Thomas Insel: Toward a new understanding of mental illness

Translator: Joseph Geni Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

So let's start with some good news,

אז בואו ונתחיל עם החדשות הטובות,

and the good news has to do with what do we know

ולחדשות הטובות יש קשר למה שאנחנו יודעים

based on biomedical research

בהתבסס על מחקר ביו-רפואי

that actually has changed the outcomes

שלמעשה שינה את התוצאות

for many very serious diseases?

עבור הרבה מחלות קשות?

Let's start with leukemia,

בואו נתחיל עם לוקמיה,

acute lymphoblastic leukemia, ALL,

לוקמיה לימפובלסטית חריפה, ALL,

the most common cancer of children.

הסרטן הכי שכיח בילדים.

When I was a student,

כשהייתי סטודנט,

the mortality rate was about 95 percent.

אחוז התמותה היה 95 אחוזים.

Today, some 25, 30 years later, we're talking about

היום, 25, 30 שנים מאוחר יותר, אנו מדברים על

a mortality rate that's reduced by 85 percent.

אחוז תמותה שהופחת ב-85 אחוז.

Six thousand children each year

6000 ילדים כל שנה

who would have previously died of this disease are cured.

שהיו מתים מהמחלה בעבר נרפאים.

If you want the really big numbers,

אם תרצו את המספרים הגדולים באמת,

look at these numbers for heart disease.

התבוננו בכל המספרים של מחלות הלב.

Heart disease used to be the biggest killer,

מחלות לב היו הרוצח הגדול,

particularly for men in their 40s.

במיוחד בגברים בשנות הארבעים שלהם.

Today, we've seen a 63-percent reduction in mortality

היום אנו רואים ירידה של 63 אחוז בתמותה

from heart disease --

ממחלות לב --

remarkably, 1.1 million deaths averted every year.

למרבה הפלא, 1.1 מיליון מקרי מוות נמנעו מדי שנה.

AIDS, incredibly, has just been named,

איידס, במידה שלא תיאמן רק כונה בשם,

in the past month, a chronic disease,

מחלה כרונית, בחודש האחרון,

meaning that a 20-year-old who becomes infected with HIV

שמשמעו שבן 20 אשר נדבק ב- HIV

is expected not to live weeks, months, or a couple of years,

צפוי לשרוד לא רק שבועות, חודשים או כמה שנים,

as we said only a decade ago,

כפי שנאמר רק לפני כעשור,

but is thought to live decades,

אבל נחשב כמי שיחיה עשרות שנים,

probably to die in his '60s or '70s from other causes altogether.

וכנראה ימות בשנות ה־60 או ה-70 לחייו מגורמים אחרים לגמרי.

These are just remarkable, remarkable changes

אלה הם שינויים מדהימים, פשוט מדהימים

in the outlook for some of the biggest killers.

בתחזית עבור חלק מהרוצחים הגדולים ביותר.

And one in particular

ואחד בפרט

that you probably wouldn't know about, stroke,

שכנראה אינכם יודעים עליו, שבץ,

which has been, along with heart disease,

שהיה, יחד עם מחלת לב,

one of the biggest killers in this country,

אחד הרוצחים הגדולים ביותר במדינה,

is a disease in which now we know

היא מחלה שכמו שאנו יודעים עכשיו

that if you can get people into the emergency room

אם אנשים יגיעו לחדר המיון

within three hours of the onset,

בתוך שלוש שעות מרגע ההתקף,

some 30 percent of them will be able to leave the hospital

כ-30% מהם יוכלו לעזוב את בית החולים

without any disability whatsoever.

ללא נכות כל שהיא.

Remarkable stories,

סיפורים יוצאים מן הכלל,

good-news stories,

סיפורים של חדשות טובות

all of which boil down to understanding

שכולם מסתכמים בהבנה

something about the diseases that has allowed us

של משהו על המחלות שאפשרו לנו

to detect early and intervene early.

לגלות מוקדם ולהתערב מוקדם.

Early detection, early intervention,

גילוי מוקדם, התערבות מוקדמת,

that's the story for these successes.

זהו סיפורן של ההצלחות הללו.

Unfortunately, the news is not all good.

למרבה הצער, החדשות אינן כולן טובות.

Let's talk about one other story

בואו ונדבר על סיפור אחד אחר

which has to do with suicide.

שקשור להתאבדות.

Now this is, of course, not a disease, per se.

עכשיו, זו כמובן, לא מחלה, כשלעצמה.

It's a condition, or it's a situation

זהו מצב, או סיטואציה

that leads to mortality.

שמובילה למוות.

What you may not realize is just how prevalent it is.

מה שאתם עלולים לא לדעת זה עד כמה היא נפוצה.

There are 38,000 suicides each year in the United States.

יש 38,000 התאבדויות בכל שנה בארצות הברית.

That means one about every 15 minutes.

כלומר אחת בכל 15 דקות.

Third most common cause of death amongst people

הגורם השלישי השכיח ביותר למוות אצל אנשים

between the ages of 15 and 25.

בגילאים 15 ו-25.

It's kind of an extraordinary story when you realize

זהו סוג של סיפור יוצא דופן כאשר אתם מבינים

that this is twice as common as homicide

שזה נפוץ פי שניים מרצח

and actually more common as a source of death

ולמעשה נפוץ יותר כמקור של מוות

than traffic fatalities in this country.

מתאונות דרכים במדינה זו.

Now, when we talk about suicide,

עכשיו, כשאנחנו מדברים על התאבדות,

there is also a medical contribution here,

יש כאן גם תרומה רפואית ,

because 90 percent of suicides

כי 90 אחוזים מהתאבדויות

are related to a mental illness:

קשורות למחלת נפש:

depression, bipolar disorder, schizophrenia,

דיכאון, הפרעה דו קוטבית, סכיזופרניה,

anorexia, borderline personality. There's a long list

אנורקסיה, אישיות גבולית. ישנה רשימה ארוכה

of disorders that contribute,

של הפרעות שגורמות לכך,

and as I mentioned before, often early in life.

וכמו שציינתי קודם, לעתים קרובות מוקדם בחיים.

But it's not just the mortality from these disorders.

אבל זו לא רק התמותה מהפרעות אלו.

It's also morbidity.

זו גם תחלואה.

If you look at disability,

אם אתם מסתכלים על נכות,

as measured by the World Health Organization

כפי שנמדדה על-ידי ארגון הבריאות העולמי

with something they call the Disability Adjusted Life Years,

בעזרת משהו שהם קוראים לו שנות חיים מותאמות לנכים,

it's kind of a metric that nobody would think of

זהו סוג של שיטה מטרית שאף אחד לא היה חושב עליה

except an economist,

מלבד כלכלן,

except it's one way of trying to capture what is lost

חוץ מזה היא דרך לנסות ללכוד את מה שאובד

in terms of disability from medical causes,

במונחי נכות כתוצאה מסיבות רפואיות,

and as you can see, virtually 30 percent

כפי שאתם יכולים לראות, למעשה 30 אחוז

of all disability from all medical causes

מכל נכות מסיבות רפואיות

can be attributed to mental disorders,

ניתן לייחס להפרעות נפשיות,

neuropsychiatric syndromes.

לתסמונות נוירופסיכיאטריות.

You're probably thinking that doesn't make any sense.

אתם כנראה חושבים שזה לא הגיוני.

I mean, cancer seems far more serious.

כלומר, סרטן נראה הרבה יותר רציני.

Heart disease seems far more serious.

מחלות לב נראות הרבה יותר רציניות.

But you can see actually they are further down this list,

אבל אתם יכולים למעשה לראות שהם נמצאים בהמשכה של רשימה זו,

and that's because we're talking here about disability.

ושזה משום שאנחנו מדברים כאן על נכות.

What drives the disability for these disorders

מה מניע את הנכות כתוצאה מהפרעות אלה

like schizophrenia and bipolar and depression?

כמו סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית ודיכאון?

Why are they number one here?

מדוע הם מספר 1 כאן?

Well, there are probably three reasons.

ובכן, כנראה משלוש סיבות.

One is that they're highly prevalent.

אחת היא שהן מאוד שכיחות.

About one in five people will suffer from one of these disorders

בערך אחד מכל חמישה אנשים יסבלו מאחת מהפרעות אלה

in the course of their lifetime.

במהלך חייהם.

A second, of course, is that, for some people,

שנית, כמובן, היא שאצל אנשים מסוימים,

these become truly disabling,

אלה יהפכו באמת לנכויות,

and it's about four to five percent, perhaps one in 20.

וזה בערך ארבעה עד חמישה אחוזים, אולי אחד מ- 20.

But what really drives these numbers, this high morbidity,

אבל מה שבאמת מריץ את המספרים האלה, את התחלואה הגבוהה הזו,

and to some extent the high mortality,

ובמידה מסוימת התמותה הגבוהה,

is the fact that these start very early in life.

היא העובדה שאלה מתחילים מוקדם מאוד בחיים.

Fifty percent will have onset by age 14,

בחמישים אחוז תהיה התפרצות בגיל 14 בערך,

75 percent by age 24,

75 אחוזים בגיל 24 בערך,

a picture that is very different than what one would see

תמונה שונה מאוד ממה שרואים

if you're talking about cancer or heart disease,

כשמדברים על סרטן או מחלות לב,

diabetes, hypertension -- most of the major illnesses

סוכרת, יתר לחץ דם - רוב המחלות העיקריות

that we think about as being sources of morbidity and mortality.

שאנו חושבים עליהן כעל המקורות של התחלואה ותמותה.

These are, indeed, the chronic disorders of young people.

אלה הן אכן, המחלות הכרוניות של אנשים צעירים.

Now, I started by telling you that there were some good-news stories.

כעת, התחלתי כשאני מספר לכם שהיו כמה סיפורים של חדשות טובות.

This is obviously not one of them.

זה כמובן אינו אחד מהם.

This is the part of it that is perhaps most difficult,

זהו החלק שהוא אולי הקשה ביותר,

and in a sense this is a kind of confession for me.

ובמובן מסוים זה מעין וידוי בשבילי.

My job is to actually make sure that we make progress

התפקיד שלי הוא בעצם לוודא שאנו מתקדמים

on all of these disorders.

בכל הנוגע למחלות אלו.

I work for the federal government.

אני עובד עבור הממשל הפדרלי.

Actually, I work for you. You pay my salary.

למעשה, אני עובד בשבילכם. אתם משלמים את המשכורת שלי.

And maybe at this point, when you know what I do,

ואולי בשלב זה, כאשר אתם יודעים מה אני עושה,

or maybe what I've failed to do,

או אולי מה שלא הצלחתי לעשות,

you'll think that I probably ought to be fired,

תחשבו שכנראה צריך לפטר אותי,

and I could certainly understand that.

ואני בהחלט יכול להבין זאת.

But what I want to suggest, and the reason I'm here

אבל מה שאני רוצה להציע, והסיבה שאני כאן

is to tell you that I think we're about to be

היא לספר לכם שאני חושב שאנחנו עומדים לחיות

in a very different world as we think about these illnesses.

בעולם שונה מאוד כשאנו חושבים על מחלות אלה.

What I've been talking to you about so far is mental disorders,

עד כה דיברתי אליכם על הפרעות נפשיות,

diseases of the mind.

מחלות של הנפש.

That's actually becoming a rather unpopular term these days,

דבר שבעצם הופך להיות מונח לא פופולרי למדי בימים אלה,

and people feel that, for whatever reason,

אנשים מרגישים שמסיבה כלשהי,

it's politically better to use the term behavioral disorders

עדיף פוליטית להשתמש במונח הפרעות התנהגותיות

and to talk about these as disorders of behavior.

ולדבר עליהן כעל הפרעות התנהגותיות.

Fair enough. They are disorders of behavior,

הוגן למדי. אלו הן הפרעות התנהגותיות,

and they are disorders of the mind.

ואלו הן הפרעות של הנפש

But what I want to suggest to you

אבל מה שאני רוצה להציע לכם

is that both of those terms,

הוא ששני המונחים האלה,

which have been in play for a century or more,

שכבר נמצאים בשימוש מאה שנים או יותר,

are actually now impediments to progress,

מהווים עכשיו למעשה מכשולים בפני ההתקדמות,

that what we need conceptually to make progress here

שמה שאנחנו צריכים כאן מבחינה מושגית כדי להתקדם

is to rethink these disorders as brain disorders.

זה לחשוב מחדש על הפרעות אלה כעל הפרעות של המוח.

Now, for some of you, you're going to say,

עכשיו, חלק מכם, כנראה יאמרו,

"Oh my goodness, here we go again.

"הו אלוהים הנה זה שוב מגיע.

We're going to hear about a biochemical imbalance

אנחנו הולכים לשמוע על חוסר איזון ביולוגי

or we're going to hear about drugs

או שאנחנו הולכים לשמוע על סמים

or we're going to hear about some very simplistic notion

או שאנחנו הולכים לשמוע איזשהו רעיון מאוד פשטני

that will take our subjective experience

שייקח את החוויה הסובייקטיבית שלנו

and turn it into molecules, or maybe into some sort of

ויהפוך אותה למולקולות, או אולי למשהו דמוי

very flat, unidimensional understanding

הבנה חד-ממדית ושטוחה מאוד,

of what it is to have depression or schizophrenia.

של מהו דיכאון או סכיזופרניה.

When we talk about the brain, it is anything but

כאשר אנחנו מדברים על המוח,זה כל דבר לבד

unidimensional or simplistic or reductionistic.

מחד ממדי או פשטני או מצמצם.

It depends, of course, on what scale

זה תלוי, כמובן, באיזה סדר גודל

or what scope you want to think about,

או היקף אתם רוצים לחשוב,

but this is an organ of surreal complexity,

אבל זהו איבר של מורכבות סוריאליסטית,

and we are just beginning to understand

ואנו רק מתחילים להבין

how to even study it, whether you're thinking about

אפילו כיצד ללמוד אותו, בין אם חושבים על

the 100 billion neurons that are in the cortex

100 מיליארד הנוירונים שנמצאים בקליפת המוח

or the 100 trillion synapses

או 100 טריליון הסינפסות

that make up all the connections.

שמרכיבות את כל החיבורים.

We have just begun to try to figure out

רק התחלנו לנסות להבין

how do we take this very complex machine

כיצד אנו לוקחים מכונה מורכבת זו

that does extraordinary kinds of information processing

שעושה סוגים מופלאים של עיבוד מידע

and use our own minds to understand

ומשתמשים במיינד שלנו כדי להבין

this very complex brain that supports our own minds.

את המוח הכל כך מורכב שתומך בנפש שלנו.

It's actually a kind of cruel trick of evolution

זהו בעצם סוג של תכסיס אבולוציוני אכזרי

that we simply don't have a brain

שפשוט אין לנו מוח

that seems to be wired well enough to understand itself.

בעל יכולת טובה מספיק כדי להבין את עצמו.

In a sense, it actually makes you feel that

במובן מסוים, זה בעצם גורם לכם להרגיש

when you're in the safe zone of studying behavior or cognition,

שכאשר אתם נמצאים באזור הבטוח של לימוד התנהגות או הכרה,

something you can observe,

משהו שאתם יכולים להתבונן בו,

that in a way feels more simplistic and reductionistic

שבדרך כלשהי מורגש כמשהו יותר פשטני ורדוקציוני

than trying to engage this very complex, mysterious organ

מאשר לנסות לעסוק באיבר מאוד מורכב ומסתורי זה

that we're beginning to try to understand.

שאנחנו מתחילים לנסות להבין.

Now, already in the case of the brain disorders

כעת, כבר במקרה של הפרעות מוחיות

that I've been talking to you about,

שדיברתי עליהן

depression, obsessive compulsive disorder,

דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית,

post-traumatic stress disorder,

הפרעת דחק פוסט טראומטית,

while we don't have an in-depth understanding

בעוד אין לנו הבנה מעמיקה

of how they are abnormally processed

כיצד הם מעובדים באופן חריג

or what the brain is doing in these illnesses,

או מה המוח עושה במחלות אלה,

we have been able to already identify

אנחנו מסוגלים כבר לזהות

some of the connectional differences, or some of the ways

חלק מהבדלי החיבורים, או כמה מהדרכים

in which the circuitry is different

שבהם המעגל החשמלי שונה

for people who have these disorders.

אצל אנשים עם הפרעות אלה.

We call this the human connectome,

אנו מכנים זאת הקונקטום האנושי,

and you can think about the connectome

ואתם יכולים לחשוב על קונקטום

sort of as the wiring diagram of the brain.

כעל סוג של תרשים חיווט של המוח.

You'll hear more about this in a few minutes.

תשמעו על זה יותר בעוד מספר דקות.

The important piece here is that as you begin to look

החלק החשוב כאן זה שאתם מתחילים להסתכל

at people who have these disorders, the one in five of us

על אנשים שסובלים מהפרעות אלה, אחד מכל חמישה מאיתנו

who struggle in some way,

שנאבק בדרך כלשהי,

you find that there's a lot of variation

אתם מוצאים שיש הרבה שוני

in the way that the brain is wired,

באופן שבו המוח מחווט,

but there are some predictable patterns, and those patterns

אבל ישנם כמה דפוסים צפויים, והדפוסים הללו

are risk factors for developing one of these disorders.

הם גורמי סיכון לפתח אחת מההפרעות האלה.

It's a little different than the way we think about brain disorders

זה קצת שונה מהאופן שבו אנו חושבים על הפרעות מוח

like Huntington's or Parkinson's or Alzheimer's disease

כמו מחלת הנטינגטון או אלצהיימר או פרקינסון

where you have a bombed-out part of your cortex.

שבהן נהרס חלק מקליפת המוח .

Here we're talking about traffic jams, or sometimes detours,

כאן אנו מדברים על פקקי תנועה, או לפעמים מעקפים,

or sometimes problems with just the way that things are connected

או לפעמים בעיות רק עם האופן שבו הדברים מחוברים

and the way that the brain functions.

והדרך שבה המוח מתפקד.

You could, if you want, compare this to,

יכולתם, לו רציתם, להשוות את זה

on the one hand, a myocardial infarction, a heart attack,

מצד אחד, לאוטם שריר הלב, התקף לב,

where you have dead tissue in the heart,

שבו יש נקרוזה בלב,

versus an arrhythmia, where the organ simply isn't functioning

לעומת הפרעת קצב, שבה האיבר פשוט לא מתפקד

because of the communication problems within it.

עקב בעיות תקשורת בתוכו.

Either one would kill you; in only one of them

כל אחד מהם יהרוג אתכם; רק באחד מהם

will you find a major lesion.

תמצאו חבלה גדולה.

As we think about this, probably it's better to actually go

כפי שאנו חושבים על זה, כנראה עדיף יהיה

a little deeper into one particular disorder, and that would be schizophrenia,

להתעמק קצת יותר לתוך הפרעה ייחודית אחת, וזו תהיה סכיזופרניה,

because I think that's a good case

כי אני חושב שזה מקרה טוב

for helping to understand why thinking of this as a brain disorder matters.

כדי לסייע להבין למה לחשוב על זה כעל הפרעה מוחית.

These are scans from Judy Rapoport and her colleagues

אלו הן סריקות שעשו ג'ודי רפופורט, ועמיתיה

at the National Institute of Mental Health

במכון הלאומי לבריאות הנפש

in which they studied children with very early onset schizophrenia,

שם הם חקרו ילדים עם התקף סכיזופרניה בגיל מוקדם מאוד,

and you can see already in the top

ואתם יכולים לראות כבר שבחלק העליון

there's areas that are red or orange, yellow,

יש אזורים בצבע אדום או כתום, צהוב,

are places where there's less gray matter,

מקומות שיש בהם פחות חומר אפור,

and as they followed them over five years,

וכשעקבו אחריהם לאורך יותר מחמש שנים,

comparing them to age match controls,

כשמשווים אותם לבקרה תואמת גיל,

you can see that, particularly in areas like

תוכלו לראות, במיוחד באזורים כמו

the dorsolateral prefrontal cortex

קליפת המוח הקדם חזיתית דורסולטרלית

or the superior temporal gyrus, there's a profound loss of gray matter.

או הפיתול הטמפורלי העליון, יש אובדן גדול של החומר האפור.

And it's important, if you try to model this,

וזה חשוב, אם אתם מנסים לדגום את זה,

you can think about normal development

אתם יכולים לחשוב על התפתחות נורמלית

as a loss of cortical mass, loss of cortical gray matter,

כעל אובדן מסה קורטיקלית, אובדן של חומר אפור קורטיקלי,

and what's happening in schizophrenia is that you overshoot that mark,

ומה שקורה בסכיזופרניה הוא שאתם מחטיאים סימן זה

and at some point, when you overshoot,

בשלב מסוים, כאשר מחטיאים,

you cross a threshold, and it's that threshold

אתם עוברים את הסף, וזהו הסף

where we say, this is a person who has this disease,

שבו אנחנו אומרים, זה אדם שחולה במחלה זו,

because they have the behavioral symptoms

משום שיש להם את התסמינים ההתנהגותיים

of hallucinations and delusions.

של הזיות ואשליות.

That's something we can observe.

זה משהו שאנו מסוגלים להתבונן בו.

But look at this closely and you can see that actually they've crossed a different threshold.

אבל תסתכלו על זה מקרוב, ותוכלו לראות שלמעשה הם כבר חצו סף שונה.

They've crossed a brain threshold much earlier,

הם כבר חצו את סף המוח הרבה יותר מוקדם,

that perhaps not at age 22 or 20,

שאולי לא בגיל 22 או 20,

but even by age 15 or 16 you can begin to see

אלא אפילו בגיל 15 או 16 ניתן להתחיל לראות

the trajectory for development is quite different

מסלול ההתפתחות שונה לגמרי

at the level of the brain, not at the level of behavior.

ברמה של המוח, לא ברמה של ההתנהגות.

Why does this matter? Well first because,

מדוע זה חשוב? ראשית משום,

for brain disorders, behavior is the last thing to change.

שבהפרעות מוח, התנהגות היא הדבר האחרון שמשתנה.

We know that for Alzheimer's, for Parkinson's, for Huntington's.

אנו יודעים שבאלצהיימר, פרקינסון, ובהנטינגטון.

There are changes in the brain a decade or more

יש שינויים במוח כעשור או יותר

before you see the first signs of a behavioral change.

לפני שרואים סימנים ראשונים של שינוי התנהגותי.

The tools that we have now allow us to detect

הכלים שיש לנו עכשיו מאפשרים לנו לזהות

these brain changes much earlier, long before the symptoms emerge.

שינויים אלה במוח הרבה יותר מוקדם, הרבה לפני שהסימפטומים מופיעים.

But most important, go back to where we started.

אבל הכי חשוב, לשוב למקום שבו התחלנו.

The good-news stories in medicine

החדשות הטובות ברפואה

are early detection, early intervention.

הן גילוי מוקדם, התערבות מוקדמת.

If we waited until the heart attack,

לו חיכינו עד להתקף הלב,

we would be sacrificing 1.1 million lives

היינו מקריבים את חייהם של 1.1 מיליון בני אדם

every year in this country to heart disease.

בכל שנה במדינה זו למחלת לב.

That is precisely what we do today

זה בדיוק מה שאנחנו עושים היום

when we decide that everybody with one of these brain disorders,

כאשר אנו מחליטים שלכל אלה עם אחת מהפרעות אלו של המוח,

brain circuit disorders, has a behavioral disorder.

הפרעות של המעגל החשמלי במוח, יש הפרעה התנהגותית.

We wait until the behavior becomes manifest.

אנחנו מחכים עד שההתנהגות מופגנת במפורש.

That's not early detection. That's not early intervention.

זו אינו גילוי מוקדם. זו לא התערבות מוקדמת.

Now to be clear, we're not quite ready to do this.

עכשיו כדי להשמע ברור, אנחנו לא ממש מוכנים עדיין לעשות זאת.

We don't have all the facts. We don't actually even know

אין לנו את כל העובדות. אנחנו למעשה אפילו לא יודעים

what the tools will be,

מה יהיו הכלים ,

nor what to precisely look for in every case to be able

ולא מה בדיוק לחפש בכל מקרה כדי להיות מסוגלים

to get there before the behavior emerges as different.

להגיע לשם לפני שההתנהגות מתגלה כחריגה.

But this tells us how we need to think about it,

אבל זה אומר לנו איך עלינו לחשוב על זה,

and where we need to go.

ולאן אנחנו צריכים ללכת.

Are we going to be there soon?

האם אנחנו הולכים להיות שם בקרוב?

I think that this is something that will happen

אני חושב שזה דבר שיקרה

over the course of the next few years, but I'd like to finish

במהלך כמה השנים הבאות, אבל אני רוצה לסיים

with a quote about trying to predict how this will happen

עם ציטוט שמנסה לחזות כיצד זה יקרה

by somebody who's thought a lot about changes

מפי מישהו שחשב הרבה על שינויים

in concepts and changes in technology.

במושגים, ושינויים בטכנולוגיה.

"We always overestimate the change that will occur

"אנו תמיד מפריזים בערכו של השינוי שיתרחש

in the next two years and underestimate

בשנתיים הבאות, וממעיטים בערכו

the change that will occur in the next 10." -- Bill Gates.

של השינוי שיתרחש ב10 השנים הבאות". - ביל גייטס.

Thanks very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)