Daniel H. Cohen: For argument's sake

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

שמי דן כהן ואני אקדמאי, כמו שהוא אמר.

My name is Dan Cohen and I am an academic, as he said.

וזה אומר שאני מתווכח.

And what that means is that I argue.

It's an important part of my life.

זהו חלק חשוב בחיי ואני אוהב להתווכח.

And I like to argue.

And I'm not just an academic, I'm a philosopher,

ואני לא רק אקדמאי, אלא גם פילוסוף,

אז אני אוהב לחשוב שאני די טוב בוויכוחים.

so I like to think that I'm actually pretty good at arguing.

אבל אני גם אוהב לחשוב הרבה על התווכחות.

But I also like to think a lot about arguing.

And in thinking about arguing, I've come across some puzzles.

ואגב החשיבה על התווכחות, נתקלתי בכמה חידות,

And one of the puzzles is that,

ואחת החידות היא,

as I've been thinking about arguing over the years --

כשחשבתי על התווכחות במרוצת השנים -

עשרות שנים - השתפרתי באמנות הוויכוח,

and it's been decades now --

I've gotten better at arguing.

But the more that I argue and the better I get at arguing,

אבל ככל שאני מתווכח ומשתפר בוויכוח,

כך אני מפסיד יותר בוויכוחים. וזו החידה.

the more that I lose.

And that's a puzzle.

And the other puzzle is that I'm actually okay with that.

החידה הנוספת היא שאין לי בעיה עם זה.

Why is it that I'm okay with losing

למה אין לי בעיה להפסיד בוויכוחים

and why is it that I think good arguers are actually better at losing?

ומדוע לדעתי טוענים טובים

טובים יותר בלהפסיד בוויכוחים?

Well, there are some other puzzles.

ובכן, יש עוד כמה חידות.

One is: why do we argue?

האחת היא, מדוע אנו מתווכחים? מי יוצא נשכר מוויכוחים?

Who benefits from arguments?

When I think about arguments, I'm talking about --

וכשאני חושב כרגע על ויכוחים, אני מדבר על...

let's call them academic arguments or cognitive arguments --

נקרא להם ויכוחים "אקדמיים" או "קוגניטיביים",

where something cognitive is at stake:

שבה הסוגיה היא משהו קוגניטיבי.

Is this proposition true? Is this theory a good theory?

האם מדובר בהנחה נכונה? האם מדובר בתיאוריה טובה?

Is this a viable interpretation of the data or the text? And so on.

האם מדובר בפרשנות איתנה של הנתונים או הטקסט?

I'm not interested really in arguments about whose turn it is to do the dishes

וכן הלאה. לא ממש מעניינים אותי ויכוחים סביב השאלה

תורו של מי להדיח כלים או לזרוק את האשפה.

or who has to take out the garbage.

Yeah, we have those arguments, too.

כן, יש לנו גם ויכוחים כאלה.

I tend to win those arguments, because I know the tricks.

אני בד"כ מנצח בהם, כי אני מכיר את כל התכסיסים.

אבל אלה אינם הוויכוחים החשובים.

But those aren't the important arguments.

היום אני מתעניין בוויכוחים אקדמיים,

I'm interested in academic arguments,

והנה הדברים שמתמיהים אותי.

and here are the things that puzzle me.

ראשית, במה זוכים טוענים טובים כשהם מנצחים בוויכוח?

First, what do good arguers win when they win an argument?

What do I win if I convince you

במה אני זוכה אם אני משכנע אתכם

that utilitarianism isn't really the right framework

שתועלתנות אינה המסגרת המתאימה לחשיבה על תיאוריות מוסר?

for thinking about ethical theories?

אז במה אנו זוכים כשאנו מנצחים בוויכוח?

What do we win when we win an argument?

ועוד לפני זה, למה חשוב לי

Even before that,

what does it matter to me

שלדעתכם התיאוריה של קאנט עובדת,

whether you have this idea that Kant's theory works

or Mill is the right ethicist to follow?

או שיש לנהוג לפי תיאוריות המוסר של מיל?

מה איכפת לי אם אתם חושבים

It's no skin off my back

whether you think functionalism is a viable theory of mind.

שפונקציונליזם היא תיאוריה מעוגנת במציאות?

So why do we even try to argue?

אז מדוע אנו בכלל טורחים להתווכח?

Why do we try to convince other people

מדוע אנו מנסים לשכנע אחרים

to believe things they don't want to believe,

להאמין דברים שהם אינם רוצים להאמין בהם?

and is that even a nice thing to do?

האם בכלל יפה לעשות זאת? האם זה בסדר

Is that a nice way to treat another human being,

להתייחס כך לאדם אחר, לנסות ולגרום לו

try and make them think something they don't want to think?

לחשוב משהו בניגוד לרצונו?

Well, my answer is going to make reference to three models for arguments.

ובכן, תשובתי מתייחסת

לשלושה מודלים של ויכוח.

The first model -- let's call it the dialectical model --

המודל הראשון, נקרא לו "המודל הדיאלקטי",

is we think of arguments as war; you know what that's like --

הוא כשאנו מתייחסים לוויכוח כאל קרב, ואתם יודעים איך זה.

המון צרחות וצעקות,

a lot of screaming and shouting and winning and losing.

מישהו מנצח ומישהו מפסיד,

וזה איננו מודל מועיל ביותר של ויכוח

That's not a very helpful model for arguing,

but it's a pretty common and entrenched model for arguing.

אבל זהו מודל די נפוץ ומבוסס של ויכוח.

But there's a second model for arguing: arguments as proofs.

אבל יש מודל שני של ויכוח: הצגת טיעונים כהוכחה.

Think of a mathematician's argument.

חישבו על טיעון של מתמטיקאי:

Here's my argument. Does it work? Is it any good?

זהו הטיעון שלי. האם זה עובד? האם הוא שווה משהו?

Are the premises warranted? Are the inferences valid?

האם ההנחות מוצדקות? האם ההיקשים תקפים?

האם המסקנות נובעות מתוך ההנחות?

Does the conclusion follow from the premises?

No opposition, no adversariality --

אין אופוזיציה, אין יריבות,

not necessarily any arguing in the adversarial sense.

אין בהכרח התווכחות במובן של התנצחות.

But there's a third model to keep in mind

אבל יש מודל שלישי שכדאי לזכור,

that I think is going to be very helpful,

ושלדעתי יועיל מאד,

and that is arguments as performances, arguments in front of an audience.

והוא הוויכוח כהופעה,

הוויכוח כהופעה בפני קהל.

We can think of a politician trying to present a position,

אפשר לחשוב על פוליטיקאי שמנסה להציג את עמדתו,

trying to convince the audience of something.

ומנסה לשכנע את הקהל בדבר מסוים.

But there's another twist on this model that I really think is important;

אבל במודל הזה חבוי משהו ולדעתי זה חשוב,

namely, that when we argue before an audience,

והוא שכאשר אנו מתווכחים לפני קהל,

sometimes the audience has a more participatory role in the argument;

הקהל ממלא לפעמים תפקיד גדול יותר בוויכוח,

that is, arguments are also [performances] in front of juries,

למשל, טיעונים בפני חבר-מושבעים

who make a judgment and decide the case.

שפוסק וחורץ את הדין.

נקרא לזה "המודל הרטורי",

Let's call this the rhetorical model,

where you have to tailor your argument to the audience at hand.

ובו צריך להתאים את הטיעון לקהל המסוים.

You know, presenting a sound, well-argued,

כלומר, להציג טיעון איתן ובהיר,

tight argument in English before a francophone audience

וטיעון מהודק באנגלית בפני קהל דובר צרפתית

just isn't going to work.

פשוט לא יצליח.

So we have these models -- argument as war, argument as proof

אז יש לנו שלושה מודלים: הוויכוח כקרב,

הוויכוח כהוכחה, והוויכוח כהופעה.

and argument as performance.

מבין שלושתם, הוויכוח כקרב הוא השליט.

Of those three, the argument as war is the dominant one.

It dominates how we talk about arguments,

הוא שולט באופן בו אנו מדברים על ויכוחים,

it dominates how we think about arguments,

הוא שולט באופן בו אנו חושבים על ויכוחים,

and because of that, it shapes how we argue,

ולכן הוא מעצב את האופן בו אנו מתווכחים,

our actual conduct in arguments.

וכיצד אנו מתנהלים בפועל בעת הוויכוח.

Now, when we talk about arguments,

כשאנו מדברים על ויכוחים,

we talk in a very militaristic language.

נכון, אנו מדברים בלשון צבאית מאד.

We want strong arguments, arguments that have a lot of punch,

אנו רוצים טיעונים חזקים, טיעונים מוחצים מאד,

arguments that are right on target.

טיעונים שקולעים למטרה.

We want to have our defenses up and our strategies all in order.

אנו רוצים להקים הגנות ולארגן את האסטרטגיות שלנו.

We want killer arguments.

אנו רוצים טיעונים קטלניים.

That's the kind of argument we want.

זהו סוג הוויכוח הרצוי לנו.

It is the dominant way of thinking about arguments.

זו הצורה הדומיננטית של החשיבה על ויכוחים.

When I'm talking about arguments,

כשאני מדבר על ויכוחים, זה ודאי

that's probably what you thought of, the adversarial model.

מה שעלה בדעתכם. מודל ההתנצחות.

But the war metaphor,

אבל הדימוי המלחמתי, הלך המחשבה המלחמתי,

the war paradigm or model for thinking about arguments,

או המודל של החשיבה אודות הוויכוח,

has, I think, deforming effects on how we argue.

גורם לדעתי לעיוותים בדרכי הוויכוח שלנו.

ראשית, הוא נותן עדיפות לשיטות על פני התוכן.

First, it elevates tactics over substance.

You can take a class in logic, argumentation.

מי שלוקח קורס בלוגיקה, באמנות ההנמקה,

לומד הכל אודות התחבולות בהן אנשים משתמשים

You learn all about the subterfuges

that people use to try and win arguments -- the false steps.

כדי לנסות ולנצח בוויכוח, כל הצעדים הכוזבים.

It magnifies the us-versus them aspect of it.

זה מגדיל את האפקט של "אנחנו-נגדם".

It makes it adversarial; it's polarizing.

זה הופך זאת להתנצחות. זה גורם לקיטוב.

And the only foreseeable outcomes are triumph -- glorious triumph --

והתוצאה היחידה שאפשר לצפות לה

היא נצחון, נצחון מפואר, או תבוסה מחפירה ומשפילה.

or abject, ignominious defeat.

I think those are deforming effects,

בעיני אלו השפעות מעוותות, וחמור מכל,

and worst of all, it seems to prevent things like negotiation

נראה שזה מונע דברים כמו משא ומתן,

or deliberation or compromise or collaboration.

דיון, פשרה,

או שיתוף-פעולה.

Think about that one -- have you ever entered an argument thinking,

חישבו על כך. האם אי-פעם נכנסתם לוויכוח

במחשבה, "הבה ונראה אם נוכל לעבד מתוך זה משהו

"Let's see if we can hash something out, rather than fight it out.

בלי להילחם על כך. מה נוכל להפיק מזה ביחד?"

What can we work out together?"

I think the argument-as-war metaphor

ובעיני, הדימוי של ויכוח כקרב,

מגביל את מספר הפתרונות האחרים לוויכוחים.

inhibits those other kinds of resolutions to argumentation.

And finally -- this is really the worst thing --

ולבסוף, וזה באמת הכי גרוע,

arguments don't seem to get us anywhere; they're dead ends.

לא נראה שהוויכוחים מובילים אותנו למשהו.

הם מבואות סתומים. הם כיכרות עגולים

They are like roundabouts or traffic jams or gridlock in conversation.

או פקקי תנועה או חסימת צמתים בשיח.

We don't get anywhere.

אנו לא מגיעים לשום מקום.

And one more thing.

אה, ודבר נוסף, שבתור מחנך,

And as an educator, this is the one that really bothers me:

הוא זה שבאמת מטריד אותי:

If argument is war,

אם הוויכוח הוא קרב, משתמעת ממנו משוואה

then there's an implicit equation of learning with losing.

של לימוד עם הפסד.

And let me explain what I mean.

הבה ואסביר למה כוונתי.

נניח שיש בינינו ויכוח.

Suppose you and I have an argument.

You believe a proposition, P, and I don't.

אתם מאמינים בהנחה א', ואני לא.

And I say, "Well, why do you believe P?"

אני שואל, "מדוע אתם מאמינים ב-א'?"

And you give me your reasons.

ואתם נותנים לי את נימוקיכם.

And I object and say, "Well, what about ...?"

ואני מתנגד ואומר, "אז מה בדבר...?"

And you answer my objection.

ואתם משיבים להתנגדות שלי.

And I have a question: "Well, what do you mean?

אני מציג שאלה: "למה כוונתכם?

How does it apply over here?"

"איך זה קשור כאן?" ואתם עונים לשאלתי.

And you answer my question.

Now, suppose at the end of the day,

אז נניח שבסיכומו של דבר,

I've objected, I've questioned,

אני התנגדתי, אני פקפקתי,

I've raised all sorts of counter counter-considerations

אני העליתי כל מיני שיקולים מנוגדים,

and in every case you've responded to my satisfaction.

ובכל פעם עניתם לשביעות רצוני.

And so at the end of the day, I say,

אז בסיכומו של דבר אני אומר,

"You know what? I guess you're right: P."

"יודעים מה? כנראה שאתם צודקים. א'."

So, I have a new belief.

ואז יש לי אמונה חדשה, ולא סתם אמונה,

And it's not just any belief;

אלא אמונה שבוטאה היטב, אמונה בדוקה,

it's well-articulated, examined -- it's a battle-tested belief.

אמונה שנצרפה בקרב.

Great cognitive gain.

הישג קוגניטיבי גדול. יופי. אז מי ניצח בוויכוח?

OK, who won that argument?

Well, the war metaphor seems to force us into saying you won,

הדימוי הקרבי מאלץ אותנו לומר

שאתם ניצחתם, למרות שרק אני השגתי הישג קוגניטיבי.

even though I'm the only one who made any cognitive gain.

מה השגתם, קוגניטיבית, מכך ששכנעתם אותי?

What did you gain, cognitively, from convincing me?

Sure, you got some pleasure out of it, maybe your ego stroked,

נכון, הפקתם מכך איזה עונג, אולי גם ליטוף לאגו,

maybe you get some professional status

אולי שיפרתם את מעמדכם המקצועי בתחום זה.

in the field -- "This guy's a good arguer."

"הבחור הזה יודע להתווכח."

But just from a cognitive point of view,

אך מבחינה קוגניטיבית, ורק מההיבט הקוגניטיבי, מי המנצח?

who was the winner?

The war metaphor forces us into thinking that you're the winner and I lost,

הדימוי הקרבי מאלץ אותנו לחשוב

שאתם ניצחתם ואני הפסדתי,

even though I gained.

למרות שהרווח הוא שלי.

And there's something wrong with that picture.

ומשהו לא בסדר בתמונה הזו.

וזו התמונה שאני רוצה באמת לשנות, אם אוכל.

And that's the picture I really want to change if we can.

So, how can we find ways

אז איך נמצא דרכים לגרום לכך שהוויכוחים

to make arguments yield something positive?

יפיקו משהו חיובי?

What we need is new exit strategies for arguments.

אנו זקוקים לדרכי מוצא חדשות מוויכוחים.

But we're not going to have new exit strategies for arguments

אבל לא תהיינה לנו דרכי מוצא חדשות מוויכוחים

until we have new entry approaches to arguments.

כל עוד לא תהיינה לנו גישות חדשות לכניסה לוויכוח.

We need to think of new kinds of arguments.

עלינו לחשוב על סוגי ויכוח חדשים.

לשם כך, ובכן,

In order to do that, well --

I don't know how to do that.

אינני יודע איך לעשות זאת.

That's the bad news.

אלה הבשורות הרעות.

The argument-as-war metaphor is just ... it's a monster.

הדימוי של הוויכוח כקרב הוא פשוט מפלצת.

It's just taken up habitation in our mind,

הוא קנה לו אחיזה במוחותינו,

and there's no magic bullet that's going to kill it.

ואין שום כדור כסף שיכול להרוג אותו.

אין שום מטה קסמים שיגרום לו להיעלם.

There's no magic wand that's going to make it disappear.

אין לי תשובה.

I don't have an answer.

But I have some suggestions.

אבל יש לי כמה הצעות,

Here's my suggestion:

והנה ההצעה שלי.

If we want to think of new kinds of arguments,

אם אנו רוצים לחשוב על סוגי ויכוח חדשים,

what we need to do is think of new kinds of arguers.

עלינו לחשוב על סוגי טוענים חדשים.

So try this:

נסו את זה.

Think of all the roles that people play in arguments.

חישבו על כל התפקידים שאנשים ממלאים בוויכוחים.

There's the proponent and the opponent

ישנו התומך והמתנגד

in an adversarial, dialectical argument.

בוויכוח המתנצח, הדיאלקטי.

There's the audience in rhetorical arguments.

ישנו הקהל, בוויכוח הרטורי.

There's the reasoner in arguments as proofs.

ישנו המנמק, בוויכוח לשם הוכחה,

All these different roles.

כל התפקידים השונים האלה. אז האם תוכלו לדמיין ויכוח

Now, can you imagine an argument in which you are the arguer,

שבו אתם הטוענים, אבל גם הקהל

but you're also in the audience, watching yourself argue?

שצופה בכם טוענים?

Can you imagine yourself watching yourself argue,

האם תוכלו לדמיין את עצמכם צופים בעצמכם כשאתם מתווכחים,

מפסידים בוויכוח, ובכל זאת, בתום הוויכוח,

losing the argument, and yet still, at the end of the argument, saying,

אומרים, "וואו! זה היה ויכוח מעולה."

"Wow, that was a good argument!"

התוכלו לעשות זאת? אני חושב שכן.

Can you do that?

I think you can, and I think if you can imagine that kind of argument,

ואני חושב שאם תוכלו לדמיין סוג כזה של ויכוח,

where the loser says to the winner and the audience and the jury can say,

שבו המפסיד אומר למנצח,

והקהל וחבר המושבעים יכולים לומר,

"Yeah, that was a good argument,"

"כן, זה היה ויכוח טוב",

then you have imagined a good argument.

כי אז דמיינתם ויכוח טוב.

And more than that,

ויותר מזה - לדעתי דמיינתם

I think you've imagined a good arguer,

טוען טוב, טוען שראוי

an arguer that's worthy of the kind of arguer you should try to be.

לטוען מהסוג שעליכם לנסות להיות.

Now, I lose a lot of arguments.

אני מפסיד בהמון ויכוחים.

It takes practice to become a good arguer,

נדרש תרגול כדי להיעשות לטוען טוב

in the sense of being able to benefit from losing, but fortunately,

במובן של היכולת להפיק תועלת מן ההפסד,

אך למזלי היו לי עמיתים רבים מאד

I've had many, many colleagues who have been willing to step up

שהיו מוכנים להתנדב ולספק לי את התרגול הזה.

and provide that practice for me.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]