Barry Schwartz: Using our practical wisdom

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

The first thing I want to do is say thank you to all of you.

דבר ראשון, אני רוצה להודות לכולכם.

The second thing I want to do is introduce my co-author

דבר שני, ברצוני להציג בפניכם את שותפי ליצירה,

and dear friend and co-teacher.

חבר יקר ושותפי להוראה.

Ken and I have been working together

קן ואני עובדים יחד

for almost 40 years.

כמעט 40 שנה.

That's Ken Sharpe over there.

זהו שם קן שארפ.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So there is among many people --

קיימת אצל הרבה אנשים --

certainly me and most of the people I talk to --

בטוח אצלי ואצל רוב האנשים שאני משוחח איתם --

a kind of collective dissatisfaction

מין חוסר שביעות רצון כללית

with the way things are working,

מאיך שהדברים מתנהלים,

with the way our institutions run.

מאיך שהמוסדות שלנו מתנהלים.

Our kids' teachers seem to be failing them.

נראה כאילו המורים של ילדינו מכשילים אותם.

Our doctors don't know who the hell we are,

רופאנו אינם יודעים מי אנחנו בכלל,

and they don't have enough time for us.

ואין להם מספיק זמן עבורנו.

We certainly can't trust the bankers,

בטוח שאיננו יכולים לסמוך על הבנקאים,

and we certainly can't trust the brokers.

ולבטח איננו יכולים לסמוך על סוכני-הבורסה.

They almost brought the entire financial system down.

הם אלה שכמעט מוטטו את כל המערכת הפיננסית שלנו.

And even as we do our own work,

ואפילו כאשר אנחנו עובדים בעבודה שלנו,

all too often,

לעיתים קרובות מדי,

we find ourselves having to choose

אנו מוצאים את עצמנו כנאלצים לבחור

between doing what we think is the right thing

בין לעשות מה שנראה לנו כנכון

and doing the expected thing,

לבין לעשות את המצופה,

or the required thing,

או הנדרש,

or the profitable thing.

או הרווחי.

So everywhere we look,

לכן בכל מקום שמסתכלים,

pretty much across the board,

לכל רוחב הגיזרה,

we worry that the people we depend on

אנו חוששים שהאנשים שאנו תלויים בהם

don't really have our interests at heart.

אינם באמת מתעניינים בנו בכל ליבם.

Or if they do have our interests at heart,

או, אם הם כן מתעניינים בנו, אנו חוששים

we worry that they don't know us well enough

שהם אינם מכירים אותנו מספיק טוב

to figure out what they need to do

כדי לדעת מה עליהם לעשות

in order to allow us

כדי לאפשר לנו

to secure those interests.

להבטיח את האינטרסים שלנו.

They don't understand us.

הם אינם מבינים אותנו.

They don't have the time to get to know us.

אין להם זמן להכיר אותנו.

There are two kinds of responses

ישנן שתי סוגי תגובות

that we make

המתעוררות אצלנו

to this sort of general dissatisfaction.

מול חוסר שביעות הרצון הזה.

If things aren't going right,

אם הדברים לא מתנהלים כיאות,

the first response is:

התגובה הראשונה היא:

let's make more rules,

בוא נחוקק עוד חוקים,

let's set up a set

הבה ניצור מערכת

of detailed procedures

של נהלים מפורטים

to make sure that people will do the right thing.

כדי לוודא שאנשים יעשו את הדבר הנכון.

Give teachers scripts

נתן למורים מרשמים

to follow in the classroom,

שהם יצייתו להם בכיתות,

so even if they don't know what they're doing

כך שאפילו אם הם לא מבינים מה הם עושים

and don't care about the welfare of our kids,

ולא איכפת להם מטובת ילדינו,

as long as they follow the scripts,

כל עוד הם יצייתו למרשמים,

our kids will get educated.

ילדינו יתחנכו.

Give judges a list of mandatory sentences

נתן לשופטים רשימה של גזרי-דין מחייבים

to impose for crimes,

כדי להטילם לפי פשעים,

so that you don't need to rely

כך שלא יהיה צורך לסמוך

on judges using their judgment.

על שיקול דעתם של השופטים.

Instead, all they have to do

במקום זה, כל מה שהם צריכים לעשות

is look up on the list

זה להסתכל ברשימה

what kind of sentence goes with what kind of crime.

ולמצוא איזה גזר-דין הולך עם הפשע הנדון.

Impose limits

נטיל מגבלות

on what credit card companies can charge in interest

על מה שחברות אשראי יכולות לגבות כריבית

and on what they can charge in fees.

ומה שהן יכולות לגבות כעמלה.

More and more rules

עוד ועוד חוקים

to protect us

שיגנו עלינו

against an indifferent, uncaring

כנגד גופים חסרי-אכפתיות,

set of institutions we have to deal with.

חסרי-רגישות, שעלינו להתמודד איתם.

Or -- or maybe and --

או -- אולי --

in addition to rules,

בנוסף לחוקים,

let's see if we can come up

בוא נראה אם נוכל להמציא

with some really clever incentives

כמה תמריצים באמת מתוחכמים

so that, even if the people we deal with

ככה שגם אם האנשים איתם אנו מתמודדים

don't particularly want to serve our interests,

לא מעוניינים במיוחד לשרת את האינטרסים שלנו,

it is in their interest

עדיין יהיה להם עניין

to serve our interest --

לשרתם --

the magic incentives

תמריצי הפלא

that will get people to do the right thing

שיגרמו לאנשים לעשות את הדבר הנכון,

even out of pure selfishness.

ולו מתוך אנוכיות בלבד.

So we offer teachers bonuses

לכן אנו מציעים בונוסים למורים

if the kids they teach

אם הילדים שהם מלמדים

score passing grades on these big test scores

מקבלים ציון עובר בהמוני המבחנים

that are used to evaluate

המשמשים להערכת

the quality of school systems.

האיכות של בתי-הספר.

Rules and incentives --

חוקים ותמריצים --

"sticks" and "carrots."

מקל וגזר.

We passed a bunch of rules

העברנו צרור חוקים

to regulate the financial industry

כדי לפקח על התעשיה הפיננסית

in response to the recent collapse.

כמענה לקריסה האחרונה.

There's the Dodd-Frank Act,

יש את החוק של דוד-פרנק,

there's the new Consumer Financial Protection Agency

יש את הסוכנות החדשה להגנה פיננסית על הצרכן

that is temporarily being headed through the backdoor

אשר מנוהלת זמנית מתחת-שולחן

by Elizabeth Warren.

על-ידי אליזבת וורן.

Maybe these rules

יכול להיות שחוקים אלה

will actually improve

ישפרו בסוף

the way these financial services companies behave.

את אופן התנהגותן של החברות לשרותים פיננסיים.

We'll see.

נמתין ונראה.

In addition, we are struggling

בנוסף, אנחנו מתאמצים

to find some way to create incentives

למצוא דרך ליצירת תמריצים

for people in the financial services industry

עבור אנשי תעשיית השרותים הפיננסיים

that will have them more interested

אשר יגרמו להם לשרת

in serving the long-term interests

אינטרסים ארוכי-טווח,

even of their own companies,

אפילו של החברות שלהם,

rather than securing short-term profits.

במקום להבטיח לעצמם רווחים מהירים.

So if we find just the right incentives,

כך שאם רק נמצא את התמריצים הנכונים,

they'll do the right thing -- as I said -- selfishly,

הם כבר יעשו את הדבר הנכון -- כפי שאמרתי -- בצורה אנוכית,

and if we come up with the right rules and regulations,

ואם נבוא עם החוקים והתמריצים הנכונים,

they won't drive us all over a cliff.

הם לא יביאו אותנו לתהום.

And Ken [Sharpe] and I certainly know

וקן [שארפ] ואני לבטח יודעים

that you need to reign in the bankers.

שיש צורך לרסן את הבנקאים.

If there is a lesson to be learned from the financial collapse

אם יש משהו שניתן ללמוד מהקריסה הכלכלית

it is that.

זה בדיוק את זה.

But what we believe,

אבל מה שאנו מאמינים בו

and what we argue in the book,

ומה שאנו טוענים בספר,

is that there is no set of rules,

הוא שאין אף מערכת של חוקים,

no matter how detailed,

לא משנה כמה הם מפורטים,

no matter how specific,

לא משנה כמה הם ספציפיים,

no matter how carefully monitored

לא משנה כמה מקרוב נפקח עליהם

and enforced,

ונאכוף אותם,

there is no set of rules

אין אף מערכת חוקים

that will get us what we need.

שתעניק לנו את מה שאנו צריכים.

Why? Because bankers are smart people.

מדוע? מפני שבנקאים הם אנשים חכמים.

And, like water,

וכמו מים,

they will find cracks

הם ימצאו סדקים

in any set of rules.

בכל מערכת חוקים.

You design a set of rules that will make sure

נבנה מערכת חוקים שתבטיח

that the particular reason

שאותה סיבה מסויימת

why the financial system "almost-collapse"

שגרמה לקריסת המערכת הפיננסית

can't happen again.

לא תתקיים יותר.

It is naive beyond description

יהיה זה נאיבי עד מאוד

to think that having blocked

לחשוב שזה שחסמנו את המקור

this source of financial collapse,

שממנו נבעה הקריסה הפיננסית,

you have blocked all possible sources of financial collapse.

זה אומר שחסמנו את כל המקורות האפשריים לקריסה פיננסית.

So it's just a question of waiting for the next one

אז זה רק עניין של לחכות לקריסה הבאה

and then marveling at how we could have been so stupid

ואז להתפלא כיצד היינו כה טפשים

as not to protect ourselves against that.

שלא שמרנו על עצמנו מפניה.

What we desperately need,

מה שאנו זקוקים לו נואשות,

beyond, or along with, better rules

מלבד, או ביחד עם חוקים משופרים

and reasonably smart incentives,

ותמריצים חכמים במידה,

is we need virtue.

הוא מידות טובות,

We need character.

הוא אופי,

We need people who want to do the right thing.

הוא אנשים שרוצים לעשות את הדבר הנכון.

And in particular,

ובמיוחד,

the virtue that we need most of all

המידה הטובה שאנו זקוקים לה יותר מכל

is the virtue that Aristotle called

היא המידה שאריסטו כינה אותה

"practical wisdom."

חוכמה מעשית.

Practical wisdom

חוכמה מעשית

is the moral will

היא הרצון המוסרי

to do the right thing

לעשות את הדבר הנכון

and the moral skill

והיכולת המוסרית

to figure out what the right thing is.

לגלות מהו הדבר הנכון לעשות.

So Aristotle was very interested in watching

כך שאריסטו מאוד התעניין

how the craftsmen around him worked.

בכיצד האומן לידו עובד.

And he was impressed

והוא התרשם מהצורה

at how they would improvise

בה הם היו מאלתרים

novel solutions to novel problems --

פיתרונות חדשניים

problems that they hadn't anticipated.

לבעיות שהם לא ציפו להן.

So one example is he sees these stonemasons

אחת הדוגמאות שהוא ראה הם הסתתים

working on the Isle of Lesbos,

שעבדו על "אי הלסבוס",

and they need to measure out

והם היו צריכים למדוד

round columns.

עמודים עגולים.

Well if you think about it,

אם חושבים על זה,

it's really hard to measure out round columns using a ruler.

זה ממש קשה למדוד עמודים עגולים עם סרגל.

So what do they do?

אז מה הם עשו?

They fashion a novel solution to the problem.

הם תפרו פיתרון חדשני לבעיה.

They created a ruler that bends,

הם יצרו סרגל שמתכופף,

what we would call these days a tape measure --

מה שכיום נקרא סרט מדידה --

a flexible rule,

סרגל (באנגלית גם חוק) גמיש,

a rule that bends.

חוק שמתכופף.

And Aristotle said,

ואריסטו אמר,

"Hah, they appreciated that sometimes

הם הבינו שלפעמים

to design rounded columns,

כדי לבנות עמודים עגולים,

you need to bend the rule."

עליהם לכופף את הסרגל.

And Aristotle said

ואריסטו אמר

often in dealing with other people,

שלעיתים קרובות כאשר באים במגע עם אנשים,

we need to bend the rules.

יש צורך בכיפוף הכללים.

Dealing with other people

מגע עם אנשים אחרים

demands a kind of flexibility

דורש סוג של גמישות

that no set of rules can encompass.

שאף מערכת כללים לא תוכל להקיף.

Wise people know when and how

אנשים נבונים יודעים מתי ואיך

to bend the rules.

לכופף את הכללים.

Wise people know how to improvise.

אנשים נבונים יודעים כיצד לאלתר.

The way my co-author , Ken, and I talk about it,

שותפי לכתיבה, קן, ואני מדברים על זה,

they are kind of like jazz musicians.

שהאנשים הנבונים הם מין מוזיקאי ג'ז שכאלה;

The rules are like the notes on the page,

החוקים הם כמו התוים שעל הדף,

and that gets you started,

ואתה מתחיל לפיהם,

but then you dance around the notes on the page,

אבל אז אתה מפזז סביב התוים שבדף,

coming up with just the right combination

ומעלה בדיוק את הצירוף הנכון

for this particular moment

המתאים לאותו רגע מסויים

with this particular set of fellow players.

עם אותו חוג מסויים של נגנים עמיתים.

So for Aristotle,

כך שבשביל אריסטו,

the kind

אותו סוג

of rule-bending,

של כיפוף כללים,

rule exception-finding and improvisation

מציאת החריג לכלל ואילתור כלל שונה

that you see in skilled craftsmen

שרואים אצל אומן מוכשר,

is exactly what you need

זה בדיוק מה שאנו זקוקים לו

to be a skilled moral craftsman.

כדי להיות אומן מוסר מוכשר.

And in interactions with people,

ובאינטראקציה עם אנשים,

almost all the time,

כמעט כל הזמן,

it is this kind of flexibility that is required.

זהו סוג הגמישות שיש בו צורך.

A wise person knows when to bend the rules.

אדם נבון יודע מתי לכופף חוקים.

A wise person knows when to improvise.

אדם נבון יודע מתי לאלתר.

And most important,

והכי חשוב,

a wise person does this improvising and rule-bending

אדם נבון מאלתר ומכופף חוקים

in the service of the right aims.

למען המטרות הנכונות.

If you are a rule-bender and an improviser

אם אתה מכופף חוקים ומאלתר

mostly to serve yourself,

בעיקר בשביל לדאוג לעצמך,

what you get is ruthless manipulation of other people.

מה שמקבלים זה מניפולציה אכזרית על אנשים אחרים.

So it matters that you do this wise practice

לכן חשוב שמבצעים את התרגיל הנבון

in the service of others

למענם של האחרים

and not in the service of yourself.

ולא למען עצמך.

And so the will to do the right thing

לכן הרצון לעשות את הדבר הנכון

is just as important as the moral skill

חשוב באותה מידה כמו היכולת המוסרית

of improvisation

לאלתר

and exception-finding.

ולמצוא את החריג.

Together they comprise practical wisdom,

ביחד הם מרכיבים את החוכמה המעשית,

which Aristotle thought

שלדעת אריסטו

was the master virtue.

היא המידה הטובה השלטת.

So I'll give you an example

כעת אתן לכם דוגמא

of wise practice in action.

לפעולה מעשית נבונה.

It's the case of Michael.

זה המקרה של מייקל.

Michael's a young guy.

מייקל הוא אדם צעיר.

He had a pretty low-wage job.

היתה לו עבודה במשכורת די נמוכה.

He was supporting his wife and a child,

הוא פירנס אישה וילד,

and the child was going to parochial school.

והילד היה הולך לבית-ספר דתי (נוצרי).

Then he lost his job.

ואז הוא איבד את עבודתו.

He panicked

הוא התחיל לחשוש

about being able to support his family.

שהוא לא יוכל לפרנס את משפחתו.

One night, he drank a little too much,

לילה אחד, הוא שתה קצת יותר מדי,

and he robbed a cab driver --

ושדד נהג מונית --

stole 50 dollars.

לקח 50 דולר.

He robbed him at gunpoint.

הוא שדד באיומי אקדח.

It was a toy gun.

זה היה אקדח צעצוע.

He got caught. He got tried.

הוא נתפס ונשפט,

He got convicted.

והוא הורשע.

The Pennsylvania sentencing guidelines

הנחיות הטלת עונשים בפנסילבניה

required a minimum sentence for a crime like this

קובעות מינימום של שנתיים עונש

of two years, 24 months.

על פשע מעין זה.

The judge on the case, Judge Lois Forer

השופטת באותו מקרה, השופטת לואיס פורר,

thought that this made no sense.

סברה שאין בזה היגיון.

He had never committed a crime before.

הוא מעולם לא פשע לפני-כן.

He was a responsible husband and father.

הוא היה בעל ואב אחראי.

He had been faced with desperate circumstances.

הוא עמד מול נסיבות קשות.

All this would do is wreck a family.

ועונש כזה עלול לשבור את המשפחה.

And so she improvised a sentence -- 11 months,

ולכן היא אילתרה עונש -- 11 חודשים.

and not only that,

ולא רק זה,

but release every day to go to work.

הוא יקבל שחרור יומי כדי ללכת לעבודה.

Spend your night in jail, spend your day holding down a job.

יבלה את הלילה בכלא ויבלה את היום בעבודה.

He did. He served out his sentence.

וכך היה. הוא נשא בעונש.

He made restitution

הוא השתקם

and found himself a new job.

ומצא לעצמו עבודה חדשה.

And the family was united.

המשפחה נשארה מאוחדת.

And it seemed on the road

ונראה היה שהוא בדרך

to some sort of a decent life --

לחיים נורמליים --

a happy ending to a story

סוף שמח לסיפור

involving wise improvisation

שכלל אילתור נבון

from a wise judge.

משופטת נבונה.

But it turned out

אבל התברר

the prosecutor was not happy

שהתובע לא היה מרוצה

that Judge Forer ignored the sentencing guidelines

שהשופטת פורר התעלמה מההנחיות לגבי העונש

and sort of invented her own,

ושהמציאה משהו עצמאי משלה,

and so he appealed.

ולכן הוא ערער.

And he asked for the mandatory minimum sentence

והוא דרש להטיל את עונש המינימום הקבוע בחוק

for armed robbery.

על שוד מזויין.

He did after all have a toy gun.

אחרי הכל, כן היה לו אקדח צעצוע.

The mandatory minimum sentence for armed robbery

העונש המינימלי הקבוע בחוק על שוד מזויין

is five years.

הוא חמש שנים.

He won the appeal.

הוא זכה בערעור.

Michael was sentenced to five years in prison.

מייקל נשפט לחמש שנים בכלא.

Judge Forer had to follow the law.

על השופטת פורר היה לציית לחוק.

And by the way, this appeal went through

ודרך אגב, הערעור עבר

after he had finished serving his sentence,

לאחר שהוא סיים לרצות את עונשו,

so he was out and working at a job

כלומר הוא היה בחוץ ועבד בעבודה

and taking care of his family

ודאג למשפחתו

and he had to go back into jail.

ואז היה עליו לחזור לכלא.

Judge Forer did what she was required to do,

השופטת פורר עשתה מה היתה צריכה לעשות,

and then she quit the bench.

ואז היא פרשה.

And Michael disappeared.

ומייקל נעלם.

So that is an example,

אז זו הדוגמא,

both of wisdom in practice

הן לתבונה בפעולה

and the subversion of wisdom

והן לחתירה נגד התבונה

by rules that are meant, of course, to make things better.

באמצעות חוקים שמטרתם כמובן לשפר דברים.

Now consider Ms. Dewey.

כעת נפנה לגברת דיואי.

Ms. Dewey's a teacher in a Texas elementary school.

גברת דיואי היא מורה בבית-ספר יסודי בטקסס.

She found herself listening to a consultant one day

יום אחד היא האזינה ליועץ

who was trying to help teachers

אשר ניסה לעזור למורים

boost the test scores of the kids,

להעלות את ציוני המבחנים של תלמידים,

so that the school

כך שבית-הספר

would reach the elite category

ייכנס לקטגוריה העליונה

in percentage of kids passing big tests.

של אחוז התלמידים שעוברים מבחנים.

All these schools in Texas compete with one another

כל בתי-הספר האלה בטקסס מתחרים זה בזה

to achieve these milestones,

כדי להגיע ליעדים הללו,

and there are bonuses and various other treats

וישנם בונוסים וכיבודים אחרים

that come if you beat the other schools.

שמקבלים אם גוברים על בתי-ספר אחרים.

So here was the consultant's advice:

וכך היתה עצת היועץ:

first, don't waste your time on kids

קודם כל, אין לבזבז זמן על תלמידים

who are going to pass the test no matter what you do.

שהולכים לעבור את המבחן, לא משנה מה תעשו.

Second, don't waste your time

שנית, אין לבזבז זמן

on kids who can't pass the test

על תלמידים שאינם מסוגלים לעבור את המבחן,

no matter what you do.

לא משנה מה תעשו.

Third, don't waste your time

שלישית, אין לבזבז זמן על תלמידים

on kids who moved into the district

שהגיעו זה עתה למחוז,

too late for their scores to be counted.

שזה יותר מדי מאוחר מכדי שציוניהם ייספרו.

Focus all of your time and attention

תקדישו את זמנכם ואת תשומת הלב

on the kids who are on the bubble,

לתלמידים שעל הסף,

the so-called "bubble kids" --

אלה המכונים תלמידי-סף --

kids where your intervention

תלמידים שההתערבות שלכם

can get them just maybe over the line

תגרום להם אולי לעבור את הקו המפריד

from failing to passing.

בין כישלון להצלחה.

So Ms. Dewey heard this,

אז גברת דיואי שמעה את זה,

and she shook her head in despair

והנידה את ראשה ביאוש

while fellow teachers were sort of cheering each other on

בעוד שעמיתיה המורים די צהלו

and nodding approvingly.

והינהנו בהסכמה.

It's like they were about to go play a football game.

זה היה כאילו הם עמדו לשחק כדורגל.

For Ms. Dewey,

בכל הנוגע לגברת דיואי,

this isn't why she became a teacher.

לא בשביל זה היא נהייתה מורה.

Now Ken and I are not naive,

טוב, קן ואני לא נאיביים,

and we understand that you need to have rules.

ואנחנו מבינים שיש צורך בחוקים.

You need to have incentives.

יש צורך בתמריצים.

People have to make a living.

אנשים צריכים להתפרנס.

But the problem

אבל הבעיה בהסתמכות

with relying on rules and incentives

על חוקים ותמריצים

is that they demoralize

היא שהם מדכאים

professional activity,

פעילות מקצועית.

and they demoralize professional activity

הם מדכאים פעילות מקצועית

in two senses.

בשני מובנים.

First, they demoralize the people

תחילה, מוציאים את החשק

who are engaged in the activity.

לאנשים המעורבים בפעילות.

Judge Forer quits,

השופטת פורר עזבה,

and Ms. Dewey in completely disheartened.

וגברת דיואי לגמרי מיואשת.

And second,

ושנית,

they demoralize the activity itself.

הם מדכאים את הפעילות עצמה.

The very practice is demoralized,

השיטה עצמה מדוכאת,

and the practitioners are demoralized.

והעוסקים בשיטה מדוכאים.

It creates people --

זה יוצר אנשים --

when you manipulate incentives to get people to do the right thing --

כאשר עושים תרגילים עם תמריצים כדי לגרום לאנשים לעשות את הדבר הנכון --

it creates people

זה יוצר אנשים

who are addicted to incentives.

המכורים לתמריצים עצמם.

That is to say, it creates people

דהיינו, זה יוצר אנשים

who only do things for incentives.

העושים דברים רק בשביל התמריצים.

Now the striking thing about this

הדבר המדהים בקשר לזה

is that psychologists have known this

הוא שהפסיכולוגים יודעים זאת

for 30 years.

כבר 30 שנה.

Psychologists have known

פסיכולוגים מכירים

about the negative consequences of incentivizing everything

את ההשפעות השליליות של לתמרץ כל דבר

for 30 years.

כבר 30 שנה.

We know that if you reward kids for drawing pictures,

אנו יודעים שאם מתגמלים ילדים בשביל ציור תמונות,

they stop caring about the drawing

הם מפסיקים להתיחס לעצם הציור

and care only about the reward.

ומתיחסים רק לתגמול.

If you reward kids for reading books,

אם מתגמלים ילדים בעבור קריאת ספרים,

they stop caring about what's in the books

הם מפסיקים להתיחס למה שמופיע בספר

and only care about how long they are.

ומתחילים להתיחס רק לאורך הסיפור.

If you reward teachers for kids' test scores,

אם מתגמלים מורים בעבור ציוני התלמידים במבחנים,

they stop caring about educating

הם מפסיקים להתיחס לחינוך

and only care about test preparation.

ומתחילים להתיחס רק להכנות למבחנים.

If you were to reward doctors

אם היינו מתגמלים רופאים

for doing more procedures --

כדי שיעשו יותר ניתוחים --

which is the current system -- they would do more.

שכך זה היום -- הם יעשו יותר.

If instead you reward doctors for doing fewer procedures,

אם במקום זאת, מתגמלים רופאים שיעשו פחות ניתוחים,

they will do fewer.

הם יעשו פחות.

What we want, of course,

מה שאנו שואפים אליו, כמובן,

is doctors who do just the right amount of procedures

הוא רופאים שיעשו פשוט את הכמות הנכונה של ניתוחים

and do the right amount for the right reason --

ויעשו את הכמות הנכונה בגלל הסיבה הנכונה --

namely, to serve the welfare of their patients.

כלומר, כדי לשרת את טובת החולים שלהם.

Psychologists have known this for decades,

פסיכולוגים מכירים את זה עשרות שנים,

and it's time for policymakers

והגיע הזמן שקובעי המדיניות

to start paying attention

יתחילו להקשיב

and listen to psychologists a little bit,

קצת לפסיכולוגים

instead of economists.

במקום לכלכלנים.

And it doesn't have to be this way.

וזה לא חייב להיות כך.

We think, Ken and I, that there are real sources of hope.

אנחנו סבורים, קן ואני, שיש סיבות ממשיות לתקוה.

We identify one set of people

אנחנו מזהים סוג מסויים של אנשים

in all of these practices

בכל התחומים הללו,

who we call canny outlaws.

שאנו מכנים אותם הערמומיים המנודים.

These are people

אלה הם אנשים

who, being forced to operate

שכאשר כופים עליהם לפעול

in a system that demands rule-following

במערכת הדורשת ציות לחוקים

and creates incentives,

והיוצרת תמריצים,

find away around the rules,

הם מוצאים דרך לעקפם,

find a way to subvert the rules.

הם מוצאים דרך לחתור תחת החוקים.

So there are teachers who have these scripts to follow,

כך שיש מורים שעליהם לציית להנחיות מסויימות,

and they know that if they follow these scripts, the kids will learn nothing.

והם יודעים שאם הם יצייתו לאותן ההנחיות, הילדים לא ילמדו כלום.

And so what they do is they follow the scripts,

ולכן מה שהם עושים זה לציית להנחיות,

but they follow the scripts at double-time

אבל הם עושים זאת בקצב מהיר מהרגיל

and squirrel away little bits of extra time

וכך צוברים רגעים קטנים של זמן עודף

during which they teach in the way

שבמהלכם הם מלמדים בדרך

that they actually know is effective.

שהם בטוחים שהיא היעילה.

So these are little ordinary, everyday heroes,

אז אלה הם הגיבורים הרגילים, הקטנים של יומיום,

and they're incredibly admirable,

ומגיעה להם אין-סוף הערכה,

but there's no way that they can sustain this kind of activity

אבל אין שום אפשרות שהם יוכלו להתמיד בפעילות כזו

in the face of a system

מול מערכת

that either roots them out

שאו שהיא עוקרת אותם מהשורש,

or grinds them down.

או שטוחנת אותם עד עפר.

So canny outlaws are better than nothing,

אז הערמומיים המנודים הם יותר טוב מכלום,

but it's hard to imagine any canny outlaw

אבל קשה לחשוב על מישהו

sustaining that for an indefinite period of time.

שיכול להחזיק כך מעמד לזמן בלתי מוגבל.

More hopeful

יותר מבטיחים הם האנשים

are people we call system-changers.

שאנו מכנים אותם משני-השיטה.

These are people who are looking

אלה הם האנשים אשר מחפשים

not to dodge the system's rules and regulations,

לא להתחמק מהחוקים והתקנות של השיטה,

but to transform the system,

אלא לשנות את השיטה,

and we talk about several.

ואנו מדברים על כמה כאלה.

One in particular

אחד מיוחד

is a judge named Robert Russell.

הוא שופט בשם רוברט ראסל.

And one day he was faced

יום אחד הוא נתקל

with the case of Gary Pettengill.

במקרה של גארי פטנגיל.

Pettengill was a 23-year-old vet

פטנגיל היה יוצא-צבא בן 23

who had planned to make the army a career,

אשר תכנן לעשות קריירה צבאית,

but then he got a severe back injury in Iraq,

אבל אז הוא ספג פציעת-גב חמורה בעירק,

and that forced him to take a medical discharge.

וזה אילץ אותו לקבל פטור רפואי.

He was married, he had a third kid on the way,

הוא היה נשוי, וילדו השלישי עמד להיוולד,

he suffered from PTSD, in addition to the bad back,

הוא סבל ממצוקה פוסט-טראומטית, בנוסף לבעיות הגב,

and recurrent nightmares,

ומסיוטים החוזרים על עצמם,

and he had started using marijuana

והוא החל להשתמש במריחואנה

to ease some of the symptoms.

כדי להקל על חלק מהתסמינים.

He was only able to get part-time work because of his back,

הוא הצליח להשיג רק עבודה במשרה חלקית בגלל בעיות הגב שלו,

and so he was unable to earn enough to put food on the table

ולכן הוא לא היה מסוגל להרויח מספיק מכדי שיהיה מספיק אוכל

and take care of his family.

ומכדי שיוכל לדאוג למשפחתו.

So he started selling marijuana.

לכן הוא החל למכור מריחואנה.

He was busted in a drug sweep.

הוא נעצר בפשיטת סמים של המשטרה.

His family was kicked out of their apartment,

משפחתו נזרקה מדירתה,

and the welfare system

ומערכת הרווחה

was threatening to take away his kids.

איימה לקחת את ילדיו.

Under normal sentencing procedures,

על-פי נהלי משפט רגילים,

Judge Russell would have had little choice

לא היתה הרבה ברירה לשופט ראסל

but to sentence Pettengill to serious jail-time

אלא לדון את פטנגלי

as a drug felon.

לתקופת מאסר ארוכה בתור עבריין סמים.

But Judge Russell did have an alternative.

אבל לשופט ראסל היתה ברירה.

And that's because he was in a special court.

וזה בגלל שהוא ישב בבית-משפט מיוחד.

He was in a court called the Veterans' Court.

הוא ישב בבית-משפט הנקרא בית-משפט ליוצאי-צבא.

In the Veterans' Court --

בבית-משפט ליוצאי-צבא --

this was the first of its kind in the United States.

זה היה הראשון מסוגו בארה"ב.

Judge Russell created the Veterans' Court.

השופט ראסל הקים את בית-משפט ליוצאי-צבא.

It was a court only for veterans

בית-משפט זה נועד רק ליוצאי-צבא

who had broken the law.

שהפרו את החוק.

And he had created it exactly because

והוא הקים אותו בדיוק בגלל

mandatory sentencing laws

דיני המשפט הכפויים

were taking the judgment out of judging.

שנטלו את אלמנט השיפוט מהשפיטה.

No one wanted non-violent offenders --

אף אחד לא רוצה שעבריינים בלתי-אלימים --

and especially non-violent offenders who were veterans to boot --

ובמיוחד עבריינים בלתי-אלימים שהם גם יוצאי-צבא --

to be thrown into prison.

יושלכו לכלא.

They wanted to do something about what we all know,

הם רצו לעשות משהו בקשר למה שכולנו מכירים,

namely the revolving door of the criminal justice system.

כלומר, הדלת המסתובבת של מערכת הצדק הפלילית.

And what the Veterans' Court did,

ומה שעשה בית-המשפט ליוצאי-צבא,

was it treated each criminal as an individual,

שהוא התיחס לכל עבריין באופן אישי,

tried to get inside their problems,

ניסה לחדור אל תוך בעיותיהם,

tried to fashion responses to their crimes

ניסה לתפור תשובות לפי פשעיהם,

that helped them to rehabilitate themselves,

דבר שסייע להם להשתקם,

and didn't forget about them once the judgment was made.

ולא שכח אותם רגע לאחר שהם נשפטו.

Stayed with them, followed up on them,

נשאר איתם, עקב אחריהם,

made sure that they were sticking to whatever plan

וידא שהם נשארים צמודים לכל תוכנית

had been jointly developed

שפותחה איתם במשותף

to get them over the hump.

כדי שיצלחו את המהמורה בשלום.

There are now 22 cities

כיום ב-22 ערים

that have Veterans' Courts like this.

קיימים בתי-משפט כאלה ליוצאי-צבא.

Why has the idea spread?

מדוע הרעיון הזה תפס?

Well, one reason is

אחת הסיבות היא

that Judge Russell

שלשופט ראסל

has now seen 108 vets

ראה עד היום 108 יוצאי-צבא

in his Veterans' Court

בבית-המשפט שלו

as of February of this year,

נכון לפברואר שנה זו,

and out of 108,

ומתוך 108,

guess how many have gone back through

תנחשו כמה עברו דרך

the revolving door of justice

הדלת המסתובבת של הצדק

into prison.

ונכנסו לכלא.

None. None.

אפילו לא אחד. אף אחד.

Anyone would glom onto

כל אחד ישמח להיצמד

a criminal justice system

למערכת צדק פלילית

that has this kind of a record.

שיש לה הישג כזה.

So here's is a system-changer, and it seems to be catching.

אז הנה משהו שמשנה שיטה, ונראה שזה תופס.

There's a banker

יש בנקאי אחד

who created a for-profit community bank

שהקים בנק קהילתי למטרות רווח

that encouraged bankers -- I know this is hard to believe --

אשר עודד בנקאים -- אני יודע שקשה להאמין לזה --

encouraged bankers who worked there to do well

עודד בנקאים שלו לפעול כדי להטיב עם הכלל

by doing good for their low-income clients.

בכך שהם פעלו לטובת לקוחותיהם העניים.

The bank helped finance the rebuilding

הבנק סייע לממן את הבניה מחדש

of what was otherwise a dying community.

של מה שהיתה לפני-כן קהילה גוססת.

Though their loan recipients were high-risk by ordinary standards,

אף על-פי שמקבלי ההלוואות שלהם היו לפי הסטנדרטים המקובלים בעלי סיכון גבוה,

the default rate was extremely low.

ריבית ברירת-המחדל היתה מאוד נמוכה.

The bank was profitable.

הבנק היה רווחי.

The bankers stayed with their loan recipients.

הבנקאים ליוו את מקבלי ההלוואות שלהם.

They didn't make loans and then sell the loans.

הם לא יצרו הלוואות ואחר-כך מכרו אותן.

They serviced the loans.

הם שרתו את ההלוואות.

They made sure that their loan recipients

הם ווידאו שמקבלי ההלוואות שלהם

were staying up with their payments.

עומדים בתשלומיהם.

Banking hasn't always been

הבנקאות לא היתה תמיד

the way we read about it now in the newspapers.

מה שאנו קוראים עליה כיום בעיתונים.

Even Goldman Sachs

אפילו גולדמן-זאקס

once used to serve clients,

נהגו פעם לשרת את הלקוחות,

before it turned into an institution

לפני שהם הפכו למוסד

that serves only itself.

שמשרת רק את עצמו.

Banking wasn't always this way,

הבנקאות לא תמיד היתה כזו,

and it doesn't have to be this way.

והיא לא חייבת להיות כזו.

So there are examples like this in medicine --

יש דוגמאות כאלה ברפואה --

doctors at Harvard

רופאים בהרוורד

who are trying to transform medical education,

שמנסים לשנות חינוך רפואי

so that you don't get a kind of ethical erosion

כדי שלא נקבל מין שחיקה אתית

and loss of empathy,

ואובדן של הזדהות רגשית,

which characterizes most medical students

המאפיינות את רוב תלמידי הרפואה

in the course of their medical training.

במהלך הכשרתם הרפואית.

And the way they do it is to give third-year medical students

והדרך לעשות זאת היא להצמיד לתלמידי שנה שלישית

patients who they follow for an entire year.

חולים שהם עוקבים אחריהם במשך שנה.

So the patients are not organ systems,

כך שלא מתיחסים לחולים בתור מערכות אורגניות,

and they're not diseases;

ולא בתור מחלות;

they're people, people with lives.

הם בני-אדם, בני-אדם חיים.

And in order to be an effective doctor,

וכדי להיות רופא יעיל,

you need to treat people who have lives and not just disease.

יש לטפל באנשים בתור כאלה שיש להם חיים ולא רק מחלות.

In addition to which there's an enormous amount of back and forth,

בנוסף, יש המון דברים מסביב,

mentoring of one student by another,

הנחיית סטודנט על-ידי סטודנט אחר,

of all the students by the doctors,

הנחיית כל הסטודנטים על-ידי רופאים,

and the result is a generation -- we hope -- of doctors

והתוצאה היא דור -- כך אנו מקוים -- דור של רופאים

who do have time for the people they treat.

שיהיה להם זמן בשביל האנשים שהם מטפלים בהם.

We'll see.

נחיה ונראה.

So there are lots of examples like this that we talk about.

כך שיש הרבה דוגמאות כמו אלו שאנו מדברים עליהם.

Each of them shows that it is possible

כל אחת מהן מראה שניתן

to build on and nurture character

להתבסס על אופי ולטפחו

and keep a profession

ובו בזמן לשמר את המקצוע

true to its proper mission --

כך שישאר נאמן לשליחותו --

what Aristotle would have called its proper telos.

מה שאריסטו היה מכנה "יעודו הראוי והמוחלט".

And Ken and I believe

וקן ואנוכי מאמינים

that this is what practitioners actually want.

שזה מה שהעוסקים במקצועות רוצים.

People want to be allowed

אנשים רוצים היתר

to be virtuous.

להיות מוסריים.

They want to have permission to do the right thing.

הם רוצים לקבל רשות לעשיית הדברים הנכונים.

They don't want to feel

הם אינם רוצים להרגיש

like they need to take a shower

שבא להם להתקלח

to get the moral grime off their bodies everyday

כדי לנקות את הזוהמה המוסרית שעל גופם כל יום

when they come home from work.

כאשר הם חוזרים הביתה מהעבודה.

Aristotle thought that practical wisdom

אריסטו סבר שחוכמה מעשית

was the key to happiness,

היא המפתח לאושר,

and he was right.

והוא צדק.

There's now a lot of research being done in psychology

מתנהל הרבה מחקר בפסיכולוגיה

on what makes people happy,

בשאלה מה עושה את האנשים מאושרים,

and the two things that jump out in study after study --

ושני דברים קופצים מול העיניים בכל מחקר --

I know this will come as a shock to all of you --

אני יודע שזה יבוא לכם כהפתעה --

the two things that matter most to happiness

שני הדברים שהכי משפיעים על אושר

are love and work.

הם אהבה ועבודה.

Love: managing successfully

אהבה: ניהול מוצלח

relations with the people who are close to you

של קשרים עם האנשים הקרובים אלינו

and with the communities of which you are a part.

ועם הקהילות שאנחנו חלק מהן.

Work: engaging in activities

עבודה: עיסוק בפעילויות

that are meaningful and satisfying.

שהן בעלות משמעות ומספקות.

If you have that, good close relations with other people,

אם יש לנו את זה -- קשרים קרובים עם אנשים אחרים,

work that's meaningful and fulfilling,

עבודה שהיא בעלת משמעות ומספקת,

you don't much need anything else.

אז אין צורך כל-כך במשהו אחר.

Well, to love well and to work well,

אבל, כדי לאהוב נכון ולעבוד נכון,

you need wisdom.

צריך תבונה.

Rules and incentives don't tell you

חוקים ותמריצים לא אומרים לנו

how to be a good friend, how to be a good parent,

כיצד להיות חבר טוב, כיצד להיות הורה טוב,

how to be a good spouse,

כיצד להיות בן-זוג טוב,

or how to be a good doctor or a good lawyer

או כיצד להיות רופא טוב או עורך-דין טוב

or a good teacher.

או מורה טוב.

Rules and incentives

חוקים ותמריצים

are no substitutes for wisdom.

אינם תחליפים לתבונה.

Indeed, we argue,

אכן, אנו טוענים

there is no substitute for wisdom.

שאין תחליף לתבונה.

And so practical wisdom

וכך תבונה מעשית

does not require

אינה דורשת

heroic acts of self-sacrifice

מעשי גבורה של הקרבה עצמית

on the part of practitioners.

מאלה המשתמשים בה.

In giving us the will and the skill

בזה שהיא מעניקה לנו את הרצון והיכולת

to do the right thing -- to do right by others --

לעשות את הדבר הנכון -- לנהוג בהגינות כלפי אחרים --

practical wisdom also gives us

החוכמה המעשית גם מעניקה לנו

the will and the skill

את הרצון והיכולת

to do right by ourselves.

להיות הוגנים כלפי עצמנו.

Thanks.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)