Feats of memory anyone can do | Joshua Foer

מתרגם: Efrat Danon מבקר: Ido Dekkers

ברצוני להזמין אתכם לעצום את עיניכם

I'd like to invite you to close your eyes.

דמיינו את עצמכם עומדים

Imagine yourself standing outside the front door of your home.

מחוץ לדלת הכניסה של הבית שלכם

ברצוני שתשימו לב לצבע הדלת

I'd like you to notice the color of the door,

the material that it's made out of.

לחומר שממנו היא עשויה

Now visualize a pack of overweight nudists on bicycles.

עכשיו דמיינו קבוצה של נודיסטים כבדי-משקל על אופניים

(Laughter)

הם מתחרים במירוץ של רכיבה בעירום על אופניים

They are competing in a naked bicycle race,

והם מתקדמים ישירות אל דלת הכניסה שלכם

and they are headed straight for your front door.

I need you to actually see this.

אני רוצה שממש תראו את זה

They are pedaling really hard, they're sweaty,

הם מדוושים בקושי רב, הם מזיעים

הם קופצים ורוטטים הרבה

they're bouncing around a lot.

והם מתרסקים היישר לתוך דלת הכניסה של הבית שלכם

And they crash straight into the front door of your home.

אופניים עפים לכל מקום, גלגלים מתגלגלים לידכם

Bicycles fly everywhere, wheels roll past you,

חישורים מגיעים למקומות מביכים

spokes end up in awkward places.

Step over the threshold of your door into your foyer, your hallway,

צעדו מעבר למפתן הדלת שלכם

אל המסדרון, המבואה, מה שלא יהיה שם בצד השני

whatever's on the other side,

and appreciate the quality of the light.

והעריכו את איכות האור

The light is shining down on Cookie Monster.

האור זורח על עוגי-פלצת

עוגי-פלצת מנפנף לכם בידו

Cookie Monster is waving at you from his perch on top of a tan horse.

ממקומו על סוס שזוף

It's a talking horse.

זהו סוס מדבר

You can practically feel his blue fur tickling your nose.

אתם ממש יכולים להרגיש את פרוותו הכחולה מדגדגת לכם את האף

You can smell the oatmeal raisin cookie that he's about to shovel into his mouth.

ולהריח את עוגיית שיבולת השועל והצימוקים שהוא עומד לדחוף לעצמו לפה

Walk past him.

חלפו על פניו. חלפו על פניו לתוך הסלון שלכם

Walk past him into your living room.

In your living room, in full imaginative broadband,

בסלון שלכם, בפס רחב דמיוני

picture Britney Spears.

דמיינו את בריטני ספירס

She is scantily clad, she's dancing on your coffee table,

היא לובשת לבוש מינימלי, היא רוקדת על שולחן הסלון שלכם

and she's singing "Hit Me Baby One More Time."

והיא שרה את - "הכה בי מותק עוד פעם"

And then, follow me into your kitchen.

ואז עקבו אחרי אל המטבח שלכם

במטבח שלכם, הרצפה רוצפה בדרך האבנים הצהובות

In your kitchen, the floor has been paved over with a yellow brick road,

and out of your oven are coming towards you Dorothy, the Tin Man,

ומתוך התנור שלכם יוצאים לקראתכם

דורותי, איש הפח

the Scarecrow and the Lion from "The Wizard of Oz,"

הדחליל והאריה מתוך "הקוסם מארץ עוץ"

hand-in-hand, skipping straight towards you.

מחזיקים ידיים ומדלגים לקראתכם

Okay. Open your eyes.

טוב. פיקחו עיניים

אני רוצה לספר לכם על תחרות מאוד מוזרה

I want to tell you about a very bizarre contest

that is held every spring in New York City.

שמתקיימת בכל אביב בעיר ניו יורק

It's called the United States Memory Championship.

היא נקראת "תחרות הזכרון של ארצות הברית"

And I had gone to cover this contest a few years back

ואני הלכתי לסקר את התחרות הזו לפני כמה שנים

as a science journalist,

כעיתונאי מדעי

expecting, I guess, that this was going to be like the Superbowl of savants.

ציפיתי, אני מניח, שזה הולך להיות

כמו סופרבול של ידענים

זה היה חבורה של בחורים וכמה בחורות

This was a bunch of guys and a few ladies,

widely varying in both age and hygienic upkeep.

מגוונים מאוד בגילים שלהם ובהיגיינה האישית שלהם

(Laughter)

(צחוק)

הם שיננו מאות מספרים אקראיים

They were memorizing hundreds of random numbers,

looking at them just once.

לאחר שהביטו בהם פעם אחת בלבד

They were memorizing the names of dozens and dozens and dozens of strangers.

הם שיננו עשרות על עשרות על עשרות שמות של אנשים זרים

הם שיננו שירים שלמים בכמה דקות בלבד

They were memorizing entire poems in just a few minutes.

הם התחרו מי יכול לשנן

They were competing to see who could memorize

the order of a shuffled pack of playing cards the fastest.

הכי מהר את הסדר של חבילת קלפים מעורבבת.

I was like, this is unbelievable.

חשבתי לעצמי, זה לא יאומן

האנשים האלה הם תופעות טבע

These people must be freaks of nature.

And I started talking to a few of the competitors.

והתחלתי לדבר עם חלק מהמתחרים

This is a guy called Ed Cook, who had come over from England,

זהו בחור בשם אד קוק

שהגיע מאנגליה

where he had one of the best-trained memories.

היה לו משם אחד הזכרונות המאומנים הטובים ביותר

ואמרתי לו, "אד, מתי הבנת

And I said to him, "Ed, when did you realize

that you were a savant?"

שאתה ידען?"

אד אמר, "אני לא ידען

And Ed was like, "I'm not a savant.

In fact, I have just an average memory.

למעשה, יש לי רק זיכרון ממוצע

Everybody who competes in this contest will tell you

כל מי שמתחרה בתחרות הזו

יגיד לך שיש לו רק זכרון ממוצע

that they have just an average memory.

We've all trained ourselves to perform these utterly miraculous feats of memory

כולנו אימנו את עצמנו

לבצע את פעלולי הזכרון המופלאים הללו

using a set of ancient techniques,

בעזרת סדרת טכניקות עתיקות

techniques invented 2,500 years ago in Greece,

טכניקות שהומצאו לפני אלפיים וחמש מאות שנים ביוון

the same techniques that Cicero had used to memorize his speeches,

אותן טכניקות שקיקרו השתמש בהן

כדי לשנן את הנאומים שלו

that medieval scholars had used to memorize entire books."

שמלומדים מימי הביניים נעזרו בהן כדי לשנן ספרים שלמים

ואני אמרתי, "וואו, איך זה שלא שמעתי על זה קודם?"

And I said, "Whoa. How come I never heard of this before?"

עמדנו מחוץ לאולם של התחרות

And we were standing outside the competition hall,

and Ed, who is a wonderful, brilliant, but somewhat eccentric English guy,

ואד, שהוא בחור בריטי נפלא ומבריק

אם כי מעט משונה

says to me, "Josh, you're an American journalist.

אומר לי, "ג'וש, אתה עיתונאי אמריקאי

Do you know Britney Spears?"

אתה מכיר את בריטני ספירס?"

אמרתי, "מה? לא. למה?"

I'm like, "What? No. Why?"

"בגלל שאני נורא רוצה ללמד את בריטני ספירס

"Because I really want to teach Britney Spears

how to memorize the order of a shuffled pack of playing cards

לשנן את הסדר של חפיסת קלפים מעורבבת

on U.S. national television.

בטלוויזיה האמריקאית

It will prove to the world that anybody can do this."

זה יוכיח לעולם שכל אחד יכול לעשות את זה."

(Laughter)

(צחוק)

I was like, "Well, I'm not Britney Spears,

אז אמרתי, "טוב, אני לא בריטני ספירס

אבל אולי אתה יכול ללמד אותי

but maybe you could teach me.

I mean, you've got to start somewhere, right?"

הרי צריך להתחיל איפשהו, נכון?"

וזו היתה ההתחלה של מסע מאוד מוזר עבורי

And that was the beginning of a very strange journey for me.

בסופו של דבר ביליתי את רוב השנה הבאה

I ended up spending the better part of the next year

not only training my memory,

כשאני לא רק מאמן את הזכרון שלי

but also investigating it,

אלא גם חוקר אותו

trying to understand how it works,

מנסה להבין איך הוא עובד

why it sometimes doesn't work,

למה לפעמים הוא לא עובד

and what its potential might be.

ומה יכול להיות הפוטנציאל שלו

And I met a host of really interesting people.

פגשתי הרבה מאוד אנשים מעניינים.

This is a guy called E.P.

זהו בחור בשם אי-פי

He's an amnesic who had, very possibly,

הוא חולה שיכחון ויש לו, כנראה

the worst memory in the world.

הזכרון הגרוע ביותר בעולם

His memory was so bad,

הזכרון שלו היה כל כך גרוע

that he didn't even remember he had a memory problem,

שהוא אפילו לא זכר שיש לו בעיית זכרון

שזה מדהים.

which is amazing.

And he was this incredibly tragic figure,

והוא היה דמות מאד טרגית

but he was a window into the extent to which our memories make us who we are.

אבל הוא גם איפשר לנו לראות באיזו מידה

הזכרונות שלנו עושים אותנו למי שאנחנו.

הקצה השני של הקשת: פגשתי את הבחור הזה

At the other end of the spectrum, I met this guy.

This is Kim Peek, he was the basis for Dustin Hoffman's character

זהו קים פיק.

עליו התבססה דמותו של דסטין הופמן בסרט "איש הגשם"

in the movie "Rain Man."

בילינו יחד אחר-צהרים אחד

We spent an afternoon together in the Salt Lake City Public Library

בספריה הציבורית של סולט לייק סיטי בשינון ספרי טלפונים

memorizing phone books,

מה שהיה חוויה מנצנצת

which was scintillating.

(Laughter)

(צחוק)

And I went back and I read a whole host of memory treatises,

וחזרתי וקראתי המון חיבורים על זכרון

חיבורים שנכתבו לפני יותר מאלפיים שנה

treatises written 2,000-plus years ago in Latin,

בלטינית, בימי-קדם

in antiquity, and then later, in the Middle Ages.

ואחר בימי הביניים

And I learned a whole bunch of really interesting stuff.

ולמדתי המון דברים מעניינים מאד

One of the really interesting things that I learned

אחד הדברים הבאמת מעניינים שלמדתי

is that once upon a time,

הוא שפעם

this idea of having a trained, disciplined, cultivated memory

הרעיון הזה של זכרון מאומן, ממושמע ומטופח

לא היה משונה כל כך כמו שהוא נראה לנו היום

was not nearly so alien as it would seem to us to be today.

פעם אנשים השקיעו בזכרון שלהם

Once upon a time, people invested in their memories,

in laboriously furnishing their minds.

והכשירו בעמל רב את המוחות שלהם

Over the last few millenia,

לאורך אלף השנים האחרונות

we've invented a series of technologies --

המצאנו שורה של טכנולוגיות

from the alphabet, to the scroll,

מהאלף-בית, עבור במגילה

to the codex, the printing press, photography,

בכתבי הקודש, בדפוס, בצילום

the computer, the smartphone --

ועד המחשב, הסמארטפון--

שגרמו לכך שיותר ויותר קל לנו

that have made it progressively easier and easier

for us to externalize our memories,

לאחסן את הזכרונות שלנו במכשירים חיצוניים לנו

for us to essentially outsource this fundamental human capacity.

ולמעשה לבצע מיקור חוץ

של היכולת האנושית החשובה הזו

These technologies have made our modern world possible,

טכנולוגיות אלו מאפשרות לנו את העולם המודרני

אבל הן גם שינו אותנו

but they've also changed us.

הן שינו אותנו מבחינה תרבותית

They've changed us culturally,

ואני טוען שהן שינו אותנו מבחינה קוגניטיבית

and I would argue that they've changed us cognitively.

Having little need to remember anymore,

מאחר ואנו כמעט לא חייבים לזכור משהו

it sometimes seems like we've forgotten how.

נראה לפעמים כאילו שכחנו איך עושים זאת

One of the last places on Earth where you still find

אחד המקומות האחרונים עלי אדמות

בהם אפשר למצוא אנשים שעדיין נלהבים מהרעיון הזה

people passionate about this idea of a trained, disciplined, cultivated memory,

של זיכרון מאומן, ממושמע ומטופח

is at this totally singular memory contest.

הוא אותה תחרות זכרון ייחודית

It's actually not that singular,

למעשה היא לא כל כך ייחודית

תחרויות כאלה מתקיימות בכל העולם

there are contests held all over the world.

And I was fascinated, I wanted to know how do these guys do it.

ואני הייתי מרותק, רציתי לדעת איך הם עושים את זה

לפני כמה שנים, קבוצת חוקרים מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון

A few years back a group of researchers at University College London

brought a bunch of memory champions into the lab.

הכניסו למעבדה חבורה של אלופי תחרויות זכרון

הם רצו לדעת

They wanted to know:

Do these guys have brains that are somehow structurally,

האם לבחורים אלה יש מוח

שהוא קצת שונה מבחינה אנטומית מהמוח של כולנו

anatomically different from the rest of ours?

The answer was no.

התשובה היתה לא

Are they smarter than the rest of us?

האם הם חכמים יותר מאיתנו?

They gave them a bunch of cognitive tests, and the answer was: not really.

הם נתנו להם סדרה של מבחנים קוגניטיביים

והתשובה היתה שלא ממש

There was, however, one really interesting and telling difference

אולם היה שוני אחד מעניין

between the brains of the memory champions

בין המוחות של אלופי תחרויות הזכרון

and the control subjects that they were comparing them to.

ובין משתתפי קבוצת הבקרה

When they put these guys in an fMRI machine,

כשהכניסו את הבחורים האלה למכשירי דימות תהודה מגנטית

וסרקו את המוחות שלהם

scanned their brains while they were memorizing numbers

בעודם משננים מספרים, פרצופים ותמונות של פתיתי שלג

and people's faces and pictures of snowflakes,

they found that the memory champions were lighting up different parts of the brain

הם מצאו שאלופי הזכרון

הדליקו חלקים במוח שלהם, שהיו שונים

than everyone else.

מאשר אצל כל אדם אחר

Of note, they were using, or they seemed to be using,

למעשה, הם השתמשו, או נראה היה שהם משתמשים

a part of the brain that's involved in spatial memory and navigation.

בחלק של המוח שמעורב בזכרון מרחבי ובניווט

Why?

למה? והאם יש משהו שכולנו יכולים ללמוד מזה?

And is there something that the rest of us can learn from this?

הכוח המניע שמאחורי תחרויות הזכרון

The sport of competitive memorizing is driven by a kind of arms race where,

הוא מין סוג של מירוץ חימוש

every year, somebody comes up with a new way to remember more stuff more quickly,

כאשר כל שנה מישהו ממציא

דרך חדשה ללמוד יותר דברים מהר יותר

and then the rest of the field has to play catch-up.

ואז יתר המשתתפים צריכים לנסות להדביק אותו

זהו חברי בן פרידמור

This is my friend Ben Pridmore,

שלוש פעמים אלוף זכרון עולמי

three-time world memory champion.

על השולחן מולו

On his desk in front of him are 36 shuffled packs of playing cards

שלושים ושש חפיסות קלפים מעורבבות

that he is about to try to memorize in one hour,

שהוא עומד לנסות לשנן בתוך שעה אחת

כשהוא משתמש בטכניקה שהמציא, ורק הוא שולט בה

using a technique that he invented and he alone has mastered.

He used a similar technique

הוא השתמש בטכניקה דומה

כדי לשנן את הסדר המדויק

to memorize the precise order of 4,140 random binary digits

של 4,140 ספרות בינאריות אקראיות

in half an hour.

בחצי שעה

(Laughter)

Yeah.

כן

And while there are a whole host of ways

ולמרות שיש הרבה מאוד דרכים

of remembering stuff in these competitions,

לזכור דברים בתחרויות האלה

everything, all of the techniques that are being used,

הכל, כל הטכניקות שמשתמשים בהן

ultimately come down to a concept

בסופו של דבר מתמצות ברעיון

that psychologists refer to as "elaborative encoding."

שהפסיכולוגים מכנים "קידוד משוכלל"

And it's well-illustrated by a nifty paradox

והרעיון הזה מוסבר היטב על-ידי פרדוקס מגניב

known as the Baker/baker paradox, which goes like this:

הנודע בשם "פרדוקס אופה/האופה"

והוא הולך כך:

If I tell two people to remember the same word,

אם אני אומר לשני אנשים לזכור את אותה המילה

if I say to you,

אם אני אומר לך

"Remember that there is a guy named Baker."

"זכור שיש בחור ששמו אופה"

That's his name.

זה השם שלו

And I say to you, "Remember that there is a guy who is a baker."

ולך אני אומר: "זכור שיש בחור שהוא אופה"

Okay?

And I come back to you at some point later on,

ואני חוזר אליך אחרי כמה זמן

and I say, "Do you remember that word that I told you a while back?

ואני אומר, "האם אתה זוכר את המילה

שאמרתי לך לפני כמה זמן?

Do you remember what it was?"

האם אתה זוכר מה היא היתה?"

The person who was told his name is Baker

האדם שנאמר לו שהשם הוא אופה

is less likely to remember the same word

פחות סביר שיזכור את המילה

than the person was told his job is a baker.

לעומת זה שנאמר לו שאופה הוא המקצוע

אותה מילה, מידה שונה של זכרון. משונה

Same word, different amount of remembering; that's weird.

What's going on here?

מה קורה כאן?

Well, the name Baker doesn't actually mean anything to you.

ובכן, השם אופה לא ממש אומר לך כלום

It is entirely untethered from all of the other memories

הוא לחלוטין לא קשור

לכל הזכרונות האחרים שצפים לך בתוך הגולגולת

floating around in your skull.

אבל שם-העצם הפשוט "אופה"-

But the common noun "baker" -- we know bakers.

אנחנו מכירים אופים

Bakers wear funny white hats.

אופים לובשים כובעים לבנים מצחיקים

Bakers have flour on their hands.

לאופים יש קמח על הידיים

Bakers smell good when they come home from work.

אופים מריחים טוב כשהם חוזרים הביתה מהעבודה

Maybe we even know a baker.

יכול להיות שאנחנו אפילו מכירים אופה

And when we first hear that word,

וכשאנחנו שומעים את המילה הזו לראשונה

אנו מתחילים להצמיד את כל קרסי האסוציאציות הללו למילה

we start putting these associational hooks into it,

that make it easier to fish it back out at some later date.

וזה עוזר לנו לשלוף אותה מאוחר יותר

כל האמנות של מה שמתרחש כאן

The entire art of what is going on in these memory contests,

בתחרויות הזכרון הללו

and the entire art of remembering stuff better in everyday life,

וכל האמנות של זכירת דברים טוב יותר ביומיום

היא להבין איך להפוך את השם "אופה"

is figuring out ways to transform capital B Bakers

לאופה כשם עצם

into lower-case B bakers --

לקחת אינפורמציה שהיא חסרת-הקשר

to take information that is lacking in context,

in significance, in meaning,

חסרת-משמעות, חסרת-חשיבות

and transform it in some way,

ולשנות אותה איכשהו

so that it becomes meaningful in the light of all the other things

כך שהיא תהפוך להיות בעלת-משמעות

לאור כל הדברים האחרים שיש לכם במוח

that you have in your mind.

One of the more elaborate techniques for doing this

אחד הטכניקות היותר מוצלחות לעשות זאת

היא שיטה יוונית עתיקה מלפני אלפיים וחמש מאות שנה

dates back 2,500 years to Ancient Greece.

It came to be known as the memory palace.

היא נודעה בשם ארמון הזכרון

הסיפור מאחורי היווצרותה הולך כך:

The story behind its creation goes like this:

There was a poet called Simonides, who was attending a banquet.

היה משורר בשם סימונידס

שהשתתף במשתה

הוא היה למעשה הבדרן ששכרו לאירוע

He was actually the hired entertainment,

because back then, if you wanted to throw a really slamming party,

כי בימים ההם, אם רצית לערוך מסיבה באמת מוצלחת

you didn't hire a D.J., you hired a poet.

לא שכרת די-ג'יי, אלא שכרת משורר

And he stands up, delivers his poem from memory, walks out the door,

והוא נעמד, מדקלם את השיר שלו בעל פה, יוצא מהדלת

and at the moment he does,

וברגע שהוא יוצא, אולם המשתה מתמוטט

the banquet hall collapses.

והורג את כל מי שבפנים

Kills everybody inside.

לא רק שכולם נהרגים

It doesn't just kill everybody,

it mangles the bodies beyond all recognition.

הגופות שלהם מושחתות מעבר לכל הכרה

אף אחד לא יכול לומר מי היה בפנים

Nobody can say who was inside,

אף אחד לא יכול לומר איפה כל אחד ישב

nobody can say where they were sitting.

The bodies can't be properly buried.

הגופות לא יכולות להיקבר בצורה ראויה

It's one tragedy compounding another.

זוהי טרגדיה בתוך טרגדיה

Simonides, standing outside,

סימונידיס, בעודו עומד בחוץ

the sole survivor amid the wreckage,

הניצול היחיד בין ההריסות

closes his eyes and has this realization,

עוצם את עיניו וחווה את ההכרה הבאה

בעיני רוחו

which is that in his mind's eye,

he can see where each of the guests at the banquet had been sitting.

הוא יכול לראות היכן ישב כל אורח במשתה

And he takes the relatives by the hand,

והוא לוקח את קרובי המשפחה ביד

and guides them each to their loved ones amid the wreckage.

ומנחה אותם אל יקיריהם בתוך ההריסות

מה שסימונידיס הבין באותו הרגע

What Simonides figured out at that moment,

הוא משהו שלדעתי כולנו יודעים באופן אינטואיטיבי

is something that I think we all kind of intuitively know,

which is that, as bad as we are at remembering names and phone numbers,

והדבר הזה הוא שכמה שאנחנו גרועים

בזכירת שמות ומספרי טלפון

and word-for-word instructions from our colleagues,

והוראות מדויקות שקיבלנו מעמיתינו

we have really exceptional visual and spatial memories.

יש לנו באמת זכרון חזותי ומרחבי יוצאי-דופן

אם אבקש מכם לשחזר את עשר המילים הראשונות

If I asked you to recount the first 10 words of the story

that I just told you about Simonides,

של הסיפור שזה עתה סיפרת לכם על סימונידיס

רוב הסיכויים שתתקשו לעשות זאת

chances are you would have a tough time with it.

אבל אני מתערב איתכם

But, I would wager that if I asked you to recall

שאם אבקש מכם להיזכר

who is sitting on top of a talking tan horse

מי יושב על גבו של סוס שזוף ומדבר

במבואה שלכם ברגע זה

in your foyer right now,

אתם תוכלו לראות זאת

you would be able to see that.

The idea behind the memory palace

הרעיון מאחורי ארמון הזכרון

is to create this imagined edifice in your mind's eye,

הוא ליצור מבנה דמיוני בעיני רוחכם

and populate it with images of the things that you want to remember --

ולאכלס אותו בדימויים

של הדברים שברצונכם לזכור

the crazier, weirder, more bizarre,

ככל שהדימוי משוגע, מוזר, ביזארי

funnier, raunchier, stinkier the image is,

מצחיק, גס, מסריח

the more unforgettable it's likely to be.

כך עולה הסיכוי שיהיה בלתי נשכח

This is advice that goes back 2,000-plus years

זוהי עצה בת יותר מאלפיים שנה

היא מגיעה עד לכתבים הלטיניים המוקדמים ביותר על הזכרון

to the earliest Latin memory treatises.

So how does this work?

אז איך זה עובד?

Let's say that you've been invited to TED center stage to give a speech,

נניח שהוזמנתם

לבמה המרכזית של TED לתת הרצאה

ואתם רוצים לעשות זאת על-פה

and you want to do it from memory,

אתם רוצים לעשות זאת כמו קיקרו

and you want to do it the way that Cicero would have done it,

if he had been invited to TEDxRome 2,000 years ago.

אילו הוזמן ל-TEDx ברומא לפני אלפיים שנה

(Laughter)

What you might do

מה שאולי הייתם עושים

is picture yourself at the front door of your house.

זה לדמיין את עצמכם ליד דלת הכניסה של ביתכם

והייתם מעלים בדמיונכם

And you'd come up with some sort of crazy, ridiculous, unforgettable image,

איזה דימוי משוגע, מגוחך, בלתי נשכח

to remind you that the first thing you want to talk about

שיזכיר לכם שהדבר הראשון שאתם רוצים לדבר עליו

is this totally bizarre contest.

הוא התחרות הביזארית הזאת

(Laughter)

ואז הייתם נכנסים אל תוך הבית שלכם

And then you'd go inside your house,

and you would see an image of Cookie Monster on top of Mister Ed.

והייתם רואים תמונה של עוגי-פלצת

יושב על הסוס מיסטר אד

And that would remind you

וזה היה מזכיר לכם

that you would want to then introduce your friend Ed Cook.

שאתם רוצים להציג את ידידכם אד קוק

ואז הייתם רואים תמונה של בריטני ספירס

And then you'd see an image of Britney Spears

to remind you of this funny anecdote you want to tell.

שתזכיר לכם את האנקדוטה המשעשעת שרציתם לספר

And you'd go into your kitchen,

ואתם נכנסים למטבח

and the fourth topic you were going to talk about

והנושא הרביעי שרציתם לדבר עליו

הוא המסע המוזר שעברתם במשך שנה

was this strange journey that you went on for a year,

and you'd have some friends to help you remember that.

ויש לכם כמה חברים שיעזרו לכם לזכור את זה

ככה נואמים רומיים זוכרים את הנאומים שלהם -

This is how Roman orators memorized their speeches --

not word-for-word, which is just going to screw you up,

לא מילה במילה. זו דרך שרק תסבך אתכם

but topic-for-topic.

אלא נושא אחר נושא

למעשה, המונח "משפט נושא"

In fact, the phrase "topic sentence" --

שבא מהמילה היוונית "טופוס"

that comes from the Greek word "topos,"

which means "place."

שמשמעותה "מקום"

That's a vestige of when people used to think about oratory and rhetoric

זהו שריד

מהזמן שבו נהגו לחשוב על אמנות הנאום ועל חוכמת הדיבור

במונחים מרחביים כאלה

in these sorts of spatial terms.

The phrase "in the first place,"

הביטוי "דבר ראשון"

הוא כמו הדבר הראשון בארמון הזכרון

that's like "in the first place of your memory palace."

I thought this was just fascinating,

אני חשבתי שכל זה מרתק ממש

and I got really into it.

וממש נכנסתי לזה

And I went to a few more of these memory contests,

והלכתי לעוד כמה תחרויות זכרון שכאלה

and I had this notion that I might write something longer

והיה לי רעיון לכתוב משהו ארוך יותר

about this subculture of competitive memorizers.

על תת-התרבות הזו של הזכרנים התחרותיים

אבל היתה בעיה

But there was a problem.

The problem was that a memory contest

הבעיה היתה שתחרות זכרון

is a pathologically boring event.

היא מאורע משעמם באופן חולני

(Laughter)

(צחוק)

באמת, זה כמו חבורת אנשים שעושים מבחן פסיכומטרי

Truly, it is like a bunch of people sitting around taking the SATs --

I mean, the most dramatic it gets

זאת אומרת, הרגע הכי דרמטי שם

is when somebody starts massaging their temples.

זה כשמישהו מתחיל לעסות את הרקות שלו

ואני עיתונאי, אני צריך לכתוב על משהו

And I'm a journalist, I need something to write about.

אני יודע שדברים מדהימים קורים במוח של האנשים האלה

I know that there's incredible stuff happening in these people's minds,

but I don't have access to it.

אבל לי אין גישה לזה

And I realized, if I was going to tell this story,

ואז הבנתי שאם אני מתכוון לספר את הסיפור הזה

I needed to walk in their shoes a little bit.

אצטרך להיכנס לנעליים שלהם לכמה זמן

וכך התחלתי במשך 15 או 20 דקות

And so I started trying to spend 15 or 20 minutes

every morning, before I sat down with my New York Times,

בכל בוקר, לפני שהתיישבתי לקרוא את ה"ניו יורק טיימס"

just trying to remember something.

רק לנסות לזכור משהו

אולי שיר

Maybe it was a poem,

maybe it was names from an old yearbook that I bought at a flea market.

או שם מספר-מחזור ישן

שקניתי בשוק פשפשים

וגיליתי להפתעתי שכל זה הוא כיף אמיתי

And I found that this was shockingly fun.

I never would have expected that.

בחיים לא ציפיתי לכך

It was fun because this is actually not about training your memory.

זה היה כיף כי זה לא באמת לאמן את המוח שלכם

אלא מדובר בעצם בלהשתפר ולהשתפר ולהשתפר

What you're doing, is you're trying to get better and better

בליצור, בלחלום

at creating, at dreaming up,

these utterly ludicrous, raunchy, hilarious,

את הדימויים המגוכחים, הגסים, המצחיקים

and hopefully unforgettable images in your mind's eye.

ואני מקווה שגם בלתי-נשכחים, בעיני רוחכם

And I got pretty into it.

ואני ממש נכנסתי לזה

This is me wearing my standard competitive memorizer's training kit.

זה אני לבוש בערכת אימון הזכרון שלי

(Laughter)

זה זוג של מחממי אוזניים

It's a pair of earmuffs

and a set of safety goggles that have been masked over

וזוג של משקפי-מגן שכוסו לגמרי

למעט שני חורי הצצה

except for two small pinholes,

because distraction is the competitive memorizer's greatest enemy.

מאחר והסחת-דעת היא האויב הכי גדול לזכרן המתחרה

בסופו של דבר חזרתי לאותה תחרות שסיקרתי שנה קודם לכן

I ended up coming back to that same contest

that I had covered a year earlier,

and I had this notion that I might enter it,

והיה לי הרעיון להשתתף בה

sort of as an experiment in participatory journalism.

סוג של ניסוי בעיתונאות פעילה

It'd make, I thought, maybe a nice epilogue to all my research.

זה יהיה, חשבתי, סיום נחמד לכל המחקר שלי

Problem was, the experiment went haywire.

הבעיה היתה שהניסוי יצא משליטה

I won the contest --

זכיתי בתחרות

(Laughter)

which really wasn't supposed to happen.

מה שכמובן לא היה אמור לקרות

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, it is nice to be able to memorize speeches

עכשיו, זה מאוד נחמד

להיות מסוגל לשנן נאומים

and phone numbers and shopping lists,

ומספרי טלפון ורשימות מכולת

אבל כל אלו אינם העניין

but it's actually kind of beside the point.

אלו הם רק טריקים

These are just tricks.

הם טריקים שעובדים

They work because they're based on some pretty basic principles

בגלל שהם מבוססים על כמה עקרונות בסיסיים

about how our brains work.

לגבי הדרך שבה המוח שלנו פועל

ואתם לא צריכים לבנות ארמונות זכרון

And you don't have to be building memory palaces

or memorizing packs of playing cards

או לשנן חפיסות של קלפי משחק

to benefit from a little bit of insight about how your mind works.

כדי להנות מהיתרונות של מעט תובנה

לגבי איך המוח שלכם פועל

We often talk about people with great memories

לעתים קרובות אנו מדברים על אנשים עם זכרון נהדר

כאילו זה היה מין כישרון מולד

as though it were some sort of an innate gift,

but that is not the case.

אבל זה לא כך

Great memories are learned.

זכרונות טובים הם דבר נלמד

ברמה הבסיסית ביותר, אנו זוכרים כשאנחנו שמים לב

At the most basic level, we remember when we pay attention.

אנחנו זוכרים כשאנו מעורבים במשהו בצורה עמוקה

We remember when we are deeply engaged.

We remember when we are able to take a piece of information and experience,

אנחנו זוכרים כשאנו מסוגלים

לקחת פיסת אינפורמציה ולחוות

and figure out why it is meaningful to us,

ולהבין למה היא משמעותית עבורנו

why it is significant, why it's colorful,

למה היא חשובה, למה היא ססגונית

when we're able to transform it in some way that makes sense

כאשר אנחנו מסוגלים לשנות אותה באיזו דרך

כך שהיא תהיה הגיונית

in the light of all of the other things floating around in our minds,

לאור כל הדברים האחרים שצפים לנו במוח

when we're able to transform Bakers into bakers.

כשאנו מסוגלים להפוך את השם אופה למקצוע אופה

ארמון הזכרון, טכניקות הזכרון הללו

The memory palace, these memory techniques --

הן רק קיצורי-דרך

they're just shortcuts.

In fact, they're not even really shortcuts.

למעשה, הן אפילו לא קיצורי-דרך אמיתיים

They work because they make you work.

הן עובדות מפני שהן גורמות לכם לעבוד

הן גורמות לנו לעבד מידע בצורה עמוקה

They force a kind of depth of processing,

a kind of mindfulness,

לאמץ סוג של תשומת לב

that most of us don't normally walk around exercising.

שרובנו לרוב לא מאמנים

But there actually are no shortcuts.

אבל למעשה אין קיצורי-דרך

ככה דברים הופכים לבלתי-נשכחים

This is how stuff is made memorable.

ולדעתי, אם יש דבר אחד שאני רוצה שתקחו מכאן

And I think if there's one thing that I want to leave you with,

זה מה שאי-פי

it's what E.P., the amnesic who couldn't even remember he had a memory problem,

אותו חולה שיכחון שאפילו לא זכר שיש לו בעיית זכרון

left me with,

אמר לי

which is the notion that our lives are the sum of our memories.

וזה הרעיון

שהחיים שלנו הם סך כל הזכרונות שלנו

How much are we willing to lose

כמה אנחנו מוכנים לאבד

מהחיים הקצרים-ממילא שלנו

from our already short lives,

by losing ourselves in our Blackberries, our iPhones,

בכך שנאבד את עצמנו בבלאקברים ובאייפונים שלנו

by not paying attention to the human being across from us

בכך שלא נשים לב לאדם שיושב מולנו

who is talking with us,

שמדבר אלינו

by being so lazy that we're not willing to process deeply?

בכך שנהיה כל-כך עצלניים עד שלא נהיה מוכנים

לעבד מידע בצורה עמוקה?

אני למדתי מיד ראשונה

I learned firsthand

that there are incredible memory capacities

שישנן יכולות זכרון מדהימות

latent in all of us.

רדומות בכל אחד מאיתנו

אבל אם אתם רוצים לחיות חיים בלתי-נשכחים

But if you want to live a memorable life,

אתם צריכים להיות האנשים

you have to be the kind of person

who remembers to remember.

שזוכרים לזכור

Thank you.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)