Kailash Satyarthi: How to make peace? Get angry

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

Today, I am going to talk about anger.

היום, אני עומד לדבר על כעס.

When I was 11,

כשהייתי בן 11,

seeing some of my friends leaving the school

ראיתי כמה מחברי עוזבים את בית הספר

because their parents could not afford textbooks

מפני שהוריהם לא יכלו להרשות לעצמם ספרי לימוד

made me angry.

זה הכעיס אותי.

When I was 27,

כשהייתי בן 27,

hearing the plight of a desperate slave father

שמעתי את התחינה של אב עבד נואש

whose daughter was about to be sold to a brothel

שביתו עמדה להמכר לבית בושת

made me angry.

זה הכעיס אותי.

At the age of 50,

בגיל 50,

lying on the street, in a pool of blood,

שוכב ברחוב בשלולית דם,

along with my own son,

יחד עם בני,

made me angry.

זה הכעיס אותי.

Dear friends, for centuries we were taught anger is bad.

חברי היקרים, במשך מאות לימדו אותנו שכעס הוא רע.

Our parents, teachers, priests --

ההורים שלנו, מורים, כמרים --

everyone taught us how to control and suppress our anger.

כולם לימדו אותנו איך לשלוט ולהדחיק את הכעס שלנו.

But I ask why?

אבל אני שואל למה?

Why can't we convert our anger for the larger good of society?

למה אנחנו לא יכולים להמיר את הכעס שלנו לטובת הכלל?

Why can't we use our anger

למה אנחנו לא יכולים להשתמש בכעס שלנו

to challenge and change the evils of the world?

כדי להתמודד ולשנות את הרוע בעולם?

That I tried to do.

זה מה שניסיתי לעשות.

Friends,

חברים,

most of the brightest ideas came to my mind out of anger.

רוב הרעיונות הכי טובים הגיעו אלי מתוך כעס.

Like when I was 35 and sat in a locked-up, tiny prison.

כמו כשהייתי בן 35 וישבתי בכלא קטן ונעול.

The whole night, I was angry.

כל הלילה, כעסתי.

But it has given birth to a new idea.

אבל הוא הביא לחיים את הרעיון החדש.

But I will come to that later on.

אבל אני אגיע לזה אחר כך.

Let me begin with the story of how I got a name for myself.

תנו לי להתחיל עם הסיפור של איך קיבלתי שם לעצמי.

I had been a big admirer of Mahatma Gandhi since my childhood.

הייתי מעריץ גדול של מהאטמה גאנדי מאז ילדותי.

Gandhi fought and lead India's freedom movement.

גאנדי נלחם והוביל בתנועת החירות של הודו.

But more importantly,

אבל יותר חשוב,

he taught us how to treat the most vulnerable sections,

הוא לימד אותנו איך להתייחס לחלקים הכי פגיעים,

the most deprived people, with dignity and respect.

האנשים הכי מקופחים, עם הגינות וכבוד.

And so, when India was celebrating

וכך, כשהודו חגגה

Mahatma Gandhi's birth centenary in 1969 --

את יובל המאה של מאהטמה גאנדי ב 1969...

at that time I was 15 --

באותו זמן הייתי בן 15 --

an idea came to my mind.

רעיון עלה בראשי.

Why can't we celebrate it differently?

למה אנחנו לא יכולים לחגוג אותו אחרת?

I knew, as perhaps many of you might know,

ידעתי, כמו שאולי רבים מכם אולי יודעים,

that in India, a large number of people are born in the lowest segment of caste.

שבהודו, מספר גדול של אנשים נולדים במגזר הנמוך של הקאסטות.

And they are treated as untouchables.

ומתייחסים אליהם כבלתי ניתנים לנגיעה.

These are the people --

אלה האנשים --

forget about allowing them to go to the temples,

תשכחו מלאפשר להם ללכת למקדשים,

they cannot even go into the houses and shops of high-caste people.

הם לא יכולים אפילו ללכת לבתים ולחנויות של המעמדות הגבוהים יותר.

So I was very impressed with the leaders of my town

אז מאוד התרשמתי מהמנהיגים בעירי

who were speaking very highly against the caste system and untouchability

שדיברו נגד מערכת הקאסטות וחוסר יכולת הנגיעה

and talking of Gandhian ideals.

ודיבור על רעיונות של גאנדי.

So inspired by that, I thought, let us set an example

אז בהשראת זה, חשבתי, בואו ניתן דוגמה

by inviting these people to eat food cooked and served

על ידי הזמנת האנשים האלה לאכול אוכל שבושל והוגש

by the untouchable community.

על ידי קהילת הבלתי ניתנים לנגיעה.

I went to some low-caste, so-called untouchable, people,

הלכתי לכמה קאסטות נמוכות, שנקראים בלתי ניתנים לנגיעה

tried to convince them, but it was unthinkable for them.

ניסיתי לשכנע אותם, אבל הם לא יכלו להעלות את זה על הדעת.

They told me, "No, no. It's not possible. It never happened."

הם אמרו לי, "לא, לא. זה לא אפשרי. זה מעולם לא קרה."

I said, "Look at these leaders,

ואמרתי, "הביטו במנהיגים האלה,

they are so great, they are against untouchability.

הם כל כך גדולים, הם נגד בלתי נגיעה.

They will come. If nobody comes, we can set an example."

הם יגיעו. אם אף אחד לא יגיע, אנחנו יכולים להוות דוגמה."

These people thought that I was too naive.

האנשים חשבו שאני יותר מדי נאיבי.

Finally, they were convinced.

לבסוף, הם שוכנעו.

My friends and I took our bicycles and invited political leaders.

חברי ואני לקחנו את האופניים שלנו והזמנו מנהיגים פוליטיים.

And I was so thrilled, rather, empowered

וכל כך התלהבתי, די הועצמתי

to see that each one of them agreed to come.

לראות שכל אחד מהם הסכים לבוא.

I thought, "Great idea. We can set an example.

חשבתי, "רעיון מעולה. אנחנו יכולים לתת דוגמה.

We can bring about change in the society."

אנחנו יכולים להביא שינוי לחברה."

The day has come.

היום הגיע.

All these untouchables, three women and two men,

כל הבלתי ניתנים לנגיעה, שלוש נשים ושני גברים,

they agreed to come.

הם הסכימו לבוא.

I could recall that they had used the best of their clothes.

אני זוכר שהם התשמשו במיטב בגדייהם.

They brought new utensils.

הם הביאו כלים חדשים.

They had taken baths hundreds of times

הם עשו מקלחת מאות פעמים

because it was unthinkable for them to do.

מפני שזה היה בלתי מתקבל על הדעת שהם יעשו את זה.

It was the moment of change.

זה היה רגע של שינוי.

They gathered. Food was cooked.

הם התאספו, האוכל בושל.

It was 7 o'clock.

השעה היתה 7.

By 8 o'clock, we kept on waiting,

עד 8 המשכנו לחכות.

because it's not very uncommon that the leaders become late,

מפני שזה לא נדיר שהמנהיגים מאחרים,

for an hour or so.

כשעה בערך.

So after 8 o'clock, we took our bicycles and went to these leaders' homes,

אז אחרי 8, לקחנו את האופניים שלנו והלכנו לבתי המנהיגים האלה,

just to remind them.

רק כדי להזכיר להם.

One of the leader's wives told me,

אשתו של אחד המנהיגים אמרה לי,

"Sorry, he is having some headache, perhaps he cannot come."

"מצטערת, יש לו כאבי ראש, אולי הוא לא יכול לבוא."

I went to another leader

הלכתי למנהיג אחר

and his wife told me, "Okay, you go, he will definitely join."

ואשתו אמרה לי, "אוקיי, אתם תלכו, הוא בהחלט יצטרף."

So I thought that the dinner will take place,

אז, חשבתי שארוחת הערב תתקיים,

though not at that large a scale.

למרות שלא בקנה מידה גדול.

I went back to the venue, which was a newly built Mahatma Gandhi Park.

חזרתי למקום, שהיה פארק מהאטמה גנדי החדש.

It was 10 o'clock.

זה היה 10.

None of the leaders showed up.

אף אחד מהמנהיגים לא הגיע.

That made me angry.

זה הכעיס אותי.

I was standing, leaning against Mahatma Gandhi's statue.

עמדתי, נשענתי על פסל מהטמה גנדי.

I was emotionally drained, rather exhausted.

הייתי מרוקן רגשית, די תשוש.

Then I sat down where the food was lying.

אז ישבתי במקום בו האוכל היה מונח.

I kept my emotions on hold.

שמרתי על הרגשות עצורים.

But then, when I took the first bite,

אבל אז, כשלקחתי את הביס הראשון,

I broke down in tears.

פרצתי בבכי.

And suddenly I felt a hand on my shoulder.

ופתאום הרגשתי יד על כתפי.

And it was the healing, motherly touch of an untouchable woman.

וזה היה מגע מרפא, אמהי של אישה בלתי ניתנת לנגיעה.

And she told me, "Kailash, why are you crying?

והיא אמרה לי, "קאלש, למה אתה בוכה?

You have done your bit.

עשית את החלק שלך.

You have eaten the food cooked by untouchables,

אכלת את האוכל שבושל על ידי בלתי ניתנים לנגיעה,

which has never happened in our memory."

מה שמעולם לא קרה לזכרוננו."

She said, "You won today."

היא אמרה, "אתם ניצחתם היום."

And my friends, she was right.

וחברי, היא צדקה.

I came back home, a little after midnight,

חזרתי הביתה, מעט אחרי חצות,

shocked to see that several high-caste elderly people

המום לראות כמה זקני חברי קאסטות גבוהות

were sitting in my courtyard.

שישבו בחצרי.

I saw my mother and elderly women were crying

ראיתי שאמי ואישה מבוגרת בכו

and they were pleading to these elderly people

והם הפצירו בזקנים האלה

because they had threatened to outcaste my whole family.

מפני שהם איימו להוציא את כל המשפחה שלי מהקאסטה.

And you know, outcasting the family is the biggest social punishment

ואתם יודעים, גרוש המשפחה הוא העונש החברתי הכי גדול

one can think of.

שמישהו יכול לחשוב עליו.

Somehow they agreed to punish only me, and the punishment was purification.

איכשהו הם הסכימו להעניש רק אותי, והעונש היה טהור.

That means I had to go 600 miles away from my hometown

זה אמר שהייתי צריך ללכת כמעט 1000 קילומטר מעיר הולדתי

to the River Ganges to take a holy dip.

לנהר הגנגס לעשות טבילה קדושה.

And after that, I should organize a feast for priests, 101 priests,

ואחרי זה, אני צריך לארגן משתה לכהנים, 101 כהנים,

wash their feet and drink that water.

לרחוץ את רגליהם ולשתות את המים האלה.

It was total nonsense,

זו היתה שטות מוחלטת,

and I refused to accept that punishment.

וסרבתי לקבל את העונש.

How did they punish me?

איך הם הענישו אותי?

I was barred from entering into my own kitchen and my own dining room,

נאסר עלי להכנס למטבח שלי ולחדר האוכל שלי,

my utensils were separated.

הסכום שלי הופרד.

But the night when I was angry, they wanted to outcaste me.

אבל הלילה בו כעסתי, הם רצו להוציא אותי מהקאסטה.

But I decided to outcaste the entire caste system.

אבל החלטתי לגרש את כל מערכת הקאסטות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And that was possible because the beginning would have been

וזה היה אפשרי מפני שההתחלה היתה

to change the family name, or surname,

לשנות את שם המשפחה,

because in India, most of the family names are caste names.

מפני שבהודו, רוב שמות המשפחה הם שמות קאסטות.

So I decided to drop my name.

אז החלטתי לוותר על שמי.

And then, later on, I gave a new name to myself: Satyarthi,

ואז, מאוחר יותר, נתתי לעצמי שם חדש: סטיארטי,

that means, "seeker of truth."

שמשמעו, "מחפש האמת."

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And that was the beginning of my transformative anger.

וזו היתה ההתחלה של כעס השינויי שלי.

Friends, maybe one of you can tell me,

חברים, אולי אחד מכם יכול להגיד לי,

what was I doing before becoming a children's rights activist?

מה עשיתי לפני שהפכתי לאקטיביסט זכויות ילדים?

Does anybody know?

האם מישהו יודע?

No.

לא.

I was an engineer, an electrical engineer.

הייתי מהנדס, מהנדס חשמל.

And then I learned how the energy

ואז למדתי איך האנרגיה

of burning fire, coal,

של אש בוערת, פחם,

the nuclear blast inside the chambers,

הפיצוץ האטומי בתוך התאים,

raging river currents,

זרמי נהר שוצפים,

fierce winds,

רוחות חזקות,

could be converted into the light and lives of millions.

יכולים להיות מומרים לאור ולחיים של מליונים.

I also learned how the most uncontrollable form of energy

למדתי גם איך הסוג הכי פחות נשלט של אנרגיה

could be harnessed for good and making society better.

יכול להרתם לטוב ולהפוך את החברה לטובה יותר.

So I'll come back to the story of when I was caught in the prison:

אז אני אחזור לסיפור בו נתפשתי בכלא:

I was very happy freeing a dozen children from slavery,

מאוד שמחתי לשחרר תריסר ילדים מעבדות,

handing them over to their parents.

ולהחזיר אותם להורייהם.

I cannot explain my joy when I free a child.

אני לא יכול להסביר את שמחתי כשאני משחרר ילד לחופשי.

I was so happy.

הייתי כל כך שמח.

But when I was waiting for my train to come back to my hometown, Delhi,

אבל כשחיכיתי לרכבת שלי לחזור לעירי, דלהי,

I saw that dozens of children were arriving;

ראיתי שעשרות ילדים מגיעים;

they were being trafficked by someone.

הם נסחרו על ידי מישהו.

I stopped them, those people.

עצרתי אותם, את האנשים האלה.

I complained to the police.

התלוננתי למשטרה.

So the policemen, instead of helping me,

אז השוטר, במקום לעזור לי,

they threw me in this small, tiny shell, like an animal.

הם זרקו אותי לתא קטן, זעיר, כמו חייה.

And that was the night of anger

וזה היה לילה של כעס

when one of the brightest and biggest ideas was born.

כשאחד הרעיונות הגדולים והמבריקים ביותר נולד.

I thought that if I keep on freeing 10 children, and 50 more will join,

חשבתי שאם אמשיך לשחרר 10 ילדים, ו 50 נוספים יצטרפו,

that's not done.

זה לא יגמר.

And I believed in the power of consumers,

והאמנתי בכוח של הצרכנים,

and let me tell you that this was the first time

ותנו לי להגיד לכם שזו היתה הפעם הראשונה

when a campaign was launched by me or anywhere in the world,

ששוגר קמפיין על ידי או מישהו אחר בעולם,

to educate and sensitize the consumers

לחנך ולגרום לרגישות של הצרכנים

to create a demand for child-labor-free rugs.

ליצור דרישה לשטיחים נטולי עבודת ילדים.

In Europe and America, we have been successful.

באירופה ואמריקה, הצלחנו.

And it has resulted in a fall in child labor

וזה גרם לירידה בעבודת ילדים

in South Asian countries by 80 percent.

במדינות דרום אסיאתיות ב 80 אחוז.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Not only that, but this first-ever consumer's power, or consumer's campaign

לא רק זה, אלא שהכוח הצרכני בפעם הראשונה אי פעם, קמפיין צרכני

has grown in other countries and other industries,

צמח במדינות אחרות ותעשיות אחרות,

maybe chocolate, maybe apparel, maybe shoes -- it has gone beyond.

אולי שוקולד, אולי בגדים, אולי נעליים -- זה הגיע מעבר.

My anger at the age of 11,

הכעס שלי בגיל 11,

when I realized how important education is for every child,

כשהבנתי כמה חשוב החינוך לכל ילד,

I got an idea to collect used books and help the poorest children.

קיבלתי רעיון לאסוף ספרים משומשים ולעזור לילדים הכי עניים.

I created a book bank at the age of 11.

יצרתי בנק ספרים בגיל 11.

But I did not stop.

אבל לא עצרתי.

Later on, I cofounded

מאוחר יותר, הקמתי במשותף

the world's single largest civil society campaign for education

את קמפיין החברה האזרחי הכי גדול לחינוך

that is the Global Campaign for Education.

שהוא קמפיין גלובלי לחינוך.

That has helped in changing the whole thinking towards education

שעזר לשנות את כל החשיבה כלפי חינוך

from the charity mode to the human rights mode,

מהחשיבה הצדקתית לחשיבה על זכויות האזרח,

and that has concretely helped the reduction of out-of-school children

וזה עזר להפחתה של ילדים מחוץ לבית הספר

by half in the last 15 years.

לחצי ב 15 השנים האחרונות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

My anger at the age of 27,

הכעס שלי בגיל 27,

to free that girl who was about to be sold to a brothel,

לשחרר את הילדה הזו שעמדה להמכר לבית בושת,

has given me an idea

נתן לי רעיון

to go for a new strategy of raid and rescue,

לעבור לאסטרטגיה חדשה של פשיטה והצלה,

freeing children from slavery.

לשחרר ילדים מעבדות.

And I am so lucky and proud to say that it is not one or 10 or 20,

ואני כל כך בר מזל וגאה להגיד שזה לא היה אחד או 10 או 20,

but my colleagues and I have been able to physically liberate 83,000 child slaves

אלא ששותפי ואני היינו מסוגלים לשחרר פיזית 83,000 ילדים עבדים

and hand them over back to their families and mothers.

ולהחזיר אותם למשפחותיהם ולאמהותיהם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I knew that we needed global policies.

ידעתי שאנחנו צריכים מדיניות גלובלית.

We organized the worldwide marches against child labor

ארגנו צעדות עולמיות נגד עבודת ילדים

and that has also resulted in a new international convention

וגם זה הוביל לוועידה בין לאומית חדשה

to protect the children who are in the worst forms.

כדי להגן על הילדים שנמצאים במצב הגרוע ביותר.

And the concrete result was that the number of child laborers globally

והתוצאות המוחשיות היו שמספר הילדים העובדים בעולם

has gone down by one third in the last 15 years.

ירד בשליש ב 15 השנים האחרונות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So, in each case,

אז, בכל מקרה,

it began from anger,

זה התחיל מכעס,

turned into an idea,

שהפך לרעיון,

and action.

ולפעולה.

So anger, what next?

אז כעס, מה הלאה?

Idea, and --

רעיון, ו --

Audience: Action

קהל: פעולה

Kailash Satyarthi: Anger, idea, action. Which I tried to do.

קאלש סטיארטי, כעס, רעיון, פעולה. מה שניסיתי לעשות.

Anger is a power, anger is an energy,

כעס הוא כוח, כעס הוא אנרגיה,

and the law of nature is that energy

וחוק הטבע הוא שאנרגיה

can never be created and never be vanished, can never be destroyed.

לעולם לא יכולה להווצר או להעלם, לעולם לא יכולה להיות מושמדת.

So why can't the energy of anger be translated and harnessed

אז למה האנרגיה של כעס לא יכולה להיות מתורגמת ונרתמת

to create a better and beautiful world, a more just and equitable world?

כדי ליצור עולם טוב ויפה יותר, עולם צודק ושוויוני יותר?

Anger is within each one of you,

כעס נמצא בתוך כל אחד מאיתנו.

and I will share a secret for a few seconds:

ואני אחלוק סוד לכמה שניות:

that if we are confined in the narrow shells of egos,

שאם אנחנו מוגבלים בקליפות הצרות של האגו,

and the circles of selfishness,

והמעגלים של האנוכיות,

then the anger will turn out to be hatred, violence, revenge, destruction.

אז הכעס יהפוך לשנאה, אלימות, נקמה, הרס.

But if we are able to break the circles,

אבל אם אנחנו מסוגלים לשבור את המעגלים,

then the same anger could turn into a great power.

אז אותו כעס יכול להפוך לכוח אדיר,

We can break the circles by using our inherent compassion

אנחנו יכולים לשבור את המעגלים על ידי שימוש בחמלה המובנית שלנו

and connect with the world through compassion to make this world better.

ולהתחבר לעולם דרך חמלה כדי לעשות את העולם טוב יותר.

That same anger could be transformed into it.

אותו כעס יכול לההפך לזה.

So dear friends, sisters and brothers, again, as a Nobel Laureate,

אז חברים יקרים, אחיות ואחים, שוב, כחתן פרס נובל,

I am urging you to become angry.

אני מפציר בכם לכעוס.

I am urging you to become angry.

אני מפציר בכם לכעוס.

And the angriest among us

והכי כועס ביניינו

is the one who can transform his anger into idea and action.

הוא זה שיכול להפוך את הכעס לרעיון ופעולה.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: For many years, you've been an inspiration to others.

כריס אנדרסון: במשך שנים רבות, היית השראה לאחרים.

Who or what inspires you and why?

מי או מה היו השראה בשבילך ולמה?

KS: Good question.

ק.ס: שאלה טובה.

Chris, let me tell you, and that is the truth,

כריס, תן לי לספר לך, וזו האמת,

each time when I free a child,

כל פעם ששחררתי ילד,

the child who has lost all his hope that he will ever come back to his mother,

הילד שאיבד כל תקווה שהוא אי פעם יחזור לאימו,

the first smile of freedom,

החיוך הראשון של חופש,

and the mother who has lost all hope

והאם שאיבדה כל תקווה

that the son or daughter can ever come back and sit in her lap,

שהבן או הבת יוכלו אי פעם לחזור ולשבת בחיקן,

they become so emotional

הם הופכים לכל כך אמוציונלים

and the first tear of joy rolls down on her cheek,

והדמעה הראשונה של אושר מתגלגלת במורד הלחי,

I see the glimpse of God in it -- this is my biggest inspiration.

אני רואה ניצוץ של אלוהים בזה -- זו ההשראה הכי גדולה שלי.

And I am so lucky that not once, as I said before, but thousands of times,

ואני כל כך בר מזל שלא פעם אחת, כמו שאמרתי לפני כן, אלא אלפי פעמים,

I have been able to witness my God in the faces of those children

הייתי מסוגל לחזות באלוהים שלי בפני הילדים האלה

and they are my biggest inspirations.

והם ההשראה הגדולה ביותר שלי.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)