How to truly listen | Evelyn Glennie

מתרגם: Sonia Barchilon מבקר: Sigal Tifferet

אני לא ממש בטוחה שאני באמת רוצה לראות

I'm not quite sure whether I really want to see a snare drum

at nine o'clock or so in the morning.

תוף סנר כבר ב-9 בבוקר.

(Laughter)

But anyway, it's just great to see such a full theater,

ובכל זאת, פשוט נהדר לראות אולם מלא כל כך

and really, I must thank Herbie Hancock and his colleagues

וכמובן שעלי להודות להרבי הנקוק

ולחבריו, על ההצגה הנהדרת [מחיאות כפיים]

for such a great presentation.

(Applause)

אחד הדברים המעניינים, כמובן,

One of the interesting things, of course,

הוא השילוב בין היד האנושית על כלי הנגינה

is the combination of that raw hand on the instrument and technology,

לבין הטכנולוגיה, וכמובן, מה שהוא אמר על הקשבה לדור הצעיר.

and what he said about listening to our young people.

Of course, my job is all about listening.

כמובן, המקצוע שלי עוסק כולו בהקשבה,

And my aim, really, is to teach the world to listen.

ומטרתי בעצם היא ללמד את העולם להקשיב.

That's my only real aim in life.

זוהי למעשה המטרה האמיתית היחידה בחיי.

And it sounds quite simple, but actually, it's quite a big, big job.

זה נשמע פשוט למדי, אך האמת היא שזו משימה כבדה למדי.

Because you know, when you look at a piece of music, for example,

כי כשמסתכלים על יצירה מוזיקלית - לדוגמה,

if I just open my little motorbike bag --

אפתח את תיק הגב הקטן שלי - יש לנו כאן, אני מקווה,

we have here, hopefully,

a piece of music that is full of little black dots on the page.

יצירה מוזיקלית, דף נייר מלא בהמון נקודות שחורות קטנות.

And, you know, we open it up ...

ואנו פותחים את זה ואני קוראת את המוזיקה.

And I read the music.

So technically, I can actually read this.

טכנית, אני יכולה ממש לקרוא את זה.

I will follow the instructions, the tempo markings, the dynamics.

אעקוב אחר ההוראות, סימני הקצב, הדינמיקה.

I will do exactly as I'm told.

אעשה בדיוק מה שכתוב.

And so therefore, because time is short,

וכיוון שהזמן קצר,

if I just played you, literally, the first, maybe, two lines or so --

אולי אנגן רק את שתי השורות הראשונות כפי שהן. זה מאוד פשוט.

It's very straightforward; there's nothing too difficult about the piece.

אין משהו קשה מדי בקטע הזה.

אבל כאן נאמר לי שהקטע המוזיקלי הזה מהיר מאוד.

But here, I'm being told that the piece of music is very quick.

נאמר לי באיזה מקום על התוף עלי לנגן.

I'm being told where to play on the drum.

I'm being told which part of the stick to use.

נאמר לי באיזה חלק של המקל עלי להשתמש.

And I'm being told the dynamic.

ונאמר לי מהי הדינמיקה.

And I'm also being told that the drum is without snares.

כמו כן נאמר לי שעלי לשחרר את קפיצי התוף.

Snares on, snares off.

עם הקפיצים, בלי הקפיצים.

So therefore, if I translate this piece of music,

אז אם אתרגם את הקטע המוזיקלי הזה, נקבל משהו כזה. [מוזיקה]

we have this idea.

(Drum sounds)

(Drum sounds end)

And so on.

וכן הלאה. הקריירה שלי תימשך כנראה כחמש שנים.

My career would probably last about five years.

(Laughter)

However, what I have to do as a musician

אבל כמוזיקאית, עלי לבצע גם את כל מה שלא נכתב.

is do everything that is not on the music;

everything that there isn't time to learn from a teacher,

את כל אותם דברים שלא מספיקים ללמוד מהמורה,

or to talk about, even, from a teacher.

או אפילו לשוחח עליהם עם המורה.

But it's the things you notice when you're not actually with your instrument

אך הדברים שאת רואה כשכלי הנגינה שלך איננו איתך,

that, in fact, become so interesting, and that you want to explore

הם בעצם נעשים כה מעניינים, עד שרוצים לחקור אותם

through this tiny, tiny surface of a drum.

בפני השטח הקטנטנים האלה של התוף.

So there, we experience the translation.

אם כן, חווינו את התרגום, וכעת נחווה את הפרשנות. [מוזיקה] [מחיאות כפיים]

Now we'll experience the interpretation.

(Drum sounds)

(Drum sounds end)

(Applause)

עכשיו לקריירה שלי יש סיכוי יותר טוב.

Now my career may last a little longer.

(Laughter)

אך במובן מסוים, זה כאילו שאני מביטה בך

But in a way, you know, it's the same if I look at you

and I see a nice, bright young lady with a pink top on.

ורואה גברת צעירה ונחמדה שלובשת חולצה ורודה.

I see that you're clutching a teddy bear, etc., etc.

אני רואה שאת מחבקת דובי, וכן הלאה,

So I get a basic idea as to what you might be about,

ואני רוכשת מושג כללי עליך, מה את אוהבת,

what you might like, what you might do as a profession, etc., etc.

מה המקצוע שלך, וכן הלאה.

However, that's just the initial idea I may have that we all get

אבל זהו רק רושם ראשוני שאולי כולנו מקבלים

when we actually look and we try to interpret.

כשאנו ממש מסתכלים, ומנסים לפרש,

But actually it's so unbelievably shallow.

אבל האמת היא שזה מאוד שטחי.

In the same way, I look at the music; I get a basic idea;

כך גם אני מסתכלת על המוזיקה, אני מקבלת מושג כללי,

I wonder what technically might be hard, or, you know, what I want to do.

אני תוהה מה יהיה קשה מבחינה טכנית, או מה ברצוני לעשות.

Just the basic feeling.

רק את התחושה הכללית.

However, that is simply not enough.

אבל זה פשוט לא מספיק.

And I think what Herbie said: please listen, listen.

ולדעתי מה שהרבי אמר - אנא הקשיבו, הקשיבו.

We have to listen to ourselves, first of all.

עלינו להקשיב קודם כל לעצמנו.

If I play, for example, holding the stick --

אם אנגן, לדוגמה, תוך אחיזת המקל כשאני בכלל לא מרפה ממנו -

where literally I do not let go of the stick --

(Drum sound)

you'll experience quite a lot of shock coming up through the arm.

ותרגישו רטט עז למדי העולה דרך הזרוע.

And you feel really quite -- believe it or not --

ומרגישים באמת, תאמינו או לא,

detached from the instrument and from the stick,

מנותקים מהכלי ומהמקל,

even though I'm actually holding the stick quite tightly.

למרות שבעצם אני אוחזת במקל חזק למדי.

(Drum sound)

By holding it tightly, I feel strangely more detached.

כשאני אוחזת במקל בחוזקה, באופן משונה אני מרגישה מנותקת יותר.

If I just simply let go

אם פשוט ארפה ואאפשר לידי ולזרועי להיות מעין מערכת תמיכה,

and allow my hand, my arm, to be more of a support system,

suddenly --

תהיה לי פתאום יותר דינמיקה עם פחות מאמץ. הרבה יותר.

(Drum sound)

I have more dynamic with less effort.

Much more --

(Drum sound)

and I just feel, at last, one with the stick

וסוף-סוף אני מתאחדת עם המקל ועם התוף,

and one with the drum.

And I'm doing far, far less.

ואני עושה הרבה הרבה פחות.

So in the same way that I need time with this instrument,

ובדיוק כפי שעלי להקדיש זמן לכלי הנגינה,

I need time with people in order to interpret them.

עלי להקדיש זמן לאנשים כדי לפרש אותם.

Not just translate them, but interpret them.

לא סתם לתרגם אותם, אלא לפרש אותם.

If, for example, I play just a few bars of a piece of music

אם, למשל, אני מנגנת כמה תיבות מתוך קטע מוזיקלי

for which I think of myself as a technician --

כשאני מתייחסת לעצמי כמו אל טכנאית -

that is, someone who is basically a percussion player --

כלומר, מישהי שהיא עקרונית נגנית כלי הקשה... [מוזיקה]

(Marimba sounds)

(Marimba sounds end)

And so on, if I think of myself as a musician --

וכן הלאה. אבל אם אני רואה בעצמי מוסיקאית.... [מוזיקה]

(Marimba sounds)

(Marimba sounds end)

And so on.

וכן הלאה. יש הבדל קטן שראוי - [מחיאות כפיים]

There is a little bit of a difference there that is worth just --

(Applause)

thinking about.

- לחשוב עליו.

And I remember when I was 12 years old,

אני זוכרת כשהייתי בת 12,

and I started playing timpani and percussion,

והתחלתי לנגן בטימפני ובכלי הקשה, והמורה שלי אמר,

and my teacher said,

"Well, how are we going to do this? You know, music is about listening."

"איך נעשה את זה? את יודעת, מוזיקה היא עניין של הקשבה."

And I said, "Yes, I agree with that, so what's the problem?"

עניתי, "כן, אני מסכימה איתך. אז מה הבעיה?"

And he said, "Well, how are you going to hear this?

הוא אמר, "איך את מתכוונת לשמוע את זה או את זה?"

How are you going to hear that?"

And I said, "Well, how do you hear it?"

עניתי, "איך אתה שומע את זה?"

He said, "Well, I think I hear it through here."

הוא ענה, "אני חושב שאני שומע את זה דרך כאן."

And I said, "Well, I think I do too, but I also hear it through my hands,

אמרתי, "נראה לי שגם אני, אבל אני שומעת גם דרך הידיים,

through my arms, cheekbones, my scalp,

דרך הזרועות, עצמות הלחיים, הגולגולת, הבטן, החזה, הרגליים וכולי."

my tummy, my chest, my legs and so on."

And so we began our lessons every single time

אז התחלנו תמיד את השיעור בכיוונון התופים -

tuning drums, in particular, the kettle drums, or timpani

במיוחד את תופי הדוד, או הטימפני -

to such a narrow pitch interval, so something like --

לטווח צר כל כך של גובה צליל, כך שמשהו כמו...

(Marimba sounds)

מבחינת ההבדל. ובהדרגה... ובהדרגה...

that of a difference.

Then gradually:

(Marimba sounds)

And gradually:

(Marimba sounds)

And it's amazing that when you do open your body up,

ומדהים שכשבאמת פותחים את הגוף,

and open your hand up to allow the vibration to come through,

ופורשים את כף היד כדי לאפשר לרטט לעבור,

that in fact the tiny, tiny difference --

אז את ההבדל הכי זעיר...

(Marimba sounds)

can be felt with just the tiniest part of your finger, there.

אפשר להרגיש בחלק הכי זעיר של האצבע, כאן.

And so what we would do is that I would put my hands

אז הייתי מניחה את כפות הידיים על הקיר

on the wall of the music room,

של חדר המוזיקה, והיינו "מקשיבים" יחד לצלילי הכלים,

and together, we would "listen" to the sounds of the instruments,

and really try to connect with those sounds

ובאמת מנסים להתחבר לצלילים האלה

far, far more broadly than simply depending on the ear.

בצורה רחבה בהרבה מאשר רק באמצעות האוזן.

Because of course, the ear is subject to all sorts of things.

כי האוזן, כמובן, תלויה בכל מיני דברים.

The room we happen to be in, the amplification,

החדר שבו אנו נמצאים, ההגברה, איכות הכלי,

the quality of the instrument, the type of sticks --

סוג המקלות, וכן הלאה.

(Marimba sounds)

(Marimba sounds end)

Etc., etc., they're all different.

כולם שונים.

(Marimba sounds)

(Marimba sounds end)

Same amount of weight, but different sound colors.

אותו לחץ, אבל גווני צליל שונים.

And that's basically what we are; we're just human beings,

וזה בעצם מה שאנו. אנחנו רק בני-אדם,

but we all have our own little sound colors, as it were,

אך יש לנו כאילו גווני צליל קטנים משלנו,

that make up these extraordinary personalities and characters

שמרכיבים את האישיות הייחודית של כל אחד

ואת האופי ותחומי העניין והכל.

and interests and things.

And as I grew older, I then auditioned

כשהתבגרתי, נבחנתי לאקדמיה המלכותית למוסיקה של לונדון,

for the Royal Academy of Music in London,

and they said, "Well, no, we won't accept you, because we haven't a clue,

והםא אמרו, "לא נקבל אותך, כי אין לנו מושג

you know, of the future of a so-called 'deaf musician.'"

בדבר עתידם של מה שנקרא מוסיקאים 'חירשים'."

And I just couldn't quite accept that.

ופשוט לא יכולתי לקבל את זה.

And so therefore, I said to them, "Well, look, if you refuse --

אז אמרתי להם, "תראו, אם תסרבו -

if you refuse me through those reasons,

אם תסרבו לקבל אותי מהסיבות האלה,

as opposed to the ability to perform

ולא בשל היכולת שלי לבצע, להבין ולאהוב

and to understand and love the art of creating sound --

את אמנות יצירת הצליל -

then we have to think very, very hard about the people you do actually accept."

אז צריך לחשוב טוב טוב על מי האנשים שאתם כן מקבלים."

And as a result, once we got over a little hurdle,

ועקב כך - אחרי שהתגברנו על מכשול קטן, ונאלצתי להיבחן פעמיים -

and having to audition twice,

they accepted me.

הם קיבלו אותי, ולא רק זה -

And not only that,

what had happened was that it changed the whole role of the music institutions

מה שקרה, זה שזה שינה את כל התפקיד שממלאים

מוסדות המוסיקה בכל בריטניה.

throughout the United Kingdom.

Under no circumstances were they to refuse

נאסר עליהם בתוקף לדחות מישהו על בסיס נכות כלשהי,

any application whatsoever

on the basis of whether someone had no arms, no legs --

למשל אם למועמד אין ידיים או רגליים -

they could still perhaps play a wind instrument if it was supported on a stand.

אולי הוא עדיין יכול לנגן בכלי נשיפה שניצב על מעמד.

אין שום נסיבות שיכולות לשמש עילה לדחייה.

No circumstances at all were used to refuse any entry.

And every single entry had to be listened to, experienced,

ויש להקשיב לכל מועמד, לחוות אותו, ואז,

and then, based on the musical ability,

על יסוד כישוריו המוסיקליים, אותו אדם יכול להתקבל או לא.

then that person could either enter or not.

And so therefore, this in turn meant

וזה הביא לכניסתם של הרבה סטודנטים

that there was an extremely interesting bunch of students

מעניינים ביותר למוסדות המוסיקה השונים.

who arrived in these various music institutions,

and I have to say, many of them now in the professional orchestras

ועלי לומר שכיום רבים מהם

הם נגנים מקצועיים בתזמורות בכל רחבי העולם.

throughout the world.

The interesting thing about this as well, though --

אך מה שמעניין בכל זה -

(Applause)

[מחיאות כפיים]

is quite simply that not only were people connected with sound --

הוא פשוט מאוד: לא רק שאנשים התחברו לצליל -

which is basically all of us --

שזה בעצם כולנו, וכולנו יודעים היטב שמוסיקה היא התרופה היומית שלנו.

we well know that music really is our daily medicine.

I say "music," but actually I mean "sound."

אני אומרת "מוסיקה", אך מתכוונת ל"צליל".

Because some of the extraordinary things I've experienced as a musician --

כי כמה מהדברים הכי מדהימים שחוויתי כמוסיקאית,

כשניצב מולכם נער בן 15,

when you may have a 15-year-old lad

who has got the most incredible challenges,

וניצבים בפניו אתגרים קשים ביותר,

who may not be able to control his movements,

נער שאולי לא יכול לשלוט בתנועותיו,

who may be deaf, who may be blind, etc., etc. --

אולי הוא חירש, או עיוור, וכן הלאה -

suddenly, if that young lad sits close to this instrument,

לפתע, אם הצעיר הזה מתיישב קרוב לכלי הזה,

and perhaps even lies underneath the marimba,

או אולי אפילו נח מתחת למרימבה,

and you play something that's so incredibly organ-like, almost --

ואני מנגנת משהו שמזכיר להפליא עוגב, כמעט -

I don't really have the right sticks, perhaps --

אין לי מקלות מתאימים, אולי -

but something like this -- let me change --

אבל משהו כזה. אני אחליף. [מוסיקה]

(Soft marimba sounds)

(Soft marimba sounds end)

Something that's so unbelievably simple --

משהו פשוט להדהים -

אבל הוא יחווה משהו שאני לא יכולה לחוות,

but he would be experiencing something that I wouldn't be,

because I'm on top of the sound.

כי אני מעל לצליל.

I have the sound coming this way.

הצליל מגיע אלי כך.

He would have the sound coming through the resonators.

אליו הצליל יגיע דרך מגבירי התהודה.

If there were no resonators on here, we would have:

אם לא היו כאן מגבירי תהודה, היינו... [מוסיקה]

(Marimba sounds)

So he would have a fullness of sound

אז תהיה לו מלאות צליל שהיושבים בשורות הראשונות

that those of you in the front few rows wouldn't experience,

לא יכולים לחוות, וגם לא בכמה מהשורות האחרונות.

those of you in the back few rows wouldn't experience, either.

Every single one of us, depending on where we're sitting,

כל אחד מאיתנו, בהתאם למקום הישיבה שלו,

will experience this sound quite, quite differently.

יחווה את הצליל הזה אחרת לגמרי.

And of course, being the participator of the sound,

וכמובן, לקחת חלק בצליל.

and that is, starting from the idea of what type of sound

זה מתחיל מהרעיון איזה מין צליל אני רוצה להפיק -

I want to produce, for example, this sound:

למשל, הצליל הזה.

(No sound)

Can you hear anything?

שומעים משהו?

Exactly -- because I'm not even touching it.

בדיוק. כי אני אפילו לא נוגעת בזה.

(Laughter)

ובכל זאת יש לנו תחושה שמשהו קורה.

But yet, we get the sensation of something happening.

In the same way that when I see a tree moves,

ממש כמו כשאני רואה עצים מתנועעים,

then I imagine that tree making a rustling sound.

ומדמיינת שהם משמיעים אוושה.

Do you see what I mean?

אתם מבינים למה אני מתכוונת?

Whatever the eye sees, then there's always sound happening.

כשהעין רואה משהו, תמיד מתרחש איזשהו צליל.

So there's always, always that huge --

אז תמיד יש, תמיד יש את המגוון העצום -

I mean, just this kaleidoscope of things to draw from.

אני מתכוונת, קליידוסקופ של הדברים לשאוב ממנו.

So all of my performances are based on entirely what I experience,

אז כל ההופעות שלי מבוססות אך ורק על מה שאני חווה,

and not by learning a piece of music,

ולא על ידי למידת יצירה מוזיקלית, הפרשנות שלה על ידי מישהו אחר,

putting on someone else's interpretation of it,

buying all the CDs possible of that particular piece of music,

קניית כל התקליטורים האפשריים של היצירה המסוימת הזו וכן הלאה.

and so on and so forth,

because that isn't giving me enough of something that is so raw and so basic,

מפני שזה לא נותן לי מספיק משהו כל כך נא ובסיסי,

and something that I can fully experience the journey of.

ומשהו שאני יכולה לחוות לגמרי את המסע שלו.

So it may be that, in certain halls,

אז יכול להיות שבאולמות מסוימים, הדינמיקה הזו יכולה להצליח. (מוזיקה)

this dynamic may well work.

(Soft marimba sounds)

(Soft marimba sounds end)

It may be that in other halls,

יכול להיות שבאולמות אחרים פשוט לא יחוו את זה בכלל

they're simply not going to experience that at all,

ולכן, רמת הרכות, העדינות של הנגינה שלי

and so therefore, my level of soft, gentle playing may have to be --

תצטרך להיות... (מוזיקה)

(Marimba sounds)

(Marimba sounds end)

Do you see what I mean?

So, because of this explosion in access to sound,

אתם מבינים למה אני מתכוונת? אז, בגלל הפיצוץ הזה בגישה לצליל,

especially through the Deaf community,

בעיקר דרך הקהילה החירשת,

this has not only affected how music institutions,

זה השפיע לא רק על איך מוסדות של מוזיקה,

how schools for the deaf treat sound, and not just as a means of therapy --

איך בתי ספר לחירשים מתייחסים לצליל - ולא רק כאמצעי לתרפיה -

although, of course, being a participator of music,

למרות שכמובן, להיות שותף למוזיקה,

that definitely is the case as well --

זה בהחלט גם תרפויטי.

but it's meant that acousticians have had to really think

אבל זה אמר שאקוסטיקאים היו באמת צריכים לחשוב על סוגי האולמות האלה

about the types of halls they put together.

שהם יוצרים. יש כל כך מעט אולמות בעולם

There are so few halls in this world

that actually have very good acoustics, dare I say.

שבאמת יש להם אקוסטיקה מצוינת, אם יורשה לי לומר.

אבל אני מתכוונת למקום שבו אפשר ממש לעשות כל מה שרוצים.

But by that I mean, where you can absolutely do anything you imagine.

The tiniest, softest, softest sound to something that is so broad,

מהצליל הכי זעיר ורך ועד למשהו שהוא כל כך רחב,

so huge, so incredible.

כל כך עצום, כל כך מדהים! תמיד יש משהו -

There's always something:

it may sound good up there, may not be so good there;

זה אולי נשמע טוב שם למעלה, ויכול להיות לא כל כך טוב שם.

it may be great there, but terrible up there;

יכול להיות מעולה שם, אבל נורא שם למעלה.

maybe terrible over there, but not too bad there, etc., etc.

אולי נוראי שם, אבל לא רע שם, וכולי, וכולי.

So to find an actual hall is incredible --

אז באמת למצוא אולם כזה זה מדהים

for which you can play exactly what you imagine,

- שבו אתם יכולים לנגן בדיוק מה שדמיינתם,

without it being cosmetically enhanced.

בלי שזה יהיה מוגבר קוסמטית.

So therefore, acousticians are actually in conversation

ולכן, אקוסטיקאים משוחחים עם אנשים

with people who are hearing impaired,

שיש להם ליקוי שמיעה, ושהם שותפים לסאונד.

and who are participators of sound.

And this is quite interesting.

וזה די מענין.

I cannot give you any detail

אני לא יכולה, אתם יודעים, לתת לכם פרטים למה בעצם קורה

as far as what is actually happening with those halls,

עם האולמות האלה, אבל זה רק העובדה שהם הולכים לקבוצה של אנשים

but it's just the fact that they are going to a group of people

for whom so many years, we've been saying,

להם במשך כל כך הרבה שנים אמרנו,

"Well, how on earth can they experience music? They're deaf."

"ובכן, איך אתם יכולים לחוות מוזיקה? אתם יודעים, אתם חרשים."

We go like that, and we imagine that's what deafness is about.

אנחנו פשוט -- יש לנו את זה, ואנחנו מדמיינים שזה מה שחרשות היא.

Or we go like that, and we imagine that's what blindness is about.

או שאנחנו עושים ככה, ואנחנו מדמיינים שככה זה עיוורון.

אם אנחנו רואים מישהו בכיסא גלגלים, אנחנו מניחים שהוא לא יכול ללכת.

If we see someone in a wheelchair, we assume they cannot walk.

It may be that they can walk three, four, five steps.

אבל יכול להיות שהם יכולים ללכת שלושה, ארבעה, חמישה צעדים. שלהם זה אומר שהם יכולים ללכת.

That, to them, means they can walk.

In a year's time, it could be two extra steps.

בעוד שנה, זה יוכל להיות עוד שני צעדים.

In another year's time, three extra steps.

ושנה אחרי, עוד שלושה צעדים.

Those are hugely important aspects to think about.

אלה דברים ממש חשובים לחשוב עליהם.

So when we do listen to each other,

אז כשאנחנו מקשיבים אחד לשני,

it's unbelievably important for us

זה ממש חשוב לנו באמת לבחון את יכולות ההקשבה שלנו,

to really test our listening skills,

to really use our bodies as a resonating chamber,

באמת להשתמש בגופנו כתיבת תהודה, כדי לעצור את השיפוט.

to stop the judgment.

For me, as a musician who deals with 99 percent of new music,

בשבילי, כמוזיקאית שמתמודדת עם 99 אחוז מוזיקה חדשה,

it's very easy for me to say,

זה מאוד קל בשבילי להגיד, "או כן, אני אוהבת את היצירה הזו.

"Oh yes, I like that piece. No, I don't like that piece," and so on.

או לא, אני לא אוהבת את היצירה הזו." וכך הלאה.

And I just find that I have to give those pieces of music real time.

ואתם יודעים, אני מוצאת שאני צריכה לתת ליצירות האלה זמן.

It may be that the chemistry isn't quite right between myself

זה יכול להיות שהכימיה לא בדיוק נכונה ביני לבין היצירה הזו,

and that particular piece of music,

but that doesn't mean I have the right to say it's a bad piece of music.

אבל זה לא אומר שיש לי את הזכות לומר שזו פיסת מוזיקה לא טובה.

And you know, one of the great things about being a musician

אתם יודעים, זה רק אחד הדברים הטובים בלהיות מוזיקאי,

is that it is so unbelievably fluid.

זה שזה כל כך זורם.

So there are no rules, no right, no wrong, this way, that way.

אז אין חוקים, אין נכון, אין לא נכון, בדרך הזו, או בדרך הזו.

If I asked you to clap -- maybe I can do this.

אם הייתי מבקשת מכם למחוא כפיים -- אולי אני יכולה לעשות ככה.

If I can just say, "Please clap and create the sound of thunder."

אם רק הייתי יכולה לומר, "בבקשה תמחאו כפיים ותצרו צליל של רעם."

I'm assuming we've all experienced thunder.

אני מניחה שכולנו חווינו רעם.

Now, I don't mean just the sound;

עכשיו, אני לא מתכוונת רק לצליל;

I mean really listen to that thunder within yourselves.

אני מתכוונת באמת להקשיב לרעם בתוככם.

And please try to create that through your clapping.

ובבקשה נסו ליצור את זה דרך המחיאות שלכם. נסו. פשוט -- בבקשה נסו.

Try, just -- please try.

(Loud clapping sounds)

(מחיאות כפיים)

(Clapping ends)

טוב מאוד! שלג. שלג. אי פעם שמעתם שלג?

Snow.

(Laughter)

Snow.

(Soft clapping sounds)

Have you ever heard snow?

Audience: No.

קהל: לא.

Evelyn Glennie: Well, then, stop clapping.

אוולין גלני: ובכן, תפסיקו למחוא. (צחוק) נסו שוב.

(Laughter)

Try again. Try again: snow.

נסו שוב. שלג.

(No sound)

See, you're awake.

רואים, אתם ערים.

Rain.

גשם. לא רע. לא רע.

(Light clapping sounds)

EG: (Laughs)

Not bad. Not bad.

The interesting thing here, though, is that I asked a group of kids

אתם יודעים, הדבר המעניין פה, הוא שביקשתי מקבוצת ילדים

not so long ago

לא מזמן בדיוק את אותו הדבר.

exactly the same question.

Now -- great imagination, thank you very much.

עכשיו -- דמיון מעולה, תודה רבה לכם.

However, not one of you got out of your seats to think,

עם זאת, אף אחד מכם לא יצא מכיסאו לחשוב,

"Right! How can I clap?

"בסדר! איך אני יכול למחוא? אוקיי, אולי ... (מחיאת כפיים)

OK, maybe:

(Clapping sounds)

Maybe I can use my jewelry to create extra sounds.

אולי אני יכולה להשתמש בתכשיטים ליצור צליל נוסף.

Maybe I can use the other parts of my body to create extra sounds."

אולי אני יכולה להשתמש בחלקי גוף אחרים ליצור עוד צלילים."

Not a single one of you thought about clapping in a slightly different way

אף אחד מכם לא חשב למחוא בצורה מעט אחרת

other than sitting in your seats there and using two hands.

חוץ מלשבת בכיסא שם ולהשתמש בשתי הידיים.

In the same way, when we listen to music,

באותה דרך בה אנחנו מקשיבים למוזיקה,

we assume that it's all being fed through here.

אנחנו מניחים שהכל מוזן מפה.

This is how we experience music.

כך אנחנו חווים מוזיקה. כמובן שזה לא.

Of course, it's not.

We experience thunder, thunder, thunder.

אנחנו חווים רעם -- רעם, רעם. חישבו, חישבו, חישבו.

Think, think, think.

Listen, listen, listen.

הקשיבו, הקשיבו, הקשיבו. עכשיו -- מה אנחנו יכולים לעשות עם רעם?

Now, what can we do with thunder?

I remember my teacher, when I first started, my very first lesson,

אני זוכרת את המורה שלי. כשממש התחלתי, השיעור הראשון שלי,

I was all prepared with sticks, ready to go.

הייתי מוכנה עם המקלות, מוכנה להתחיל.

And instead of him saying, "OK, Evelyn, please, feet slightly apart,

ובמקום שהוא יגיד, "אוקיי, אווילין, בבקשה, רגליים קצת פשוקות,

arms at a more or less 90-degree angle, sticks in a more or less V shape,

ידיים בערך ב 90 מעלות, מקלות בצורת V,

keep this amount of space here, etc.

שימרי על מרחק כזה פה, וכו'.

Please keep your back straight, etc., etc., etc." --

בבקשה תשמרי על הגב ישר, וכו', וכו', וכו'." --

where I was just probably going to end up absolutely rigid, frozen,

כך הייתי כנראה נשארת לגמרי קשיחה, קפואה,

and I would not be able to strike the drum

ולא הייתי מסוגלת להכות בתוף,

because I was thinking of so many other things,

מפני שהייתי חושבת על כל כך הרבה דברים אחרים -- הוא אמר,

he said, "Evelyn, take this drum away for seven days,

"אוולין, קחי את התוף הזה לשבעה ימים, ואני אראה אותך בשבוע הבא."

and I'll see you next week."

So -- heavens! What was I to do?

אז, אלוהים! מה הייתי אמורה לעשות? לא הייתי צריכה את המקלות יותר;

I no longer required the sticks.

I wasn't allowed to have these sticks.

לא הרשו לי להשתמש במקלות האלה.

I had to basically look at this particular drum,

הייתה חייבת בעיקרון להביט בתוף הספציפי הזה,

see how it was made,

לראות איך הוא בנוי, מה הברגים האלה עושים, מה התופסנים האלה עושים.

what these little lugs did, what the snares did.

Turned it upside down, experimented with the shell.

הפכתי אותו, התנסתי במעטפת, התנסיתי עם הראש.

(Drum sounds)

Experimented with the head.

(Drum sounds)

Experimented with my body.

התנסיתי עם הגוף, התנסיתי עם התכשיטים,

(Drum sounds)

Experimented with jewelry.

Experimented with all sorts of things.

התנסיתי עם כל מיני דברים.

(Drum sounds)

(Drum sounds end)

And of course, I returned with all sorts of bruises.

וכמובן, חזרתי עם כל מני חבורות ודברים כמו זה --

(Laughter)

אבל עדיין, זה היה נסיון לא יתואר,

But nevertheless, it was such an unbelievable experience,

because where on earth are you going to experience that in a piece of music?

מפני שאז, איפה תוכלו להתנסות בזה עם מוזיקה?

Where on earth are you going to experience that in a study book?

איפה תחוו את זה בספר לימוד?

So we never, ever dealt with actual study books.

אז אנחנו מעולם לא התעסקנו עם ספרי לימוד.

So for example, one of the things that we learn

אז לדוגמה, אחד הדברים שאנחנו לומדים

when we are dealing with being a percussion player

כשאנחנו מתמודדים עם להיות נגני כלי הקשה, בניגוד למוזיקאי,

as opposed to a musician,

is basically, straightforward single-stroke rolls.

הוא בפשטות גילגולי הקשה יחידה ישירים.

(Drum sounds)

Like that, and then we get a little faster --

כמו זה. ואז אנחנו נהיים קצת יותר מהירים ויותר מהירים ויותר מהירים.

(Drum sounds)

and a little faster --

(Drum sounds)

and a little faster, and so on and so forth.

וכך הלאה והלאה. מה היצירה הזו דורשת?

What does this piece require?

Single-stroke rolls.

גלגולי הקשה יחידה. אז למה אני לא יכולה לעשות את זה תוך כדי לימוד יצירה?

(Drum sound)

So why can't I then do that whilst learning a piece of music?

And that's exactly what he did.

וזה בדיוק מה שהוא עשה.

And interestingly, the older I became, and when I became a full-time student

ומעניין, כככל שהתבגרתי, וכשהפכתי לסטודנטית במשרה מלאה

at a so-called "music institution," all of that went out of the window.

במה שנקרא "מוסד למוזיקה," כל זה עף מהחלון.

We had to study from study books.

היינו חייבים ללמוד מספרים.

And constantly, the question, "Well, why? Why? What is this relating to?

וכל הזמן, השאלה, "ובכן, למה? למה? למה זה שייך?

I need to play a piece of music."

אני צריכה לנגן יצירה." "או, ובכן, זה יעזור לך לשליטה שלך!"

"Well, this will help your control."

"Well, how? Why do I need to learn that?

"ובכן, איך? למה אני צריכה ללמוד את זה? אני צריכה להתחבר ליצירה הזו.

I need to relate it to a piece of music.

You know, I need to say something.

אתם יודעים. אני צריכה להגיד משהו.

Why am I practicing paradiddles?

"למה אני מתאמנת בפרדידלס?

(Drum sounds)

Is it just literally for control, for hand-stick control?

זה פשוט רק לשליטה? לשליטה של יד-מקל? למה אני עושה את זה?

Why am I doing that?

I need to have the reason,

אני צריכה סיבה,

and the reason has to be by saying something through the music."

והסיבה חייבת להגיד משהו דרך המוזיקה."

And by saying something through music, which basically is sound,

ובאמירה של משהו דרך המוזיקה, שזה בפשטות סאונד,

we then can reach all sorts of things to all sorts of people.

אפשר להגיע לכל מיני דברים, לכל מיני אנשים.

But I don't want to take responsibility of your emotional baggage.

אבל אני לא רוצה לקחת אחריות על המטען הרגשי שלכם.

That's up to you, when you walk through a hall,

זה תלוי בכם, כשאתם עוברים באולם.

because that then determines what and how we listen to certain things.

מפני שהוא קובע איך אנחנו מקשיבים.

I may feel sorrowful, or happy, or exhilarated, or angry

אני אולי מרגישה עצובה, או שמחה, או מעוררת, או כועסת כשאני מנגנת

when I play certain pieces of music,

יצירות מסויימות, אבל אני לא בהכרח

but I'm not necessarily wanting you to feel exactly the same thing.

רוצה שאתם תרגישו בדיוק אותו הדבר.

So please, the next time you go to a concert,

אז בבקשה, בפעם הבאה שאתם הולכים לקונצרט,

just allow your body to open up,

פשוט אפשרו לגוף שלכם להפתח, תנו לגוף שלכם להיות תיבת התהודה.

allow your body to be this resonating chamber.

Be aware that you're not going to experience the same thing

תהיו מודעים שאתם לא תחוו את אותו הדבר כמו המבצע.

as the performer is.

The performer is in the worst possible position for the actual sound,

המבצע הוא במיקום הגרוע ביותר לצליל עצמו,

because they're hearing the contact of the stick --

מפני שהם שומעים את המגע של המקל על התוף,

(Drum sound)

on the drum, or the mallet on the bit of wood,

או הפטיש על פיסת העץ, או הקשת על המיתר, וכו',

or the bow on the string, etc.,

or the breath that's creating the sound from wind and brass.

או הנשימות שיוצרות את הצליל מכלי הנשיפה.

They're experiencing that rawness there.

הם חווים את הגלמיות ההיא שם.

But yet they're experiencing something so unbelievably pure,

אבל עדיין הם חווים משהו שלא יאמן כמה שהוא טהור,

which is before the sound is actually happening.

שזה לפני בכלל שהצליל קורה.

Please take note of the life of the sound after the actual initial strike,

אנא שימו לב לחיי הצליל לאחר המכה הראשונית,

או נשיפה, או המשיכה. פשוט תחוו את כל המסע של הצליל

or breath, is being pulled.

Just experience the whole journey of that sound

in the same way that I wished I'd experienced the whole journey

באותה דרך שקיוויתיי לחוות את כל המסע

of this particular conference, rather than just arriving last night.

של הכנס הזה, במקום רק להגיע אתמול בלילה.

But I hope maybe we can share one or two things as the day progresses.

אבל אני מקווה שאולי נוכל לחלוק דבר אחד או שניים בהמשך היום.

But thank you very much for having me!

אבל תודה רבה לכם שהזמנתם אותי!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Applause ends)

(Music)

(Music ends)

(Applause)