Aparna Rao: Art that craves your attention

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

Hi. So today, I'd like to share some works in progress.

שלום, היום אחלוק עמכם כמה עבודות שאני מבצעת היום.

Since we are still realizing these works,

מאחר ואנו עדיין לומדים את העבודות,

we are largely working within the realm

אנו בעיקר פועלים בשדה

of intuition and mystery, still.

האינטואיציה והמסתורין, נכון לעכשיו.

So I'm going to try and describe

אנסה לתאר חלק

some of the experiences that we're looking for

מהחוויות שאנו שואפים אליהן

through each of the works.

בכל אחת מהעבודות.

So the first work is called the Imperial Monochromes.

העבודה הראשונה נקראת Imperial Monochromes.

A viewer sort of unsuspectingly walks into the room,

מבקר נכנס להנאתו לחדר

and catches a glimpse of these panels

ומבחין בלוחיות הללו הנמצאות

in a messy composition on the wall.

במצב מבולגן על הקיר.

Within seconds, as if the panels have noticed

תוך שניות, כאילו הלוחיות חשו

the presence of the viewer,

בנוכחות המבקר,

they appear to panic and sort of get into

והן כביכול נבהלות ומסתדרות

a strict symmetry.

בסדר מופתי.

(Laughter)

(צחוק)

So this is the sketch of the two states.

זוהי סקיצה של שני מצבים.

One is total chaos. The other is absolute order.

האחת במצב כאוטי לחלוטין והאחרת בסדר מוחלט.

And we were interested in seeing how little change

התעניינו לבדוק כיצד שינוי קטן

it takes to move from one state to the other state.

מספיק כדי לעבור ממצב אחד לאחר.

This also reminded us of two very different pictorial traditions.

זה גם הזכיר לנו שתי מסורות מאוד שונות בציור.

One is the altar tablets of the 15th century,

האחת היא לוחיות המזבח מהמאה ה-15,

and the other is about 100 years ago,

והשניה מלפני כ-100 שנה,

Malevich's abstract compositions.

היצירות המופשטות של מליבץ'.

So I'm just going to take you to a video.

כעת אראה לכם וידאו.

To give you a sense of scale,

כדי לתת מושג על המידות.

the largest panel is about two meters high.

הלוחית הכי גדולה היא בגובה 2 מטר בערך.

That's about this much. And the smallest one is an A4.

זה בערך ככה. והקטנה ביותר היא A4.

So a viewer enters the space,

המבקר נכנס למרחב,

and they snap to attention.

והן עוברות לדום.

And after a while, if the viewer continues

לאחר זמן מה, אם המבקר ממשיך

to remain in the space,

לשהות במרחב,

the panels will sort of become immune

הלוחיות נהיות מעין חסינות

to the presence of the viewer

לנוכחות המבקר

and become lax and autonomous again,

וחוזרות להיות נרפות ועצמאיות,

until they sort of sense a presence in the room or a movement,

עד שהן שוב חשות בנוכחות או בתנועה בחדר,

when they will again snap to attention.

ואז הן שוב יעברו לדום.

(Laughter)

(צחוק)

So here it appears as if it's the viewer

זה נראה כאילו המבקר

that's sort of instigating the sense of order among the panels,

הוא שמעורר את חוש הסדר אצל הלוחיות,

but it could also be the other way around,

אבל יכול גם להיות להיפך,

that the panels are so stuck within

כלומר, שהלוחיות תקועות

their preconditioned behaviors

בהתנהגויות המותנות שלהן

that they sort of thrust the viewer with the role of a tyrant.

והן מלבישות על המבקר את תפקיד השליט.

So this brings me to a quieter, small work

זה מוביל אותי לעבודה קטנה, יותר שקטה

called Handheld.

הנקראת להחזיק-ביד.

The viewer sees a piece of paper

הצופה רואה גיליון נייר

that's mounted on the far end of the wall,

המודבק על הקצה המרוחק של הקיר,

but when you go closer, you see that it's a blank

אלא שכאשר מתקרבים, רואים שזה דף ריק

A4, or a letter-sized piece of paper,

מסוג A4, או כדומה,

that's held on either side

המוחזק משני צדדיו

by two small hands

בשתי ידיים קטנות

that appear to be carved with a great deal

שנראה כאילו גולפו בהשקעה רבה

of attention and care from a small block of wood.

ובכישרון רב מחתיכת עץ קטנה.

The viewer also sees that this entire sculpture

הצופה גם רואה שכל הגילוף הזה

is sort of moving very slightly,

נע במקצת, כאילו הידיים הללו

as if these two hands are trying

מנסות להחזיק את הנייר

to hold the paper very still

במצב יציב

for a long period of time,

כבר זמן ארוך,

and somehow are not managing to.

ושהן לא כל-כך מצליחות בכך.

So this instability in the movement

חוסר יציבות זה

very closely resembles the unsteady nature

מאוד דומה לאופי הבלתי יציב

of images seen through a handheld camera.

של תמונות המצולמות במצלמת-יד.

So here I'm going to show you two tandem clips.

כעת אציג לכם שני סרטונים עוקבים.

One is through a still camera

האחד ממצלמה נייחת

and the other is through a handheld camera.

והשני ממצלמת-יד.

And you immediately see how the unsteady nature

ומייד רואים כיצד האופי הבלתי יציב

of the video suggests the presence

של הסרטון מרמז על הנוכחות של צופה

of an observer and a subjective point of view.

ועל נקודת מבט סובייקטיבית.

So we've just removed the camera

כעת הורדנו את המצלמה

and transferred that movement onto the panel.

והעברנו אותה תנועה ללוח עצמו.

So here's a video.

הנה הסרטון.

You have to imagine the other hand. It's not there yet.

תדמיינו את היד השניה. היא עדיין לא שם.

But to us, we're sort of trying to evoke

אבל אנחנו, כאילו מנסים לעורר

a self-effacing gesture, as if there's a little person

פעולת ביטול-עצמי, כאילו ישנו אדם קטן

with outstretched arms

עם ידיים מושטות

behind this enormous piece of paper.

מאחורי גיליון הנייר הגדול הזה.

That sort of likens it to the amount of strain

זה מייצג כביכול את גודל המאמץ

to be at the service of the observer and present

המושקע למען הצופה כדי

this piece of paper very delicately to the viewer

להציג בפניו את הנייר תוך כדי

in front of them.

החזקתו הידיים.

The next work is Decoy.

העבודה הבאה היא פיתיון.

This is a cardboard model, so the object

זהו דגם קרטון, כך שהחפץ

is about as tall as I am.

הוא בגובה שלי בערך.

It has a rounded body, two arms,

יש לו גוף מעוגל, שתי זרועות,

and a very tall, head-like antenna,

ואנטנה מאוד גבוהה דמויית-ראש,

and its sole purpose is to attract attention towards itself.

והמטרה היחידה שלו היא למשוך תשומת-לב.

So when a viewer passes by,

כאשר עובר לידו מישהו,

it sort of tilts from side to side,

הוא מתנדנד מצד אל צד,

and moves its arms more and more frantically

ומניע את זרועותיו בפראות גוברת

as the person gets closer.

ככל שהאדם מתקרב.

So here is the first test scenario.

אז הנה מקרה מבחן.

You see the two movements integrated,

רואים את שתי התנועות במשולב,

and the object seems to be employing

והחפץ נראה כמשתמש

its entire being in this expression of desperation.

בכל הווייתו להבעת נואשותו. אבל הרעיון הוא

But the idea is that once it's got the person's attention,

שברגע שהוא זוכה בתשומת הלב,

it's no longer interested, and it looks for the next person whose attention to get.

הוא מאבד עניין ומחפש את האדם הבא כדי לזכות בתשומת ליבו.

(Laughter)

(צחוק)

So this is the final fabricated body of the Decoy.

זוהי הצורה הסופית של גוף הפיתיון.

It appears to be mass-manufactured

הוא נראה כאילו יוצר בייצור-המוני

like it came out of a factory

ויצא ממפעל

like vacuum cleaners and washing machines.

כמו שואבי-אבק ומכונות כביסה.

Because we are always working

זה כי אנו תמיד פועלים

from a very personal space,

מתוך מרחב מאוד אישי,

we like how this consumer aesthetic

אנו אוהבים איך שהעיצוב מונחה-הלקוח

sort of depersonalizes the object

הופך את החפץ לחסר-אישיות

and gives us a bit of distance

ומעניק לנו ריחוק,

in its appearance, at least.

לכל הפחות במראהו.

And so to us this is a kind of sinister being

לכן עבורנו זהו ייצור שלילי אשר

which is trying to distract you from the things

מנסה להסיט אותנו מהדברים שבאמת דורשים

that actually need your attention,

את תשומת ליבנו,

but it could also be a figure that needs a lot of help.

אבל זו יכולה להיות גם דמות שזקוקה עזרה.

The next work is an object,

העבודה הבאה היא חפץ,

that's also a kind of sound instrument.

שהוא גם מין מכשיר להשמעת קול,

In the shape of an amphitheater

בצורת אמפיתיאטרון,

that's scaled to the size of an audience

שגודלו מתאים להכיל קהל

as perceived from somebody from the stage.

כפי שהוא נראה מהבמה.

So from where I'm standing,

מהיכן שאני עומדת,

each of you appears to be this big,

כל אחד מכם נראה בגודל הזה,

and the audience sort of takes the entire

והקהל ממלא את כל

field of my vision.

שדה הראיה שלי.

Seated in this audience are 996 small figures.

בקהל זה ישובות 996 דמויות קטנות.

They're mechanically enabled to clap

הן מסוגלות מיכנית למחוא כפיים

of their own free will.

מרצונן החופשי.

This means that each of them can decide

זה אומר שכל אחת מהן יכולה להחליט

if and when they want to clap,

אם ומתי היא רוצה למחוא כפיים,

how hard, for how long,

באיזו עוצמה ולכמה זמן,

how they want to be influenced by those around them or influence others,

כיצד ברצונן להיות מושפעות מהאחרים בסביבתן או להשפיע על אחרים,

and if they want to contribute to innovation.

ואם הן רוצות לתרום לחדשנות.

So when the viewer steps in front of the audience,

כך שכאשר הצופה צועד אל מול הקהל,

there will be a response.

תהיה תגובה.

It could be a few claps or a strong applause,

זה יכול להיות מחיאות כף בודדות או תשואות חזקות,

and then nothing happens until the viewer

ואז לא קורה כלום עד שהצופה

leaves the stage, and again the audience will respond.

עוזב את הבמה, ואז שוב הקהל יגיב.

It could be anything from a few feeble claps

זה יכול להיות כל דבר מכפיים חלשות

from members in the audience,

מהיושבים בקהל,

or it could be a very loud ovation.

או זה יכול להיות תשואות רמות.

So to us, I think we're really looking

לכן אנו מסתכלים

at an audience as its own object

על הקהל כגוף עצמאי

or its own organism

או כאורגניזם עצמאי

that's also got a sort of musical-like quality to it,

שיש לו גם מין יכולת מוזיקלית,

an instrument.

מין כלי נגינה.

So the viewer can play it

הצופה יכול לנגן

by eliciting quite complex and varied,

על-ידי הפקת תבניות קוליות

nuanced musical or sound patterns,

או מוזיקליות די מורכבות ומגוונות,

but cannot really provoke the audience

אבל אינו יכול לעורר אצל הקהל

into any particular kind of response.

תגובה מסויימת כלשהי.

So there's a sense of judgment and capriciousness

לכן מעורבות בזה תחושות של שיפוטיות,

and uneasiness involved.

גחמנות וחוסר נחת.

It also has an alluring and trap-like quality to it.

יש בו גם תכונה של פיתוי, מין מלכודת כזו.

So here if you see we're quite excited about

כאן ניתן לראות שאנו מתרגשים

the image of the head splitting to form the two hands.

בגלל הראש שמתפצל ויוצר שתי כפות ידיים.

So here's a small visual animation,

הנה אנימציה קצרה,

as if the two sides of the brain are sort of clashing

כאילו שני צידי המוח מתנגשים זה בזה

against each other to kind of make sense

כדי לבטא בפועל

of the duality and the tension.

את השניות והמתח.

And here is a prototype.

הנה האב-טיפוס.

So we can't wait to be engulfed by 996 of them.

אין לנו כבר סבלנות לחכות ל-996 כאלה שיציפו אותנו.

Okay, this is the last work. It's called the Framerunners.

זוהי העבודה האחרונה. היא נקראת ה-Framerunners.

It comes out of the idea of a window.

היא תוצר של הרעיון על חלון.

This is an actual window in our studio,

זהו חלון אמיתי בסטודיו שלנו,

and as you can see, it's made up of three

וכפי שרואים, הוא עשוי

different thicknesses of wooden sections.

משלושה עוביים שונים של חלקי עץ.

So we used the same window vocabulary

השתמשנו באותה מתכונת של חלון

to construct our own frame or grid

לבניית מסגרת המחולקת באמצעות קורות

that's suspended in the room and that can

אשר תלויה בחדר ושניתן

be viewed from two sides.

לראותה משני הצדדים.

This grid is inhabited by a tribe of small figures.

מסגרת זו מאוכלסת באוסף של דמויות קטנות.

They're also made up of three different sizes,

הן באות בשלושה גדלים,

as if to suggest a kind of perspective

כדי לתת תחושה של פרספקטיבה

or landscape on the single plain.

או של תוואי קרקע על גבי מישור.

Each of these figures can also run backward

כל אחת מהדמויות יכולה לנוע אחורה

and forward in the track

או קדימה בתוך המסלול

and hide behind two adjacent tracks.

ולהסתתר בין שני מסלולים סמוכים.

So in contrast to this very tight grid,

בניגוד למסגרת המאוד קשיחה הזו,

we wanted to give these figures a very comical

רצינו להעניק לדמויות הללו אופי

and slapstick-like quality,

מאוד היתולי וכמו-שובבי,

as if a puppeteer has taken them

כאילו מפעיל בובות

and physically animated them down the path.

לקח אותן והפיח בהן חיים.

So we like the idea of these figures

אנו אוהבים את הרעיון שהדמויות הללו

sort of skipping along

מקפצות להן כזה,

like they're oblivious and carefree

כאילו הן אדישות לסביבה,

and happy-go-lucky and content,

חסרות פחד, שאננות ושמחות בחלקן,

until they sort of sense a movement from the viewer

עד שהן חשות בתנועה מצד הצופה

and they will hide behind the fastest wall.

ואז הן מסתתרות מאחורי הקיר הכי קרוב.

So to us, this work also presents its own contradiction.

עבורנו, עבודה זו מייצגת את הסתירה הפנימית שלה.

These figures are sort of entrapped

הדמויות הללו כאילו לכודות

within this very strong grid,

בתוך המסגרת הקשיחה הזו,

which is like a prison, but also a fortress,

שהיא כמו בית-כלא, אבל גם מעוז בטוח,

because it allows them to be oblivious

כי היא גם מאפשרת להן

and naive and carefree and quite oblivious

להיות חסרות דאגה ואדישות

of the external world.

לעולם החיצון.

So all these real life qualities that I talk about

כל התכונות הללו מהעולם האמיתי שדיברתי עליהן

are sort of translated to a very specific

עברו תירגום לתצורה טכנית

technical configuration,

מאוד מסויימת,

and we were very lucky to collaborate

ויש לנו מזל לשתף פעולה

with ETH Zurich to develop the first prototype.

עם ETH Zurich כדי לפתח את האב-טיפוס הראשון.

So you see they extracted the motion cogs

הם הסירו את גלגלי-השיניים

from our animations and created a wiggle

מהאנימציות שלנו ויצרו התנודדות

that integrated the head-bobbing movement

ששילבה תנועת עליה-ירידה של הראש

and the back-and-forth movement.

ואת תנועת קדימה-אחורה.

So it's really quite small.

זה ס"ה די קטן,

You can see it can fit into the palm of my hand.

וניתן לראות שזה נכנס לכף היד שלי.

So imagine our excitement when we saw it

אז תחשבו איזו התרגשות

really working in the studio, and here it is.

היתה לנו כאשר ראינו את זה ממש עובד בסטודיו.

(Laughter)

(צחוק)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)