record

אתם תראו את זה אם אי פעם יצא לכם להקליט את

yourself or a group of people talking.

עצמכם או קבוצה של אנשים מדברים.

That's what speech is like.

ככה הוא הדיבור.

Speech is much looser. It's much more telegraphic.

דיבור הוא הרבה יותר משוחרר, הוא הרבה יותר טלגרפי.

It's much less reflective -- very different from writing.

הוא הרבה פחות רפלקטיבי - מאוד שונה מכתיבה.

So we naturally tend to think, because we see language

אז באופן טבעי אנחנו נוטים לחשוב, בגלל שאנחנו רואים את השפה

written so often, that that's what language is,

כתובה פעמים כל כך רבות, שזה מה ששפה היא,

but actually what language is, is speech. They are two things.

אבל למעשה שפה היא דיבור. היא שני דברים.

Now of course, as history has gone by,

עכשיו ברור, ככל שההיסטוריה חולפת,

it's been natural for there to be a certain amount of bleed

שבאופן טבעי תהיה כמות מסוימת של זליגה

between speech and writing.

בין דיבור וכתיבה.

So, for example, in a distant era now,

אז, לדוגמא, בתקופה מרוחקת מהיום,

it was common when one gave a speech

היה נפוץ שכשאדם נשא נאום

to basically talk like writing.

הוא דיבר כמו בכתב.

So I mean the kind of speech that you see someone giving

אז אני מתכוון סוג של נאום שאתם רואים שמישהו נושא

in an old movie where they clear their throat, and they go,

בסרט ישן כשהוא מכחכח בגרון, ואומר

"Ahem, ladies and gentlemen," and then they speak

"אהם, גבירותי ורבותי", ואז הם מדברים

in a certain way which has nothing to do with casual speech.

בצורה כזאת שאין לה שום קשר לדיבור רגיל.

It's formal. It uses long sentences like this Gibbon one.

זה פורמלי. זה משתמש במשפטים כמו זה של גיבון.

It's basically talking like you write, and so, for example,

זה בעצם לדבר כמו שאתה כותב, ואז, לדוגמא,

we're thinking so much these days about Lincoln

אנחנו חושבים כל כך הרבה בימים אלה על לינקולן

because of the movie.

בגלל הסרט.

The Gettysburg Address was not the main meal of that event.

נאום גטיסבורג (נאום מפורסם של לינקולן) לא היה האירוע המרכזי של אותו ערב.

For two hours before that, Edward Everett spoke

כיוון ששעתיים לפני כן, אדוארד אברט דיבר

on a topic that, frankly, cannot engage us today

על נושא, שבכנות, לא יכול לעניין אותנו היום

and barely did then.

ובקושי עניין אז.

The point of it was to listen to him

הנקודה היתה לשמוע אותו

speaking like writing.

מדבר כמו בכתיבה.

Ordinary people stood and listened to that for two hours.

אנשים רגילים עמדו והקשיבו לזה במשך שעתיים.

It was perfectly natural.

וזה היה טבעי לחלוטין.

That's what people did then, speaking like writing.

זה מה שאנשים עשו אז, דיברו כמו בכתיבה.

Well, if you can speak like writing,

אז, אם אתם יכולים לדבר כמו בכתיבה,

then logically it follows that you might want to also

אז הגיוני אם כן שתרצו גם

sometimes write like you speak.

לפעמים לכתוב כמו שאתם מדברים.

The problem was just that in the material,

הבעיה היתה רק שבמובן

mechanical sense, that was harder back in the day

החומרי, המכני, זה היה יותר קשה אז

for the simple reason that materials don't lend themselves to it.

בשל הסיבה הפשוטה שהאמצעים לא היו ממש מתאימים לזה.

It's almost impossible to do that with your hand

כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת באמצעות כתיבה ביד

except in shorthand, and then communication is limited.

למעט בקצרנות, אבל אז התקשורת היא מוגבלת.

On a manual typewriter it was very difficult,

זה היה מאוד קשה לכתוב על מכונת כתיבה ידנית,

and even when we had electric typewriters,

ואפילו כשהיתה לנו מכונת כתיבה חשמלית,

or then computer keyboards, the fact is

או אחר כך מקלדת מחשב, העובדה היא

that even if you can type easily enough to keep up

שאפילו אם אתה יכול להקליד במהירות מספיקה לעמוד

with the pace of speech, more or less, you have to have

בקצב של דיבור, פחות או יותר, אתה צריך

somebody who can receive your message quickly.

שמישהו יקבל את ההודעה שלך במהירות.

Once you have things in your pocket that can receive that message,

ברגע שיש לנו מכשירים בכיס שלנו שיכולים לקבל את ההודעה הזאת,

then you have the conditions that allow

אז יש לנו את התנאים שמאפשרים

that we can write like we speak.

שנוכל לכתוב כמו שאנחנו מדברים.

And that's where texting comes in.

וכאן נכנס הסימוס.

And so, texting is very loose in its structure.

וכך, סימוס הוא בעל מבנה רופף מאוד.

No one thinks about capital letters or punctuation when one texts,

אף אחד לא חושב על אותיות גדולות או פיסוק כאשר הוא מסמס,

but then again, do you think about those things when you talk?

אבל אז, האם אנחנו חושבים על הדברים האלה כשאנחנו מדברים?

No, and so therefore why would you when you were texting?

לא, ולכן למה שנעשה זאת כשאנחנו מסמסים?

What texting is, despite the fact that it involves

הסימוס הוא, למרות העובדה שהוא כרוך

the brute mechanics of something that we call writing,

במכניקה הבסיסית של משהו שאנחנו קוראים לו כתיבה,

is fingered speech. That's what texting is.

זהו דיבור מוקלד. זה מה שסימוס הוא.

Now we can write the way we talk.

עכשיו אנחנו יכולים לכתוב בצורה בה אנחנו מדברים.

And it's a very interesting thing, but nevertheless

וזה דבר מאוד מעניין, אבל עדיין

easy to think that still it represents some sort of decline.

קל לחשוב שעדיין זה מייצג סוג של נסיגה.

We see this general bagginess of the structure,

אנחנו רואים התרופפות של המבנה,

the lack of concern with rules and the way that we're used to

היעדר תשומת הלב לחוקים והצורה בה אנחנו רגילים

learning on the blackboard, and so we think

ללמוד על לוח, ואז אנחנו חושבים

that something has gone wrong.

שמשהו השתבש.

It's a very natural sense.

זוהי תחושה מאוד טבעית.

But the fact of the matter is that what is going on

אבל העובדה היא שמה שקורה

is a kind of emergent complexity.

הוא סוג של מורכבות מתהווה

That's what we're seeing in this fingered speech.

זה מה שאנחנו רואים בדיבור המוקלד הזה.

And in order to understand it, what we want to see

ועל מנת להבין אותו, מה שאנחנו רוצים לראות

is the way, in this new kind of language,

היא הצורה, בסוג החדש הזה של שפה,

there is new structure coming up.

בה עולה מבנה חדש.

And so, for example, there is in texting a convention,

ואז, לדוגמא, יש בסימוס מוסכמה,

which is LOL.

שהיא LOL

Now LOL, we generally think of

עכשיו LOL, אנחנו בדרך כלל חושבים

as meaning "laughing out loud."

שמשמעותו "צוחק בקול".

And of course, theoretically, it does,

ובוודאי, שתיאורטית, זה נכון.

and if you look at older texts, then people used it

ואם תסתכלו בטקסטים מוקדמים יותר, אז אנשים השתמשו בזה

to actually indicate laughing out loud.

כדי ממש לומר שהם צוחקים בקול.

But if you text now, or if you are someone who

אבל אם תסמסו עכשיו, או אם אתם מישהו

is aware of the substrate of texting the way it's become,

שמודע לדקויות של סימוס כפי שהוא התפתח,

you'll notice that LOL

תשימו לב ש LOL

does not mean laughing out loud anymore.

אינו משמעו לצחוק בקול יותר.

It's evolved into something that is much subtler.

זה התפתח למשהו בעל משמעות יותר דקה.

This is an actual text that was done

זה טקסט אמיתי שנכתב

by a non-male person of about 20 years old

על ידי אשה בערך בת 20

not too long ago.

לפני לא מזמן.

"I love the font you're using, btw."

"אני אוהבת את הפונט שאת משתמשת בו, דרך אגב."

Julie: "lol thanks gmail is being slow right now"

ג'ולי: "LOL תודה ג'ימייל ממש איטי כרגע"

Now if you think about it, that's not funny.

עכשיו אם תחשבו על זה, זה לא מצחיק.

No one's laughing. (Laughter)

אף אחד לא צוחק. (צחוק)

And yet, there it is, so you assume

ועדיין, הנה זה, אז אפשר להניח

there's been some kind of hiccup.

שהיתה כאן סוג של טעות.

Then Susan says "lol, I know,"

אז סוזן אומר "LOL, אני יודעת,"

again more guffawing than we're used to

שוב יותר צחוק קולני ממה שאנחנו רגילים לו

when you're talking about these inconveniences.

כשמדברים על התקלות האלה.

So Julie says, "I just sent you an email."

אז ג'ולי אומרת, "כרגע שלחתי לך אימייל".

Susan: "lol, I see it."

סוזן: "LOL, אני רואה אותו".

Very funny people, if that's what LOL means.

אנשים מאוד מצחיקים, אם זאת המשמעות של LOL.

This Julie says, "So what's up?"

ג'ולי אומרת, "אז מה קורה?"

Susan: "lol, I have to write a 10 page paper."

סוזן: "LOL, אני צריכה לכתוב עבודה של 10 עמודים".

She's not amused. Let's think about it.

היא לא צוחקת. בא נחשוב על זה.

LOL is being used in a very particular way.

LOL מיושם בצורה מאוד מסוימת.

It's a marker of empathy. It's a marker of accommodation.

זהו סימן של אמפתיה. זה סימן של השלמה.

We linguists call things like that pragmatic particles.

אנו הבלשנים קוראים לדברים כאלה חלקיקים פרגמטיים

Any spoken language that's used by real people has them.

בכל שפה מדוברת שמדוברת על ידי אנשים אמיתיים יש אותם.

If you happen to speak Japanese, think about

אם אתם מדברים יפנית, תחשבו על

that little word "ne" that you use at the end of a lot of sentences.

המילה הקטנה "ne" שאתם משתמשים בה בסוף הרבה משפטים.

If you listen to the way black youth today speak,

אם תקשיבו לצורה שצעירים שחורים מדברים היום,

think about the use of the word "yo."

תחשבו על השימוש במילה "yo".

Whole dissertations could be written about it,

אפשר לכתוב על זה דוקטורטים שלמים,

and probably are being written about it.

וכנראה שאכן כותבים אותם.

A pragmatic particle, that's what LOL has gradually become.

חלקיק פרגמטי, זה מה ש LOL הפך להיות בהדרגה.

It's a way of using the language between actual people.

זה צורת שימוש בשפה בין אנשים אמיתיים.

Another example is "slash."

עוד דוגמא זה "לוכסן" - /

Now, we can use slash in the way that we're used to,

עכשיו, אפשר להשתמש בלוכסן בדרך שאנחנו רגילים להשתמש בו,

along the lines of, "We're going to have

כמו "אנחנו מארגנים

a party-slash-networking session."

מסיבה / סדנת מפגשים".

That's kind of like what we're at.

זה בערך איפה שאנחנו היום.

Slash is used in a very different way

לוכסן מופיע בצורה מאוד שונה

in texting among young people today.

בסימוס בין צעירים היום.

It's used to change the scene.

הוא משמש לשנות את האוירה.

So for example, this Sally person says,

אז לדוגמא סאלי כאן אומרת,

"So I need to find people to chill with"

"אני צריכה למצוא אנשים לבלות אתם"

and Jake says, "Haha" --

וג'ייק אומר, "האהא"- (או "חחחחח" בעברית)

you could write a dissertation about "Haha" too, but we don't have time for that —

אפשר לכתוב דוקטורט על "האהא" גם, אבל אין לנו זמן לזה -

"Haha so you're going by yourself? Why?"

"האהא אז את הולכת לבד? למה?"

Sally: "For this summer program at NYU."

"סאלי: "בשביל תכנית קיץ באוניברסיטת ניו יורק".

Jake: "Haha. Slash I'm watching this video with suns players

ג'ייק: "האהא, לוכסן אני צופה בוידאו של שחקני כדורסל

trying to shoot with one eye."

שמנסים לקלוע עם עין אחת".

The slash is interesting.

הלוכסן הוא מעניין.

I don't really even know what Jake is talking about after that,

אני אפילו לא באמת יודע על מה ג'ייק מדבר אחרי זה,

but you notice that he's changing the topic.

אבל אתם שמים לב שהוא משנה את הנושא.

Now that seems kind of mundane,

עכשיו זה נראה די רגיל,

but think about how in real life,

אבל תחשבו איך בחיים האמיתיים,

if we're having a conversation and we want to change the topic,

אם אנחנו מנהלים שיחה ואנחנו רוצים לשנות את הנושא,

there are ways of doing it gracefully.

יש דרכים לעשות את זה יפה.

You don't just zip right into it.

אתם לא פשוט רצים לתוך זה.

You'll pat your thighs and look wistfully off into the distance,

אתה תטפח על הירכיים שלך ותבהה במרחק,

or you'll say something like, "Hmm, makes you think --"

או שתגיד משהו כמו, "המממ, מעניין --"

when it really didn't, but what you're really --

כשזה באמת לא מעניין, אבל מה שאתה באמת

(Laughter) —

(צחוק)

what you're really trying to do is change the topic.

מה שאתה באמת מנסה לעשות זה לשנות את הנושא.

You can't do that while you're texting,

אי אפשר לעשות את זה כשאתה מסמס.

and so ways are developing of doing it within this medium.

ואז נוצרות דרכים לעשות את זה בתוך המדיום.

All spoken languages have what a linguist calls

לכל השפות המדוברות יש את מה שבלשנים קוראים לו

a new information marker -- or two, or three.

סימן מידע חדש - או שניים או שלושה.

Texting has developed one from this slash.

הסימוס פיתח סימן כזה מהלוכסן.

So we have a whole battery of new constructions

אז יש לנו סוללה שלמה של מבנים חדשים

that are developing, and yet it's easy to think,

שמתפתחים, ועדיין קל לחשוב

well, something is still wrong.

טוב, משהו עדיין לא בסדר.

There's a lack of structure of some sort.

יש חוסר מבני כלשהו.

It's not as sophisticated

זה לא כל כך מתוחכם

as the language of The Wall Street Journal.

כמו השפה ב"וול סטריט ג'ורנל".

Well, the fact of the matter is,

טוב, העובדה היא,

look at this person in 1956,

תסתכלו על האיש הזה מ 1956,

and this is when texting doesn't exist,

וזה כשסימוס לא קיים,

"I Love Lucy" is still on the air.

"אני אוהב את לוסי" (סדרת טלויזיה) עדיין משודרת.

"Many do not know the alphabet or multiplication table,

"רבים לא מכירים את האלף בית או טבלת הכפל,

cannot write grammatically -- "

לא יכולים לכתוב בצורה תחבירית נכונה"

We've heard that sort of thing before,

כבר שמענו דברים מסוג כזה לפני כן

not just in 1956. 1917, Connecticut schoolteacher.

לא רק ב 1956. 1917, מורה מקונטיקט

1917. This is the time when we all assume

1917, זאת התקופה שכולנו הנחנו

that everything somehow in terms of writing was perfect

שאיכשהו כל מה שקשור בכתיבה היה מושלם

because the people on "Downton Abbey" are articulate,

בגלל שהאנשים ב"דאונטאון אבי" (סדרת טלויזיה) הם רהוטים,

or something like that.

או משהו כזה.

So, "From every college in the country goes up the cry,

אז "מכל קולג' במדינה עולה הזעקה,

'Our freshmen can't spell, can't punctuate.'"

התלמידים שלנו אינם יכולים לאיית, אינם יכולים לפסק."

And so on. You can go even further back than this.

וכולי. אתם יכולים אפילו ללכת עוד יותר אחורה מזה.

It's the President of Harvard. It's 1871.

זה נשיא הרווארד ב1871.

There's no electricity. People have three names.

אין חשמל, לאנשים יש שלושה שמות.

"Bad spelling,

"איות גרוע,

incorrectness as well as inelegance of expression in writing."

חוסר דיוק כמו גם חוסר אלגנטיות של הבעה בכתב".

And he's talking about people who are otherwise

והוא מדבר על אנשים שלמעט זה

well prepared for college studies.

הם מוכנים היטב ללימודים בקולג'.

You can go even further back.

אפשר ללכת אפילו יותר אחורה.

1841, some long-lost superintendent of schools is upset

1841, איזה מפקח בתי ספר נשכח מוטרד

because of what he has for a long time "noted with regret

כיוון שכבר הרבה זמן הוא "שם לב לצערו

the almost entire neglect of the original" blah blah blah blah blah.

להזנחה הכמעט כוללת של ה..." בלה בלה בלה בלה

Or you can go all the way back to 63 A.D. -- (Laughter) --

או אפשר ללכת אפילו יותר אחורה ל63 לספירה (צחוק)

and there's this poor man who doesn't like the way

והנה אותו אדם מסכן שלא אוהב את הצורה

people are speaking Latin.

שאנשים מדברים לטינית.

As it happens, he was writing about what had become French.

מסתבר, שהוא כתב על מה שהפך לצרפתית.

And so, there are always — (Laughter) (Applause) —

ואז, יש תמיד (צחוק) (מחיאות כפיים)

there are always people worrying about these things

יש תמיד אנשים שדואגים לדברים האלה

and the planet somehow seems to keep spinning.

וכדור הארץ איכשהו ממשיך להסתובב

And so, the way I'm thinking of texting these days is

ואז, הצורה שבה אני רואה סימוס היום היא

that what we're seeing is a whole new way of writing

שמה שאנחנו רואים הוא צורה חדשה של כתיבה

that young people are developing,

שצעירים מפתחים.

which they're using alongside their ordinary writing skills,

בה הם משתמשים במקביל לכישורי הכתיבה הרגילים שלהם,

and that means that they're able to do two things.

כלומר שהם מסוגלים לעשות שני דברים.

Increasing evidence is that being bilingual

יש יותר ויותר הוכחות לכך שלהיות דו- שפתי

is cognitively beneficial.

זה דבר מועיל קוגניטיבית.

That's also true of being bidialectal.

אותו הדבר נכון לגבי דו- דיאלקטיות (ניבים).

That's certainly true of being bidialectal in terms of your writing.

ובוודאי נכון נכון לגבי דו-דיאלקטיות במובן של הכתיבה שלכם.

And so texting actually is evidence of a balancing act

ואז סימוס למעשה הוא הוכחה לאיזון

that young people are using today, not consciously, of course,

שצעירים עושים היום, לא באופן מודע, כמובן,

but it's an expansion of their linguistic repertoire.

אבל הוא הרחבה של הרפרטואר השפתי שלהם.

It's very simple.

זה פשוט מאוד.

If somebody from 1973 looked at

אם מישהו מ 1973 היה מסתכל על

what was on a dormitory message board in 1993,

מודעה שהיתה תלויה על לוח מודעות במעונות ב 1993,

the slang would have changed a little bit

הסלנג היה משתנה במעט

since the era of "Love Story,"

מאז התקופה של "סיפור אהבה" (סרט),

but they would understand what was on that message board.

אבל הם היו מבינים מה שהיה כתוב באותה מודעה.

Take that person from 1993 -- not that long ago,

קחו את אותו אדם מ 1993 - לא לפני הרבה זמן,

this is "Bill and Ted's Excellent Adventure" -- those people.

האנשים האלה מהסרט "ההרפתקה המעולה של ביל וטד".

Take those people and they read

קחו את האנשים האלה והם קוראים

a very typical text written by a 20-year-old today.

סמס טיפוסי שנכתב על ידי צעיר בן 20 היום.

Often they would have no idea what half of it meant

לרוב לא יהיה להם מושג מה הפירוש של חצי ממנו

because a whole new language has developed

בגלל ששפה חדשה לחלוטין התפתחה

among our young people doing something as mundane

בין הצעירים של היום שעושים משהו כל כך רגיל

as what it looks like to us when they're batting around

כמו מה שאנחנו רואים כשהם מקלידים

on their little devices.

במכשירים הקטנים שלהם.

So in closing, if I could go into the future,

אז לסיכום, אם הייתי יכול לקפוץ לעתיד,

if I could go into 2033,

אם הייתי יכול ללכת ל 2033,

the first thing I would ask is whether David Simon

הדבר הראשון שהייתי שואל הוא האם דיוויד סיימון

had done a sequel to "The Wire." I would want to know.

עשה סרט המשך ל"the wire". הייתי רוצה לדעת.

And — I really would ask that —

והייתי באמת שואל את זה

and then I'd want to know actually what was going on on "Downton Abbey."

ואז הייתי רוצה לדעת באמת מה קורה ב"דאונדאון אבי".

That'd be the second thing.

זה היה הדבר השני.

And then the third thing would be,

ואז הדבר השלישי יהיה,

please show me a sheaf of texts

בבקשה תראו לי חבילה של סמסים

written by 16-year-old girls,

שנכתבו על ידי בנות בנות 16,

because I would want to know where this language

בכלל שאני רוצה לדעת לאן השפה הזאת

had developed since our times,

התפתחה מאז זמננו,

and ideally I would then send them back to you and me now

ואז באופן אידילי הייתי שולח אותם בחזרה אליכם ואלי עכשיו

so we could examine this linguistic miracle

כדי שנוכל לבחון את הפלא הבלשני הזה

happening right under our noses.

שמתרחש ממש מתחת לאפים שלנו.

Thank you very much.

תודה רבה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. (Applause)

תודה רבה (מחיאות כפיים)