What fear can teach us | Karen Thompson Walker

Translator: Morton Bast Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Yael BST מבקר: Sigal Tifferet

One day in 1819,

באחד הימים של 1819,

3,000 miles off the coast of Chile,

במרחק 3,000 מייל מחופי צ'ילה,

in one of the most remote regions of the Pacific Ocean,

באחד האזורים המרוחקים ביותר של האוקיינוס השקט,

20 American sailors watched their ship flood with seawater.

20 מלחים אמריקאים חזו בספינתם מוצפת במי ים.

They'd been struck by a sperm whale, which had ripped

הם ספגו פגיעה מלווייתן זרע, שפער

a catastrophic hole in the ship's hull.

חור אדיר בגוף הספינה.

As their ship began to sink beneath the swells,

בעוד שספינתם מתחילה לשקוע תחת הגלים,

the men huddled together in three small whaleboats.

הצטופפו הגברים יחד בשלוש סירות לווייתן קטנות.

These men were 10,000 miles from home,

הגברים האלו היו רחוקים 10,000 מייל מביתם,

more than 1,000 miles from the nearest scrap of land.

מעל 1,000 מייל מפיסת היבשה הקרובה ביותר.

In their small boats, they carried only

בסירות הקטנות שלהם, הם נשאו

rudimentary navigational equipment

ציוד ניווט בסיסי בלבד

and limited supplies of food and water.

ואספקה מוגבלת של מזון ומים.

These were the men of the whaleship Essex,

אלה היו הגברים של לווייתנית "אסקס",

whose story would later inspire parts of "Moby Dick."

שסיפורם הווה לאחר מכן השראה לחלק מעלילת "מובי דיק".

Even in today's world, their situation would be really dire,

אפילו בעולם של היום, המצב שלהם יחשב מאוד מפחיד,

but think about how much worse it would have been then.

אבל תחשבו עד כמה יותר גרוע זה היה אז.

No one on land had any idea that anything had gone wrong.

לאף אחד ביבשה לא היה מושג שמשהו רע קרה.

No search party was coming to look for these men.

אף משלחת חיפוש לא יצאה לחפש אחר הגברים האלו.

So most of us have never experienced a situation

אז רובינו מעולם לא חווה סיטואציה

as frightening as the one in which these sailors found themselves,

מפחידה כמו זו שאותם מלחים נקלעו אליה,

but we all know what it's like to be afraid.

אבל כולנו יודעים מה זה לפחד.

We know how fear feels,

אנחנו יודעים מהי תחושת פחד,

but I'm not sure we spend enough time thinking about

אבל אני לא בטוחה שאנחנו משקיעים מספיק זמן בלחשוב

what our fears mean.

מה המשמעות של הפחד שלנו.

As we grow up, we're often encouraged to think of fear

כשאנחנו גדלים, פעמים רבות מעודדים אותנו להתייחס לפחד

as a weakness, just another childish thing to discard

כאל חולשה, עוד דבר ילדותי שיש להיפטר ממנו

like baby teeth or roller skates.

בדומה לשיני חלב או גלגיליות.

And I think it's no accident that we think this way.

ואני חושבת שזה לא מקרי שאנחנו חושבים כך.

Neuroscientists have actually shown that human beings

מומחים למדעי המוח ממש הצליחו להראות שבני האדם

are hard-wired to be optimists.

מחווטים להיות אופטימיים.

So maybe that's why we think of fear, sometimes,

אז אולי זו הסיבה לכך שאנחנו חושבים על פחד, לפעמים,

as a danger in and of itself.

כסכנה בפני עצמו.

"Don't worry," we like to say to one another. "Don't panic."

"אל תדאג", אנחנו אוהבים להגיד אחד לשני. "אל תכנס לפאניקה."

In English, fear is something we conquer.

באנגלית, פחד הוא משהו שאנחנו כובשים.

It's something we fight. It's something we overcome.

זה משהו שאנחנו נלחמים בו. זה משהו שמתגברים עליו.

But what if we looked at fear in a fresh way?

אבל מה אם נסתכל על הפחד בצורה חדשה?

What if we thought of fear as an amazing act of the imagination,

מה אם נחשוב על הפחד כפעולה מדהימה של הדמיון,

something that can be as profound and insightful

משהו שיכול להיות עוצמתי ובעל תובנה

as storytelling itself?

בדיוק כמו לספר סיפור?

It's easiest to see this link between fear and the imagination

הכי קל לראות את הקשר הזה בין פחד והדמיון

in young children, whose fears are often extraordinarily vivid.

אצל ילדים קטנים, שהפחדים שלהם לעיתים קרובות מאוד צבעוניים.

When I was a child, I lived in California,

כשאני הייתי ילדה, גרתי בקליפורניה,

which is, you know, mostly a very nice place to live,

שזה, אתם יודעים, לרוב מקום מאוד נחמד לגור בו,

but for me as a child, California could also be a little scary.

אבל לי כילדה, קליפורניה היתה גם קצת מפחידה.

I remember how frightening it was to see the chandelier

אני זוכרת כמה מפחיד זה היה לראות את הנברשת

that hung above our dining table swing back and forth

שהיתה תלויה מעל שולחן האוכל שלנו מתנדנדת קדימה ואחורה

during every minor earthquake,

בכל רעידת אדמה קטנה,

and I sometimes couldn't sleep at night, terrified

ולפעמים לא יכולתי לישון בלילה, מבוהלת

that the Big One might strike while we were sleeping.

שרעידת האדמה הגדולה תכה בזמן שאנחנו ישנים.

And what we say about kids who have fears like that

ומה שאנחנו אומרים על ילדים שיש להם פחדים כאלו

is that they have a vivid imagination.

זה שיש להם דימיון מאוד עשיר.

But at a certain point, most of us learn

אבל בשלב כלשהו, רובנו לומדים

to leave these kinds of visions behind and grow up.

להשאיר חזונות מהסוג הזה מאחור ולהתבגר.

We learn that there are no monsters hiding under the bed,

אנחנו לומדים שאין מפלצות מתחת למיטה,

and not every earthquake brings buildings down.

ושלא כל רעידת אדמה ממוטטת בתים.

But maybe it's no coincidence that some of our most creative minds

אבל אולי זה לא סתם מקרה שכמה מהמוחות היצירתיים ביותר שלנו

fail to leave these kinds of fears behind as adults.

לא מצליחים כמבוגרים להשאיר פחדים מהסוג הזה מאחור.

The same incredible imaginations that produced "The Origin of Species,"

אותו דימיון יוצא דופן שהוליד את "מוצא המינים",

"Jane Eyre" and "The Remembrance of Things Past,"

את "ג'יין אייר", את "בעקבות הזמן האבוד",

also generated intense worries that haunted the adult lives

הוא שגם חולל את החששות החזקים שרדפו את חייהם הבוגרים

of Charles Darwin, Charlotte BrontĂŤ and Marcel Proust.

של צ'ארלס דרווין, שרלוט ברונטה ומרסל פרוסט.

So the question is, what can the rest of us learn about fear

אז השאלה היא, מה יכולים אנחנו ללמוד על הפחד

from visionaries and young children?

מאנשי חזון ומילדים?

Well let's return to the year 1819 for a moment,

ובכן, בואו נחזור לשנת 1819 לרגע,

to the situation facing the crew of the whaleship Essex.

לסיטואציה שניצבה מול אנשי הצוות של לווייתנית "אסקס".

Let's take a look at the fears that their imaginations

בואו נבחן את הפחדים שהדמיון שלהם

were generating as they drifted in the middle of the Pacific.

חולל בזמן שהם נסחפים להם בלב האוקיינוס השקט.

Twenty-four hours had now passed since the capsizing of the ship.

עשרים וארבע שעות חלפו כעת מאז התהפכותה של הספינה.

The time had come for the men to make a plan,

הגיעה השעה שבה הגברים נדרשים להכין תוכנית,

but they had very few options.

אבל היו להם מעט מאוד ברירות.

In his fascinating account of the disaster,

בתיעודו המרתק של האסון,

Nathaniel Philbrick wrote that these men were just about

נתניאל פילבריק כתב שהגברים האלו נמצאו כמעט

as far from land as it was possible to be anywhere on Earth.

הכי רחוק מהיבשה שאפשר להיות על פני כדוה"א.

The men knew that the nearest islands they could reach

הגברים ידעו שהאיים הכי קרובים שאליהם יוכלו להגיע

were the Marquesas Islands, 1,200 miles away.

היו איי מרקיז, במרחק 1,200 מייל.

But they'd heard some frightening rumors.

אבל הם שמעו כמה שמועות מפחידות.

They'd been told that these islands,

סיפרו להם שבאיים האלו,

and several others nearby, were populated by cannibals.

ובכמה איים שכנים, שוכנים קניבלים.

So the men pictured coming ashore only to be murdered

אז הגברים דמיינו לעצמם שהם מגיעים לחוף רק כדי להירצח

and eaten for dinner.

ולהיאכל כארוחת ערב.

Another possible destination was Hawaii,

יעד אפשרי נוסף היה הוואי.

but given the season, the captain was afraid

אבל בהתחשב בעונה, רב החובל פחד

they'd be struck by severe storms.

שסופות חזקות יפגעו בהם.

Now the last option was the longest, and the most difficult:

הברירה האחרונה היתה הארוכה ביותר, והמסובכת ביותר:

to sail 1,500 miles due south in hopes of reaching

לשוט 1,500 מייל דרומה בתקווה לתפוס

a certain band of winds that could eventually

משבי רוח שיוכלו בסופו של דבר

push them toward the coast of South America.

לדחוף אותם לכיוון חופי דרום אמריקה.

But they knew that the sheer length of this journey

אבל הם ידעו שאפילו רק המרחק עצמו של המסע הזה

would stretch their supplies of food and water.

הוא גבולי ביחס לכמות המזון והמים שברשותם.

To be eaten by cannibals, to be battered by storms,

להיאכל ע"י קניבלים, להיפגע מסערות,

to starve to death before reaching land.

לגווע למוות לפני שיגיעו ליבשה.

These were the fears that danced in the imaginations of these poor men,

אלו הפחדים שהתרוצצו בדימיונם של הגברים האומללים האלו,

and as it turned out, the fear they chose to listen to

וכפי שהסתבר, הפחד שלו הם בחרו להקשיב

would govern whether they lived or died.

הוא שיקבע אם יחיו או ימותו.

Now we might just as easily call these fears by a different name.

עכשיו, אפשר בקלות לכנות את הפחדים האלו בשם אחר.

What if instead of calling them fears,

מה אם במקום לכנות אותם פחדים,

we called them stories?

נכנה אותם סיפורים?

Because that's really what fear is, if you think about it.

כי פחד זה בעצם זה, אם חושבים על זה.

It's a kind of unintentional storytelling

זה מין יצירת סיפור בלתי מכוונת,

that we are all born knowing how to do.

כשרון שכולנו נולדים איתו.

And fears and storytelling have the same components.

ולפחד וליצירת סיפורים יש אותם מרכיבים.

They have the same architecture.

יש להם אותה ארכיטקטורה.

Like all stories, fears have characters.

כמו כל הסיפורים, לפחדים יש דמויות.

In our fears, the characters are us.

בפחדים שלנו, הדמויות הן אנחנו.

Fears also have plots. They have beginnings and middles and ends.

לפחדים גם יש עלילות. יש להם התחלה ואמצע וסוף.

You board the plane. The plane takes off. The engine fails.

אתה עולה למטוס. המטוס ממריא. יש תקלה במנוע.

Our fears also tend to contain imagery that can be

הפחדים שלנו גם נוטים לכלול תמונות שיכולות

every bit as vivid as what you might find in the pages of a novel.

להיות עשירות בדיוק כמו אלו שאפשר למצוא בדפי הרומנים.

Picture a cannibal, human teeth

דמיינו קניבל, שיני אדם

sinking into human skin,

ננעצות בעור אדם,

human flesh roasting over a fire.

בשר אדם שנצלה על האש.

Fears also have suspense.

בפחדים גם יש מתח.

If I've done my job as a storyteller today,

אם עשיתי עבודתי כמספרת סיפורים היום,

you should be wondering what happened

אז אתם בטח תוהים מה קרה

to the men of the whaleship Essex.

לגברים של לווייתנית ה"אסקס".

Our fears provoke in us a very similar form of suspense.

הפחדים שלנו מעוררים בנו תחושה מאוד דומה של מתח.

Just like all great stories, our fears focus our attention

ממש כמו כל הסיפורים הטובים, הפחדים שלנו ממקדים את תשומת הלב שלנו

on a question that is as important in life as it is in literature:

בשאלה שהיא חשובה בחיים כמו גם בספרות:

What will happen next?

מה יקרה עכשיו?

In other words, our fears make us think about the future.

במילים אחרות, הפחדים שלנו גורמים לנו לחשוב על העתיד.

And humans, by the way, are the only creatures capable

ובני אדם, דרך אגב, הם היצורים היחידים שמסוגלים

of thinking about the future in this way,

לחשוב על העתיד בצורה כזו,

of projecting ourselves forward in time,

שבה אנחנו מדמיינים את עצמינו בזמן עתידי,

and this mental time travel is just one more thing

והמסע המנטלי הזה בזמן הוא רק דבר אחד נוסף

that fears have in common with storytelling.

שמשותף לפחד וליצירת הסיפור.

As a writer, I can tell you that a big part of writing fiction

כסופרת, אני יכולה להגיד לכם שחלק גדול בכתיבת סיפור בדיוני

is learning to predict how one event in a story

היא ללמוד לחזות איך אירוע אחד בסיפור

will affect all the other events,

ישפיע על כל יתר האירועים.

and fear works in that same way.

והפחד עובד באותו אופן.

In fear, just like in fiction, one thing always leads to another.

בפחד, בדיוק כמו בספרות, דבר אחד תמיד מוביל לדבר אחר.

When I was writing my first novel, "The Age Of Miracles,"

כשכתבתי את הספר הראשון שלי, "עידן הניסים",

I spent months trying to figure out what would happen

השקעתי חודשים בלנסות להבין מה יקרה

if the rotation of the Earth suddenly began to slow down.

אם מהירות הסיבוב של כדור-הארץ תואט פתאום.

What would happen to our days? What would happen to our crops?

מה יקרה לימים שלנו? מה יקרה לגידולים החקלאיים שלנו?

What would happen to our minds?

מה יקרה למוחות שלנו?

And then it was only later that I realized how very similar

ורק מאוחר יותר הבנתי עד כמה השאלות האלו

these questions were to the ones I used to ask myself

דומות לשאלות שהייתי שואלת את עצמי

as a child frightened in the night.

כילדה שפחדה בלילה.

If an earthquake strikes tonight, I used to worry,

אם תהיה הלילה רעידת אדמה, הייתי חוששת,

what will happen to our house? What will happen to my family?

מה יקרה לבית שלנו? מה יקרה למשפחה שלי?

And the answer to those questions always took the form of a story.

והתשובה לשאלות האלו תמיד לבשה צורה של סיפור.

So if we think of our fears as more than just fears

אז אם אנחנו חושבים על הפחדים שלנו כעל יותר מרק פחדים

but as stories, we should think of ourselves

אלא כסיפורים, אנחנו צריכים לחשוב על עצמינו

as the authors of those stories.

כמחברים של אותם סיפורים.

But just as importantly, we need to think of ourselves

אבל חשוב לא פחות, אנחנו צריכים לחשוב על עצמינו

as the readers of our fears, and how we choose

כקוראים של הפחדים שלנו, ולאופן שבו אנחנו בוחרים

to read our fears can have a profound effect on our lives.

לקרוא את הפחדים שלנו יכולה להיות השפעה מרחיקת לכת על חיינו.

Now, some of us naturally read our fears more closely than others.

עכשיו, חלקנו באופן טבעי קוראים את הפחדים שלנו ביתר תשומת לב מאחרים.

I read about a study recently of successful entrepreneurs,

קראתי מחקר לאחרונה על יזמים מצליחים,

and the author found that these people shared a habit

והמחבר מצא שהיה מנהג אחד משותף לאותם אנשים

that he called "productive paranoia," which meant that

שאותו הוא כינה "פרנויה פרודוקטיבית", שהכוונה היא

these people, instead of dismissing their fears,

שאותם אנשים, במקום לבטל את הפחדים שלהם,

these people read them closely, they studied them,

הם קראו אותם היטב, הם חקרו אותם,

and then they translated that fear into preparation and action.

ואז הם תירגמו את אותם פחדים להכנות ולפעולות.

So that way, if their worst fears came true,

ובאופן הזה, אם הפחדים הכי נוראים שלהם יתממשו,

their businesses were ready.

העסקים שלהם יהיו מוכנים.

And sometimes, of course, our worst fears do come true.

ולפעמים, כמובן, הפחדים הכי גדולים שלנו באמת מתממשים.

That's one of the things that is so extraordinary about fear.

זה אחד הדברים שכ"כ מדהימים בפחד.

Once in a while, our fears can predict the future.

מדי פעם, הפחדים שלנו יכולים לנבא את העתיד.

But we can't possibly prepare for all of the fears

אבל אנחנו לא יכולים להתכונן לכל הפחדים

that our imaginations concoct.

שהדמיון שלנו רוקח.

So how can we tell the difference between

אז, איך אנחנו יכולים להבחין בין

the fears worth listening to and all the others?

הפחדים ששווה להקשיב להם לבין כל היתר?

I think the end of the story of the whaleship Essex

אני חושבת שסוף הסיפור של לווייתנית האסקס

offers an illuminating, if tragic, example.

משמש דוגמה מאירת עיניים, גם אם טראגית.

After much deliberation, the men finally made a decision.

אחרי דיונים רבים, הגברים סוף סוף קיבלו החלטה.

Terrified of cannibals, they decided to forgo the closest islands

מבועתים מהקניבלים, הם החליטו לזנוח את האיים הקרובים ביותר

and instead embarked on the longer

ובמקום זה יצאו למסע ארוך יותר

and much more difficult route to South America.

ובמסלול קשה הרבה יותר לעבר דרום אמריקה.

After more than two months at sea, the men ran out of food

אחרי יותר מחודשיים בלב ים, אזל להם המזון

as they knew they might,

כפי שהם ידעו שיכול לקרות,

and they were still quite far from land.

והם עדיין היו די רחוקים מהיבשה.

When the last of the survivors were finally picked up

כשאחרון השורדים סוף סוף נאסף

by two passing ships, less than half of the men were left alive,

ע"י שתי ספינות חולפות, פחות ממחצית הגברים נותרו בחיים,

and some of them had resorted to their own form of cannibalism.

וחלקם אפילו התדרדרו לקניבליזם משל עצמם.

Herman Melville, who used this story as research for "Moby Dick,"

הרמן מלוויל, שהשתמש בסיפור הזה כמחקר ל"מובי דיק",

wrote years later, and from dry land, quote,

כתב שנים לאחר מכן, ועל פני יבשה בטוחה, ציטוט:

"All the sufferings of these miserable men of the Essex

"כל הסבל של הגברים האומללים של אסקס

might in all human probability have been avoided

על פי כל הסבירות היה יכול להיחסך

had they, immediately after leaving the wreck,

אילו הם רק, מיד לאחר נטישת שברי הספינה,

steered straight for Tahiti.

היו שטים לכיוון טאהיטי.

But," as Melville put it, "they dreaded cannibals."

אבל, כפי שמלוויל ניסח זאת, "הם פחדו נורא מקניבלים."

So the question is, why did these men dread cannibals

אז השאלה היא, למה אותם גברים כ"כ פחדו מקניבלים

so much more than the extreme likelihood of starvation?

הרבה יותר מהסבירות הגדולה לגווע ברעב?

Why were they swayed by one story

למה סיפור אחד שיכנע אותם

so much more than the other?

הרבה יותר מהסיפור האחר?

Looked at from this angle,

כשמסתכלים מהזווית הזו,

theirs becomes a story about reading.

הסיפור שלהם הופך לסיפור על קריאה.

The novelist Vladimir Nabokov said that the best reader

הסופר ולדימיר נבוקוב אמר שבקורא הטוב ביותר

has a combination of two very different temperaments,

יש שילוב של שני טמפרמנטים מאוד שונים,

the artistic and the scientific.

האמנותי והמדעי.

A good reader has an artist's passion,

לקורא טוב יש תשוקה של אמן,

a willingness to get caught up in the story,

נכונות להיסחף אל תוך הסיפור,

but just as importantly, the readers also needs

אבל חשוב לא פחות, הקורא צריך גם

the coolness of judgment of a scientist,

את שיקול הדעת קר הרוח של המדען,

which acts to temper and complicate

שפועל כדי למתן ולסבך

the reader's intuitive reactions to the story.

את התגובה האינטואיטיבית של הקורא לסיפור.

As we've seen, the men of the Essex had no trouble with the artistic part.

כפי שראינו, לגברים של האסקס לא היתה בעיה במזג האמנותי.

They dreamed up a variety of horrifying scenarios.

הם רקמו שלל תרחישים מבעיתים ומציאותיים.

The problem was that they listened to the wrong story.

הבעיה היא שהם הקשיבו לסיפור הלא נכון.

Of all the narratives their fears wrote,

מבין כל הנרטיבים שהדמיון שלהם כתב,

they responded only to the most lurid, the most vivid,

הם הגיבו רק למוחשי ולמחריד ביותר, הצבעוני ביותר,

the one that was easiest for their imaginations to picture:

זה שלדמיון שלהם היה הכי קל לצייר:

cannibals.

קניבלים.

But perhaps if they'd been able to read their fears

אבל אולי אם הם היו מסוגלים לקרוא את הפחדים שלהם

more like a scientist, with more coolness of judgment,

יותר כמו מדענים, עם יותר שיקול דעת קר,

they would have listened instead to the less violent

הם היו תחת זאת, מקשיבים לסיפור הפחות אלים

but the more likely tale, the story of starvation,

אבל היותר סביר, הסיפור של גוויעה למוות ברעב,

and headed for Tahiti, just as Melville's sad commentary suggests.

והיו פונים לכיוון טאהיטי, כפי שפרשנותו העצובה של מלוויל מרמזת.

And maybe if we all tried to read our fears,

ואולי, אם כולנו היינו מנסים לקרוא את הפחדים שלנו,

we too would be less often swayed

גם אנחנו היינו לעיתים פחות תכופות

by the most salacious among them.

נמשכים אחרי הסיפורים הכי תאוותניים.

Maybe then we'd spend less time worrying about

אולי אז היינו משקיעים פחות זמן בדאגה

serial killers and plane crashes,

מרוצחים סדרתיים והתרסקות מטוסים,

and more time concerned with the subtler

ויותר זמן בדאגה מאסונות מעודנים יותר

and slower disasters we face:

ואיטיים יותר שניצבים לפתחינו:

the silent buildup of plaque in our arteries,

ההצטברות השקטה של פלאק בעורקים שלנו,

the gradual changes in our climate.

השינויים ההדרגתיים באקלים.

Just as the most nuanced stories in literature are often the richest,

בדיוק כפי שפעמים רבות בספרות הסיפורים עם הניואנסים הקטנים הם לרוב העשירים ביותר,

so too might our subtlest fears be the truest.

כך גם הפחדים המעודנים ביותר שלנו עשויים להיות האמיתיים ביותר.

Read in the right way, our fears are an amazing gift

כשקוראים אותם נכון, הפחדים שלנו הם מתנה מדהימה

of the imagination, a kind of everyday clairvoyance,

של הדמיון, מעין תפיסה על-חושית יומיומית,

a way of glimpsing what might be the future

דרך להציץ על מה שעשוי להיות העתיד

when there's still time to influence how that future will play out.

כשעדיין יש זמן להשפיע על איך יראה העתיד הזה בסופו של דבר.

Properly read, our fears can offer us something as precious

אם קוראים אותם כמו שצריך, הפחדים שלנו יכולים להציע לנו משהו יקר

as our favorite works of literature:

כמו היצירות הספרותיות האהובות עלינו ביותר:

a little wisdom, a bit of insight

מעט תבונה, קצת תובנה

and a version of that most elusive thing --

וגרסה של המשהו הכל-כך חמקמק הזה -

the truth.

האמת.

Thank you. (Applause)

תודה. (מחיאות כפיים)