The clues to a great story | Andrew Stanton | TED

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

A tourist is backpacking

תרמילאי אחד מטייל לו

through the highlands of Scotland,

ברמות של סקוטלנד,

and he stops at a pub to get a drink.

והוא עוצר למשקה באיזה פאב.

And the only people in there is a bartender

האנשים היחידים שם הם הברמן

and an old man nursing a beer.

ואיש זקן שרכון על כוס בירה.

And he orders a pint, and they sit in silence for a while.

התרמילאי מזמין בירה, והם יושבים קצת בשקט.

And suddenly the old man turns to him and goes,

פתאום הזקן פונה אליו ואומר,

"You see this bar?

"אתה רואה את הבר הזה?

I built this bar with my bare hands

בניתי אותו במו-ידי

from the finest wood in the county.

מהעץ הכי טוב בארץ

Gave it more love and care than my own child.

ובאהבה גדולה מזו שנתתי לילד שלי.

But do they call me MacGregor the bar builder? No."

אבל האם מכנים אותי 'מק'גרגור בנאי-הברים?' לא."

Points out the window.

הוא מצביע מחוץ לחלון.

"You see that stone wall out there?

"אתה רואה את חומת האבן שם בחוץ?

I built that stone wall with my bare hands.

בניתי אותה במו-ידי.

Found every stone, placed them just so through the rain and the cold.

מצאתי כל אבן והנחתי ממש ככה בגשם ובקור.

But do they call me MacGregor the stone wall builder? No."

אבל האם מכנים אותי 'מק'גרגור בונה-חומות-האבן'? לא."

Points out the window.

הוא מצביע מחוץ לחלון.

"You see that pier on the lake out there?

"אתה רואה את המזח על האגם שם בחוץ?

I built that pier with my bare hands.

בניתי את המזח הזה במו-ידי.

Drove the pilings against the tide of the sand, plank by plank.

תקעתי את הכלונסאות בחול, קרש אחרי קרש.

But do they call me MacGregor the pier builder? No.

אבל האם מכנים אותי 'מק'גרגור בונה-המזחים'? לא.

But you fuck one goat ... "

אבל פעם אחת זיינתי עז..."

(Laughter)

[צחוק]

Storytelling --

לדעת לספר סיפור--

(Laughter)

[צחוק]

is joke telling.

זה לדעת לספר בדיחה.

It's knowing your punchline,

זה להכיר את שורת המחץ שלך,

your ending,

את הסוף,

knowing that everything you're saying, from the first sentence to the last,

לדעת שכל מה שאתה אומר, מהמשפט הראשון ועד האחרון,

is leading to a singular goal,

מוביל לעבר מטרה אחת ויחידה,

and ideally confirming some truth

ורצוי מאד שהיא תאשר איזו אמת

that deepens our understandings

ותעמיק את ההבנה שלנו

of who we are as human beings.

לגבי עצמנו כבני-אדם.

We all love stories.

כולנו אוהבים סיפורים.

We're born for them.

נולדנו בשביל לשמוע אותם.

Stories affirm who we are.

הסיפורים מאשרים את מי שאנחנו.

We all want affirmations that our lives have meaning.

כולנו רוצים לקבל אישור לכך שלחיינו יש משמעות.

And nothing does a greater affirmation

ושום דבר לא מספק אישור טוב יותר

than when we connect through stories.

מאשר החיבור בינינו דרך הסיפורים.

It can cross the barriers of time,

זה קשר שחוצה את גבולות הזמן,

past, present and future,

של עבר, הווה ועתיד,

and allow us to experience

ומאפשר לנו לחוות

the similarities between ourselves

את הדומה בינינו

and through others, real and imagined.

לבין אחרים, אמיתיים או דימיוניים.

The children's television host Mr. Rogers

מנחה תכניות הילדים, מר רוג'רס

always carried in his wallet

מחזיק תמיד בארנק שלו

a quote from a social worker

ציטוט של עובד סוציאלי אחד

that said, "Frankly, there isn't anyone you couldn't learn to love

שאמר, "האמת, אין מישהו שאי-אפשר ללמוד לאהוב

once you've heard their story."

אחרי ששומעים את הסיפור שלו."

And the way I like to interpret that

ובעיני, זה אומר

is probably the greatest story commandment,

שכנראה הדיבר החשוב ביותר של אמנות הסיפור,

which is "Make me care" --

הוא, "עשה שיהיה לי אכפת"--

please, emotionally,

בבקשה, בדרך רגשית,

intellectually, aesthetically,

אינטלקטואלית, אסתטית,

just make me care.

פשוט עשה שיהיה לי אכפת.

We all know what it's like to not care.

כולנו יודעים מה ההרגשה של חוסר-איכפתיות.

You've gone through hundreds of TV channels,

כבר עברת על מאות ערוצי טלויזיה,

just switching channel after channel,

זיפזפת ערוץ אחרי ערוץ,

and then suddenly you actually stop on one.

ואז לפתע אתה עוצר על אחד מהם.

It's already halfway over,

זה כבר אמצע התכנית,

but something's caught you and you're drawn in and you care.

אבל משהו תפס אותך, ואתה נמשך לתוך זה ואכפת לך.

That's not by chance,

זה לא מקרי,

that's by design.

זה מתוכנן.

So it got me thinking, what if I told you my history was story,

אז חשבתי, מה אם אומר לכם שהעבר שלי הוא סיפור,

how I was born for it,

איך נולדתי לזה,

how I learned along the way this subject matter?

איך למדתי במשך הזמן את החומר הזה?

And to make it more interesting,

וכדי לעשות את זה מעניין יותר,

we'll start from the ending

נתחיל מהסוף

and we'll go to the beginning.

ונחזור להתחלה.

And so if I were going to give you the ending of this story,

אז אם הייתי מספר לכם את הסוף של הסיפור הזה,

it would go something like this:

זה היה משהו כזה:

And that's what ultimately led me

וזה מה שלבסוף הביא אותי

to speaking to you here at TED

להרצות לכם, כאן ב-TED

about story.

על אמנות הסיפור.

And the most current story lesson that I've had

והשיעור הטרי ביותר שלמדתי על אמנות הסיפור

was completing the film I've just done

היה כשסיימתי לעבוד על הסרט האחרון שלי

this year in 2012.

השנה, ב-2012.

The film is "John Carter." It's based on a book called "The Princess of Mars,"

הסרט הוא "ג'ון קרטר", שמבוסס על ספר בשם "הנסיכה ממאדים",

which was written by Edgar Rice Burroughs.

שנכתב על-ידי אדגר רייס בורוז.

And Edgar Rice Burroughs actually put himself

ואדגר רייס בורוז הכניס את עצמו

as a character inside this movie, and as the narrator.

כדמות בסרט, וגם כמספר.

And he's summoned by his rich uncle, John Carter, to his mansion

הדוד העשיר שלו, ג'ון קרטר, מזמן אותו אליו לאחוזה שלו

with a telegram saying, "See me at once."

במברק שבו כתוב "פגוש אותי מיד."

But once he gets there,

אבל כשהוא מגיע לשם,

he's found out that his uncle has mysteriously passed away

הוא מגלה שהדוד שלו נפטר באורח מסתורי

and been entombed in a mausoleum on the property.

ונטמן במצבת-קבר בשטח האחוזה.

(Video) Butler: You won't find a keyhole.

[סרטון] משרת: לא תמצא חור-מנעול.

Thing only opens from the inside.

זה נפתח רק מבפנים.

He insisted,

הוא התעקש:

no embalming, no open coffin,

בלי חניטה, בלי ארון פתוח,

no funeral.

בלי לוויה.

You don't acquire the kind of wealth your uncle commanded

אי-אפשר להשיג עושר כמו זה של הדוד שלך

by being like the rest of us, huh?

בכך שמתנהגים כמו כולם, אה?

Come, let's go inside.

בוא, ניכנס פנימה.

AS: What this scene is doing, and it did in the book,

א"ס: מה שהסצינה הזו עושה, והיא עשתה זאת גם בספר,

is it's fundamentally making a promise.

הוא בעצם להבטיח הבטחה.

It's making a promise to you

היא מבטיחה לכם

that this story will lead somewhere that's worth your time.

שהסיפור הזה יוליך למקום ששווה את הזמן שלכם.

And that's what all good stories should do at the beginning, is they should give you a promise.

וכל סיפור טוב צריך לעשות זאת בהתחלה: להבטיח לכם משהו.

You could do it an infinite amount of ways.

אפשר לעשות זאת באינספור דרכים.

Sometimes it's as simple as "Once upon a time ... "

לפעמים זה פשוט "היה היה פעם..."

These Carter books always had Edgar Rice Burroughs as a narrator in it.

בספרי ג'ון קרטר אדגר רייס בורוז תמיד היה המספר.

And I always thought it was such a fantastic device.

ותמיד חשבתי שזה כלי נפלא.

It's like a guy inviting you around the campfire,

כאילו מישהו מזמין אותך לשבת ליד המדורה,

or somebody in a bar saying, "Here, let me tell you a story.

או מישהו בבר שאומר, "שמע סיפור.

It didn't happen to me, it happened to somebody else,

זה לא קרה לי אלא למישהו אחר,

but it's going to be worth your time."

אבל הוא יהיה שווה את הזמן שלך."

A well told promise

הבטחה שמסופרת היטב

is like a pebble being pulled back in a slingshot

היא כמו חלוק-נחל שמושכים לאחור ע"י רוגטקה

and propels you forward through the story

והוא מניע אותך קדימה דרך הסיפור

to the end.

עד לסוף.

In 2008,

ב-2008,

I pushed all the theories that I had on story at the time

לקחתי את כל התיאוריות שהיו לי עד אז על אמנות הסיפור

to the limits of my understanding on this project.

עד לקצה גבול ההבנה שלי, במיזם הזה:

(Video) (Mechanical Sounds)

[סרטון, קולות מכניים]

♫ And that is all ♫

♫ וזה כל העניין ♫

♫ that love's about ♫

♫ באהבה ♫

♫ And we'll recall ♫

♫ ועוד ניזכר ♫

♫ when time runs out ♫

♫ כשהזמן ייגמר ♫

♫ That it only ♫

♫ שזה רק ♫

(Laughter)

[צחוק]

AS: Storytelling without dialogue.

א"ס: אמנות הסיפור בלי דיאלוג.

It's the purest form of cinematic storytelling.

זו הצורה הטהורה ביותר של אמנות הסיפור הקולנועי.

It's the most inclusive approach you can take.

זו הגישה המקיפה ביותר שבה אפשר לנקוט.

It confirmed something I really had a hunch on,

היא מאמתת משהו שתמיד חשדתי בו,

is that the audience

וזה שהקהל

actually wants to work for their meal.

באמת רוצה להרוויח את לחמו.

They just don't want to know that they're doing that.

אבל בלי לדעת שהוא עושה את זה.

That's your job as a storyteller,

זו המשימה של מספר הסיפורים:

is to hide the fact

להסתיר את העובדה

that you're making them work for their meal.

שאתה גורם להם להרוויח את לחמם.

We're born problem solvers.

אנחנו פותרי-בעיות מלידה.

We're compelled to deduce

אנו מוכרחים להסיק מסקנות

and to deduct,

ולהניח הנחות,

because that's what we do in real life.

כי זה מה שאנו עושים בחיים האמיתיים.

It's this well-organized absence of information

היעדר-המידע המאורגן הזה

that draws us in.

הוא שמושך אותנו.

There's a reason that we're all attracted to an infant or a puppy.

יש סיבה לכך שכולנו נמשכים לתינוק או לכלבלב.

It's not just that they're damn cute;

ולא רק כי הם כל-כך חמודים;

it's because they can't completely express

אלא משום שהם לא יכולים לבטא בשלמות

what they're thinking and what their intentions are.

את המחשבות והכוונות שלהם.

And it's like a magnet.

וזה כמו מגנט.

We can't stop ourselves

אנו לא יכולים להימנע

from wanting to complete the sentence and fill it in.

מלהשלים את המשפט ולמלא את החללים בו.

I first started

התחלתי לראשונה

really understanding this storytelling device

להבין את המכשיר הזה של אמנות הסיפור

when I was writing with Bob Peterson on "Finding Nemo."

כשכתבתי עם בוב פיטרסון את "למצוא את נמו".

And we would call this the unifying theory of two plus two.

קראנו לזה "התיאוריה השלמה של שתיים ועוד שתיים."

Make the audience put things together.

גרום לקהל לחבר בין דברים.

Don't give them four,

אל תיתן להם ארבע,

give them two plus two.

אלא תן להם שתיים ועוד שתיים.

The elements you provide and the order you place them in

האלמנטים שאתה מספק והסדר שבו אתה מציב אותם

is crucial to whether you succeed or fail at engaging the audience.

יכריעו את הצלחתך או כשלונך בהשגת מעורבות הקהל.

Editors and screenwriters have known this all along.

עורכים ותסריטאים ידעו זאת תמיד.

It's the invisible application

היישום הסמוי של זה

that holds our attention to story.

הוא שמרתק אותנו אל הסיפור.

I don't mean to make it sound

אני לא מתכוון שזה יישמע

like this is an actual exact science, it's not.

כאילו זה מדע מדויק, כי זה לא.

That's what's so special about stories,

זה מה שכל כך מיוחד בסיפורים,

they're not a widget, they aren't exact.

הם לא יישום. הם לא מדויקים.

Stories are inevitable, if they're good,

סיפורים הם מחוייבי המציאות, אם הם טובים,

but they're not predictable.

אבל הם אינם צפויים.

I took a seminar in this year

השתתפתי השנה בסמינר

with an acting teacher named Judith Weston.

עם מורה למשחק בשם ג'ודית ווסטון.

And I learned a key insight to character.

ולמדתי תובנה מרכזית בנוגע לדמות.

She believed that all well-drawn characters

לדעתה, לכל דמות שמתוארת היטב

have a spine.

יש עמוד-שדרה.

And the idea is that the character has an inner motor,

הרעיון הוא שלדמות יש מנוע פנימי,

a dominant, unconscious goal that they're striving for,

מטרה דומיננטית ולא-מודעת שהיא שואפת אליה,

an itch that they can't scratch.

צורך שהיא לא יכולה לספק.

She gave a wonderful example of Michael Corleone,

היא הביאה את הדוגמה הנפלאה של מייקל קורליאונה,

Al Pacino's character in "The Godfather,"

הדמות של אל פצ'ינו ב"הסנדק",

and that probably his spine

שעמוד השדרה שלה היה כנראה

was to please his father.

לרצות את אביו.

And it's something that always drove all his choices.

וזה מה שתמיד עמד מאחורי כל הבחירות שלו.

Even after his father died,

אפילו אחרי מות אביו,

he was still trying to scratch that itch.

הוא עדיין ניסה לספק את הצורך הזה.

I took to this like a duck to water.

אימצתי את זה בשמחה.

Wall-E's was to find the beauty.

הצורך של וול-אי היה למצוא את היופי.

Marlin's, the father in "Finding Nemo,"

אצל של מרלין, האב ב"למצוא את נמו",

was to prevent harm.

זה היה למנוע פגיעה.

And Woody's was to do what was best for his child.

ואצל וודי זה היה לעשות את הטוב ביותר עבור ילדו.

And these spines don't always drive you to make the best choices.

ועמודי השדרה האלה לא תמיד מביאים לבחירות הטובות ביותר.

Sometimes you can make some horrible choices with them.

לפעמים עלולים לבחור בגללם בחירות איומות.

I'm really blessed to be a parent,

התמזל מזלי להיות הורה,

and watching my children grow, I really firmly believe

ולראות את ילדי גדלים, אני מאמין באמונה שלמה

that you're born with a temperament and you're wired a certain way,

שאתה נולד עם מזג מסוים ואתה מחווט בצורה מסוימת,

and you don't have any say about it,

ואין לך מילה בעניין,

and there's no changing it.

ואי-אפשר לשנות את זה.

All you can do is learn to recognize it

כל מה שאתה יכול לעשות הוא ללמוד להכיר בכך

and own it.

ולקחת את האחריות על כך.

And some of us are born with temperaments that are positive,

חלקנו נולדים עם מזג חיובי,

some are negative.

וחלקנו - עם מזג שלילי.

But a major threshold is passed

אבל אתה עובר שלב חשוב

when you mature enough

כשאתה מתבגר מספיק

to acknowledge what drives you

כדי להכיר במה שמניע אותך

and to take the wheel and steer it.

ולקחת את ההגה בידיים ולכוון את זה.

As parents, you're always learning who your children are.

כהורים, אתם כל הזמן לומדים מי הם ילדיכם.

They're learning who they are.

הם לומדים מי הם.

And you're still learning who you are.

ואתם עדיין לומדים מי אתם.

So we're all learning all the time.

כך שכולנו לומדים כל הזמן.

And that's why change is fundamental in story.

ולכן השינוי הוא מרכיב בסיסי בסיפור.

If things go static, stories die,

אם הדברים הם סטטיים, הסיפור מת,

because life is never static.

כי החיים לעולם אינם סטטיים.

In 1998,

ב-1998,

I had finished writing "Toy Story" and "A Bug's Life"

סיימתי לכתוב את "צעצוע של סיפור" ואת "באג לייף"

and I was completely hooked on screenwriting.

הייתי מכור לגמרי לכתיבת תסריטים.

So I wanted to become much better at it and learn anything I could.

אז רציתי להשתפר בזה, וללמוד את כל מה שאוכל ללמוד.

So I researched everything I possibly could.

אז חקרתי ככל שיכולתי.

And I finally came across this fantastic quote

ולבסוף נתקלתי בציטוט המופלא הזה

by a British playwright, William Archer:

מאת מחזאי בריטי, וויליאם ארצ'ר:

"Drama is anticipation

"הדרמה היא ציפיה

mingled with uncertainty."

מעורבת בחוסר-ודאות."

It's an incredibly insightful definition.

זו הגדרה עם תובנה עמוקה להדהים.

When you're telling a story,

כשאתה מספר סיפור,

have you constructed anticipation?

האם בנית ציפיה?

In the short-term, have you made me want to know

בטווח הקצר, האם גרמת לי לרצות לדעת

what will happen next?

מה יקרה הלאה?

But more importantly,

אבל חשוב יותר,

have you made me want to know

האם גרמת לי לרצות לדעת

how it will all conclude in the long-term?

איך זה יסתיים בטווח הארוך?

Have you constructed honest conflicts

האם בנית עימותים כנים

with truth that creates doubt

עם אמת שיוצרת ספק

in what the outcome might be?

באשר לתוצאה האפשרית?

An example would be in "Finding Nemo,"

לדוגמא, ב"למצוא את נמו",

in the short tension, you were always worried,

במתח קצר-הטווח אתה תמיד דואג,

would Dory's short-term memory

האם הזכרון לטווח-קצר של דורי

make her forget whatever she was being told by Marlin.

יגרום לה לשכוח את מה שמרלין אמר לה.

But under that was this global tension

אבל מתחת לזה היה המתח הכללי,

of will we ever find Nemo

האם אי-פעם נמצא את נמו

in this huge, vast ocean?

באוקיינוס העצום והענק הזה?

In our earliest days at Pixar,

בימינו הראשונים בפיקסאר,

before we truly understood the invisible workings of story,

לפני שהבנו באמת את המנגנון הסמוי של הסיפור,

we were simply a group of guys just going on our gut, going on our instincts.

היינו פשוט חבורת בחורים שפועלים לפי תחושת-בטן, על אינסטינקטים.

And it's interesting to see

ומעניין לראות

how that led us places

איך זה הוביל אותנו למקומות

that were actually pretty good.

שהיו למעשה די טובים.

You've got to remember that in this time of year,

צריך לזכור שבאותה תקופה של השנה,

1993,

ב-1993,

what was considered a successful animated picture

מה שנחשב לסרט הנפשה מצליח

was "The Little Mermaid," "Beauty and the Beast,"

היו "בת הים הקטנה", "היפה והחיה",

"Aladdin," "Lion King."

"אלדין", "מלך האריות".

So when we pitched "Toy Story" to Tom Hanks for the first time,

אז בפעם הראשונה שזרקנו את הרעיון של "צעצוע של סיפור" לטום הנקס,

he walked in and he said,

הוא נכנס ואמר,

"You don't want me to sing, do you?"

"אתם בטוחים שאתם רוצים שאני אשיר?"

And I thought that epitomized perfectly

ואני חשבתי שזה מתמצת בצורה מושלמת

what everybody thought animation had to be at the time.

את מה שכולם חשבו אז שסרט הנפשה אמור להיות.

But we really wanted to prove

אך אנו באמת רצינו להוכיח

that you could tell stories completely different in animation.

שאפשר לספר בהנפשה סיפורים בדרך אחרת לגמרי.

We didn't have any influence then,

לא היתה לנו אז השפעה כלשהי,

so we had a little secret list of rules

ולכן הכנו רשימה סודית של כללים

that we kept to ourselves.

ושמרנו אותה לעצמנו.

And they were: No songs,

הכללים היו: בלי שירים,

no "I want" moment,

בלי הרגע של "אני רוצה",

no happy village,

בלי הכפר המאושר,

no love story.

בלי סיפור אהבה.

And the irony is that, in the first year,

והאירוניה היא שבשנה הראשונה,

our story was not working at all

הסיפור שלנו בכלל לא עבד

and Disney was panicking.

אבל ב"דיסני" נבהלו.

So they privately got advice

אז הם השיגו בחשאי ייעוץ

from a famous lyricist, who I won't name,

של כותב שירים מפורסם, שלא אגלה את שמו,

and he faxed them some suggestions.

והוא פיקסס להם כמה הצעות.

And we got a hold of that fax.

הצלחנו להשיג את הפקס ההוא.

And the fax said,

ובפקס היה כתוב,

there should be songs,

שצריכים להיות שירים,

there should be an "I want" song,

צריך להיות שיר "אני רוצה",

there should be a happy village song,

צריך להיות "שיר הכפר המאושר",

there should be a love story

צריך להיות סיפור אהבה

and there should be a villain.

וצריך להיות נבל.

And thank goodness

ותודה לאל

we were just too young, rebellious and contrarian at the time.

שהיינו אז יותר מדי צעירים, מרדניים ומתנגדים.

That just gave us more determination

הם רק חיזקו את הנחישות שלנו

to prove that you could build a better story.

להוכיח שאפשר לבנות סיפור טוב יותר.

And a year after that, we did conquer it.

ואחרי שנה אכן ניצחנו.

And it just went to prove

וזה רק הוכיח

that storytelling has guidelines,

שלאמנות הסיפור יש קווים מנחים,

not hard, fast rules.

לא חוקים קשוחים ונוקשים.

Another fundamental thing we learned

דבר יסודי נוסף שלמדנו

was about liking your main character.

היה החיבה כלפי הדמות הראשית.

And we had naively thought,

חשבנו בתמימותנו

well Woody in "Toy Story" has to become selfless at the end,

שוודי ב"צעצוע של סיפור" צריך לאבד בסוף את אנוכיותו,

so you've got to start from someplace.

אז היה עלינו להתחיל מאיפשהו.

So let's make him selfish. And this is what you get.

בואו נעשה אותו אנוכי. אז זה מה שקיבלנו:

(Voice Over) Woody: What do you think you're doing?

[קריינות] וודי: מה אתם חושבים שאתם עושים?

Off the bed.

רדו מהמיטה.

Hey, off the bed!

היי, רדו מהמיטה!

Mr. Potato Head: You going to make us, Woody?

מר תפוד: אתה תכריח אותנו, וודי?

Woody: No, he is.

וודי: לא אני. הוא.

Slinky? Slink ... Slinky!

סלינקי? סלינק... סלינקי!

Get up here and do your job.

בוא הנה ותעשה את העבודה שלך!

Are you deaf?

אתה חירש?

I said, take care of them.

אמרתי שתטפל בהם!

Slinky: I'm sorry, Woody,

סלינקי: סליחה, וודי,

but I have to agree with them.

אבל אני חושב שהם צודקים.

I don't think what you did was right.

אני לא חושב שמה שעשית היה נכון.

Woody: What? Am I hearing correctly?

וודי: מה? אני שומע נכון?!

You don't think I was right?

אתה לא חושב שמה שעשיתי היה נכון?

Who said your job was to think, Spring Wiener?

מי אמר לך שהתפקיד שלך הוא לחשוב, נקניקיה קפיצית?

AS: So how do you make a selfish character likable?

א"ס: אז איך גורמים לדמות אנוכית להיות חביבה?

We realized, you can make him kind,

הבנו שאפשר לעשות אותו נחמד,

generous, funny, considerate,

נדיב, מצחיק, מתחשב,

as long as one condition is met for him,

כל עוד שומרים על תנאי אחד לגביו:

is that he stays the top toy.

שהוא יישאר הצעצוע הראשי.

And that's what it really is,

וזה באמת כל העניין,

is that we all live life conditionally.

כולנו מנהלים חיים של התניה.

We're all willing to play by the rules and follow things along,

ואנו מוכנים לציית לחוקים ולכללים,

as long as certain conditions are met.

כל עוד נשמרים תנאים מסוימים.

After that, all bets are off.

אחרי זה, הכל פתוח.

And before I'd even decided to make storytelling my career,

ועוד לפני שהחלטתי להפוך את אמנות הסיפור לקריירה,

I can now see key things that happened in my youth

אני יכול לראות שדברים מרכזיים שקרו בצעירותי

that really sort of opened my eyes

באמת פקחו את עיני

to certain things about story.

לדברים מסוימים בנוגע לסיפורים.

In 1986, I truly understood the notion

ב-1986 הבנתי באמת את הרעיון

of story having a theme.

שלכל סיפור יש נושא.

And that was the year that they restored and re-released

באותה שנה שיקמו והקרינו מחדש את הסרט

"Lawrence of Arabia."

"לורנס איש-ערב".

And I saw that thing seven times in one month.

ראיתי את הדבר הזה שבע פעמים בחודש אחד.

I couldn't get enough of it.

לא יכולתי לשבוע ממנו.

I could just tell there was a grand design under it --

ראיתי בבירור את התכנון המעולה שעמד מאחוריו -

in every shot, every scene, every line.

בכל צילום, בכל סצנה, בכל שורה.

Yet, on the surface it just seemed

אבל על פני השטח כל מה שנראה

to be depicting his historical lineage

היה שחזור היסטורי

of what went on.

של האיש והמאורעות.

Yet, there was something more being said. What exactly was it?

ועם זאת, נאמר שם עוד משהו. מה בדיוק זה היה?

And it wasn't until, on one of my later viewings,

ורק באחת הצפיות המאוחרות יותר שלי,

that the veil was lifted

הוסר הלוט

and it was in a scene where he's walked across the Sinai Desert

זה היה בסצנה בה הוא צועד במדבר סיני

and he's reached the Suez Canal,

ומגיע אל תעלת סואץ,

and I suddenly got it.

ואז קלטתי:

(Video) Boy: Hey! Hey! Hey! Hey!

[סרטון] נער: היי! היי! היי! היי!

Cyclist: Who are you?

רוכב אופנוע: מי אתה?

Who are you?

מי אתה?

AS: That was the theme: Who are you?

א"ס: זה היה הנושא: מי אתה?

Here were all these seemingly disparate

היו כאן כל אותם

events and dialogues

אירועים ושיחות לכאורה מנותקים

that just were chronologically telling the history of him,

שסתם סיפרו את ההיסטוריה הכרונולוגית שלו,

but underneath it was a constant,

אבל מתחת לכל זה

a guideline, a road map.

היה קו-מנחה יציב, מפת-דרכים.

Everything Lawrence did in that movie

כל מה שלורנס עשה באותו סרט

was an attempt for him to figure out where his place was in the world.

היה מבחינתו נסיון למצוא את מקומו בעולם.

A strong theme is always running through

נושא חזק תמיד עובר כחוט השני

a well-told story.

בכל סיפור מסופר-היטב.

When I was five,

כשהייתי בן חמש,

I was introduced to possibly the most major ingredient

זכיתי להכיר את מה שהוא אולי המרכיב הראשי

that I feel a story should have,

שלדעתי סיפור צריך להכיל,

but is rarely invoked.

אך רק לעתים רחוקות משתמשים בו.

And this is what my mother took me to when I was five.

זה מה שאמי לקחה אותי לראות כשהייתי בן חמש.

(Video) Thumper: Come on. It's all right.

[סרטון] חבטן: בוא. הכל בסדר.

Look.

תביט.

The water's stiff.

המים נוקשים.

Bambi: Yippee!

במבי: יופי!

Thumper: Some fun,

חבטן: איזה כיף,

huh, Bambi?

נכון, במבי?

Come on. Get up.

בוא. קום.

Like this.

ככה.

Ha ha. No, no, no.

חה חה חה. לא, לא, לא.

AS: I walked out of there

א"ס: יצאתי משם

wide-eyed with wonder.

בעיניים קרועות לרווחה בפליאה.

And that's what I think the magic ingredient is,

וזה מה שלדעתי הוא המרכיב הקסום,

the secret sauce,

התבלין הסודי:

is can you invoke wonder.

היכולת לעורר פליאה.

Wonder is honest, it's completely innocent.

הפליאה היא כנה, היא תמימה לגמרי.

It can't be artificially evoked.

אי-אפשר לייצר אותה באופן מלאכותי.

For me, there's no greater ability

בעיני אין יכולת אדירה מזו:

than the gift of another human being giving you that feeling --

המתנה שאדם אחר מעניק לך את התחושה הזו--

to hold them still just for a brief moment in their day

היכולת הזו לגרום לכם לעצור לרגע קט במרוצת היום

and have them surrender to wonder.

ולהיכנע לפליאה.

When it's tapped, the affirmation of being alive,

כשמתחברים לזה, האישור של היותכם חיים

it reaches you almost to a cellular level.

מגיע כמעט עד לרמת התא הבודד.

And when an artist does that to another artist,

וכשאמן אחד עושה זאת לאמן אחר,

it's like you're compelled to pass it on.

אתה מחוייב להעביר את זה הלאה.

It's like a dormant command

כמו פקודה רדומה

that suddenly is activated in you, like a call to Devil's Tower.

שלפתע מופעלת בך, כמו זימון אל מגדל השטן.

Do unto others what's been done to you.

עשה לזולתך כפי שנעשה לך.

The best stories infuse wonder.

הסיפורים הכי טובים מציתים פליאה.

When I was four years old,

כשהייתי בן ארבע,

I have a vivid memory

אני זוכר היטב

of finding two pinpoint scars on my ankle

שמצאתי שתי צלקות זערוריות בקרסולי

and asking my dad what they were.

שאלתי את אבי מה הן.

And he said I had a matching pair like that on my head,

הוא אמר לי שיש לי עוד זוג צלקות זהה בראש

but I couldn't see them because of my hair.

אבל אני לא יכול לראותן בגלל השיער שלי.

And he explained that when I was born,

והוא הסביר לי שכאשר נולדתי,

I was born premature,

נולדתי טרם זמני,

that I came out much too early,

שיצאתי לעולם מוקדם מדי,

and I wasn't fully baked;

ולא הייתי אפוי לגמרי;

I was very, very sick.

הייתי מאד מאד חולה.

And when the doctor took a look at this yellow kid with black teeth,

כשהרופא הביט בילד הצהוב הזה עם השיניים השחורות,

he looked straight at my mom and said,

הוא הביט היישר בעיני אמי ואמר,

"He's not going to live."

"הוא לא יחיה."

And I was in the hospital for months.

הייתי בבית החולים במשך חודשים.

And many blood transfusions later,

ואחרי הרבה עירויי-דם,

I lived,

שרדתי,

and that made me special.

וזה הפך אותי למיוחד.

I don't know if I really believe that.

אני לא בטוח שאני באמת מאמין בכך.

I don't know if my parents really believe that,

אני לא בטוח שהורי באמת מאמינים בכך,

but I didn't want to prove them wrong.

אבל לא רציתי שיתברר שהם טועים,

Whatever I ended up being good at,

ולא משנה מה יתגלה שאני טוב בו,

I would strive to be worthy of the second chance I was given.

אני אשתדל להוכיח שאני ראוי להזדמנות השניה שניתנה לי.

(Video) (Crying)

[סרטון, בכי]

Marlin: There, there, there.

מרלין: די, די, די.

It's okay, daddy's here.

הכל בסדר. אבא פה.

Daddy's got you.

אתה עם אבא.

I promise,

אני מבטיח,

I will never let anything happen to you, Nemo.

שלעולם לא אניח שמשהו יקרה לך, נמו.

AS: And that's the first story lesson I ever learned.

א"ס: וזה היה השיעור הראשון שלמדתי באמנות הסיפור:

Use what you know. Draw from it.

תשתמש במה שאתה מכיר. תשאב מזה.

It doesn't always mean plot or fact.

זה לא תמיד יהיה עלילה או עובדה.

It means capturing a truth from your experiencing it,

רק תלכוד איזו אמת מהחוויה שלך,

expressing values you personally feel

לבטא ערכים שאתה אישית חש

deep down in your core.

עמוק בתוכך.

And that's what ultimately led me to speaking to you

וזה מה שלבסוף הביא אותי להרצות לפניכם

here at TEDTalk today.

כאן, היום, ב-TEDTalk.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]